מקום במרחב

רוב נוסעי האוניה "תל אביב", שעגנה בנובמבר 1935 בנמל חיפה לאחר כמה ימי הפלגה מנמל טריאסטה באיטליה, היו עולים מגרמניה שהצליחו לקבל רישיונות כניסה, סרטיפיקטים, לפלשתינה. בין הנוסעים גם כמה עשרות רופאים עולים מגרמניה, ביניהם אבי, וולטר מרקוביץ, ואשתו דורותיאה, שהיתה בהיריון מתקדם איתי, בנם הבכור, שמואל־ורנר בן השנתיים ושני כלבי ציד, שעשו גם הם את כל הדרך מגרמניה לארץ ישראל. הסיבה לכך שעל האונייה היו כל כך הרבה רופאים היתה קשורה לתקנות שהוציאה ממשלת המנדט, לפיהן החל ב־1 בינואר 1936, כל רופא שיבקש לעבוד בפלשתינה - ארץ ישראל, יחויב בבחינות הסמכה ורישוי ברפואה ובשפה האנגלית, קושי שהתווסף לטבעת החנק המקצועית והחברתית שהלכה וסגרה עליהם במולדתם.

חודשיים קודם להגעת הספינה לנמל חיפה, חוקק השלטון הנאצי את "חוקי נירנברג", חוקי הגזע ששללו את זכויות האזרח מכל מי שאינו ממוצא ארי ואשר כוּונו במיוחד ליהודים. אבי הרופא כבר לא יכול היה לטפל יותר בחולים גרמנים ארים אלא רק ביהודים. גם העובדה ששנה קודם לכן, כבר תחת השלטון הנאצי, עוד קיבל את "צלב הברזל" בצירוף תעודה מטעם הפיהרר, אדולף היטלר, כאות הוקרה על שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, לא הקנתה לו זכויות או מעמד מיוחד. הוא הרי היה יהודי.

עוד לפני שהתקבלו חוקי הגזע, ניסה אבי, בלא הצלחה, לקבל סרטיפיקט מתוך המִכסה שקיבלה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ושנועדה לפעילים ציונים, שהוא נמנה עליהם. משכך, פנה למסלול נוסף, שכונה "סרטיפיקט של קפיטליסט", שניתן לבעלי אמצעים שיכלו להפקיד אלף לירות ארצישראליות בבנק בריטי בפלשתינה - סכום שווה ערך לארבע מאות אלף שקלים היום, כערובה לקיומה של משפחת עולים אחת בשנים הראשונות, עד להתבססותה. לאבי לא היה סכום כזה, ולמרבה המזל רוברט, גיסו, שעלה ארצה עם אשתו זידי שנתיים קודם לכן, לווה את הכסף בעבורו מקרוב משפחה, וכך קיבל אבי את אישור העלייה שהציל את המשפחה. היהודים שביקשו לעזוב את גרמניה הנאצית, נאלצו לשלם סכומים לא מבוטלים לקופת הרייך השלישי; אלה כללו קנסות כבדים על הכספים והרכוש שהוצאו מגרמניה ואחוזים ניכרים ממכירת נדל"ן שהיה ברשותם ונמכר ב"מכירת כפייה" - במחירים הנמוכים בעשרות אחוזים מערכו האמיתי - לגרמנים שנהנו מהגזילה. להורי לא היו נכסים, ואת רוב החסכונות מחמש שנות עבודתו כרופא הוציא אבי על כרטיסי הנסיעה לארץ ישראל ועל ציוד למרפאה שלו - מכשיר רנטגן חדש וציוד למעבדה ואשר הגיעו איתו באונייה.

לרוע המזל, לא הצליחו אבי ואחותו לגייס סכום כסף דומה כדי להביא גם את אביהם, סבי, יוליוס־יוסף מרקוביץ, שנשאר מאחור. אשתו רגינה, סבתנו, נפטרה זמן קצר קודם לכן מדלקת ריאות המונית שפשתה אז בגרמניה. באוגוסט 1942 גורש סבא יוליוס מברסלאו למחנה הריכוז טרזיינשטט, ונספה שם כעבור שלושה חודשים, והוא בן 74. אבי ואחותו ניסו שוב ושוב להשיג סרטיפיקט עבורו, ופעם אחר פעם נדחו. רק ב־1944, שנתיים לאחר שנספה במחנה הריכוז, הגיע האישור המבוקש... העובדה שלא הצליחו להציל את אביהם המשיכה להעיק עליהם ולייסר את שניהם במשך שנים רבות. שני אחיו של סבי, לודוויג וּוילהלם, שניהם תעשיינים אמידים, נשארו בגרמניה, נעצרו לאחר "ליל הבדולח" - פוגרום נובמבר 38' - כאמצעי לחץ על הקהילה היהודית לשלם את הקנס שהושת על היהודים, בגובה מיליארד מארק, לכיסוי הנזקים שנגרמו באותו ליל בלהות בידי הפורעים; הם הוחזקו בתנאים קשים במחנה ריכוז, ולאחר ששוחררו הצליחו בני משפחתם לארגן עבורם "סרטיפיקט של קפיטליסט" והם הגיעו לארץ ישראל.

גם סבי מצד אמי, ד"ר אוטו סלומון אדלר, נשאר בברלין, וביום שאמי הגיעה לחיפה חיכה לה מברק ובו בשורה קשה: אביה נפטר שם. אמי, כך נודע לי לימים, קיבלה את הידיעה באיפוק רב, ורק שנים רבות לאחר מכן סיפרה לנו שאביה, ככל הנראה, התאבד לאחר שנשללה ממנו דרגתו הצבאית והוא הורחק מניהול בית החולים הצבאי שעליו היה ממונה לצד עבודתו כרופא. העובדה שהוא גדל כגרמני בלא כל זיקה ליהדות, לא שכנעה את קובעי החוקים בגרמניה הנאצית, שעבורם יהודי הוא יהודי עד שלושה דורות לאחור. סבתי מצד אמי, אלזה, נותרה בברלין ונשלחה לאחר כשבע שנים לאושוויץ. גם אותה לא ראיתי מעולם.

בנמל חיפה נתקבלו בני המשפחה על ידי אחותו הצעירה של אבי, דודתי סידוניה, זידי, ובעלה רוברט, שעזבו את גרמניה שנתיים קודם לכן. עוד בהיותם על האונייה המתקרבת לחיפה ולמראה הנוף המרהיב של רכס הכרמל, החליטו הורי להשתקע בחיפה, שעליה שמעו כבר מקרובים שגרו בה. דודתי בעלה וגם הרברט, בן דודו של אבי ונדיה אשתו, היו מראשוני השכונה החדשה, קריית ביאליק שליד חיפה, שהוקמה ביולי 1934 ויועדה למאה משפחות מעולי גרמניה, בני העלייה החמישית. כינויה הראשון, אגב, היה "שכונת עולי גרמניה". לצדה קמו עוד שתי שכונות חדשות: קריית חיים, לחברי ההסתדרות שמזוהים עם מפלגות הפועלים, וקריית מוצקין, למשפחות בני המעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ועצמאים שלא היו חברי ההסתדרות הכללית.

כל הבתים בקריית ביאליק, קריית "הייקים", היו כמעט זהים: שלושה חדרים שנבנו על חלקה של חצי דונם קרקע חולית, שעליה נוספו גינות נוי ונטיעות. לחברת "רסקו" שבנתה אותם היתה זיקה הדוקה להתאחדות עולי גרמניה ודודנו הרברט, מהנדס בניין צעיר, מילא תפקיד מרכזי בבניית השכונה החדשה.

דודתנו זידי, אחותו הצעירה של אבי ובעלה ד"ר רוברט בר שהיה עורך דין צעיר, בן ממשיך למשפחה בווארית של משפטנים יהודים, עזבו את ביתם שבמינכן בירת בוואריה מיד עם עליית הנאצים לשלטון. יום לאחר שהיטלר מונה לקנצלר גרמניה, הגיע רוברט, כמדי יום לבית המשפט. "ד"ר בר", פנה אליו בנימוס רב השוער שניצב בפתח המבנה, "אם יורשה לי, לדעתי אין לך מה לחפש כאן..." רוברט חזר הביתה ואמר לאשתו מילה אחת: "אורזים". כחברים בתנועה הציונית לא היה לשניהם ספק כי היעד הוא ארץ ישראל. בית המשפחה המרווח שבמרכז העיר נמכר ב"מכירה בכפייה" - הרבה מתחת לשוויו האמיתי, ועבר בהמשך לרשות מטה ה"לופטוואפה", חיל האוויר הגרמני. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם הקמת הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה, עבר הבית, כתעתוע הגורל, לרשות משרד האוצר השוכן בו עד היום. המשפחה לא הצליחה, למרבה הצער, לקבל פיצוי נאות עבורו מטעמי התיישנות.

רוברט חלה בילדותו בשיתוק ילדים, וכיוון שלא רצה להיות מוגבל בגלל ידו המשותקת. ביקש לקטוע אותה, דבר שלא פגע באורח חייו בעבודה ובזמנו הפנוי, כטייל חובב טבע מסור, כשהוא מפעיל את היד הנותרת בזריזות ובמיומנות. משפחת בר היתה למשפחתנו משענת נאמנה וטובה, ולאחי ולי בית פתוח ואוהב בנעורינו וגם שנים לאחר מכן. דודתנו זידי, שתמיד הושיטה יד מסייעת לאמנו, עמה שמרה על קשרי ידידות לאורך השנים, היתה לנו תמיד כאם חמה ואוהבת, וביתה היה פתוח בפנינו בכל עת.

אחותו השנייה של אבי, תיאודורה - תיאה, יחד עם בעלה, אלברט אדלר, נשארו במינכן, בדומה לרבים מהיהודים שהאמינו בלב שלם כי כל הצרות של יהודי גרמניה יחלפו במהרה. שלטונו של היטלר הוא זמני, אמרו, ואלה הרוצים ללכת למדבר הקרוי פלשתינה - ארץ ישראל - נתבלעה עליהם דעתם. כל הניסיונות לשנות את דעתם לא צלחו. מאוחר יותר שניהם עברו עם שלושת ילדיהם - מיכאל, סטפן ומריון - לעיירה פוזיטאנו בדרום איטליה, שבה מצאו עבודה בניהול פנסיון. בטרם עזבו הם באו להיפרד מסבי. מאותה פרידה אחרונה נותר תצלום משפחתי, ובמרכזו ילדה יפהפייה וחייכנית כבת עשר. מריון אדלר, בת דודתי, שאותה לא ראיתי מעודי. תצלום זה השפיע עמוקות על חיי בכך שהיה לי לסמל חי ומוחשי לחובתנו ללמוד את לקחיה האישיים והאוניברסליים של השואה. עבורי מהווה התצלום של מריון עם הסב והאחים תזכורת לחיים ולצו של "לזכור ולא לשכוח - לעולם לא עוד": חובתנו לעשות הכול כדי שהדברים שאירעו אך לפני כמה עשורים לא יישנו עוד לעולם.

ההורים ושניים מילדיהם נלכדו ב־1942 עת פלש הצבא הגרמני לאיטליה ונשלחו בפברואר 1943 לאושוויץ. ההורים, יחד עם הבת מריון, רק בת 16, נרצחו מיד. סטפן שרד את השנים באושוויץ, אבל עקבותיו אבדו בצעדת המוות מערבה בשבועות האחרונים למלחמה. בכורם מיכאל, טוני, הצליח להימלט מאיטליה ולהגיע לארץ ישראל ב־1940, התגייס לצבא הבריטי, ובעת שירותו באיטליה נודע לו גורלה של משפחתו. לאחר המלחמה חזר לישראל, נישא בירושלים ונהרג במלחמת השחרור. בתו, מיכאלה, נולדה בקיץ 1948. היא וילדיה הם השריד היחיד למשפחתה.