מרווחי נשימה 1

פרולוג

 

"אתה חייב לבוא איתי היום לראות את ההצגה הזו."

תמרה הניחה ספל קפה על דלפק המטבח, אדים עלו מהספל ולכדו את מבטו של סם.

עיניו שהיו מרותקות לרגע אל ריקוד האדים כמו ניעורו מחלום, והוא הרים אותן אליה בתמיהה שהייתה לתוכחה.

היא צחקה. "אני יודעת, נחתת רק לפני שעה, יהיה לך זמן לנוח איש זקן! אתה בן 30 ומתנהג כאילו מלאו לך 50!"

"תמי, לא אמרנו שנלך להצגה אחרת? ההצגה הזו היא דרגה אחת מעל שכוחת אל ואני מחכה המון זמן לראות את 'שיקגו' החדש" הוא ענה והרים את הספל בתנועה לאה.

אחרי שלגם ממנו הוא עצם את עיניו לרגע בהקלה, מניח לקפאין לחדור לעורו, לורידיו, להעיר אותו.

זה בדיוק מה שהוא היה צריך לאחר הטיסה המאוחרת שהוא נאלץ לקחת בשתיים לפנות בוקר מאל. איי לניו יורק, זה או שינה של עשר שעות בערך.

"נכון, אבל הבמאי של ההצגה הוא חבר של ג'ון מימי הקולג'. הוא מלמד ב NYU בחוג הדרמה שלהם וההצגה הזו ממש מיוחדת, קשה להאמין שאלו שחקנים שסיימו לא מזמן את לימודי המשחק." היא אמרה באותו חיוך כובש ומתוק שהוא ידע שהיא שומרת למסעות השכנוע התדירים שלה, בהם זכתה כבר בגיל ארבע וודאי תזכה בהם גם בגיל שמונים.

עיניה ברקו בהתרגשות, בדיוק כפי שהן ברקו כשהיא הודיעה לו, לאחותם הקטנה ולהוריהם שהיא עוזבת את לימודי המשפטים שלה ומתמסרת לאהבה ארוכת השנים שלה: עיצוב תלבושות ובגדים.

"אוקי. על מה זה בכלל?" סדקים החלו להופיע ורמזו על כניעה מתקרבת.

"אתה תמות עליה, זו הצגה על מוות." היא אמרה ופלטה צחקוק בלתי נמנע. הוא שוב הביט בה, התמיהה הייתה לזעזוע.

"תמי, אני לא בטוח שבא לי לראות הצגות מדכאות כאלו, בטח לא של שחקנים שעכשיו סיימו לימודי משחק, ומה שמנחה אותם הן טכניקות הבוסר שלהם. זה שילוב שנועד לכישלון."

היא בחנה אותו לרגע והוא ידע שהיא מתכננת את קו ההתקפה הבא שלה. זה כמעט שגרם לו לרצות לחייך, אך הוא לא רצה להיראות כאילו הוא נוח לשכנוע.

"נכון, שכחתי. אתה השחקן המהולל וההו-כה-מצליח. כולם צריכים לקוד לך קידה ולמחוא לך כף. באמת, אח יקר. כל הכבוד, אין ספק שכבר אין לך מה ללמוד, אתה המאסטר." היא מחאה כף במבט מלגלג, והוא לא הצליח להתאפק. הנה החיוך.

"לא מתאים לך להיות כל כך שיפוטי, סם. אני אומרת לך, לפני כמה ימים ג'ון הלך לראות את ההצגה, הוא אומר שהיא אחת הטובות שהוא ראה לאחרונה. יש שם כמה כישרונות עולים." הנימה הנלהבת שוב השתלטה עליה.

הוא בחן אותה, שותק למשך כמה רגעים.

"וחוץ מזה, לא אומרים 'לא' לאישה בהיריון מתקדם! מתקדם מאוד, למעשה! אני אאסוף אותך הערב בשמונה." היא העבירה יד על כרסה הבולטת, כאילו היא נכונה לנגח אותו פיזית אם רק יעז לומר מילת מחאה נוספת בנושא.

עוד טקטיקה של שכנוע, שהרי ההיריון השני שלה היה כמעט מכעיס בעינייה, מעמסה פיזית שהיא התעקשה שלא לתת לה להוות מכשול או גורם מעכב באורח חייה התזזיתי והעמוס. כל מי שהעז לרמוז לה שעליה להוריד הילוך או חטא בנחמדות יתר, זכה למבט צונן ולהערה ארסית.

"טוב, סיס. אני זורם איתך הפעם. אבל אני מזהיר אותך, את תחזירי לי את הטובה." הוא הרים שוב את הספל לפיו, והניח לקצה החיוך להתרחב לנוכח שביעות הרצון במבטה המנצח.

*

זה החל.

החשיכה שסביבי הייתה מלטפת. היה בה משהו מנחם ואנונימי ולרגע ייחלתי שתישאר, שלא תיפסק. פעימות החרדה החלו מאוזניי והתפשטו באיטיות מחליאה אל בטני, מתחילות ליצור בחילה מעיקה.

אך כמו בכל פעם, ברגע שאני שומעת את הצלילים, אותם צלילים קצביים של ריהאנה שמתחילים לשטוף את האולם הקטן, הכול נעלם.

מתג קטן אך עוצמתי נדלק אצלי אך במקום להאיר אותי, הוא מכבה אותי ואני במצב אוטומאטי. אני כבר לא אלינור ספקטור. אני סשה.

סשה המזיזה לקצב השיר את גופה, שנתון בבגד גוף שחור ובטייץ תואם קצרצר.

על כף רגלי הימנית הייתה מלופפת תחבושת אלסטית שלא באמת עזרה לשכך את הכאב שמלווה אותי כבר שלוש הצגות, אך נדמה שככל שאני זזה יותר בנחרצות, יותר בקצב, הוא הולך ונעלם, מפנה את מקומו לתחושות אחרות שמושלות בגופי: התרוממות רוח, שמחה, התעלות.

מילים גבוהות, אני יודעת.

אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו ספרותי פחות כדי לתאר את הרגשתי.

ככה זה כשאני רוקדת, כשהגוף שלי מזיז כל איבר ואיבר בתיאום ובהרמוניה מושלמת, מתוח ודרוך כמו קפיץ משומן היטב ואז חיוך התפשט על פניי, בדיוק כשריהאנה טוענת שהיא צריכה את הפורקן הזה בריקוד ונעצרתי. יחד איתה, בפתאומיות.

מייקל נכנס אל הבמה והכה בכוח ברדיו דיסק, סוגר אותו.

נעמדתי מולו עם ידיי ועל מתניי, מתנשמת.

"כרגיל, אתה לא מקשיב," אמרתי בחדות, מבטי נעוץ אי שם בחשכת האולם הקטן האחורי.

"לא מקשיב? איך אפשר שלא להקשיב? את מרעידה את קירות הבית המזוין עם המוזיקה הארורה הזו! כמה חסרת כבוד את יכולה להיות?" הוא צעק עליי בעיניים קרועות לרווחה.

שלחתי לעברו מבט אדיש וניגשתי לפינת הבמה, חטפתי משם את נעלי הבלט שלי, התיישבתי על הכיסא העירום מריפוד והתחלתי לנעול אותן.

"סשה, תעני לי! מה את חושבת שאת עושה? או שלפחות תסבירי לי למה אני אמור להקשיב לעזאזל?" הוא סינן בעצבנות ונעמד מולי.

הרמתי אליו את עיניי במבט מוכיח.

"ובכן, היא אומרת 'בבקשה אל תפסיק את המוזיקה'. הגיוני שלא תקשיב." הפטרתי באדישות.

צחקוקים מעריכים נשמעו מירכתי הבימה.

הוא נשף בעצבנות.

"ההלוויה מתחילה עוד רבע שעה, למה את עוד לא לבושה?" הוא שאל.

שתקתי וסידרתי את הנעל על כף רגלי, מכופפת אותה בגמישות כמעט בלתי אפשרית, מבטי נעוץ בה.

"את לא באמת מתכוונת ללכת לשיעור, נכון? להתנהג כאילו כלום." הוא חזר ואני הזדקפתי בחדות, מנסה לעקוף אותו כשהוא תפס בזרועי בכוח.

"סשה, תכבדי את אבא שלך! לפחות עד שיקברו את הגופה של אחיך באדמה!" הוא נהם לעברי בעודי שותקת, עדיין מביטה בו בלי להסגיר דבר.

"כל האנשים האלה שומעים בחוץ את המוזיקה הטראשית והמטופשת שלך..." קולו עלה בלפחות שתי אוקטבות כשהוא ניער את זרועי, "בכל יום אחר זה בסדר, אבל עכשיו כשאיליי איננו. איך את יכולה להמשיך להיות כל כך קרה ומנותקת?!"

"הזרוע," סיננתי בקול מתוח. הוא קפא לרגע והביט בי בבלבול, ואני ניצלתי זאת כדי למשוך את זרועי.

הסתובבתי ממנו ונשמתי עמוק, מותחת את רגליי ומתחילה בכפיפות קטנות, כאלו שעשיתי כבר עשרות אלפי פעמים בחיי. פלייה, רלווה, פלייה, רלווה, גוו מתוח וזקוף.

הוא תפס בי מאחור. ידיו נכרכו סביב בטני והוא הצמיד אותי אליו, מיוסר ונואש.

"סשה, את יודעת שהוא היה סולח לך. בבקשה, תצאי מהחדר סוף סוף. תלבשי משהו ובואי נעבור את ההלוויה הזו בשלום." ידו עלתה אל שיערי המתוח בפקעת על קודקודי, ואני הנחתי לעיניי לעפעף במהירות, בעגמומיות שידעתי שניבטת היטב על פניי.

ידיו ירדו מצווארי אל שדיי בליטוף איטי. ניתקתי ממנו בזעם, לוקחת שני צעדים קדימה, עדיין לא מביטה בפניו. ידעתי שהוא מתבונן בי בתחינה.

"סשה, בבקשה. את יודעת שהוא היה סולח," הוא שוב פתח.

"צא מכאן," אמרתי בקול רפה.

"סשה," הוא שוב ניסה.

"צא מכאן! החוצה! צא!" דמעות נקוו בעיניי. הסתובבתי אליו, דוחפת אותו בכוח, מלאת ייאוש.

 

*

סם הביט בה.

זה לא דמה לשום דבר אחר שהוא ראה בחייו. כבר כשהאור נדלק, מאיר אותה והיא התרוממה, משהו בו נדרך, ממש באופן גופני.

כשהיא פקחה את עיניה והישירה אותן קדימה אל נקודה בלתי נראית, הוא חש שהוא מתקנא בה על כך שהיא מקבלת את מרב תשומת לבה.

היא ללא ספק הייתה היצור התמוה והיפה ביותר שהוא ראה זה זמן רב. ילדת טבע לוחמת. הוא חייך כשהדימוי עלה בראשו.

משהו באופן שבו היא נעה, בגופה הרזה והגמיש, היה מדויק כמעט עד לשלמות. כל איבר בגופה, כל תו בפניה נדמה משתלב בהרמוניה עם האיבר שהנחת עליו את עיניך רגע קודם. היא נראית שברירית אך יש בה אינטנסיביות חזקה, נשית וילדותיות בעת ובעונה אחת, קולה נעים ורך לרגעים אך קשה וקר באלה שמגיעים מיד אחרי. וכל כולה, ניגודים וסתירות.

כל כך ייחודית ומסקרנת נראתה לו עד שהוא לא הצליח להסיר את עיניו ממנה, מנתח, בוחן, מודד כל תנועה שלה, כל מילה שיצאה מפיה, כל קו במתאר גופה שהיה ברור שהתנסה בשנות ריקוד רבות.

כל קשת הרגשות שהוא ראה בעשרות שחקנים שקדמו לה, התנקזה באישה אחת, המשנה צבעים במעברים חדים וכמעט בלתי מורגשים, במלאכת מחשבת שנראתה לא מתוכננת אבל הייתה מפורטת לפרטי פרטים.

כשהיא חייכה, גומה שובבה הופיעה בלחיה הימנית. משהו בו קפא ורק רצה להמשיך להביט, כמעט מודה לאל שניתנה לו ההזדמנות הזו, להיות מציצן בתשלום, לבחון כל פרט ופרט בהתחזות לצופה המרותק.

כשהיא צחקה הוא הבחין מהשורה השנייה שבה ישב בנזם עדין וזהוב שנצנץ באפה. עבור התפקיד או ביטוי לבחירות האופנתיות שלה, הוא תהה.

כשהיא בכתה, עיניה הביעו שברון לב מוחשי, כתפיה הדקות התכווצו והיא נראתה אבודה, כאילו שהיא באמת לבד והייאוש מאיים לכלותה, להטביע אותה.

 

הוא מצא שידו הימנית מתהדקת על ירכו, מעט חזק מדי. הוא כמעט רצה לרסק את מקור הכאב בעיניה, משהו בה היה נדמה רחוק מלהיות משוחק.

הצבע בעיניה היה ירוק במבט ראשון, אך כשהיא עמדה קפואה עם עיניים ענקיות באמצע המערכה השנייה מול הקהל, הוא הבחין בברק כחול בעינה השמאלית. הוא התאמץ לזהות את הצבע הנכון, אך נכשל.

שיערה החום בהיר היה אסוף בפקעת המתוחה הארורה הזו והיה לו קשה לדעת באיזה אורך הוא.

דבר אחד הוא ידע. האופן שבו הוא חש כשהתבונן בה. מהופנט. היא הייתה מהפנטת.

כשהשחקן מולה נשק לה כמעט בכוח, קרביו התקוממו. עוד רגע וכמעט זינק מכיסאו במחאה. משהו באישה הזו גרם לו לרצות לגונן עליה, לתבוע עליה בעלות.

זה הבהיל אותו.