מרשמים מהחיים

לפני 26 שנים הלך לעולמו אבי, אהרן בלר, וחסרונו מורגש בחיי מאז ועד היום. אף על פי שחייו היו עשירים בהישגים ובהצלחות נכבדות, הם גם היו עטופים תמיד עננה דקה של עצבות, של מי שאיבד בצעירותו את כל בני משפחתו, שמהם נפרד בפולין בספטמבר 1939.

בריצת בוקר מוקדמת באחת השבתות חלפתי סמוך לבית הדירות הצנוע שברחוב מזא"ה 12 בתל אביב, הצמוד למקום שבו שכן פעם בית החולים עין גדי. כיום, לאחר שיפוץ איכותי, הבניין כולו מאוכלס בדירות מגורים המעוצבות בסגנון הנפלא של "העיר הלבנה".

לכאן היה אבי מגיע בכל יום שלישי אחר הצהריים, למרפאה ששירתה את החולים והחולות שהיו מגיעים אליו מכל רחבי הארץ. הם הגיעו כי נזקקו לחוות דעתו המקצועית, לתבונתו ולכישורי ידיו, המנתחות מוח אדם באמנות עדינה.

באותם ימים, בקומת הקרקע של המבנה האינטימי, פעל מכון הרנטגן של ד"ר יוסף טוגנדרייך, והוא אִפשר לאבי להשתמש במשרד ספון העץ הכהה שבו. כך נהפך המקום לחלק משמעותי בשגרת המשפחה לאורך כל שנות ילדותי.

בחודשי הקיץ הלוהטים הייתי נשלח מירושלים לתל אביב, לחודש ימים בבית דודתי, ומצטרף אל בנה, בן דודי וחברי האהוב, שלצערי נפטר בטרם עת והוא רק בן 38. אמי, שחשבה שיטיב עמי להכיר את העיר העברית שבה היא גדלה, ביקשה שאכיר במיוחד את ריח הים - ואולי גם אלמד לשחות. בבקרים נשלחנו לקייטנה בחוף בת ים, ואחר כך היינו משוטטים ברחובות תל אביב הקטנה.

אני זוכר שהייתי ממתין בכמיהה לימי שלישי, ימי הביקור הקבועים של אבי. אהבתנו זה לזה היתה ועודנה נכס יקר השמור בלבבי. אף על פי שהיה דברן קטן בלבד, עדיין זכורים לי משפטים יפים שאמר לא פעם, כגון: "עוד לא הכרתי ילד או ילדה שסבלו מפינוק"; "הכי חשוב זה השכל"; "החיים האמיתיים הם בשגרה", ועוד.

בתום כל יום שלישי שכזה, עת סיים את עבודתו במרפאה, היה אבא צועד לרחוב בלפור 26, ומצטרף לגיסו ולגיסתו לקפה וסיגריה ולשיחה חרישית ונעימה. אחר כך היה נותן לי את החיבוק המופלא בעולם - ויוצא חזרה בדרך המפותלת והארוכה לירושלים.

ועלי היתה נופלת אז עצבות גדולה.