מעשה שלא היה

פרולוג

באחד מימי אביב 2010 הבנתי שמישהו אולי השתגע.

הכול התחיל כמה חודשים קודם לכן. "על בלימה", ספר הביכורים שלי בנושא מלחמת יום הכיפורים, יצא לאור והתנחל על מדפי החנויות. בתוך זמן קצר התברר לי שנוסף על התיקון שהספר עשה ללוחמי חטיבת השריון 188, סימנה לידתו גם שינוי עבורי — "על בלימה" היה הזרע שנבט והצמיח את סקרנותי לכל מה שנכתב על מלחמות ישראל. "תיק רבין — איך תפח המיתוס", ספרו של ד"ר אורי מילשטיין, היה אחד מהם.

כשסיימתי את קריאת "תיק רבין", אחזו בי שתי תחושות עיקריות: הראשונה — וואווווו. הסרתי את הכובע בפני המחקר המקיף. השנייה — האומנם? האם יצחק רבין, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, הגיע לאן שהגיע רק בגלל קשרים נכונים? האם מרגע פריצתו לאוויר העולם ועד ההתנקשות בחייו לא עשה דבר טוב מעודו?

מתפעל, וגם תוהה, הרמתי טלפון לד"ר מילשטיין.

הצגתי את עצמי. שאלתי אם אפשר להיפגש.

"אתה מוזמן," ענה מילשטיין.

לביתו של הדוקטור הגעתי בצוותא עם ידידי פרופ' רפי נגלר, סקרן, חקרן ואיש ספר, ושטחתי בפניו את הדילמה בין ההתלהבות לתמיהה.

מילשטיין פטר את תמיהתי באמירה — "אילו היית מכיר את הנושא לעומקו, היית יודע שאלה הם פני הדברים. זה האיש." אחר כך הציע שנצטרף אליו ולכמה מחבריו, שרואים עין בעין איתו את סוגיות הביטחון של מדינת ישראל.

בבית הקפה "אלפרדו" בקריית אריה התוודענו לד"ר מיכאל ברונשטיין ולאביתר בן צדף.

בחלוף שעה, אחרי שעברתי בהצלחה סדרת שאלות בידע כללי בנוגע למלחמת יום הכיפורים, רכן לעברי בן צדף, בעברו עורך הדו־ירחון "מערכות", נעץ בי מבט נוקב ושאל — "ומה קרה עם דדו?"

"לא הבנתי," עניתי.

"איך דדו מת?"

"למיטב זיכרוני," גימגמתי, "הוא שיחק טניס, קפץ לברֵכה וקיבל דום לב."

"לא!" פסק בן צדף.

"לא?"

"לא!" התעקש בן צדף.

"אז איך הוא מת?"

"חוסל!" התיז בן צדף.

"חוסל?"

"כן. מישהו הטביע אותו בברכה."

"מה?!?"

"מה שאתה שומע."

"ויש סימוכין לכך?"

"אין. אבל אנחנו יודעים."

לא הספקתי לעכל את ה"בשורה" וכבר נחתה עלי פצצה נוספת — "אתה יודע מי היה ישראל ליאור?"

"כן," מילמלתי. "המזכיר הצבאי של גולדה מאיר."

"ומה קרה איתו?"

"אתה מתכוון איך הוא מת?"

"כן!"

"חוסל?" גימגמתי.

"כן!" קבע בן צדף. "גם הוא."

זה היה, כאמור, באחד מימי אביב 2010.

באותו הרגע, ממש באותו הרגע, הבנתי שמישהו כנראה השתגע. וקיוויתי בכל נפשי ובכל מאודי שזה לא אני.

***

זמן קצר אחרי הפגישה ההיא הוצע לי להצטרף לרשימת המכותבים האלקטרונית של "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" (או בשמו הנוסף — "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות").

על פניו זה נשמע מרתק. את הפורום הקימו חמישה אנשים שהצהירו שאינם מופעלים על ידי שום גורם, ומטרתם היא לחשוף את האמת על "קרב החווה הסינית" ועל קרבות אחרים, כדי לשפר את תרבות התחקיר והפקת הלקחים בצה"ל.

אז נרשמתי.

מהר מאוד התבררו לי שני דברים. הראשון — אורי מילשטיין ו"חבורת אלפרדו" הם נותני הטון בהתכתבויות ה"פורום". השני — לצד התחקור של קרבות החווה הסינית הפציע נושא חדש עבורי תחת אלומת אור רחבה אפילו יותר — תיאוריית הקשר. המזימה שהובילה למלחמת יום הכיפורים. ה"קונספירציה".

קראתי בעיון.

את ה"קונספירציה" שהפיצו ד"ר מילשטיין ו"חבורת אלפרדו" מצאתי כמרקחת לא עשויה, לא ראויה.

מה היה יכול לגרום לחבורת אנשים רציניים לכאורה להמשיך בדרכו של הברון מינכהאוזן, ובמקום לרכוב על כדור תותח או על סוס שנחצה לשניים, לרכוב על כנפי אוסף שמועות, מעשיות והשערות?

הנחתי לזה.

והמשכתי לחקור את המלחמה ההיא בדרכי שלי — המסורתית. הגמלונית. מסמך. עוד מסמך. פה ושם גיליתי משהו חדש. בזהירות הכרזתי על הממצא וסייגתי את דברי בסימן השאלה המתבקש.

בעודי עובד על המחקר, התחלתי להוביל סיורים בעקבות הספר "על בלימה", ואף הוזמנתי להרצות על המלחמה. בסיום האחד, גם השני, הותרתי זמן לשאלות.

מה דעתך על השערת הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים? — נשאלתי פעם ועוד פעם, והבנתי שמה שהיה בעיני מרקחת לא ראויה לא היה כך בעיני אחרים. רבים אחרים.

ובכל זאת הנחתי לזה.

בינואר 2017, כמעט שבע שנים מהיום שנחשפתי לקונספירציה מבית מדרשם של אורי מילשטיין ו"חבורת אלפרדו", יצא לאור ספרי "אנחנו על השחור". חודש אחרי יציאתו לאור הוזמנתי להרצות על המלחמה שטילטלה את ארץ הארזים.

כשהגיע זמן השאלות, הונפה יד באוויר.

"זה לא קשור למלחמת לבנון," היסס השואל, "אני יודע שעד היום התמקדת בעיקר בחקר מלחמת יום הכיפורים. מכיוון שכך, אולי תואיל בטובך לענות לי — מה האמת מאחורי סיפור הקונספירציה של המלחמה ההיא?"

הגיע הזמן להשיב.

***

"מעשה שלא היה" שונה מספרי הקודמים.

כל מי שמצפה למצוא כאן את הקצב, המתח, הריגוש, העצב, הכעס, הקרביים המתהפכים, הגרון שנחנק והדמעות הזולגות — מיני דברים שאמרו או כתבו קוראי "על בלימה" "בשם שמים" ו"אנחנו על השחור" — נכונה לו אכזבה.

"מעשה שלא היה" הוא קודם כול ולפני הכול מחקר. ובתור שכזה, הוא לא מתיימר לעשות את מה שעשו ספרי הקודמים. אלא שהמחקר, שאת פירותיו אני פורש בפניכם בדפים הבאים, הוא בעינַי הרבה מעבר להפרכת המעשייה שמילשטיין וחבורתו רקחו לנו. תוצריו מספקים זווית ראייה ממוקדת והסברים לרוב על תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ובעשותם זאת מאפשרים לחוות את קצות העצבים הרגישים של המלחמה ההיא.

זאת שכבר 44 שנים לא מרפה מאיתנו.