מקורקף

1

סטיבן קינג הגדול כתב: "אל תזיע על הדברים הקטנים", משפט שהירהרתי בו מספיק זמן כדי להחליט שאני לא לגמרי מסכים איתו. אני מבין למה הוא התכוון: לכולנו יש מספיק יגונות משמעותיים בחיים גם בלי שנצא מהכלים בגלל כל התלאות היומיומיות הקטנות, בגלל כל ציפורן חודרנית, אבל לפעמים, אם אתה מזיע על הדברים הקטנים, זה עוזר לך לעבור את הדברים הגדולים. קחו אותי, לדוגמה; רוב האנשים שהיו קורים להם הדברים המזעזעים שקרו לי, לידי, מאחורי ומצדדי, היו מגיעים למחלקה הפסיכיאטרית כשהם מזילים ריר, אבל מה שאני עושה זה מנסה לא לחשוב על זה. שיירקב בפנים, זאת הפילוסופיה שלי. זה בטח בריא, נכון? להתמקד בבולשיט היומיומי הלא קטלני כדי להסיח את הדעת מהמהלומות הפסיכולוגיות המהותיות, שרק מחכות לטחון אותך עד דק. הפילוסופיה שלי הצליחה אמנם להביא אותי עד הלום, אבל חושֵי החייל שלי אומרים לי שהדברים עומדים להגיע לנקודת משבר.

בעבודה הנוכחית שלי בקְלוֹיסטֶרז, ניו ג'רזי, אין הרבה מקום לחשיבה מעמיקה. בקזינו אנחנו לא מפטפטים הרבה על סוגיות פילוסופיות או על תופעות טבע. לילה אחד ניסיתי לדבר על "נשיונל ג'יאוגרפיק", וג'ייסון תקע בי מבט כאילו אני מעליב אותו, אז עברתי לנושא בטוח יותר: לאיזו מהבּנות יש שתלי סיליקון. זה אחד הדיונים הקבועים שלנו, כך שזאת לא קרקע בתולה. הוא נרגע אחרי כמה לגימות משייק הפרוטֵאינים שלו. כשאני מדבר על נושאים רציניים, זה מפחיד אותו יותר מאשר שיכור עם אקדח. ג'ייסון הוא שומר הסף הכי טוב שעבדתי איתו אי־פעם, שילוב נדיר של גודל ומהירות, ועם הרבה יותר שׂכל ממה שהוא מסגיר. לפעמים הוא שוכח את עצמו וזורק אזכור לסרט של פליני, ואז, כדי להסוות את פליטת הפה, הוא עושה חיים קשים לבנאדם הבא שרוצה להיכנס. לבחוּר יש סודות; לכולנו יש. לא בא לו להעמיס עלי, ואני לגמרי בסדר עם הגישה הזאת. שנינו עושים את עצמנו מטומטמים, ושנינו חושדים שאנחנו לא מטומטמים כמו שאנחנו עושים את עצמנו. זה מתיש.

ברוב הלילות יש לנו זמן לפטפוטים בכניסה. הכול שקט עד בערך עשר וחצי. לרוב רק כמה שחקנים ליגה ז', טיפוסים אפרוריים. הבליינים הרציניים מגיעים רק אחרי שהברים הרגילים נסגרים. הבוס, ויקטור, שאותו אתאר בפרוטרוט מאוחר יותר כי הבחור כזה שמוק שמגיע לו סרט משלו ולדבּר עליו עכשיו יהרוס את הרצף, בכל אופן, ויק בכל זאת רוצה שתי גורילות בכניסה. לפעמים צריך שניים כדי לכבות עימות, אם מתחילים חילופי האשמות סביב השולחן האחורי. יכול להתחמם שם כהוגן, במיוחד עם החבר'ה הקטנים. אני מאשים את ג'ו פֵּשִי.

כך שבדרך כלל אני לוקח את משמרת הלילה, לא שיש ממש משמרת יום. פעמיים או שלוש בחודש אני עושה משמרות כפולות. לא ממש אכפת לי. איך בדיוק אני אמור להעביר את הזמן בבית? לעשות שכיבות סמיכה ולהקשיב לקיטוּרים של גברת דֵלֵיינוֹ?

הערב אני מגיע בשמונה על הדקה. אמצע השבוע, ככה שאני מצפה לערב שקט של לעיסת חטיפי אנרגיה ושיחות עם ג'ייסון על כירורגיה פלסטית. זו פשוט הסחת דעת, הדבר הכי קרוב לשמחה שאני מצפה לחוות בגלגול הנוכחי.

ג'ייסון ואני מסתכלים ביוּטיוּבּ על איזה רוסי שמניף משקולות קֵטֶלבֶּלְס, ואז אני מקבל קריאה ממרקו באוזנייה. אני צריך לבקש מהברמן הקטן לחזור על עצמו כמה פעמים עד שאני קולט את ההודעה ונדחק אחורה לרחבת הקזינו. מתברר שהבחורה האהובה עלי, קוני, התכופפה להניח קוקטילים על שולחן, ואיזה אחד בא וליקק לה את התחת. מפגר. זאת אומרת, הרי יש על הקיר שלט מפּליז. לא בנוגע לליקוק תחת באופן ספציפי. לא לגעת במארחות, כתוב שם. חוק מועדונים אוניברסלי. חלק מהמארחות מוכנות לגעת קצת בלקוחות, בתאים, אבל הלקוח לעולם לא יכול לגעת בחזרה.

כשאני מגיע, אני רואה את מרקו מנסה להרחיק מקוני את הבחור הזה, שכנראה לא מבין שזה נעשה בעיקר למען ביטחונו האישי. פעם ראיתי את קוני מפילה שחקן פוטבול צעיר עם המגש שלה. הפנים שלו הוטבעו במתכת, כמו בסרט מצויר.

"בסדר, חברים," אני אומר ומפעיל את קול־שומר־הסף הרועם שלי, "בואו נטפל בזה באופן מקצועי."

ההכרזה הזאת נענית בכמה קריאות בוז מהקבועים, שהתפללו לקצת דרמה. אני לופת את הראש של מרקו כמו כדורסל ומנווט אותו אל מאחורי הבר, ואז אני מתייצב כל־כולי מול העבריין.

הלקקן מחזיק את הידיים על המותניים כאילו הוא פיטר פן; האצבעות של קוני השאירו לו פסים אדומים על הלחי.

"למה שלא נעבור לחדר האחורי," אני אומר, ונותן לו חמש שניות של קשר עין. "לפני שהמצב יֵצא משליטה."

"הכלבה הזאת הרביצה לי," הוא אומר ומצביע, למקרה שהיה ספק על איזו כלבה הוא מדבר.

האצבע שלו מצופה בשאריות של כנפי עוף ברוטב, ורוטב על אצבעות הוא מסוג הדברים שתמיד עולים לי על העצבים יותר מהסביר.

"יש לנו שם חדר לפסק זמן," אני אומר, בלי להסתכל על הטינופת החומה מתחת לציפורניים שלו. למה לאנשים יש קטע כזה? אתה אוכל, אתה לועס בפה סגור, אתה מנגב את האצבעות. מה כל כך קשה? "למה לא נדבר על התלונות שלך שם?"

קוני שקטה, מנסה לאצור את הכעס שלה, ולועסת מסטיק ניקוטין כאילו זה אחד מהאשכים של הבחור. לקוני יש מזג רע, אבל היא לא תחטיף סטירה בלי סיבה. יש לה שני ילדים בפעוטון בסַייפְּרֶס, כך שהיא זקוקה למשכורת.

"בסדר, דן," היא אומרת. "אבל אפשר להכניס להילוך? יש אנשים שמתים לתת לי טיפ. הראיות במקרה הזה חד־משמעיות."

המצביע צוחק, כאילו זה מצחיק שמישהי כמוה משתמשת במונחים כאלה.

אני מוביל אותם לחדר פסק הזמן, שהוא רק קצת יותר מארון כלי ניקוי; למען האמת, בפינה יש כמה מטאטאים הפוכים שצומחים כמו דקלים עם ראסטות מתוך אי של קופסאות קרטון.

"את בסדר?" אני שואל את קוני, שמח לראות שהיא לא מעשנת. כבר שישה חודשים.

היא מהנהנת, מתיישבת על ספה מרוטה. "הטיפוס הזה ליקק לי את התחת. ליקק אותו. יש לך מגבונים, דניאל?"

אני מושיט לה מארז פלסטיק. חייבים להסתובב עם מגבוני חיטוי כשעובדים בקזינו סוג ד' כמו סְלוֹץ1 בניו ג'רזי. אפשר להידבק בכל מיני דברים רק מלהיות בסביבה.

1 נשמע כמו Slots, מכונות הימורים. (כל ההערות הן הערות המתרגם)

אני מסיט מבט בזמן שקוני מנגבת רוטב ברביקיו מהאחוריים שלה. אי אפשר להתעלם ממחשופים במקום הזה, אבל אני מניח שמהאזורים התחתונים אפשר להימנע. אני מנסה להשאיר את העיניים מעל המותניים; ככה לכל אחד נשאר משהו. אז בזמן שהיא מתנקה, אני פונה אל הבחור. הלקקן.

"מה בדיוק עלה על דעתך, אדוני? אסור לגעת. אתה לא יודע לקרוא?"

הבנאדם הזה הולך להתלבש עלי רע. אני יודע מהשיער שלו, קרזול ג'ינג'י שיושב לו על הראש כמו קן ציפורים שנפל מהגג.

"ראיתי את השלט, דניאל," הוא אומר ומצביע על רחבת הקזינו. הבחור הזה הוא מכונת הצבעות. "כתוב שם שאסור לגעת."

"ומה אתה עשית? נגעת."

"לא," הוא אומר, ומעביר את האצבע המורה שלו לכיווני, כל כך קרוב שאני מריח את הרוטב, מה שהולך להרחיק אותי מברביקיו לחודש לפחות. אבל לא מצלעות. "אני לא נגעתי. כשאתה נוגע זה עם הידיים. אני טעמתי."

ואז הוא מפסיק לדבר, כאילו אני צריך קצת זמן כדי להפנים את הטיעון המבריק שלו.

"אתה חושב שזאת הפעם הראשונה שאני שומע את הזבל האידיוטי הזה? אתה ברצינות חושב שאתה הראשון שמנסה את זה?"

"אני חושב שאני העורך דין הראשון שמנסה את זה." הפנים שלו זורחות משביעות רצון. אני שונא את המבט הזה, אולי כי אני זוכה לקבל אותו לעתים קרובות מדי.

"אתה עורך דין?"

שוב הצבעות. אני מתפתה לשבור את האצבע של הדפקט הזה לארבע. "ועוד איך עורך דין. אם תנסה פה משהו מסריח, אני סוגר את הביוב הזה. אתה עוד תעבוד אצלי."

"אני עוד אעבוד אצלך, אדוני?"

לפעמים אני חוזר על דברים. אנשים חושבים שזה בגלל שאני טיפש, אבל האמת היא שזה בגלל שאני לא מאמין למה שאני שומע.

הבחור הולך על האופציה הראשונה.

"מה אתה, תוכי? תוכי אירי מפגר? אלוֹהים יִש־מור," הוא מזייף מבטא אירי בהתאם.

ככה זה כנראה מתנהל במשרד שלו. הוא שופך חרא, ואנשים סובלים את זה. אני מתאר לעצמי שהוא הבוס, או משהו דומה. רק הבוס או מחלק הדואר יכולים לשים כזה זין על איך שהם נראים, ושזה יעבור בשקט. חליפה ומשקפיים שכנראה נגנבו מ"מייקל קיין" בסביבות 1972, וכמובן הילת הקלקר של השיער האדמוני.

"לא, אדוני, אני לא תוכי," אני אומר, בנועם ובשלווה, כמו שלמדתי בבית הספר לשומרי סף. "אני אחראי על האבטחה, ואתה נגעת במארחת, איך שלא תנסה לייפות את זה."

האיש צוחק, כאילו יש לו קהל. "לייפות דברים זה מה שאני עושה בחיים, אדון דניאל־אחראי־על־האבטחה. זה המקצוע המזדיין שלי."

הוא אומר "מזדיין" ממש לא נכון, כאילו הוא למד את זה מהטלוויזיה. זה לא נשמע טוב כשזה יוצא מפרצוף העורך דין שלו.

"זה המקצוע המזדיין שלך?" אני אומר ומשמיע את המילה כמו שהיא אמורה להישמע. למדתי את זה משכיר חרב רומני שעבד בשביל המיליציה הנוצרית בטיבְּנין. אַנְגֶל והבחורים שלו היו עוברים כמעט כל יום בפולקסווגן המצ'וקמקת שלהם ליד המחנה שלנו ועוצרים לעשות עסקאות תמורת חלב עמיד או פסטה שהחלפנו עם הצרפתים. די חיבבתי את אנגל; הוא מעולם לא ירה עלי ספציפית, הראש שלו היה זקָן אחד גדול, ואהבתי לשמוע אותו אומר "מזדיין".

רק פּקֵטה אחת, דני בוי? אני נותן לך מייבש שיער מזזזדיין.

אצלו זה נשמע אמיתי: ה־ז' הכפולה והמשולשת. אז לפעמים, כשאני רוצה לעשות רושם, אני אומר את זה בסגנן הרומני. לפעמים זה מספיק כדי לבלבל בנאדם, להוציא אותו מאיזון.

אבל לא במקרה הזה. הקוף הג'ינג'י ממש לא מתרשם מריבויי ה־ז' שלי ועושה את הטעות השנייה שלו לָערב, לפחות מאלה שידוע לי עליהן. הוא מתקרב אלי, כולו נפוח, כאילו אין לי עליו יתרון של עשרים סנטימטר ועשרים קילו.

"שוב פעם התוכי המחורבן הזה?" הוא אומר, ותאמינו או לא, הוא נוקש לי על המצח. "יש לך שם משהו בפנים? אלוהים יִש־מור."

אני מופתע מהנקישה הזאת על הראש, אבל גם שמח, כי עכשיו הבחור נגע בי.

"לא היית צריך לגעת בי, אדוני," אני אומר בעצב. "זאת תקיפה. עכשיו אני חייב להגן על עצמי."

זה כבר מוציא לו את הרוח מהמפרשים. כעורך דין, הבחור הזה יודע את לשון החוק בנוגע לתקיפה. הוא מודע לזה שעכשיו יש לי הזכות להכאיב לו קצת ולטעון שהרגשתי מאוים. אני מתַרגל את הפרצוף המאוים שלי, כדי שהוא יוכל לדמיין איך זה ייראה בבית המשפט.

האצבע המצביעה שלו מתקפלת כמו חרא שהתייבש, והוא לוקח כמה צעדים לאחור.

"עכשיו תקשיב לי. אם אתה תשים עלי יד —"

הוא לא יכול לגמור את האיום שלו, כי יש לי סיבוב חינם, והוא יודע את זה. בשלב הזה הייתי מת לנצל את הזכות הזאת ולגאול את כולנו מייסוריו של העורך דין הזה. אבל הילדים של קוני בפעוטון, והדבר האחרון שהיא צריכה על הראש שלה זה זימון לבית משפט. חוץ מזה, בית המשפט הוא המגרש הביתי של הטיפוס הזה. לפני השופט הוא גלדיאטור. אני יכול לדמיין אותו, מקפץ מצד לצד כמו קופיף ג'ינג'י, מצביע כאילו אין מחר. ואם להגיד בכנות, הפרצוף המאוים שלי לא כזה משכנע.

אז אני אומר, "כמה כסף יש לך בארנק?"

הוא מנסה לעשות קצת רוח, אבל אני נותן לו פתח יציאה, והוא מבין את זה. "אני לא יודע. אולי מאתיים."

בולשיט לא יודע. עורכי דין ורואי חשבון תמיד יודעים. הם תמיד מחביאים צרורות קטנים בכל מקום אפשרי, למקרה שייתקעו מאוחר בערב עם רקדנית או זונה שתלטנית. הבחור הזה בטח יודע גם כמה כסף מזומן האמא החולה שלו הכניסה לצנצנת השיניים שלה.

"תן לי שלישייה," אני אומר. "תן לי שלוש מאות בשביל המארחת, ואני לא אצטרך לפעול מתוך הגנה עצמית."

העורך דין נרתע פיזית. "שלוש מאות! על ליקוק. אלוהים יִש־מור!"

הוא ילך על זה. אני יודע. האלטרנטיבה היא להסביר ללקוחות העשירים שלו איך קרה שהוא קיבל עיצוב פָּנִים מחודש בחוֹר כמו סלוץ, מקום שיש בו עובש בפינות השטיחים וניאגרה עם שרשרת בשירותים.

הבחור משחק עם הארנק שלו, כאילו השטרות נאבקים בו, אז אני חוטף לו אותו, ותוך כדי אני מקפיד למעוך קצת את אצבעות העורך דין הרכות שלו.

"בוא, תן לי לספור בשבילך, אדוני. אתה רועד."

הוא לא רועד, אבל אני רוצה לשתול בו את הרעיון שהוא אמור לרעוד. זה לא טיפ שקלטתי בבית הספר לשומרי סף. הפסיכולוג הצבאי נתן לי כמה טיפים לעימותים לפני שיצאתי לסבב השני שלי.

נכון שאני חוטף את הארנק כדי לזרז את כל העניין, אבל אני גם רוצה לקחת לעצמי אחד מכרטיסי הביקור של הבחור הזה. טוב שיש לך מידע על לקוחות בעייתיים. שיֵדעו שאין איפה להתחבא.

אחרי שאני לוקח כרטיס שלו, אני יכול למצוא את אשתו, והייתי רוצה לראות אותו מנסה בבית את קו ההגנה של הטעימה. ראש הקוף שלו יהיה אז על מגש, ואף חבר מושבעים לא ירשיע את אשתו.

אני סופר שישה שטרות של חמישים וזורק אליו את הארנק.

"בסדר, מר ג'ארֶד פֵייבֶּר," אני אומר אחרי שעיינתי בכרטיס. "מעכשיו אסור לך להיכנס לסלוץ."

פייבר ממלמל משהו על זה שהוא לא שם זין, ואני לא ממש יכול להאשים אותו.

"אנחנו מודים לך על הביקור וממליצים לך לחפש טיפול לבעיותיך השונות." נוסח חלופי ל"צא ואל תחזור".

"אתה עושה טעות גדולה, דניאל," אומר פייבר, משפט שאני שומע לעתים כל כך קרובות, שיצטרכו לכתוב אותו על המצבה שלי. "יש לי חברים רציניים בעיר הזאת."

"לכולנו יש חברים רציניים," אני אומר ומפתיע את עצמי כשאני מחלץ תשובה שנונה משהו: "יש לי חבר מהצבא שלא חייך מאז 'סופה במדבר'."

אף אחד לא מעריך את המאמץ, ופייבר ממלמל עוד משהו, ככל הנראה "לך תזדיין". עדיין נשארה מעט רוח קרב בעורך דין הזה. אני מחליט לדכא אותה.

"קח את עצמך הביתה," אני נוהם. "לפני שאני אכניס לך כאלה מכות, שאתה תגיש תביעה מהעולם הבא."

גם זה משפט לא רע, אבל הוא קצת הוליוודי. השתמשתי בו כבר עשר פעמים, וקוני בקושי מצליחה לא לגנוח כשאני משמיע אותו שוב.

אני פוקק את מפרקי האצבעות כדי להמחיש, ופייבר מחליט בחוכמה לנטוש. אבל הוא לא יודע להפסיד יפה, והוא זורק על קוני עוד מאתיים מהדלת.

"קחי," הוא אומר בבוז. "תעשי לך ציצים."

אני עושה את עצמי עומד להסתער, והעורך דין נעלם. הדלת מתנדנדת אחריו. בא לי להכאיב לטיפוס הזה, בחיי שזה מגרד לי, אבל אני יודע מניסיון שזה לא ישפר לי את ההרגשה. אז אני בולע את הדחף כאילו הוא תרופה, ולובש את פרצוף ההלוויות שלי בשביל קוני.

"את בסדר?"

קוני על הברכיים, מגששת אחרי אחד משטרות החמישים שהתעופף אל מתחת לספה על גבי הרוח שהגיעה מהדלת.

"שיקפוץ לי, דן. יש פה שני לילות בייביסיטר."

אני מרים את הספה במגף כדי שהיא תוכל לדוג את השטר בלי לגעת בכל שאר הטינופת מתחת.

"זה הקונדום האבוד של אל קפונה שם?" אני אומר, מנסה קצת הומור.

קוני מתייפחת. אולי בגלל הבדיחה הגרועה; יותר סביר להניח שהפייבר הזה שבר לה את גב הגמל, אז אני כורך סביבה את הזרוע ומרים אותה.

קוני היא מסוג הנשים שגברים מרגישים צורך לגונן עליהן. היא יפה כאילו יצאה מסרט של שנות החמישים; שיער ריטה הייוורת שנע בגלים כמו לַבָּה במורד הר כשהיא הולכת, ועיניים ירוקות גדולות שעדיין נותר בהן קצת חוֹם, למרות העבודה המחורבנת והאקס המחורבן עוד יותר.

"בואי, בובה, נפטרנו ממנו סופית. את לא תראי אותו יותר לעולם."

"אף אחד כבר לא אומר בובה, דן. רק בסרטים."

אני לוחץ על הכתף שלה. "אני אירי, בובה, אנחנו שונים."

קוני מסדרת את הביקיני המנוקד, שבמקום הזה נקרא מדים.

"באמת? שונים בטוב, אני מקווה. הטינופת הזה היה שונה ברע. איך קוראים לתולעת כזאת באירלנד?"

אני חושב על זה. "באירלנד היינו מכנים אותו מניאק מתנייע. או תולעת."

קוני מחייכת חיוך מימי, אבל לפחות זה משהו. עדיף על הייאוש שהיה לה בעיניים כשנכנסתי.

"מניאק מתנייע. זה מוצא חן בעיני. אני חייבת לנסוע לאירלנד; אני אומרת את זה כל שנה. אלפרדו הקטן ימות על זה, וגם אווה. שדות ירוקים ואנשים ידידותיים."

"כבר אין כל כך הרבה משני אלה," אני מודה. "לא מאז שהתחיל להיכנס כסף."

"אתה יכול להביא אותנו, דן. להראות לנו מקומות. לעשות לנו סיור אותנטי."

הבטן שלי מתהפכת. "מתי שרק תגידי, קוני. את יודעת מה אני מרגיש." קוני שולחת יד ומושכת בשוליים של כובע הצמר השחור שאני חובש כל שעות היקיצה.

"אז איך זה נראה, מותק?"

בדרך כלל אני רגיש לנושא, אבל קוני ואני מכירים כבר כמעט שנתיים, שנחשבות לתקופת חיים בעסק הזה. יש לנו היסטוריה משותפת, כמו שאומרים. סופשבוע אחד, לפני כמה חודשים, היא סידרה בייביסיטר לילדים, והיה לנו סטוץ. זה היה יכול ללכת רחוק יותר, אבל היא לא רצתה אבא חדש לילדים שלה. אני רק רוצה להרגיש צעירה ללילה או שניים, דן. בסדר? בת עשרים ושמונה, והיא רוצה להרגיש שוב צעירה.

החלום של כל גבר, נכון? שני לילות בלי שום מחויבות עם מלצרית קוקטילים. לא לחצתי; עכשיו אני חושב שהייתי צריך.

"זה נראה בסדר. יש לי בדיקה מחר אצל בּוּלי."

"אני יכולה לראות?" היא שואלת, והציפורניים הארוכות שלה כבר מקלפות את כובע הצמר.

הידיים שלי מנתרות למעלה לעצור אותה, אבל אני מאלץ אותן לרדת בחזרה. הגיע הזמן שאקבל חוות דעת.

היא מקפלת את הכובע לתוך האצבעות הארוכות שלה, ודוחפת אותי לאחור אל מתחת לנורה שקועה בתקרה.

"בּוּלי עשה את זה?"

"כן. היו לו גם כמה אחיות שהכינו את הזקיקים. סטודנטיות, נראה לי."

"זאת לא עבודה רעה," אומרת קוני בעיניים מצומצמות. "ראיתי כבר הרבה השתלות שיער, אבל זאת טובה. פרישׂה יפה ואין צלקות. מה זה, שיער של עכברושים?"

אני מבועת עד עמקי נשמתי. "עכברושים? אלוהים, קוני, זה השיער שלי. השתלות מהעורף. הן ינשרו עוד כמה שבועות, ואז השיער החדש יצמח."

קוני מושכת בכתפיים. "שמעתי שעכשיו משתמשים בשיער של עכברושים. גם של כלבים. קשה כמו חוט ברזל, מסתבר."

אני מחזיר את הכובע לבעלותי ומורח אותו על הקודקוד שלי כאילו היה משחת פלא. "בלי כלבים או מכרסמים. בן אנוש אירי בלבד."

"כן, טוב, זה נראה בסדר. עוד טיפול ולא ישימו לב."

אני נאנח כאילו זה עלה לי הרבה כסף, מה שנכון. "זה בדיוק הרעיון."

אני מגלגל את הכובע למטה ותופס את המרפק של קוני, מכוון אותה חזרה לרחבה.

בר מפורמייקה, תאורה נמוכה, יותר זולה מאשר אופנתית. גלגל רולטה שקופץ בכל סיבוב, שני שולחנות קלפים מצופים בד גס ושש מכונות הימורים. סלוץ.

"קח," היא אומרת. "חמישים לך. אתה הוצאת את זה ממנו."

אני מקפל את השטר בחזרה לתוך היד שלה. "זה היה תענוג, בובה. ביום שהוא ילקק לי את הישבן, אני אקח חמישים."

קוני צוחקת צחוק מלא וגרוני, ומשהו זז לי בבטן. "הו, מותק. ביום שהוא ילקק לך את הישבן, אני אקנה כרטיסים לראות את התוצאות."

היא חוזרת לאיזון, אבל זה זמני; המקום הזה סוחט אנשים הגונים. מיסוי הנפש.

"את מספיק בסדר לחזור לרחבה?"

"בטח, חבוב. אתה יודע שוויקטור לא ישלם לי שום דבר על הערב אם אני אפסיק עכשיו."

אני מתכופף ללחוש לה באוזן, מריח את הבושם שלה, מבחין, ולא לראשונה, כמה הצוואר שלה ארוך. מרגיש את ריח המנתה מהפה שלה מלטף את לחיי. נזכר.

"ביני לבינך, גם ויקטור מניאק מתנייע."

קוני שוב צוחקת, משהו שאני מוכן לשלם כדי לשמוע, ואז היא לוקחת מגש מהבר וחוזרת לרחבה באגן מעכס, כמו כוכבת מהימים שבהם לכוכבות סרטים היה אגן ששווה לעכס איתו.

היא זורקת שני משפטים מתגרים מעבר לכתף.

"אולי יהיה לנו עוד סופשבוע בקרוב, מותק. אולי שבוע שלם."

קוני בובה, אני חושב, ואז מרים את המבט.

להיצמד לכללים. עיניים למעלה.

העיניים למעלה, לעת עתה. אבל לקוני ולי יש עסק לא סגור.

עוד מבט אחד באגן, לוחש הצד האפל שבי. ואז חזרה לעבודה.

כמו שקורה לעתים קרובות, הצד האפל שבי מנצח.

אני נותן לעצמי רגע להחזיר את הראש לעניינים. זאת הטעות הכי נפוצה של טירונים בעסקי האבטחה: שאננות. לחשוב שאני גדול ומפחיד ושאין אף טיפש שינסה להכניס לי אגרוף, אפילו לא כדי להרשים את החברה שלו. מילת המפתח במשפט הזה היא טיפש. הם מגיעים בכל הצורות והגדלים, ורובם שיכורים, או על קוקאין או גם וגם, והם ינסו לתקוע אגרוף גם לשטן בכבודו ובעצמו אם הם יחשבו שזה יביא להם מעט כבוד מהצוות שלהם או יחס מיוחד מהמארחת.

אז אני סוגר את המסך על פייבר וקוני וסוקר את הנוכחים. שני תלמידי קולג' שנועצים עיניים במארחת, כמה גרושים, וג'ספר בּיגְז הזקן שמשחק אותה גבר־גבר. מעיף שטרות של דולר כאילו אלה שטרות של מאה. אין נורות אדומות. בכל זאת, אני מחליט לשלוח את ג'ייסון חזרה לכאן כדי לפזר קצת מבטי סטרואידים. להזיק זה לא יזיק. לפעמים צרות באות בצרורות.

לרוע המזל, אני לא טועה. לפני שדמות הרפאים של האגן של קוני מספיקה להתפוגג, עשרה פרחחים עוברים במהירות דרך הדלתות הכפולות. לאחד מהם יש זין ממש דק, או שיש לו אולר קפיצי בכיס של הג'ינס.

ג'ייסון, אני חושב, החבר'ה האלה בחיים לא היו אמורים להיכנס.

כמו ששר פעם בוב גלדוף, הלילה, מכל הלילות, יהיו מכות. לרוע המזל, גם בוב לא טעה.