מרוסקים 1: זיכרונות מסוכנים

“את לא מרגישה הרבה יותר טוב כשאת מתחילה את היום שלך ככה?״ קיילין חייכה חיוך ענקי וגלגלה את מזרן היוגה שלה.

קנה השפילה מבט זועף אל המזרן שלה. “אני לא ממש מבינה איך לפתל את עצמך לבייגלה אמור לעזור לך למצוא שקט פנימי.״

החנקתי צחוק. “זה משמח אותה להעביר לנו את השיעורים האלה, אז פשוט תזרמי עם זה.״ הייתי בסדר עם יוגה, אבל מה שאהבתי באמת היה לראות עד כמה הבקרים האלה שימחו את קיילין. ולא הזיק שעשינו את השיעורים האלה בפארק שהשקיף על אחד החופים הכי יפים באי. הדשא השופע שעליו הנחנו את המזרנים שלנו השתפל וגלש עד שפגש את קו החוף הסלעי, שבו הגאות והשפל נעו מחופים אפורים לצוקים סלעיים, ואוויר הים המלוח שנישא ברוח היה מזור לכל כאב.

“אני אפילו לא מזיעה,״ התלוננה קנה.

קיילין כרכה את זרועה סביב קנה, שעיוותה את פניה. “לא תמיד צריך לדחוף את הגוף עד הקצה. אבל תאמיני לי, השרירים שלך הולכים להתחזק בזכות התרגול הזה, וגם הנפש.״

“בטח, בטח, גורו.״ קנה הדפה את זרועה של קיילין והמשיכה לגלגל את המזרן שלה, מקפידה שהקצוות שלו יהיו מקבילים בדיוק, ואז הכניסה אותו לתיק.

צבטתי לה בישבן והיא צווחה והסתובבה אליי במהירות. משכתי כתף וחייכתי. “מגיע לך, תפסיקי לרטון כל הזמן.״

“אני לא רוטנת. אני פשוט בלחץ.״

כרעתי בדשא כדי לגלגל את המזרן שלי. “מה קורה?״ כשהיא לא ענתה משכתי בידה בעדינות.

קנה נאנחה, אבל התיישבה, וקיילין התיישבה בעקבותיה. “אחת מרואות החשבון במשרד בשֵלטֵר איילנד נמצאת בחופשת מחלה, והסכמתי לקחת עליי כמה מהלקוחות שלה. מתברר שזה יותר עבודה משתכננתי.״

קיילין ואני החלפנו מבטים, אבל קנה הרימה יד לפני שהספקנו להגיד משהו. “אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לכן להגיד.״

חייכתי אליה חיוך מלאכי. “מה? שאת עובדת קשה מדי? שתעשי לעצמך אולקוס? שאין לך חיים?״

היא חרצה לי לשון. “איזה חברה מחורבנת את.״

“חברות אמיתיות אומרות את האמת.״

“כן, כן. אני אהיה בסדר. זה רק לחודש, אולי חודשיים.״

קיילין הושיטה יד ומעכה את ברכה של קנה. “אבל תגידי לי אם את צריכה עזרה. אני יכולה לעשות קניות בשבילך ובשביל הארייט כשאני הולכת לעשות קניות לעצמי ולטרוריסטים הקטנים.״

פניה של קנה נרגעו מעט והיא הנידה בראשה. “יש לך מספיק על הראש. אני מסתדרת.״

לכל אחת משתי החברות שלי היה לא מעט על הראש, כי על אף שלמראית עין הן היו שונות זו מזו כמו יום ולילה — קנה עם השיער החום החלק ובגדי הספורט המעוצבים שלה, וקיילין עם פרקי הידיים העמוסים בצמידים לא תואמים והשיער האסוף בפקעת מרושלת על ראשה — הן היו דומות יותר משניתן היה לנחש. שתיהן נתנו, ונתנו, ואז נתנו עוד. קנה טיפלה באישה שגידלה אותה מגיל אחת־עשרה, כשאימהּ של קנה העדיפה שלא להטריד את עצמה באחריות הזו. וקיילין ויתרה על לימודים בקולג׳ ועל החלומות שלה כדי לחזור לאי ולגדל את האחים שלה, אחרי שהרשויות נטלו מההורים את הזכות למשמורת.

טפחתי על ברכיי בידיי. “בנות, הפרד ומשול. אני עושה קניות בשביל שתיכן החודש. תשלחו לי למייל את הרשימות שלכן בימי שלישי.״ הסתובבתי אל קנה. “אם צריך לקבוע להארייט תור לרופא כלשהו, תדאגי שזה יהיה בבקרים, ככה אני אוכל לקחת אותה.״

קיילין ליטפה את הדשא השופע שנפרס מתחתינו. “ואני יכולה לבשל ארוחת ערב לך ולהארייט. רק תעברי אצלי כשאת חוזרת הביתה מהעבודה ואני אכין לך קופסאות.״

קנה קפצה את שפתיה לקו דקיק. “אתן גורמות לי להרגיש משתמטת.״

“נו, באמת.״ קיילין נופפה בידה מול פניה. “זה מהפה של מי שמטפלת לי במיסים בחינם מדי שנה מאז שסיימה את הלימודים.״

“זה כלום —״

“זה לא כלום,״ קיילין קטעה אותה. “זה חברות שעוזרות זו לזו בכל דרך שהן יכולות.״ היא העבירה מבט מקנה אליי ועיניה נמלאו לחלוחית. “זה מה שאנחנו עושות, לא?״

“לגמרי,״ קמתי על רגליי והושטתי יד אל שתי הנשים שהיו לי יותר אחיות מחברות. נשים שעברו איתי את הימים החשוכים ביותר והלכו לצידי לאורך כל הדרך. “אוקיי, אז סיכמנו. עכשיו אני צריכה לטוס הביתה כדי להתקלח לפני שאני מתחילה ספירת מלאי בבר.״ הצלקת לאורך הצלעות שלי נמתחה כשמשכתי את שתי חברותיי ועזרתי להן לקום. התעלמתי ממנה ומהתזכורת שעוררה הצביטה בעור.

חיבקתי את שתיהן במהירות וצעדתי למכונית שלי. הבריזה שעלתה מהים בידרה את שערי וקווצות שיער בלונדיניות נצמדו לפניי. משכתי אותן לאחור ואספתי אותן בגולגול זריז לפני שנכנסתי לרכב.

יצאתי מהחניה ותוך כדי נהיגה בכבישי האי המפותלים פתחתי את החלון כדי ליהנות מעוד מנה של אוויר ים. האי אנקור הוא מקום קטן, שמחוץ לעונה מתגוררים בו פחות מאלפיים איש. מי שגר כאן יותר משנה מספיק להכיר פחות או יותר את כולם. היו לזה יתרונות וחסרונות בו זמנית.

כשעזבתי לקולג׳ עם קיילין ועם קנה, נשבעתי שלא אחזור. עכשיו ידעתי שלעולם אסור לנדור נדרים כאלה כי היקום הוא יצור הפכפך שנהנה לגרום לך לאכול כובעים וזורק לך הבטחות מהסוג הזה בפנים. עם שלושה ילדים בטיפולה, קיילין הייתה זקוקה לכל עזרה אפשרית, אז ברגע שקנה ואני סיימנו את הלימודים מיהרנו לחזור לאנקור.

משפחת הארדי, שדאגה לי כמו תמיד, הציעה לי עבודה בבר־מסעדה הקאץ׳, וגם מגורים בדירה שמעל הבר. ומאז אני שם. הנוכחות שלהם בחיי עזרה לי להרגיש שלא איבדתי הכול בליל הקיץ ההוא לפני יותר מעשור. ואהבתי לעזור להם כמה שיכולתי, גם אם זה הצריך ממני להניח את החלומות שלי בצד לזמן מה.

מאז השבץ של פרנק בשנה שעברה, לקחתי על עצמי משמרות כפולות. ניסיתי לעשות כמה שרק יכולתי כדי שהאנטר, האח שלא נטש את משפחתו בשעת צרה, יוכל להמשיך לנהל את חברת הבנייה שלו, וכדי שקארה לא תהרוג את עצמה מדאגה גם לבעלה וגם לבר.

האנטר אמר שהוא עושה מה שהוא יכול כדי להשיג לי עזרה, אבל לא היה לי מושג איך בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה. פשוט לא היה לנו תקציב לשכור עובד נוסף שיעבוד די שעות כדי שזה באמת ישנה משהו. פניתי לרחוב מיין וחייכתי. כל בעלי החנויות היו בחוץ, משקיעים את כל מרצם בהכנות לקראת האביב: שותלים אדניות, מתקנים צבע, כל דבר שימשוך אליהם את הדולרים של התיירים.

התמהיל של אדריכלות בסגנון קראפטסמן ובסגנון ויקטוריאני עם בנייני לבנים מסורתיים היו רק אחד הדברים שהתיירים אהבו באנקור. אבל גם מעיניי הקסם של מרכז העיירה לא נעלם. האי היה אולי תזכורת לרגעים הכואבים ביותר בחיי, אבל הוא חבק בתוכו גם את כל הטובים שבהם. ובניגוד לאנשים אחרים בחיי, אני לא הייתי מוכנה לוותר על הזיכרונות הטובים רק כדי להימנע מתזכורות של הרעים.

נכנסתי למקום החניה המסומן מאחורי בניין הלבנים בן שתי הקומות שעל קירו הצדדי נכתב באותיות לבנות, גדולות ומסוגננות, הקאץ׳, והיה במרחק יריקה מהחוף הסלעי. לקחתי את התיק שלי ממושב הנוסע והלכתי לעבר המדרגות שטיפסו לאורך חזית האבן. באמת הייתי צריכה לקנות שרשרת נורות צבעוניות או משהו כיפי למדרגות. קישטתי את המרפסת שלי באורות וצמחים, אבל למדרגות לא היה שום אופי. הוספתי את זה לרשימת המשימות שהייתה שמורה בראשי.

פתחתי את הדלת ונבהלתי כשראיתי את השעה בשעון שעל הקיר. הזדרזתי במקלחת, אבל לקחתי את הזמן בייבוש השיער, כי לא רציתי להסתכן בדלקת ריאות. זה הדבר האחרון שחסר לי.

כיביתי את מייבש השיער והעברתי אצבעות בגלים הרכים שהגיעו עד קצת מתחת לכתפיי, ומשם רפרפתי באצבעותיי מעל עצם הבריח שלי כלפי מעלה, אל השריגים מעוטרי הפרחים שהתפתלו סביב כתף אחת. הצמדתי כף יד לאחת הפריחות הסגולות שהתרוממו מצלקת קשה במיוחד. עצמתי עיניים בכוח. “אני מתגעגעת אלייך, סיס.״

כמעט לא עבר יום מבלי שחשבתי עליה, אבל זה היה מתעצם במיוחד בימי הולדת וביום השנה למותה. ומחר יהיה התאריך שבו היינו אמורות לחגוג עם עוגת הגלידה האהובה עליה מהגלידרייה המקומית.

לקחתי נשימה עמוקה, פקחתי עיניים והכרחתי את עצמי להביט בבבואתי ולהסתכל על הצלקות. הן היו יפות בדרכן. הפכתי אותן לכאלה כשעיצבתי קעקועים שלא נועדו לכסות אותן אלא להשתרג סביבן. ציורים שהיו מחווה לאחותי ולי. שריגים קסומים שהצמיחו סיגליות ופעמוניות1.

התהליך ארך שבועות. שעות של כאב על המיטה בסלון קעקועים בסיאטל. אבל זה היה שווה את זה. כי כשהסתכלתי על גופי עכשיו לא ראיתי בו רק כאב. הוא הזכיר לי את אחותי וכמה אהבנו זו את זו, על אף שהיינו שונות זו מזו כמו יום ולילה. הצמדתי את כף ידי חזק יותר לסיגלית שקועקעה ממש על לוח ליבי. הצטערתי שלא הייתה לנו הזדמנות לגלות מחדש את הקרבה שהייתה בינינו כשהיינו קטנות.

הסבתי את פניי מהמראה והלכתי לחדר השינה. הוצאתי מהשידה בגדים שקניתי במכירת יד שנייה תמורת עשרה דולרים ועיצבתי מחדש. כמעט לא היו במרחב שלי דברים שלא נשאו משמעות מיוחדת. גרתי יותר מדי שנים בבית שהיה בו כל כך מעט מזה. רציתי שביתי יהיה שלוחה שלי. לרוב הדרך להשיג את זה הייתה להשקיע הון עצמי של זיעה ואנרגיה בכל פריט ריהוט ולקשט את המרחב בצילומים, אומנות אישית וצמחים.

לבשתי זוג מכנסי ג׳ינס וטי־שירט שנצמדו לקימורים שלי. נעלתי נעלי עבודה והייתי מוכנה. שלחתי יד אל הטלפון שלי כדי לבדוק את השעה, אבל הוא לא היה במקום הרגיל שלו על השידה. שיט. בטח השארתי אותו במכונית.

לקחתי את המפתחות והלכתי לדלת. כשפתחתי אותה נעמדתי במקום למראה אותו אגרוף בבטן שחטפתי מדי שנה. התכופפתי להרים את זר הסיגליות והמעטפה. נשמתי עמוקות וריח הפריחה המתוק אפף אותי, מכאיב ומנחם כאחת.

השחלתי אצבע מתחת לחותם ופתחתי אותו בעדינות, תוהה איזה זיכרון אקבל השנה. אף פעם לא התלווה לזה פתק, רק זר סיגליות ועותק של צילום ישן של אחותי. לא היה לי מושג מי מביא אותם, אבל קיבלתי אותם מדי שנה מאז מותה של ויולט, תמיד במהלך שבוע יום ההולדת שלה. במשך כמה שנים חשבתי שזה פורד, שזו הייתה דרכו לנחם אותי מרחוק, אבל עם הזמן ויתרתי על התקווה המטופשת הזו והתחלתי פשוט להעריך את המחווה כפי שהיא. ציון של חיים שהיו כה חשובים לי. הוקרת כל הזיכרונות שהיא השאירה מאחוריה.

שלפתי את הנייר המבריק ופלטתי צחוק חנוק. התמונה הזאת הייתה אחת האהובות עליי באתר הזיכרון לוויולט שהוריי יצרו. היא צולמה אחרי שוויולט ואני עבדנו על פרויקט אומנות בחצר הבית. אימא נתנה לכל אחת מאיתנו חולצה ישנה של אבא כדי ללבוש כחלוקים. על של ויולט היו אולי שניים או שלושה כתמי צבע קטנים. על שלי, לעומת זאת, היו כתמים גדולים בכל צבעי הקשת. והיה לי צבע גם על הפנים ובשיער. התמונה הזו שיקפה בצורה מושלמת את מי שהיינו.

חשתי צביטת כאב בלב, גל של אנרגיה שערבב כאב נורא עם הכרת תודה. התמהיל העוצמתי הזה כמעט גרם לי ליפול על ברכיי. הצמדתי את התמונה לחזה ולקחתי נשימה עמוקה. הייתי חייבת להאמין שווי יודעת את האמת, שאני מתגעגעת אליה נואשות, גם אם לא היינו במצב הכי טוב כאחיות ביום שבו היא מתה. הייתי חייבת להאמין שלא משנה היכן ויולט נמצאת עכשיו, היא יודעת שאני אוהבת אותה.

1 שמות הפרחים באנגלית דומים לשמותיהן של האחיות. סיגלית ־ ויולט, פעמונית ־ בלוּ בֵּל