מריה

 פרק 1

אבא של מריה נעצר לתקופה ממושכת, בגלל שלשופט כבר נמאס לשמוע אותו שוב ושוב מתנצל על ששדד את המכולת של מושייב. אמא של מריה התמוטטה מכל הבלגן הזה, ומריה נשלחה לפנימיית ילדים ונוער.

נטע, המדריכה הראשית, שחיכתה לה בפנימייה, לא תוכל לשכוח איך הגיעה מריה, מלווה בעובדת הסוציאלית ובצעקות דודתה: "מריה, תעשי מה שאומרים לך ותהיי ילדה טובה".

אחרי ערמת התיקים והמזוודות הופיעה ילדה גבוהה ורזה, בשיער חום וארוך, פזור על גבה, לבושה מכנסי ג'ינס קצרים החושפים רגליים ארוכות ודקות וגופייה אדומה. היא הביטה בה בעיניים ירוקות וגדולות ואמרה: "את בטח נטע, נכון? הנה, קחי את התיקים האלה". אחר כך פנתה לעובדת הסוציאלית ולדודתה ואמרה במהירות: "אתן יכולות ללכת, אנחנו נסתדר".

"מריה, תעשי מה שאומרים לך ותהיי ילדה טובה, את שומעת?" חזרה הדודה על דבריה וניגבה את הדמעות בממחטת בד.

"בסדר, בסדר. להתראות", אמרה מריה בקוצר רוח. "לאן הולכים?" שאלה וגלגלה את המזוודות העמוסות שלה לעבר המדריכה.

"מריה, חכי רגע", אמרה נטע וניגשה אל העובדת הסוציאלית, "בואי ניפגש בעוד יומיים. חשוב לי לדעת פרטים נוספים", אמרה לה.

"היא ילדה טובה, מריה", אמרה דודתה לפני שנפרדה, "רק קצת עקשנית. זה הכול".

מן השביל נראתה שורה של בתי קוביות קטנים. "איפה כולם?" שאלה מריה.

"בחדר האוכל. עוד מעט נגיע לשם לארוחת הצהריים".

"אני לא רעבה", אמרה מריה.

"את לא חייבת לאכול, אבל את צריכה להכיר את חדר האוכל. אנחנו כבר מגיעות לחדר שלך".

נטע הובילה אותה אל מבנה הקובייה האחרון בשורה. הוא עמד בין שני עצי כליל החורש שלידם ניצב ספסל.

מריה הביטה בשלוש המיטות שבחדר הקטן. "אני רוצה את המיטה שעל יד החלון", אמרה.

"תצטרכי להסתפק במיטה הקרובה לארון הבגדים".

"ממש לא!"

בזריזות קיפלה לשניים את המזרון מאחת המיטות הקרובות לחלון והעיפה אותו על הרצפה. אחר כך בחנה היטב את המזרון שבמיטה המיועדת לה ופסקה: "לא רוצה אותו. הוא מלוכלך ומסריח".

"אחפש לך מזרון אחר, אבל בקשר למיטה, תצטרכי לבקש מהבנות שבחדר", אמרה נטע. "בינתיים, תחזירי את המזרון ונלך".

"אני לא באה לאכול עד שלא יהיה לי מזרון נקי".

"נפגוש את סמיון בחדר האוכל ותבקשי ממנו. הוא האחראי על התחזוקה".

יש בה משהו חתולי, חשבה נטע כשליוותה אותה. "אם לא תדעי איך להגיע לפה בערב, החברות שלך לחדר ילוו אותך", אמרה בקול.

"אני כבר יודעת", ענתה מריה. "אני לא מטומטמת".

הן נכנסו לתוך אולם האוכל והתקרבו אל עגלה עמוסה במגשים ובצלחות.

"אמרתי לך שאני לא רעבה, לא שמעת?" אמרה מריה והחזירה את מגש האוכל למקומו.

"חבל", אמרה נטע, "אני דווקא מאוד רעבה".

"דנה ונועה, תכירו את החברה החדשה שלכן לחדר, מריה", אמרה נטע לשכנותיהן לשולחן כשהתיישבו.

"הי, מריה, קיבלת את החדר הכי טוב בפנימייה", אמרה דנה וחייכה אליה.

"לזה את קוראת החדר הכי טוב? נו, באמת".

"את לא ראית את החדרים האחרים", אמרה נועה.

"בטח מלוכלכים כמו המזרון ההוא".

"דווקא לא. רק ישנים יותר", אמרה נועה.

כשנכנסו לחדר לאחר ארוחת הצהריים, שאלה נועה: "מי זרק את המזרון שלי על הרצפה?"

"אני. אני רוצה את המיטה הזאת", אמרה מריה.

"יופי שאת רוצה, יכולת לבקש ולא לעשות פה בלגן".

מריה הרימה את המזרון והעיפה אותו בחזרה על המיטה. "הנה, את רואה? מסודר", אמרה ויצאה מהחדר.

נטע מצאה אותה יושבת על שפת המדרכה במגרש החניה והצטרפה אליה.

"רק אל תגידי לי שזה היום הראשון וכל זה", אמרה מריה.

"לא אגיד", ענתה נטע. "את צריכה עזרה בסידור הבגדים בארון?"

"אני אסתדר".

"אני בטוחה, עכשיו אניח לך. אבוא לקחת אותך לארוחת הערב".

מריה הסתכלה על משטח הדשא ובתי הקוביות שמולה. קבוצת נערים עברה על ידן. נטע הצטרפה אליהם והם העיפו מבט אל מריה. כשהתרחקו, שמעה אותם מריה שואלים: "חדשה?" ונטע עונה, "כן, חדשה וצריך לעזור לה". "נעזור, בטח שנעזור".

חוצפה, חשבה מריה, אני ממש לא צריכה עזרה. אני יכולה להסתדר לבד.

עורב עף מעליה, זרק את האגוז שבפיו וירד לבדוק אם הקליפה נסדקה. הוא הטיח שוב את האגוז בכביש ושלף את הפרי במקורו.