מקוצ’ין שבהודו – כל הדרך הביתה



מוות אחד שינה את חייה של משפחה שלמה. אצל איש מהם לא ישובו החיים להיות כפי שהיו.

כשהגיעה ההודעה מבית החולים שאימא נפטרה כבר החשיך היום. השבת יצאה, והבנות היו בדרכן חזרה הביתה מביתה של צפורה.

הן הלכו בדממה במעלה הגבעה, בשביל הפתלתל בין אבנים וקוצים. כששמעו את הצרחות של חיה נעמדו במקומן, מבולבלות ולא ממש מבינות. אישה מבוגרת אספה אליה את חיה וחיבקה אותה. הן המשיכו לעמוד קפואות במקומן ואז הגיעה סעידה, עיניה מלאות דמעות. היא התכופפה אליהן ובשקט אמרה, "לא כדאי שתלכו עכשיו הביתה. יש שם כבר הרבה אנשים, ויגיעו עוד במשך הלילה."

מיכל הביטה בפניה העצובים ושאלה, "גם את אימא יביאו בלילה?"

"אני חושבת שכן," אמרה סעידה. "לכן כדאי שתשנו אצלי הלילה."

תמר וכרמלה שמחו להתרחק מהצרחות שכבר החלו להישמע ככל שהתקרבו. מיכל עדיין חששה. "אימא לא אוהבת שאנחנו ישנות בבתים זרים," אמרה.

"הפעם זה בסדר, אימא שלך הייתה חברה שלי, ואני יודעת שהיא תשמח שאני דואגת לכם," הרגיעה אותה סעידה וליטפה את שערה.

בדרך לביתה של סעידה הן עברו ליד ביתן והביטו מרחוק. הבית היה מואר כולו, אנשים עמדו בכל מקום, על המרפסת ועל הכביש ליד הבית. אנשים נוספים נראו עולים במעלה הגבעה.

"ככה נראה הבית כשדויד התחתן," אמרה כרמלה.

"כן," אמרה תמר, "רק שאז לא היו כל כך הרבה צרחות ובכי."

סעידה עמדה מאחוריהן וזירזה אותן להיכנס. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסו לביתה. הבית היה מואר באור חלש, אך הן יכלו להבחין שמבנהו דומה לביתן. אלא שהריח היה שונה, והיו מרחבים בלי מיטות בכל פינה. על השולחן עמדה קערת פירות. הבנות, אחרי שעות שכבר לא ראו אוכל, הפנו אליה את מבטן. סעידה ראתה את המבטים ושאלה, "אתן רעבות?"

הן הנהנו בראשן. לבקש אוכל היה אחד הדברים שאימא שיננה באוזניהן שוב ושוב שאסור לעשות.

"בואו," היא אמרה, קולפת לכל אחת מהן בננה. "אני הולכת לסדר לכן את המיטות. הלילה תישנו כאן ובבוקר אקח אתכן הביתה."

הן אכלו בתאווה את הפירות, ובעודן לועסות שמעו מעבר לכביש את קולות הבכי והצעקות. בלי לומר דבר זו לזו, שלושתן חשו מחנק בגרונן.

סעידה הגיעה במהירות, הובילה אותן למיטות, סגרה את החלון שפנה לעבר ביתן ועטפה אותן בשמיכות.

"לילה טוב," הן שמעו אותה ממלמלת. "תישנו טוב, יתומות קטנות. תאספו כוחות לימים שעוד מחכים לכן."

סעידה יצאה מהחדר והן נשארו לבדן. מיכל החלה לבכות. "היא אמרה שאנחנו יתומות," יבבה. "מה זה אומר?"

תמר ירדה מהמיטה שבה ישנה ונשכבה ליד אחותה. "זה אומר שאין לנו אבא ואימא," הסבירה בשקט. "שניהם מתו."

"אז מה יקרה לנו?" מלמלה מיכל.

"אני לא יודעת," ענתה תמר. היא הייתה מותשת מהלילה הארוך. "בואי נישן עכשיו. מישהו כבר יגיד לנו מחר."

"אני מקווה," אמרה כרמלה מתחת לשמיכה. "לילה טוב."

כשהתעוררו בבוקר, הפנים הראשונים שראו היו פניה הטובים של סעידה.

"תתארגנו ותבואו למטבח," אמרה להן. "אכין לכן משהו לאכול לפני שתלכו הביתה."

הן אכלו ארוחת בוקר גדולה ומשביעה, ולאחריה עזבו את ביתה של סעידה והלכו אט אט לביתן. חצר הבית הייתה מלאה באנשים, אך הן לא ראו אף פרצוף מוכר וחששו להתקרב. ממבנה סמוך, שהיה בית ששימש מועדון נוער לצעירים, ובדרך כלל היה ריק בשעות כאלה, שמעו דפיקות של פטיש על עץ. כרמלה שהייתה הגדולה, אמרה, "בואו נלך לראות מה עושים שם."

הן הלכו בשקט בעקבותיה. בפעם הראשונה בחייהן איש לא חיפש אותן, איש לא קרא להן או אסר עליהן דבר-מה. הן היו חופשיות לעצמן. הן נעמדו מאחורי החלונות הגדולים והציצו פנימה. ארבעה בחורים עמדו ליד לוח עץ שהונח על שני כיסאות. אחד החזיק לוח עץ והתאים אותו ללוח השוכב, ובחור אחר דפק מסמרים כדי לחבר את שני הלוחות זה לזה. הן התבוננו בסקרנות, כשאחד הבחורים ראה אותן והתקרב לחלון. הוא הביט בהן בצער. "אתן הבנות שלה נכון?"

"מה אתם עושים?" שאלה כרמלה.

"בונים ארון," אמר הצעיר. "אנחנו נוהגים לקבור כמו בהודו, בתוך ארון."

כרמלה ניסתה להסביר לבנות מה רואות עיניהן. "הם בונים ארון," אמרה.

"ארון למה?" שאלה יעל, שראתה אותן והצטרפה.

"ארון כדי להניח את אימא, לפני שיקברו אותה," אמרה כרמלה.

מיכל התחילה לבכות, ותמר נעצה מרפק במותנה של כרמלה. "תפסיקי! את מפחידה אותה."

"מה כבר אמרתי?" התלוננה כרמלה. "הם בונים ארון, זה מה שהם עושים. אני רואה מכאן שאנשים מתחילים לצאת מהבית, בואו נלך ללול שלפני הבית, משם נוכל לראות הכול."

הן התחילו ללכת ותמר אחזה בידה של יעל. "את באה איתנו?"

"כן," אמרה יעל. "את אימא שלי לא ראיתי מאתמול, היא לא מפסיקה לבכות ולצעוק, היא מפחידה אותי."

בדרכן ללול הן עברו ליד חדר קטן שדלתו מוגפת. קולות רכים של נשים נשמעו מאחורי הדלת הסגורה, שמתחתיה זרמו מהחדר מים בזרם חזק, מעורבבים בקצף סבון. ריח חזק של חומר ניקוי עמד באוויר. תמר וכרמלה הביטו זו בזו ומשכו את יעל ומיכל במהרה לכיוון הלול.

"את יודעת מה עושות שם הנשים?" לחשה כרמלה לתמר.

"הן רוחצות את אימא לפני הקבורה," ענתה אחותה בלחישה. "אני זוכרת שראיתי את אימא עושה את זה פעם. היא הסבירה לי שזו מצווה חשובה. קוראים לזה 'טהרה של המת'."

"מזל שמיכל לא ראתה, רק מלדבר על זה אני מפחדת."

הן הגיעו בדרך עוקפת עד לחזית הבית, שלוש אחיות ואחייניתן, נעמדו מאחורי העמוד בכניסה ללול העופות וצפו בדממה במתרחש.

הלול היה מלא תרנגולות שישבו בכלובים צפופים. בתעלות ההטלה היו מעט ביצים שעדיין לא נאספו. ריח הצואה של התרנגולות אפף את כל הלול, אבל זה היה ריח שהיו רגילות אליו ולא הרגישו בו אפילו.

מה שעניין אותן היה מה שקורה מולן. האנשים שהגיעו התאספו אט אט מחוץ לבית. מתוך הבית נשמעו זעקות וצעקות של בכי ומישהו אמר שנחום התעלף. "הוא לא יצליח לעמוד בזה," אמר קול אחר.

מתוך הבית יצא מאיר, אביה של יעל. הוא לא הביט לעבר השלוש, רק פנה אל בתו ואמר, "את באה איתי להיפרד. להסתכל על סבתא בפעם האחרונה."

יעל ניסתה להתחבא מאחוריהן, רועדת בכל גופה, והן ניסו להסתיר אותה. לראות מישהו מת היה פסגת הפחד שלהן.

בירכתי המושב, בדרך, עמד עץ דומים שמתחתיו עמדה מצבה שעליה כתוב שהיער נבנה לזכר מישהו שתרם. הבנות היו בטוחות שהאיש קבור במקום, וכל ילדותן, בכל פעם שעברו שם, כשהגיעו למצבה כיסו את העיניים. אז לראות מישהו מת באמת? זה עורר בהן פחד גדול והן ניסו בכל כוחן להפוך לגוף אחד – שלושתן נגדו.

מאיר הביט בהן במבט מאיים, תפס את ידה של בתו ומשך אותה אחריו. היא עוד הביטה אחורה לעברן ונגררה אחריו. המבט בעיניה היה מבוהל ורדוף. הבנות רק עמדו שם, מרגישות שניצלו. איש לא קרא להן, איש אפילו לא זכר שהן שם.

מספר האנשים הלך וגדל. ולפי גודל ההתקהלות הן ידעו שזה קורה – מוציאים את אימא שלהן מהבית.

ראשונים יצאו ארבעה בחורים שנשאו את הארון מעץ. אחריהם יצאו דויד ונחום הצעיר, שהיה מעולף למחצה, נתמך באיש מבוגר ממנו. מכל עבר התלחשו אנשים, "תנו לו מים", "תשפכו עליו מים, הוא עומד להתעלף שוב." אחריהם הלכה שיירה ארוכה של גברים, רבים מהם מהמושב, ואחרים קרובי משפחה שהגיעו במשך הלילה ובשעות הבוקר.

אחרי הבנים יצאו הנשים. הראשונות צפורה ולאה, האחיות הגדולות, צורחות ובוכות. "אימא, אימא, אל תעזבי אותנו, אל תשאירי אותנו לבד, מה נעשה בלעדייך?"

לידן הלכה חיה שלא הפסיקה לצעוק ולשאול, "מי יטפל בנו עכשיו?"

קבוצות נשים הודיות שמקורבות למשפחה עטפו את הבנות הבוכיות והצטרפו לבכיין. בין המתאבלות הבנות זיהו את חברתה של אימא מהבית השכן ואת הדודה רחל, היחידה שנשארה להן.

הן יכולות היו להתגנב וללכת בסוף השיירה אבל פחדו. פחדו להיתקל במתים. פחדו להתקרב לבית קברות. זה היה מקום שאיים עליהן מאוד. מתים הם מפחידים – על התאוריה הזו גדלו כל חייהן.

משום כך הן נשארו בלול, אספו את הביצים כדי להעביר את הזמן. העלו השערות מה קורה שם. הרושם הכי גדול עליהן היה מראה נחום שהתעלף כמה פעמים. זה נראה להן כגבורה ממש.

ברגע ששיירת האנשים פנתה בעיקול הדרך לבית הקברות, יצאו מהבית יעל ואביה. יעל רצה אל הבנות ללול, ומאיר פנה והצטרף לשיירת ההולכים.

האחיות הקיפו את יעל. היא לא הפסיקה לרעוד וצבע פניה היה לבן. שערה שתמיד מסורק בצמה ארוכה ויפה, היה כעת פרוע ודמעות זרמו על פניה.

"ראית אותה?" שאלה כרמלה.

"איך היא נראתה?" חקרה תמר.

יעל המשיכה לייבב והמילים יצאו מפיה בקושי רב. "ראיתי אותה. היא שכבה על הגב והפנים שלה היו ממש יפים. רציתי לצאת אחרי שראיתי אותה, אבל אבא שלי הכריח אותי לגשת קרוב ולהגיד לה שלום. לא רציתי... ברחתי לו והתחבאתי בחדר הקטן, ואז בדיוק התחילו לצאת האנשים, אז נשארתי שם עד שכולם יצאו, ואז אבא שלי בא ומאוד כעס עליי..." היא נעצרה לרגע כדי לשאוף אוויר. "ואז הוא היה חייב ללכת ובאתי להיות איתכן."

הן נשארו לבדן, בשקט. ההמולה סביבן מהרגע שנודע להן שאימא מתה הסתיימה. היו להן מטלות קבועות, לאסוף ביצים, למלא שקתות במים, אבל הן פשוט ישבו בכניסה לבית, הביטו זו בזו, וההלם ממה שקרה בשעות האחרונות החל לתת בהן את אותותיו.

"רציתי ללכת להלוויה," אמרה כרמלה.

"אני ממש לא," אמרה תמר. "אותי זה מפחיד."

"אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות לבוא," הוסיפה כרמלה. "אתן חושבות שמישהו יודע שאנחנו פה?"

"אני רציתי לראות אותה בפעם האחרונה," אמרה מיכל. "להגיד לה שלום, גם אותי אף אחד לא שאל אם אני רוצה."

"אני שמחה שראיתי אותה בפעם האחרונה," אמרה יעל. "זה היה מפחיד אבל גם טוב. היא הייתה מאוד יפה."

"יפה כמו תמיד?" המשיכה מיכל לשאול.

"יפה ושקטה, כאילו היא נחה."

"אני שמחה," אמרה מיכל.

הבנות השתתקו, שקועות כל אחת במחשבותיה. הן המשיכו לשבת שם בפתח הלול עוד שעה ארוכה.