מפלצות באפלה 3: מסובכים יחד – חלק שני

טס

שלובים, כרוכים, קשורים לעד, נשמותינו יהיו מפותלות זו בזו לנצח.

השדים שלנו, המפלצות שלנו, שייכים אלה לאלה.

קודי לי. אני קד לך. כעת אנו חופשיים.

לא יכול להיות שזה קרה באמת.

לא יכול להיות.

לא האמנתי.

אני לא מאמינה!

ברגע שהדלת נטרקה והפרידה אותי מקיו, הרגשתי שאני אבודה, שבורה, חסרה את החתיכה המתאימה בנשמתי.

לא יכולתי להתמודד עם עקירתו של מישהו מהותי כל כך. לא יכולתי לחשוב בהיגיון – מוחי הקפיא אותי במקומי, שיתק אותי, שחזר את הירייה, את המכות, את המשפט המעורר אימה אינסופית: את החיים הדפוקים שלך, כמובן.

הם התכוונו להרוג אותו. הוא הלך כדי שלא אראה. הוא עזב כדי להגן עליי. הוא תמיד הגן עליי, גם על חשבון ביטחונו שלו.

זעם.

מעולם לא חשתי תערובת מורכבת כזו של זעם וחוסר אונים מוחלט. אני צריכה לרדוף אחריהם! לכי!

תפסתי בשערי ומשכתי בכוח. ליבי השתולל ופילח את החזה שלי בכאב. כל האינסטינקטים שלי אמרו לי למצוא נשק וללכת, אבל הייתי חייבת לחשוב בהיגיון.

הם עומדים להרוג אותו!

לא היה בכך שום דבר הגיוני.

לכי! לא יכולתי שלא לרדוף אחריהם. גם אם לא יכולתי להועיל בדבר והייתי שבורה נפשית מן ההרס שנזרע בחיי האישיים הכמעט מושלמים. הגורל שוב לקח את הכול והזכיר לי שאני חסרת כול, אף שקיו הפך אותי לעשירה.

לא יכולתי לעמוד מן הצד ולהניח לגורל לפשוט מעליי את חיי. לא יכולתי להניח לקיו להקריב את עצמו. הייתי חייבת לרדוף אחריהם. קפצתי אגרופים ורצתי אל הדלת.

״טס, חכי!״

הפניתי את ראשי לאחור ועיניי ננעצו בגבר מכוסה דם שהתאמץ להיעמד.

פרנקו! אלוהים אדירים, שכחתי ממנו לגמרי. נעצרתי מייד והתחבטתי בין ריצה אל הדלת ובין עזרה לאיש שאולי יוכל להציל אותי. הוא היה עם קיו כשהם יצאו למצוא אותי. יש לו משאבים, ידע.

סירבתי להסיט את עיניי מהדלת – הדלת האיומה שעצרה אותי מלהגיע אל אהבת חיי, בעודו מתרחק כשקליע נעוץ בירכו.

כאב נוסף פילח את בטני כשחשבתי על כל מה שקרה לו. לא יכול להיות. זה לא יכול לקרות לקיו. לא ארשה שזה יקרה.

אסור לו למות! לא עכשיו.

אז עזרי לפרנקו. הוא התקווה היחידה שלך.

הכעס הלהיט את גופי כשהבנתי שאנחנו בני חלוף. אני יכולה לרדוף אחרי הגברים הללו, לנסות להיות גיבורה ולזנק על גביהם, לבכות ולצרוח... אבל בסופו של דבר, כל מה שיקרה זה שיירו בקיו מוקדם יותר ואני אצטרף אליו.

״תעזרי לי לקום,״ ציווה פרנקו. ״לא משנה על מה את חושבת. תפסיקי. זה לא נורא כמו שנדמה לך.״ קולו העמוק העיר אותי מערפל התדהמה והחזיר אותי לאדמה.

אחזתי בשמלתי והסתובבתי. ״לא נורא כמו שנדמה לי? לא נורא!״ התקרבתי אליו. "הם לקחו אותו, פרנקו. הם חטפו אותו מבין זרועותיי וירו בו.״ עיניי בערו, אבל שום דמעות לא זלגו. רציתי לצרוח עד שגרוני ידמם. רציתי להרוג כל אחד מהמנוולים שלקחו את מה שלא יכולתי לחיות בלעדיו.

אני לא מסוגלת לעשות את זה.

את חייבת.

כל מה שקיו עשה למעני כדי שאחלים שוב, עמד להישבר. המגדל שניפצתי אחרי טנריף רעד בלבנים שבורות וניסה לקום מן העפר כדי לתבוע אותי מחדש.

אבל לא אניח לו. לא הפעם. הפעם לא אהיה הקורבן, הפעם אנצח.

פרנקו התנועע ונעמד על ברך אחת. הוצפתי אשמה משום שלא עזרתי לו, אבל עמדתי מרותקת לשטיח. כל כך הרבה דברים רחשו בתוכי,

כל כך הרבה תגובות מנוגדות ואיומות, כשגופי ומוחי סערו והתחבטתי מה לעשות.

מעולם לא חשתי כך. כה אבודה, כעוסה, מבועתת. כקורבן, הבחירה להילחם נלקחה ממני ברגע שנחטפתי. אבל כיוון שנותרתי מאחור היו לי אפשרויות, החלטות – תקווה.

אך אז הכה בי הפחד ומחץ את רסיסי התקווה. מה אם אקבל החלטה שגויה? מה אם אבטח בפרנקו שיעזור, אבל חלון הזמן שבו יכולנו להציל את קיו כבר אבד? שיחקתי ברולטה על חייו של קיו, שהיו תלויים בהחלטתי.

פעולה.

הייתי חייבת לעשות משהו.

אבל נראה שכל מה שהייתי מסוגלת לעשות היה רק לעמוד כפסל, בזמן שתרחישים שונים חולפים בראשי ומסתיימים כולם בצורה נוראה.

אנחנו רודפים אחרי קיו ומוצאים אותו בלובי – כשקליע נעוץ במצחו.

אנחנו לא רודפים אחרי קיו ומגלים שהם שלחו מכתב כופר – ומדובר בחילופים פשוטים.

אנחנו רודפים אחרי קיו ומגלים שהוא עונה – והכול באשמתי.

הם חטפו אותו בגללי.

״הו, אלוהים.״ למה לא הבנתי? הייתי כל כך טיפשה. אני עשיתי את זה. אני הרסתי את חייו. השמדתי אותם. ריסקתי אותם. בכי החל לעלות בי, הלך והתעצם עד שידעתי שאתפוצץ לחלקיקים אם אניח לו לפרוץ החוצה.

זרועות נכרכו סביבי, משכו אותי קרוב אל החולצה שריח מתכתי עלה ממנה ואל גוף שבור ומתוח. פרנקו הצמיד אותי אליו בחוזקה

והעניק לי סלע להיאחז בו בעת שייסורי איימו להטביע אותי.

״זה בגללי. זו אשמתי.״

״ברור שזו אשמתך.״

עיניי נפערו. הוא הסכים! לא יכולתי לעשות את זה. הצטנפתי וחיבקתי את פקעת הכאב שבליבי, בתקווה למות.

פרנקו חיבק אותי קרוב יותר. ״זו אשמתך שהוא מאושר. זו אשמתך שהוא סוף־סוף משלים עם עברו ומצפה לעתיד שממנו כבר לא יצטרך להסתתר.״ הוא התכווץ כשגופו התנודד. ״זה היה קורה איתך או בלעדייך, טס. ראית רק מעטים מהאנשים המעורבים בתעשייה הזו, אבל קיו מכיר אלפים כאלה. הוא סעד איתם, עשה איתם עסקאות. הוא נכנס לעולם שאין דרך לצאת ממנו וכל התנהגות שאינה מתאימה דינה מוות. כן, החיפוש אחרייך האיץ מאוד את הגילוי של מי הוא באמת קיו, אבל זה היה קורה גם כך בסופו של דבר.״

הוא ניתק ממני והביט אל תוך עיניי הצורבות. ״וכשזה היה קורה, מצבו לא היה דומה למצבו היום. הוא לא היה נלחם בעוצמה שבה נלחם כעת, כי יש לו אהבה שנותנת לו כוח.״ עיני האזמרגד שלו התרככו. ״אילו היו רודפים אחריו ואת לא הייתי בחייו, הוא היה נלחם, כמובן, אבל בסופו של דבר היה מרים ידיים. כי באיזו דרך דפוקה הוא מאמין שהוא ראוי לזה.״

טלטלתי את ראשי. ״הוא לא –״

״את מכירה אותו. לפחות את החלקים שהוא מניח לך לראות. אבל אני איתו כבר תשע שנים ותאמיני לי כשאני אומר שהוא תמיד חי בידיעה שהוא ימות בגיל צעיר. הוא מעולם לא אמר את זה מפורשות, אבל הוא לא תכנן חיים ארוכים, טס. פשוט לא היה לו כוח להמשיך להילחם במה שיש בתוכו.״

בליבי הרגשתי כאילו נלקח ממני כל הטוב שבתוכי ונותרו בי רק חידות וחורים. רק קיו היה יכול להטליא את החורים האלו וההחלטה שלי לא משנה, כי התוצאה תהיה זהה.

אני אחזיר אותו, ממש כפי שהוא הציל אותי. לא יכולתי להרשות לעצמי להתחבט ולהכחיש. הגיע הזמן ללכת.

אחזתי בכוח בשמלה הקרועה שלי וניתקתי מפרנקו. כשהוא התנודד מעט, הבחנתי במכנסיו הקרועים ובחולצתו המוכתמת בדם. ״שיט, פרנקו. אני כל כך מצטערת.״ נגעתי בחתך שבזרועו והוא נרתע.

ואז ראיתי את זה.

עניבה ספוגה בדם כרוכה סביב אגודלו. ליתר דיוק... האגודל שאין לו.

עיניי מיהרו אל עיניו ונמלאו דמעות. ״מה... מה הם עשו?״

הוא משך בכתפיו. ״זו הדרך היחידה להיכנס לחדר. טביעות אצבעות. סירבתי כשהם ביקשו וזה כנראה לא מצא חן בעיניהם.״ הוא הושיט את ידו לכיס והוציא מתוכו את אצבעו הכרותה.

נמלאתי בחילה.

ברחתי.

רצתי אל האמבטיה והקאתי אל תוך האסלה. טיהרתי את גופי ממרטיני בטעם ליצ׳י וממתאבנים איטלקיים בגל קיא נורא.

זיעה קרה כיסתה את גבי כשפי התעוות.

האגודל של פרנקו. הם קטעו לו את האצבע.

שוב הקאתי.

אם זה מה שעשו כדי להגיע אל קיו, מה לכל הרוחות הם עושים לו כעת, כשהוא בידיהם?

גנחתי והתפתלתי בעוצמה. נִשמתי ניסתה לפלס לעצמה דרך אל מחוץ לגופי.

אצבעות עדינות לחששו על גבי צווארי, משכו קווצות שיער לחות ואספו אותן לזנב סוס מאולתר.

נשאתי את עיניי והמשכתי לחבק את האסלה. פרנקו חייך אליי בעצב. ״זה בטח טוב להוציא את כל זה מהגוף, אבל אנחנו חייבים ללכת. את חושבת שתהיי בסדר?״ לא יכולתי שלא להביט בידו השמאלית הספוגה בדם, עטופה בעניבה הכרוכה סביב הגדם שהיה פעם אגודלו.

בטני התהפכה כשחשבתי על אצבעותיו של קיו נגדעות. אבל בלעתי את הרוק במאמץ.

תפסיקי להיות ילדה קטנה.

סירבתי לבזבז ולו עוד רגע. ניגבתי את פי, קמתי מן הרצפה וניגשתי לכיור. פרנקו נע לצידי ואחז בשערי כדי שאוכל לשטוף את פניי. השמלה הקרועה נפתחה וחשפה את שדיי, אבל לא היה לי אכפת. פרנקו ואני היינו מעל ומעבר לענייני גוף. הוא הפך לגלגל ההצלה שלי, כדי להשיב את קיו.

״תן לי דקה אחת,״ חרחרתי בגרון צורב מבחילה.

פרנקו הנהן והרפה משערי.

מיהרתי אל הארון ולקחתי סוודר שחור עבה וג׳ינס. פשטתי במהירות את השמלה, לבשתי את הסוודר ואת הג׳ינס ואז תחבתי את רגליי לנעלי סירה שטוחות.

פרנקו צלע לעברי ועל שפתיו היה חיוך מגחך. ״אני חייב לומר שכשאני מביט בך מתלבשת זה מעלה בי זיכרונות של השמלה הזהובה הקטנה בארוחת הערב של קיו.״ עיניו קדרו לפתע. ״הוא כבר אמר לך למה הוא עשה את זה?״

מוחי העלה זיכרונות מן העבר – שמלת הזהב דמוית בת הים, שלא הסתירה דבר ואפשרה לרוסי בטרנינג הלבן לראות את כולי. טלטלתי את ראשי ומלמלתי, ״לא. אבל אני מקבלת את זה שהייתה לו סיבה. ידעתי כבר אז שהוא לא רע כמו שנדמה. אני חושבת שאהבתי אותו מהרגע שהכרחת אותי לקוד בפניו.״

פרנקו חייך חצי חיוך. ״הכרחתי אותך רק כי הבנתי את המבט שהיה בעיניו. הוא מעולם לא הביט ככה.״

ניגשתי אליו והנחתי את זרועו על כתפי כדי לתמוך בו. ״איזה מבט?״ דידינו אל היציאה.

היה טוב להתמקד בדברים אחרים, זה הסיח את דעתי ממה שאולי עובר על קיו ואפשר לי לחשוב בצלילות.

פרנקו נאנח. ״תאווה... משיכה... אולי אפילו אהבה. מי יודע.״ הוא חייך אליי במהירות ואמר, ״בכל מקרה. ידעתי שהוא רוצה אותך. ורציתי לראות אותו מאושר.״

פרנקו פתח את הדלת ויצאנו אל המסדרון.

זה ייקח נצח. הוא פצוע מדי.

לא רציתי להיראות כפוית טובה על עזרתו של פרנקו, אבל היינו חייבים להתקדם. היינו חייבים לצוד. איך נוכל לעשות את זה כשפרנקו בקושי מצליח ללכת וזקוק לניתוח דחוף?

פרנקו סינן כשמשכתי אותו במהירות. ״ישנה תוכנית שיצאה לפועל. לא רק אנחנו כאן. אז את לא צריכה לפחד כל כך.״

ליבי האיץ. קיו... רק רגע. ״איזו תוכנית?״

״אחרי שקיו הציל אותך, שוחחנו. ידענו שסביר מאוד שירדפו אחריו ולכן בנינו תוכנית – והיא כבר נכנסה לפעולה לפני –״ פרנקו הביט בשעון, ״בערך לפני עשרים וחמש דקות. ברגע שהם פרצו לחדר שלי והכו אותי מכות רצח.״

גלים של חום וקור הציפו את גופי, צלו והקפיאו אותו. רציתי להתפצל לצבא של אנשים ולחפש את קיו בכל רחבי איטליה. רציתי לדעת איזו תוכנית זו.

אסור לו למות. אני לא אתן לזה לקרות.

המעלית שלפנינו צלצלה ופרקה את מטענה בצונמי של כלי נשק ותגים. פרנקו ואני נעצרנו בבת אחת.

״מה זה...״ הוא מלמל כשעדר של שוטרים בחליפות שחורות מגוהצות עם סמלים כסופים רקומים מיהרו לעברנו.

עמדנו כמו אי כשים השוטרים חלף על פנינו במהירות. הם נעלמו בחדר שזה עתה יצאנו ממנו. מצמצתי. האם זה חלק מהתוכנית? גיוס כוחות המשטרה המקומיים לעזרה במציאת קיו?

השיער על עורפי סמר. אם הם כאן כדי לעזור, זה נפלא... אבל אם לא...

פרנקו נדרך, הדף אותי הצידה ונעמד בכוחות עצמו. הלסת שלו נעה בעצבנות כשתחב את ידו המדממת וחסרת האגודל לכיס.

בלש בעל שיער שחור מבריק וצדעיים מאפירים יצא מהמעלית והתקרב אלינו. הוא כיווץ את עיניו. ״אתם בסדר, אדוני? גברתי?״

ליבי זינק אל מיתרי הקול שלי. צייצתי תשובה מטופשתוהאינסטינקטים שלי נדרכו באזהרה. הוא לא מצא חן בעיניי. כל זה לא מצא חן בעיניי. וזה היה מגוחך, כי הם היו נציגי החוק. לא עשינו דבר, אנחנו היינו הקורבנות, אז למה פתאום אני מרגישה כמו פושעת?

הבלש הביט בפרנקו ובחן את בגדיו הספוגים דם ואת עמידתו המתגוננת. ״מה קרה כאן הלילה?״

פרנקו עיווה את פניו. "כלום. מה אתם עושים כאן?" השוטר הביט בזעף. ״אנחנו לא צריכים להסביר לך את הנוכחות שלנו, בעיקר כשנדמה שהגענו לזירה שהתרחש בה פשע חמור.״ עיניו ננעצו בי והוא בחן אותי מלמעלה למטה.

ידעתי איך אני בוודאי נראית: פנים חיוורות, מסקרה מרוחה ועצבנות שנראית כאילו אני מסוממת וצריכה את המנה הבאה שלי. איך אוכל להסביר שהאדרנלין מילא את גופי כשראיתי את אהובי נורה ונלקח ממני?

״גברתי, האם הגבר הזה פגע בך?״ ידו הונחה על הנשק שבנרתיקו.

״מה? לא!״ זינקתי ונעמדתי לפני פרנקו. ״בכלל לא. תראה, אנחנו –״

״טס, תשתקי.״ פרנקו משך אותי בחזרה בחגורת הג׳ינס. הוא הביט בשוטר והתפרץ, ״אתם מפריעים. זה מבצע חשאי פרטי. עכשיו, תן לנו לעבור.״

השוטר זקר את גבותיו. החזה שלו התנפח מרוב טסטוסטרון. ״אתם לא הולכים לשום מקום עד שאקבע מה קרה כאן הלילה.״ הוא שלף פנקס מכיס חולצתו ועיין ברשימותיו. ״אתה יודע משהו על תקרית של חשיפה מגונה שהתרחשה לפני בערך חצי שעה? עובר אורח אמר שראה הפרעה לסדר באחת הסוויטות בקומה הזו.״ עיניו ננעצו בפרנקו. ״על פי העד, אישה שפניה היו מכוסות הוצמדה בכוח לחלון על ידי זכר שנותר מוסתר וקיים איתה יחסי מין. זה לא אתה במקרה, נכון?״

פרנקו הביט בי במבט שלא ייאמן ועיניו זעקו את המסר: מה קיו עשה?

הייתי מסמיקה, אם היה נותר דם בראשי – אבל הדם כולו הצטבר ברגליי והותיר אותי קרה כקרח. זו הייתה הפעם האחת שבה השתחררתי כך וכבר אני נעצרת על ידי המשטרה.

שיט, מה יכולתי לעשות? לשקר.

האינסטינקטים שלי אמרו לי לברוח. הייתי חייבת לברוח לפני שהם –

״אתם עצורים,״ הכריז השוטר. ״לא אכפת לי אם זה לא קשור אליכם. אתה מכוסה בדם ובורח ממקום הפשע. שניכם תבואו איתנו כדי שנוכל לברר את האמת.״

הו לא. לא!

״אדוני, זה לא מה שאתה חושב. בבקשה...״ התחננתי.

״טס, תשתקי –״ פרנקו החל לומר, אבל אז הוא גנח בכאב כשהשוטר אחז בו במרפק ושלף את ידו הטמונה בכיס כדי לאזוק אותו.

״קֶה קאזוֹ?!״ פיו של השוטר נפער והוא הביט בידו קטועת האצבע של פרנקו. העניבה הכרוכה על הגדם נטפה נוזל ארגמני על השטיח הצחור. הבלש הביט בנו במבט מבולבל ומעט מפוחד. ״כדאי שמישהו יתחיל לדבר על מה שקרה כאן הלילה.״

רציתי להתעורר מהסיוט הזה. זה היה מעבר ליכולת ההבנה שלי. קיו נחטף על ידי גברים שעלולים לרצוח אותו ואנחנו עצורים על ידי משטרה זרה שתעכב אותנו עד שיהיה מאוחר מדי.

בועה של צחוק בלתי שפוי ודומע איימה להתפוצץ.

פרנקו התפרץ. ״קחו אותי לבית החולים. אני לא במצב שבו אני מסוגל לענות, כפי שאתה בוודאי רואה.״

כמה שוטרים חזרו אחרי שסרקו את הסוויטה. ״הכול נקי, בוס. אין שם איש. אבל מצאנו דם ואנחנו מאמינים שהיו כאן כמה גברים שעזבו את המקום.״

ליבי זינק. כן, הם עזבו. ולקחו איתם את קיו. לכל הרוחות, זה נורא. המוח שלי השתולל וחשבתי לגנוב אקדח. אוכל לקחת את אחד מהם כבן ערובה ולצאת מהבניין.

אבל פרנקו לא יכול לרוץ. שיט.

״תעצרו את האישה. קחו אותה לחקירה. קחו את האיש לבית החולים.״

פרנקו ואני צעקנו בו זמנית, ״לא, אני חייבת לבוא איתו.״ ״היא חייבת לבוא איתי.״

הבלש חשק את שפתיו והרהר. לבסוף הוא מלמל, ״בסדר. קחו אותם לבית החולים. אני חושב שנוכל לחקור אותם בעוד כמה שעות.״

נשכתי את שפתי ונלחמתי באימה שהפכה לחיי, כשזרועותיי נמתחו אל מאחורי גבי ונאזקתי באזיקים קרים. פרנקו לא היה אזוק, רק אחוז בידי שני שוטרים גדולי גוף בחליפות שחורות, שליוו אותו באקדחים שלופים.

״בואו,״ נהם אחד השוטרים. רעדתי ונלחמתי בגל בחילה נוסף. שוב, זו הייתה אשמתי. את השדיים שלי ראו הזרים. החשיפה הקטנה שלי היא שהסתיימה בכך שהוּבלנו מכאן כפושעים.

הכעס הבוער מילא אותי. אם בגללם קיו ימות, אני ארדוף כל אחד מהם וארצח אותם בשנתם.

לא אניח להם למנוע ממני למצוא אותו. אהיה אסירה נמלטת ולא אניח לזה לקרות.

פרנקו הביט לאחור ועיניו האזמרגדיות נראו כמו יהלומים נוצצים איומים. ״נֶה די ריאן. טוּ אֶה סוּ קונטרול.״ אל תגידי מילה. הכול בשליטה.

רציתי לבטוח בו. רציתי להאמין שהתוכנית שלא ידעתי מה היא תציל את קיו, אפילו אם נירקב בתא כלא איטלקי. אבל הפסימיות הייתה חברתי החדשה והחלל השחור של האבל היה מפתה וקרא לי לתוכו.

נדחסנו אל תוך המעלית זה לצד זה. פרנקו הרכין את ראשו אל אוזני. ״הוא לא אבוד, טס. כשהוא הכניס מכשיר איתור לטבעת האירוסים שלך, לא חשבת שהוא נקט את אותו אמצעי זהירות גם לגבי עצמו? הוא הרי ידע שהוא משך את תשומת הלב של הדפוקים האלה ושהם ינסו להרוג אותו.״

קפאתי. הבל פיו החמים על אוזני העניק לי את המידע שנזקקתי לו כל כך.

הקפדתי לדבר בלחש, מודעת לכך שבמעלית נוכחים עוד שישה גברים. ״יש לו מכשיר איתור בטבעת?״ קיו לא ענד תכשיטים. ולא נישאנו עדיין, כך שלא הייתה לו טבעת נישואים.

פרנקו טלטל את ראשו. ״לא בטבעת. עמוק מזה.״ הוא נקש קלות על מפרק ידו וזקר גבה. החידה נפתרה.

הו, אלוהים. קיו נשא בגופו מכשיר איתור.

לא בתכשיט ולא בבגד או במשהו שניתן להסיר בקלות. הוא הלך צעד אחד קדימה ונתן לעצמו את ההזדמנות הטובה ביותר להימצא, גם במקרה שיפשיטו אותו וישליכו את כל חפציו.

הוא החדיר לעצמו שבב, כמו חיית מחמד – שבב זעיר בגופו, כדי שצבא המאבטחים שלו יוכל לעקוב אחריו ולהשיב אותו הביתה.

הוא לא אבוד.

אבל היינו חייבים למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

הזמן הפך לאויבי המר.

ארבע שעות.

ארבע שעות ארוכות ומייסרות של חריקת שיניים.

כל רגע שחלף הרחיק אותי עוד יותר מקיו. כל שנייה בנתה חומה שאצטרך לדלג מעליה כדי למצוא אותו. האם כך הרגיש כשחיפש אותי? האם הרגיש את אותו חוסר אונים משתק?

תיק...

תק...

פרנקו הובל לניתוח כדי לחבר מחדש את אגודלו. הוא סירב להרשות להם להרדים אותו והסתפק בהרדמה מקומית כדי לעמוד בכאבי הניתוח.

רשימת פציעותיו גרמה לבטני להתהפך.

זעזוע מוח קל. כתף שיצאה ממקומה. פיקת ברך חבולה. אצבע קטועה. וזה לא כולל אינסוף מכות, חבלות ושריטות שהמנוולים שכמעט הרגו אותו גרמו כדי להגיע אל קיו.

חייתי חיים שלמים בארבע השעות הללו. יותר ממשך חיים אחד, כמה מחזורי חיים.

יצאתי מדעתי. הייתי כלואה בחדר פרטי, מוקפת שני שוטרים שחיכו לפרנקו. אומנם הם הסירו מעליי את האזיקים, אבל נותרתי שבויה.

מוחי היה אויבי והעלה אינספור מחשבות אימה מענות על מותו של קיו. לבסוף חשקתי שיניים וזמזמתי חרישית איזו שטות, רק כדי להעסיק את מוחי ולא להעלות בדמיוני זוועות נוספות.

שלוש פעמים השוטרים ניסו לתחקר אותי. שלוש פעמים סירבתי. לא הייתי מוכנה לדבר, לא עד שאדע מה פרנקו רצה שאומר. לא ידעתי מה מתרחש מחוץ לקבוצה הקטנה והעצובה שלנו, ולא רציתי להרוס את סיכוייו של קיו יותר מכפי שכבר עשיתי בגלל חוסר האחריות שהביא למעצרי במדינה זרה.

נשאתי את עיניי כשהדלת הלבנה נפתחה לרווחה. פרנקו הובל פנימה על ידי אח. זרוע אחת שלו הייתה נתונה במנשא וידו נחבשה בתחבושת עבה. רק קצות אצבעותיו נראו מתוכה.

פניו היו שחורות וצהובות מחבלות, כאילו נצבעו בצבעי מים.

זינקתי מהמיטה שבה יצאתי מדעתי כשהמתנתי. הדלת נסגרה מאחורי האיש במדי בית החולים. ״אתה בסדר? זה הצליח?״ הבטתי בתחבושת וחיפשתי סימנים לקצה האגודל. עיניי נפערו. ״אבל אין –״

״הם ניסו, אבל האופן שבו המנוולים ריסקו את המפרק לא אפשר את זה. חוץ מזה, זהו בית חולים מקומי. אין להם יותר מדי מומחים, אלא אם אוטס למקום אחר.״

חשתי קרועה. כאילו מישהו שיסף אותי באמצעי. רציתי לרדוף אחרי קיו, אבל לא רציתי שפרנקו יבלה את חייו נטול אגודל. לעזאזל, זו הרי האצבע החשובה מכולם. אצטרך להיות לבדי. ״טוב, לך. תגיד לי מה התוכנית ולך. אני אעשה את כל השאר.״

הוא טלטל את ראשו. ״חתמתי כבר על מסמכים. גם אם יצליחו לחבר את האצבע, אהיה חייב להישאר בהשגחה למשך שבוע.״ עיניו ברקו. ״סירבתי לשבת על התחת החבול שלי. לא בזמן שהוא שם בחוץ. האגודל יכול לחכות, אנחנו לא יודעים...״ קולו השתתק ומילא אותי באימה.

אנחנו לא יודעים מה הם עושים לו.

המשפט לא נאמר, אבל זה היה כאילו הוא נכתב בדיו בלתי מחיקה ונופף כמו שלט טורד מנוחה. אי אפשר היה להכחיש אותו, מה שהפך אותו לנורא עוד יותר.

״אני אסירת תודה לך על הנאמנות לקיו, אבל אתה לא יכול להשליך את האגודל שלך.״

הוא משך בכתפו. ״אני מיליונר הודות לנדיבותו של קיו. חוץ מזה, הוא פאקינג טחון בכסף. אם אציל את התחת הרזה שלו, אני יודע שלא יהיה לו אכפת לשלם תמורת אגודל רובוטי חדיש.״ פרנקו נעל את כיסא הגלגלים בידו הבריאה, קיפל את משענת הרגליים והושיט את ידו. ״תעזרי לי לקום. אנחנו הולכים.״

ניגשתי אליו ומשכתי במרפקו. התאמצתי למשוך את גופו מהכיסא. ברגע שהוא נעמד, הוא צלע לעבר הארון שבו הרופאים הניחו את בגדיו, וללא כל מבוכה התיר את חלוק בית החולים הפתוח מאחור והניח לו לצנוח.

השתעלתי והסטתי את מבטי. אבל רק אחרי שהספקתי לראות את הכול. גופו היה גדול משל קיו. מוצק, עם שרירים נוקשים שהיו אלגנטיים פחות משל גופו החושני של קיו. אבל על המחסור בסקס אפיל, הוא פיצה בכוח טהור.

הוא דילג וקילל, במאבק למשוך את מכנסיו עד מותניו מעל ברכו החבושה. בפנים מעוותות מריכוז הוא רכס את הרוכסן ביד אחת. ברגע שחלק מגופו כוסה, הוא הסתובב והושיט לי את חולצתו המכוסה דם.

״תעזרי לי, אני לא מסוגל לעשות את זה.״

בעיניים מושפלות, לקחתי את הבגד ועזרתי לו בזהירות להוציא את הזרוע מתוך המנשא. ״הם החזירו את הכתף שלך למקומה?״ הקפדתי לדבר בלחש ולהסיח את תשומת ליבו כשהכנסתי את ידו לשרוול ומשכתי את החולצה מעלה.

הוא חשק שיניים. ״כן. היא מתפקדת, אבל כואבת. היא תתנפח בקרוב והמצב ימשיך להחמיר לפני שהיא תחלים, אבל אני אשרוד.״

״זה כבר קרה לך בעבר?״

הוא גיחך והתכווץ כשסידרתי את החולצה סביב גבו. ״אני כבר לא מעט זמן עם קיו, טס. הייתי במצב גרוע מזה. הוא היה במצב גרוע מזה. ושנינו יצאנו מהכול, אבל התוקפים שלנו לא.״

גופו רטט במתח מסוכן. הרשיתי לכוח שלו לדבוק בי. הקרבה אליו בעודו עירום למחצה גרמה לי מבוכה קשה, אבל באורח מוזר גם הרגיעה אותי. בטחתי ביכולותיו להחזיר את קיו הביתה.

פרנקו מתח את זרועו לאחור כדי שאוכל להלביש לו את השרוול השני. ברגע שהחולצה הייתה תלויה על כתפיו, הוא פנה אליי בגבה זקורה. ״תמשכי מעלה, בבקשה. חסר לי כאן אגודל.״

צחקתי צחוק שהפך לנחרת בכי משונה.

קיו, אני כל כך מתגעגעת אליך. נורא.

רציתי שמישהו ירגיע אותי. רציתי כדור בדולח כדי לדעת שהוא ישרוד בריא ושלם, עד שנמצא אותו. הרגשתי כל כך לא בסדר בגלל שהמשכתי להתנהל כרגיל למרות שחושיי אמרו לי לצאת כדי לרדוף ולרצוח.

פרנקו הנמיך את קולו. ״אנחנו נמצא אותו, טס. את תראי. היחיד שיחסרו לו חלקי גוף זה אני. אחרי הכול, אני שומר הראש ואני אמור לספוג את המכות כדי שהוא לא ייפגע.״ מפרקי אצבעותיו הגדולים ליטפו מתחת לעיניי ולכדו דמעה סוררת. ״תאמיני לי. אני לא אניח לו למות.״

פרנקו היה חזק. הייתי חייבת לבטוח בו. אבל זה לא היה קל.

הדלת נפתחה לרווחה בדיוק כשסיימתי לרכוס לו את הכפתור האחרון. רופא בשיער שחור כל כך, עד שהוא נראה כאילו הוברק באבן געשית, הביט בהפתעה. ״מה אתם חושבים שאתם עושים? אתה לא משוחרר. תחזור למיטה, אדוני.״

פרנקו נהם חרש. ״אני סיימתי כאן. הרשיתי לכם לחטט בי ולבדוק אותי. עכשיו אני עוזב. תודה על המומחיות שלך, אבל אתה לא יכול להחזיק אותי פה נגד רצוני.״

״הוא אולי לא יכול, אבל אני יכול.״ הבלש בעל השיער השחור והצדעיים האפורים הופיע מאחורי הרופא. הלסת החלקה שלו הייתה נוקשה והבעתו סמכותית. גופו היה נפוח ומלא בכוח שניתן לו על ידי התג שענד מעל ליבו.

״מאחר שאתה בריא מספיק כדי לעזוב בכוחות עצמך, אתה בוודאי בריא מספיק כדי לבוא לחקירה.״

הוא הנהן לעבר כמה גברים שעמדו בחוץ ופקד, ״לוו את שניהם בבקשה אל התחנה. אני אחקור אותם בעצמי.״

שני שוטרים נכנסו לחדר ודחפו הצידה את הרופא שהצמיד את הלוח שלו לחזה. הוא לא מחה כשאחד מהם התקרב אליי והאחר עשה את דרכו ישירות אל פרנקו.

פרנקו הדף את השוטר הצנום והתעקש ללבוש את הבלייזר השחור שלו ללא עזרה. אחרי שסיים הוא החזיר בזהירות את זרועו הכואבת אל תוך המנשא. ״אם אתם רוצים להתחיל לשאול שאלות ברצינות, אז יש לי שאלה. יש לכם משהו שלי. שני דברים למען האמת, ואני רוצה אותם בחזרה. האקדחים שלי. איפה הם?״

זינקתי בבהלה כששוטר שמנמן בעל פני תינוק אחז במרפק שלי. ״תוריד ממני את הידיים.״ הבטתי בו בזעם. לא הייתה לי כוונה להיות מופרדת מפרנקו ולא היה לי אכפת מי הם ובשמו של איזה חוק הם פועלים. אני אילחם בכולם.

הבלש חשף את שיניו. ״כן, וזו עוד סיבה שבגללה אנחנו צריכים לדבר. הכנסת כלי נשק לאיטליה היא עבירה רצינית. אני מקווה שיש לך מסמכים בינלאומיים מתאימים, אחרת תחכה לך חופשה ארוכה מאחורי הסורגים.״

ליבי האיץ ונמלאתי חרדה. ״בבקשה, זו אי הבנה איומה. תן לנו ללכת. אנחנו נחזור לחקירה אחרי שנעשה את מה שאנחנו חייבים לעשות.״

כשאמצא את הארוס שלי. כשיהיה בזרועותיי, בבית. אז הם יוכלו לנעול אותי ולענות אותי ולא יהיה לי אכפת. לפחות קיו יהיה בטוח.

הבלש צחק, בקול רם ומבחיל. ״את חושבת שאת יכולה פשוט לקפוץ אלינו מתי שמתחשק לך? מי את חושבת שאת, לכל הרוחות? איזו תיירת שחצנית שחושבת שהיא יכולה להתעלם מהחוקים. נמאס לי מאנשים כמוכם שבאים למדינה שלי ולא מכבדים את חוקיה. אתם באים איתי. אין לכם ברירה.״ הוא הנהן אל הגבר שלידי.

צעקתי כשהוא דחף אותי קדימה.

פרנקו קילל כשזכה לאותו יחס.

הובלנו אל מחוץ לחדר ולאורך המסדרון הלבן שהצחין מכלור ומתרופות. אורות עזים הכאיבו לעיניי ומוחי השתולל.

תחשבי! הייתי חייבת לצאת מזה.

גל של כעס רותח התגבר על החרדה שלי והותיר אותי צלולה ולגמרי בשליטה.

קיו נתן לי את החֵברה שלו. אני אשתו לעתיד. הוא נתן לי תשעה מיליארד יחידות של כוח. כסף הוא כוח.

השתמשי בו.

זקפתי את גבי, נעצתי את רגליי בלינוליאום והסתובבתי.

הבלש נעצר בפתאומיות. התג שלו היה כעת מול עיניי ועליו שמו. סרג׳ו פונציו.

״תקשיב לי, מר פונציו. אנחנו לא פושעים. אין לנו זמן להסביר, אבל אתה טועה טעות גדולה.״

עיניו השחורות של סרג׳ו בהקו בתערובת של רוגז ושעשוע. ״באמת? למה? לי זה נראה כאילו אני ממלא את תפקידי.״ הוא חיכך את סנטרו ונקש ברגל בדרמטיות. ״בבקשה... האירי את עיניי.״

״טס, לא...״ סינן פרנקו.

לא התכוונתי להזכיר את קיו. לא רציתי שאיזה נאד נפוח יכשיל את התוכנית שקיו הכין כדי שנמצא אותו. אבל לא הייתי מוכנה להשלים עם כך שהובלתי בכוח ונמנע ממני להציל אותו.

עמדתי זקופה ככל שיכולתי בנעליי השטוחות ואמרתי בכעס, ״שחרר אותנו מייד. האיש הזה הוא המאבטח האישי שלי ויש לנו עניין דחוף לטפל בו בצרפת. אתה ממש לא רוצה לעכב אותי.״

הצטערתי שהעושר אינו קורן ממני כמו מקיו, שאני לא יודעת איך להקרין משהו כל כך מוגזם ורב עוצמה. הייתי מתחזה בג׳ינס ובסוודר, אבל הנחישות קרנה מעיניי.

פניו של סרג׳ו קדרו. ״זה היה איום, גברתי?״

הו, שיט.

צעקתי כששוטר אחר תפס בזרועותיי וסובב אותן אל מאחורי גבי. אזיקים נסגרו על מפרקי ידיי והכאיבו לעצם שתחתם.

״רגע!״

לא, בבקשה, לא.

פרנקו צעק, ״תורידו ממנה את הידיים. היא הבעלים של חברת ׳דרור החזקות׳. תעשו שיעורי בית ותגלו שהיא עומדת להינשא למנכ״ל החזק ביותר בצרפת.״ פרנקו קילל כשהשוטר תפס את ידו הבריאה וכפת אותה לחגורתו.

ואז המסדרון נמלא קול צלצול עז.

טלפון נייד.

כולם קפאו במקומם. פרנקו השפיל את ראשו וגופו היה כפוף. ״פאק.״ עיניו ננעצו בעיניי.

האינסטינקטים שלי יצאו משליטה. מי שצלצל היה קשור לקיו.

השתוללתי. התפתלתי, הסתובבתי וניסיתי להשתחרר. הייתי חייבת לענות לטלפון. ״בבקשה, תנו לנו לענות!״

סרג׳ו הניח את ידו על עצם החזה שלי ודחף אותי בכוח אל הקיר. החתכים על השכמות שלי, אלה שקיו חתך, צווחו. ״תתנהגי יפה, אחרת נוציא אותך מכאן בכותונת משוגעים.״

הצלצול התגבר והפך לצווחה. צלצול הטלפון שיסף את מוחי. חשבתי שאתעלף אם לא אענה.

פרנקו התפרץ, ״אתם חייבים לאפשר לי לענות. אתם מתערבים בדברים שאתם לא מבינים.״

קפאתי, בלי להסיר ממנו את עיניי. ליבי הלם בתקווה. פרנקו יצליח לשחרר אותנו.

סרג׳ו צחק. ״ומה אני לא מבין? תרגיש חופשי ליידע אותי, כי אני מת לדעת.״

צלצול הטלפון הנורא פסק.

ליבי מת איתו. קיו... משהו קרה ולא ענינו לטלפון. האם חיסלנו את הסיכוי שלו להינצל? האם המנוולים האלה לקחו מאיתנו את ההזדמנות האחרונה למצוא אותו בחיים?

״פרנקו,״ ייבבתי. ״מה נעשה?״

סרג׳ו שילב את זרועותיו ובחן אותנו בזהירות.

פרנקו דיבר אליי בלבד. ״לא עניתי, ולכן השלב הבא של המבצע נכנס לפעולה. הם יניחו שאני מת ויפנו ישירות לבלייר, כראש הצוות.״

הבעתי הפכה אטומה לגמרי. האם הבלייר הלא ידוע הזה יציל אותנו? האם הוא יהיה אכזר וממוקד כמו פרנקו? אלוהים, קיוויתי שכן.

פרנקו התרכך. ״אל תדאגי. הם ימצאו אותו.״

״ימצאו את מי?״ התערב סרג׳ו.

פרנקו איבד את שלוותו ונראה כמו מפלצת הכלואה בכלוב. מפלצת שתשמח להרוג כשתשתחרר. ״האיש שאתה מונע מאיתנו להציל, דפוק אחד. אם הוא ימות בזמן שאתה נסחף כאן עם הפגנת הכוח האנוכית שלך, אתה פאקינג תצטער מאוד.״

פניו של סרג׳ו קרנו בשמחה צדקנית. ״איום מספר שתיים. כעת אתם מסווגים כאסירים מסוכנים ויש לי זכות מלאה לעכב אתכם עד שארגיש שאתם לא מהווים איום לעמיתיי השוטרים.״

הוא אחז במרפקי והכריח אותי להמשיך לצעוד. ״בואו נלך. מחכה לכם תא כלא.״

לא נותר לי מה להפסיד. לא נותר לי דבר להסתיר, משום שאם יכלאו אותי, ידעתי בתוך תוכי שלעולם לא אראה שוב את קיו. אמות לבדי. אפסיק להתקיים ברגע שארגיש את החיים אוזלים מגופו של קיו. ״בבקשה! זה לא היה איום. זו הייתה האמת.״ החנקתי את דמעותיי. ״הם חטפו אותו. את קווינסי מרסר. חמישה גברים באו ולקחו אותו. אתם חייבים להאמין לנו!״

סרג׳ו לא אמר מילה בעת שצעד בנחישות ברחבי בית החולים וחלף על פני מטופלים לוטשי עיניים ואחיות פעורות פה.

סרג׳ו חבט בדלתות הגדולות שביציאה וגרר אותי מבית החולים המואר אל הלילה החשוך.

ניידת משטרה חיכתה ליד המדרכה.

נאבקתי. ״לא! אין לך סיבה לעצור אותנו. שום סיבה!״

סרג׳ו החווה בראשו לאחד הגברים שפתח עבורנו את הדלת. ״שום סיבה? אכפת לך להסביר את הדיווחים של עוברי אורח על אישה חשופת שדיים שצמודה לחלון?״ עיניו נעו במהירות ביני ובין פרנקו.

פרנקו זקר לעברי גבה. ״שיזדיין מרסר. הוא תמיד חייב להרחיק צעד אחד יותר מדי.״ הוא לכד את עיניי בחצי חיוך. ״אני תמיד מנקה אחריו.״

הבטן שלי התכווצה כשנזכרתי בקיו בתוכי. בכאב שחשתי כשחתך אותי. הייתי מוכנה לתת הכול כדי להתכרבל איתו במיטה ולדבר, לצפות בסרט.

הייתי מוכנה למכור את נשמתי כדי למצוא אותו בריא ושלם.

הרכנתי את ראשי ומלמלתי, ״זו הייתי אני. אני לוקחת עליי את מלוא האחריות. אתה יכול לרשום לי דו״ח ולשחרר אותי?״

סרג׳ו צחק. ״חשיפה מגונה בציבור זה יותר מדו״ח, גברתי. אבל בכל מקרה זה כבר יותר מזה. אני סבור שיש כאן קנוניה. אני מאמין שמישהו, אולי לא האיש הזה שנמצא איתך אלא מישהו אחר, הכריח אותך לקיים איתו יחסי מין. אני גם מאמין שהמעשה המיני הופרע על ידי מישהו מתוך קנאה זועמת והוא כעת פצוע. הוא פצע אותו.״ סרג׳ו הצביע על פרנקו. ״ועד שנבין את הסיפור כולו, איש לא עוזב. קפישי?״ הבנת?

״זה לא אני. לא פגעתי באיש – אבל הם פצעו אותי.״ פרנקו הצביע בערמומיות על ידו החבושה התלויה על מנשא. ״כפי שאתה רואה במוצג א׳.״

עיניו של סרג׳ו התכווצו. ״כמה גברים בדיוק שכבו איתך, גברתי? שלישייה? אורגיה ארורה בעיר שלי? כמה עבירות עליי להוסיף לאישום שלך?״

פרנקו טלטל את ראשו והתנשם בכבדות. ״זה לא ככה. אם תואיל לעצור ולהקשיב לרגע, תחסוך לעצמך הרבה ניירת ואולי גם את חייו של אדם.״

סרג׳ו איבד את שלוות השוטר הטוב שלו והתנפל על פרנקו. הוא דחף אותו אל דופן המכונית ונהם, ״מצאנו דם על השטיח. ותרמיל של קליע ליד החלון. אם נגלה שהקליע מתאים לאקדחים שלקחנו ממך, תהיה בצרות צרורות. אז אל תתחיל לנופף בזין שלך לכל הכיוונים, כי זה פאקינג לא יעבוד.״

הוא הסתובב והעביר יד בשערו. ״תכניסו אותם למכונית. בואו נזוז.״

ליבי נמלא אימה כשמישהו הדף אותי בכתפיי והכניס אותי למכונית. ריפודי הוויניל חרקו כשנחַתּי הצידה. לא יכולתי לדחוף את עצמי מעלה משום שמפרקי ידיי היו אזוקים מאחורי גבי.

דמעות עלו בי, אבל סירבתי להניח להן לזלוג.

גופו של פרנקו נחת בחלקו עליי. הוא גנח בכאב, אך הצליח להתיישב זקוף ובמאמץ־מה גרר אותי לישיבה. ״את בסדר?״

מוחי הסתחרר. איך יכול להיות שזה יצא לגמרי משליטה?

תיק...

תק...

כל דקה חולפת הרחיקה את קיו עוד יותר. לא רציתי להביט בשעון. לא רציתי לראות כמה זמן בזבזנו בגלל האידיוטים מהמשטרה האיטלקית.

קיו, אני מצטערת. הכול באשמתי.

יבבה חנקה את גרוני.

פרנקו ליטף את ברכי. ״אל תדאגי, טס. יהיה בסדר.״

סרג׳ו התיישב במושב הקדמי והביט בנו מבעד לסורגי ההפרדה. ״זה מה שאתה חושב.״

חדר החקירות היה גיהינום שקפא.

כולו עשוי מתכת, מראות ופלדה. ידיי ורגליי היו כחולות מפחד מהול בקיפאון. האזיקים הוסרו ממני והושלכתי לחדר הזה לפני רבע שעה.

פרנקו נלקח למקום אחר.

צעדתי הלוך ושוב בחלל הקטן כמו חיה בכלוב. מוחי לא הפסיק להסתחרר. ליבי לא הפסיק להלום בכוח. קלסטרופוביה הלכה וחנקה את גרוני כשהקירות כוסו נטיפי קרח, שהלכו והתקרבו אליי יותר ויותר, קברו אותי בקבר של קרח שבו קיו לא ימצא אותי לעולם.

אני לבדי.

קפצתי את ידיי והרחקתי מעליי את הרחמים העצמיים. סירבתי להיכנס לרגשות חסרי תועלת כאלה. אני אצא מזה. אני אמצא את קיו. אמצא אותו חי ואתחתן איתו בו־ברגע שאפול אל זרועותיו.

הדלת הכבדה נפתחה בנקישה.

סרג׳ו פונציו נכנס. הוא נראה כמו טווס יהיר שניתן לו יותר מדי כוח. שנאתי את הניצוץ הלא אכפתי בעיניו, את המבט השחוק והלא סולח שאמר שהוא כבר שמע כל סיפור בעולם והאזין לכל שקר. נמאס לו שאנשים חושבים שהוא טיפש.

וזה היה בסדר. הבנתי את זה. אבל הוא היה עיוור כל כך, עד שלא יכול היה לראות את האמת ולכן סיכן את חייו של אחר – ואת זה לא יכולתי להבין. לא יכולתי לשלוט בתסכול הנורא ובשנאה הבוערת שזרמו בעורקיי. לא ידעתי כמה זמן אוכל למנוע מעצמי לעקור את ליבו, כי ברור היה שאין לו לב.

״שבי, בבקשה,״ הוא הצביע על כיסאות המתכת.

נעתי בכבדות והתיישבתי כשידיי קפוצות בכוח ומונחות על ברכיי. הואשמתי במספיק עבירות ולא רציתי להוסיף לכך תקיפה של מפקח משטרה.

״מים?״ גבתו העבה הזדקרה.

טלטלתי את ראשי והבטתי אל הפינה הימנית של החדר.

אויב. מחבל. בוגד.

השעון.

תיק...

תק...

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. קיו נחטף לפני כחמש שעות. חמש שעות משנות חיים ומלאות אימה.

הבכי שנבנה כמו סופת ברקים בתוכי איים לפרוץ החוצה. נאלצתי לאזור את כל כוחי כדי למנוע זאת.

"שֵם?"

הבטתי בו בזעף. רציתי לירוק ולומר לו לדחוף את השאלות הדפוקות שלו. אבל הייתי חייבת לשתף פעולה.

להיות מנומסת ועדינה ככל האפשר, כדי שיהיה לי סיכוי לשכנע אותו לשחרר אותי.

אל תתעצבני. תישארי רגועה.

״טס סנואו.״

״אזרחות?״

״אוסטרלית.״

הוא הרים את עיניו וחיוך מתח את שפתיו. ״רחוקה מהבית. זו לא הפעם הראשונה שנאלצתי לנהוג בקשיחות בשיכורים בני ארצך או לפתוח תלונה על התנהגות שיש בה הפרת סדר ציבורי.״

התעלמתי. לא רציתי להתעמת ובוודאי לא לשוחח על הישגים שהוא מתגאה בהם. הוא ראה בי מפרת חוק ורציתי ליצור את הרושם ההפוך.

אני עשירה. יש לי כוח. אני שייכת לקיו.

חוץ מזה, כבר לא הרגשתי אוסטרלית. למעשה, אחרי שביליתי כל כך הרבה זמן עם קיו, התחלתי אפילו לחשוב בצרפתית. והאנגלית, שהייתה שפתי האהובה, פינתה את מקומה לתערובת של שתי השפות.

אני כבר לא טס סנואו.

עיניי בערו. ״נתתי לך שם לא נכון.״

סרג׳ו עיווה את פניו. ״את שוב משקרת? את בוודאי מבינה שכל שקר מחמיר את מצבך.״ הוא טלטל את ראשו וצקצק חרישית.

״את כנראה אוהבת לעבור על החוק.״ עיניו ננעצו בשדיי המכוסים בסוודר. ״אני מודה, הייתי רוצה לראות את המחזה שהעלית ולא רק כדי לכתוב את הדו״ח.״

חתיכת סוטה דפוק.

גבי נדרך. ״אני לא משקרת. אני באמת טס סנואו. אבל אני עומדת להפוך לטס מרסר. הארוס שלי כבר העביר לבעלותי את הונו ואני מחזיקה בכוחו של השם מרסר.״

עיניו הכהות נדרכו. פניו התעוותו. ״מרסר?״

הרגשתי אותו נסדק. הלוואי שזה באמת סדק. ״כן, מחברת ׳דרור החזקות׳. פרנקו אמר לך. אם אתה מכיר את החברה ואת המנכ״ל שלה, כדאי שתשחרר אותי ואת העובד שלי.״

סרג׳ו צחקק. הוא הסיט את כיסאו לאחור ופתח כפתור בז׳קט המדים. ״את בטוחה בזה, מיס סנואו? את לא משקרת שוב, נכון?״

חשקתי שיניים. ״איך אתה מסביר את זה שאני לנה באחד המלונות היקרים ביותר ברומא?״ גלגלתי את עיניי. ״בדקת בכלל את הרישום במלון? קווינסי מרסר, ארוסי, יופיע שם.״

סרג׳ו הניח את זרועותיו על השולחן ושילב אצבעות בתנוחה מאיימת. ״את מבינה, כאן הסיפור הקטן שלך לא עומד במבחן. גבר בשם ג׳וזף רוי נרשם מוקדם יותר בסוויטה הזו במלון ללא כל אורחת נלווית.״

האוויר בריאותיי נקרש, אבל במהרה התפוגג שוב. ברור שקיו לא משתמש בשמו האמיתי. לא כעת, כשרודפים אחריו.

התכווצתי, כי החנית שננעצה בליבי הפתיעה אותי. למרות כל אמצעי הבטיחות הוא בכל זאת נחטף.

תישאר בחיים. בבקשה. תישאר בחיים.

הנחתי את מרפקיי על השולחן והשענתי את מצחי על כפות ידיי. היה לי קשה להתמודד. מעולם לא חשבתי שארצה להיות שוב שבויה, אבל לפחות כשאני נחטפתי יכולתי למות או לשרוד, וזה היה הרבה יותר נעים מלהיות אחראית לגורלו של מישהו אחר.

לא הרגשתי את כובדה של הגלקסיה כולה על גבי, כשכל רגע חולף מעצים את כישלוני.

תיק...

תק...

סרג׳ו הדף את הכיסא שלו לאחור והתנשא מעליי. ״את רוצה לשנות משהו בפרטים שמסרת? זו ההזדמנות האחרונה שלך להפסיק לשקר, לפני שאלך לבדוק את הנתונים.״

הרמתי את עיניי. לא הצלחתי לדבר. טלטלתי את ראשי.

הוא נעלם בלי לומר מילה.

תיק...

תק...

השעון עינה אותי עם כל שנייה חולפת. חלפה דקה ואחריה עשר ואז עשרים.

גופי רעד מדחף לברוח. לא יכולתי לשבת שם יותר בלי לצאת מדעתי. הרגשתי כל כך חסרת אונים.

לבסוף הדלת נפתחה וסרג׳ו חזר בפנים חתומות, כשבידו ערמה של מסמכים.

הוא אחז בכיסא, התקרב אל השולחן והניח את הכול מולי. הוא מתח את השתיקה הדרוכה, פיזר את הניירות ופרש אותם בסדר שהוציא אותי מדעתי.

״את יודעת מה גיליתי כשהוצאתי את התיק שלך?״ הוא שאל, כמעט ברכות. הוא איבד חלק מן הנימה השחצנית. הוא עדיין לא היה ידידותי, אבל נראה... מה? פתוח להקשיב. פחות נכון לצחוק ולהשליך אותי לתא ולבלוע את המפתח?

הזדקפתי בישיבה ונאחזתי בשינוי מצב הרוח שלו. תקווה פעמה בי, מהירה ומתוקה.

״אני לא יודעת.״ הצצתי במסמכים ההפוכים ולא יכולתי לקרוא – הכול נכתב באיטלקית.

מעולם לא תהיתי אם יש לי תיק במשטרה. לזמן מה, כשחזרתי לאוסטרליה לאחר שקיו שילח אותי מעליו, תהיתי למה המשטרה לא דופקת בדלתי. הרי בראקס דיווח שאני נעדרת, אבל איש לא בא לשאול, איש לא שאל דבר.

סרג׳ו הרים דף. ״כתוב כאן שהמשטרה האוסטרלית הפדרלית דיווחה עלייך כנעדרת ושבועות ספורים לאחר מכן, הורייך, סטיבן ומרי סנואו, סגרו את התיק בטענה שנהרגת בחו״ל וביקשו תעודת פטירה.״

רגלי הכיסא שלי חרקו על הרצפה כשזינקתי בתדהמה. גל של אבל מעורב באי אמון. הוריי אמרו למשטרה להפסיק לחפש אותי? הם היו כל כך להוטים לסגור את הפרק הלא נעים הזה ולהפוך להורים אבלים, הכול כדי לזכות באהדת המתחרים בטורניר הבאולינג הקרוב שלהם.

תמיד ידעתי שהם לא אוהבים אותי. זה לא היה חדש, אבל עדיין כאב להחריד.

סרג׳ו בחן את התגובה שלי, אבל פניי האטומות לא הסגירו את רגשותיי הסוערים.

הוא המשיך. ״התיק שלך נסגר, אבל אז נפתח מחדש כשהופעת באורח פלא, ללא כרטיס טיסה או תיעוד שיסביר איך נכנסת

לאוסטרליה, וחזרת מייד לחיים שלך עם...״ עיניו ננעצו בנייר, "בראקס קליפינגסטון."

הוא כחכח בגרונו. ״חזרת לאוניברסיטה, סיימת את התואר שלך וחודש לאחר מכן קמת ונסעת לצרפת.״

הוא עלעל בניירות ואמר, ״למה לא היה ריאיון סיכום של פרשת ההיעלמות שלך? למה לא הייתה חקירה בנושא החטיפה שלך לכאורה, שעליה דיווח למשטרה האוסטרלית בראקס קליפינגסטון? אכפת לך להסביר למה המשטרה סגרה את התיק בלי שום מסקנות?״

אהבתי המכלה־כול לאדון המפלצתי שלי עלתה על גדותיה. זה היה כאילו בלעתי קערה של אור חסר צבע, שזרם בגופי והעניק לי את הכוח שכה נזקקתי לו.

צחקתי.

קיו.

הוא טיפל בתיק שלי. איכשהו, היו לו קשרים שהבטיחו ששמו לא יוזכר ושמעשי הצדקה שלו יישארו סודיים. לא יכולתי להסביר איך הגעתי להיות איתו ולא יכולתי להאריך בדברים על מגוריי בארמונו. לכן הוא עשה מה שצריך היה לעשות. הוא מחק את הכול.

אלוהים, כמה אני אוהבת אותו. מעולם לא פגשתי איש שיש לו יותר משאבים, אינטליגנציה ולב גדול משלו. והוא היה שלי. אכזבתי אותו כשאפשרתי לשוטר הטיפש הזה לעכב אותי.

נמאס לי.

״קווינסי מרסר יכול להסביר. שחרר אותי ואביא לך אותו.״

סרג׳ו ליטף באצבעו את שפתו התחתונה. ״כן, וזה מביא אותי אליו. את אומרת שאתם יחד? אבל אני לא רואה שום רישום של

הכרזת נישואים או כל ידיעה חדשותית שבה מוזכרים היחסים שלכם.״

תיק...

תק...

לא היה לי אכפת. משום דבר.

אני יוצאת מכאן.

עכשיו.

הוא הביט בזעף. עיניו השחורות נזפו בי והלקו אותי בסמכות של שומר חוק, אבל זה לא הטריד אותי. זעפתי בחזרה, בלי לסגת.

לבסוף הוא התנשף. ״בסדר.״ הוא הלך אל הדלת ופתח אותה. ״מכאן.״

ברגע שהאור מהמסדרון חדר אל חדר החקירות, ליבי זינק מן החזה והתעופף. התעופף אל קיו, התעופף כדי להעניק לו תקווה.

אני באה.

אנחנו באים.

השתדלתי לשמור על צעדים איטיים כשסרג׳ו הוביל אותי ברחבי תחנת המשטרה הטיפוסית, שהיו בה עמדות עבודה בחלל פתוח, קירות חומים ומאווררי תקרה מסתובבים. צחנה של קפה חרוך עיפשה את האוויר.

הוא נעצר ליד שולחן עמוס מסמכים וכוסות ריקות, והצביע על הטלפון הקבור בחלקו על ידי קלסרים. ״יש לך שתי דקות.״

לא בפעם הראשונה, הודיתי לזיכרון הצילומי שלי. מאז שקיו נתן לי את הפתק שהוסתר בכיס השמלה שלבשתי בדרכי חזרה לאוסטרליה, זכרתי בעל פה את מספר הטלפון במשרדו. הוא היה חקוק בזהב על נייר עבה, כרטיס הביקור שלו.

ידעתי את המספר ולכן מעולם לא הרגשתי שאני רחוקה מדי ממנו, אפילו כשישנתי ליד בראקס בלילה והלכתי לאוניברסיטה ביום.

ידעתי גם שהוא מאפשר לקו המשרדי להתחבר לקו הביתי אחרי שעות העבודה. קיוויתי רק שפרדריק או סוזט יענו. כל אחד מהם יתאים. שניהם גובו על ידי קיו והם יוכלו לשחרר את פרנקו ואותי.

הרמתי את האפרכסת וחייגתי. נשמע צליל חיוג.

צלצול.

עוד צלצול.

ועוד צלצול.

בבקשה תענו. אימה מחצה את תקוותי כאילו הייתה חרק. זה היה הסיכוי היחיד שלי, מי יודע אם תהיה לי הזדמנות נוספת. מי יודע כמה זמן עוד יחלוף.

סרג׳ו הביט בשעון.

לבסוף הצלצול נפסק ונשמעה נקישת התחברות על הקו.

״בונז׳ור?״

קול גברי.

לחלקיק שנייה, חשתי דקירה של כאב. רציתי לדבר עם סוזט. להישען על בחורה חזקה כל כך שהייתה גם חברתי.

״פרדריק?״ לחשתי.

״טס?״

ליבי קיפץ ונכנס מייד לפעולה. פרדריק ידאג לסדר הכול. הוא יוציא אותנו מכאן.

״כן, זו אני. תראה, משהו קרה.״ הדמעות שבהן נלחמתי פרצו בבת אחת וחנקו את גרוני.

הכרחתי את עצמי לדבר וקיללתי את הרעד שבקולי. ״הם לקחו אותו.״

״זה בסדר. אני יודע. הכול בשליטה.״

קולו המרגיע גזל ממני את כוחי וידעתי שרשת אנשיו של קיו יצאו למצוד. לא הייתי לבדי. לא נלחמתי יחידה על חייו. ״תודה לאל.״

בשלב זה, לא היה לי אכפת מעצמי. היה לי אכפת רק שפרדריק ישתמש במשאבים מתאימים וימצא את קיו. שכחתי לגמרי ממצבי ומסיבת ההתקשרות שלי.

מוחי נאטם ונכנסתי להלם.

״טס? את עוד שם?״

אחזתי בכוח באפרכסת והתפללתי שאוכל לדחוס את עצמי אל תוך קו הטלפון כדי להיות איתו. רציתי להיות ליד הגבר שהיה חברו הטוב ביותר של קיו.

מה עם חברו הטוב האחר?

שיט, פרנקו.

״פרדריק, אני זקוקה לעזרתך.״ התעשַתּי והעברתי יד בשערי. ״פרנקו ואני... אנחנו במעצר. אנחנו צריכים שתבוא לשחרר אותנו.״

נדרכתי. חיכיתי למבול של שאלות, אבל הוא רק צחקק. ״את מאחרת בעשר דקות בערך. זה כבר נעשה. תהיי בחוץ בעוד שעה.״

פי נפער בתדהמה. ״א... איך?״

״כסף קונה דברים רבים. קשרים במקומות חשובים הוא אחד מהם.״ קולו הונמך. הצמדתי את הטלפון בכוח לאוזני. ״הוא בסדר, טס. שבב האיתור ממשיך לפעול כל עוד ליבו פועם. הוא מתוכנת לשלוח אות אם משהו משתנה.״

ליבי התכווץ. ״למה אתה מתכוון?״

״טוב, נדע אם יוציאו אותו ממנו. התדר יופרע. אנחנו נדע גם אם...״

אם מה...

ליבי זינק בחזה. הוא לא היה צריך לומר יותר. ידעתי.

״אם הוא ימות...״ דמעות הציפו את עיניי ועיוורו את ראייתי.

פרדריק מלמל, ״זה בסדר. זה לא יקרה. אבל כן, כל עוד ליבו הולם השבב יוביל אותנו אליו.״

רציתי לצרוח! רציתי לצוד כל סוחר נשים מנוול ודפוק ולסחוט את דמו עד שיהפוך מאדם לגווייה כמושה.

המתיקות בתוכי נעלמה במהירות לטובת אכזריות. התקשחתי והפכתי קרה יותר.

הוא עדיין חי. תתרכזי בזה.

״אתה יודע איפה? איפה הוא?״

״הוא הועבר למקום אחר. הם לוקחים אותו לספרד.״

״ספרד?״

קולות הגברים שפרצו אל הסוויטה שלנו הדהדו באוזניי. פחדתי שיכו את קיו ואז ירו בו ולכן לא שמתי לב למוצאם.

סרג׳ו נופף בידו מול פניי ונקש על שעונו. רציתי לקטוע את אצבעו בנשיכה בגלל שהיה שחצן ונורא כזה והרס את הכול.

״למה? למה בכלל חטפו אותו?״

פרדריק נאנח. ״כי הוא עצבן מישהו בשם לינקס. וכעת המנוול רוצה נקמה.״

חצי שעה לאחר מכן פרנקו ואני דהרנו במונית לשדה התעופה. סרג׳ו ליווה אותנו בעצמו אל מחוץ לבניין. הוא הביט בנו כאילו במו ידינו גזלנו ממנו אות כבוד או ציון לשבח על שעצר אותנו.

פרנקו נראה מוכן להכות אותו, ולכן שמחתי כשהמונית הגיעה ברגע שהאזיקים הוסרו.

אצבעותיי אחזו בכוח בטלפון של פרנקו והייתי מהופנטת לאפליקציה שהפכה את קיו – המאהב המקועקע המדהים שלי – לנקודה אדומה מהבהבת על הצג.

פרדריק צדק.

קיו היה בספרד.

וחי. הוא עדיין חי.

זינקתי בבהלה כשפרנקו הניח יד על ברכי. ״את בסדר?״

הוא שאל את זה לעיתים קרובות ושנאתי את העובדה שנראיתי זקוקה לתמיכה. הבחורה החלושה שהייתי הלכה והשתנתה, ואט־אט התמסרה לאפשרות הנקמה.

הנהנתי. הייתי קהת חושים מהלם, מסוממת מתקווה ורעדתי באימה. אבל כן, הייתי בסדר. ״אני בסדר.״

פרנקו הנהן ונשען לאחור, כשהוא מסדר את המתלה תוך רטינה זעירה.

התקתי את עיניי מהנקודה האדומה ושאלתי, ״מה איתך? איך אתה מחזיק מעמד?״

עיניו הירוקות הנוקבות היו מתוחות בכאב ומצחו התקמט כשמשככי הכאבים שקיבל החלו להתפוגג.

הוא חייך אליי חיוך קריר ושיניו בהקו באור פנסי הרחוב החולפים במהירות בחלון. ״אהיה הרבה יותר שמח ברגע שאירה בכמה אנסים מנוולים.״

הוא נאנח, ״ברצינות, אני פשוט רוצה למצוא את מרסר ואז לנוח... למשך אלף שנה.״

הוא התכווץ בכאב כשהמונית קיפצה מעל בור בכביש. הוא עצם את עיניו ומלמל, ״תמיד היו לך חושים חדים, טס. מהתחלה. מה הם אומרים לך עכשיו?״ הוא לא פקח את עיניו, אבל גופו היה דרוך. ״את חושבת שהם רוצים כופר תמורתו או שהם רוצים לענות אותו?״

עינויים.

לא הייתי צריכה לחשוב או לנחש.

המסקנה הכי מורבידית לפתה את גופי באימה. לא משנה כמה אנסה להכחיש את זה. לא יכולתי לעצור את התמונות.

ציפורניים נתלשות.

גופו החזק והיפה סופג התעללות.

הקעקוע המרהיב שלו נחתך ונתלש מן החזה.

בטני התהפכה וכיסיתי את פי בכף ידי. בלעתי את הרוק והדחקתי את תמונות הזוועה בניסיון לרוקן את מוחי.

פרנקו עצר את נשימתו. ״כל כך גרוע, מה? שיט.״

לא הסכמתי לדבר על הסיוטים שלי, לא רציתי לתת להם כוח. אבל ידעתי שכל עוד אני בחיים, לא אניח לזה לקרות. קפצתי את ידיי וסיננתי, ״נמאס לי שהרשע מתערב בחיי. נמאס לי לשלם מס על כך שבסך הכול התאהבתי. מי שלא יהיה המנוול שחטף את קיו – הוא יצרח לפני שאניח לו למות.״

פרנקו התפתל במושב וההילה שלו הלכה והתעבתה, האפילה, מילאה את המונית באיום אכזרי כל כך שאפילו אני נבהלתי. עיניו בערו באש ירוקה. ״ואם אוכל להגשים את המשאלה הזו?״

״איזו משאלה?״

״אם אעזור לך לגרום לו לצרוח. אם אתן לך את הכבוד לנקום למען הגבר שלך. תוכלי ללחוץ על ההדק? את חושבת שהתמודדת מספיק טוב עם הסיוטים שלך וכעת תוכלי לעשות למען קיו את מה שהוא עשה למענך?״

עורי סמר בתחושה מבשרת רעות. פרנקו נראה צונן, מחושב, ולבש על עצמו דמות של רוצח.

ליבי הלם בחוזקה ונִשמתי התחבטה בתערובת מורכבת של טוב ורע. האם אני מרמה? האם אוכל לקחת חיים?

למרות כל ההתרברבות שלי, האם אוכל באמת לגרום לגבר לצרוח ואז לחסל אותו?

״תירי בה, פוטה.״

״תעשי את זה או שאשבור לה את האצבעות עד שתעשי את זה.״

בלעתי רוק במאמץ בזמן שבחילה מילאה את גרוני.

האם אוכל שוב להפוך לרוצחת ולקבל ברצון את הזוועה הזו אל נשמתי?

עיניי נעצמו.

קיו הופיע בראשי, מכוסה בדם ויופיו המדהים הרוס מאימה. הם עשו לו את זה.

חום נורא.

גברים מכוסים דם.

צרחות.

נמלאתי כוח צונן. אני מגינה על מה ששייך לי. ז׳ה סווי אָה לואי. אני שלו. נקמה קודמת לטוב ולרע.

היא הפכה אותי ללא יותר מבת זוג הנלחמת למען האהוב שלה. עושה צדק. עין תחת עין.

אני מוכנה לתלוש את ראשי הגברים שפגעו בו. אשמח לשחוט ולענות ולפצוע.

לא רציתי לפגוע באיש. מעולם לא יפסיקו לרדוף אותי בלונדינית יונקת־דבש או מלאכית. אבל הפעם זה היה הדבר הנכון לעשות. רציתי לצוד.

קיו רצה שאעמוד לצידו ואעזור לנשים שאיש לא נלחם למענן. מישהו היה צריך לנקות את הזבל מהעולם והוא בטח בי שאהיה חזקה מספיק.

אני חזקה.

״כן.״ קולי פילח את העננה הסמיכה שבינינו ונשמע אכזר וחסר רחמים. ״אני מוכנה להרוג.״

פרנקו הנהן ושפתיו התעוותו בחיוך עגום. ״מי את, טס?״

״אני שלו. אני טס. אני האסקלאב שלו.״

החתיכה החסרה האחרונה – החלק האחרון שעשה אותי אני – נפלה למקומה. זהותי האמיתית.

אני שורדת. אני חזקה. אני מוכנה.

פניו של פרנקו קדרו בגאווה אפלה. ״ומה את רוצה?״

״אני רוצה שהם ימותו. אני רוצה שדמם של האנשים שלקחו אותו יצטנן ויהפוך לחלודה.״

פרנקו הושיט את ידו לנרתיק ושלף את אחד האקדחים שסרג׳ו החזיר לו.

הוא הושיט לי אותו ואמר, ״תשובה טובה.״ קולו הפך לנהמה שבקעה מעומק הגרון. ״אהיה לצידך לאורך כל הדרך.״