משאלה אחרונה

1

פליפה עומד למות. נותרו לו שישה חודשים לחיות. שנים-עשר לכל היותר.

עומד למות!

סימון מחתה דמעה מלחייה ומעדה מעט כשרצה בין שורות הגפנים שנאחזו בצלע ההר. סבא שלה לא היה רוצה שהיא תבכה בגללו. "אני זקן," אמר כשחשף בפניה לבסוף את האמת, "היו לי חיים מלאים. יש לי חרטות מעטות..." עיניו התערפלו ובמעמקיהן המימיים הסתחררה משמעותן של אותן חרטות "מעטות".

הצער על מותה של אשתו מסרטן אחרי חמישים שנות נישואים.

הייאוש כשבתו, שעמה התפייס רק לאחרונה, ובעלה – הוריה של סימון – נהרגו בהתרסקות מטוס כשיצאו לחופשה שלושה חודשים לאחר מכן.

והבושה שחש על שנכנע מתוך ייאוש תחילה למשקה ואחר-כך לקלפים. הוא הפסיד בהימורים שלושה רבעים מהרכוש שלו לפני שחבר מצא אותו וגרר אותו מהמקום לפני שהוא יוכל להפסיד גם את ביתו.

החרטה היא שהרגה אותו. אוה, כן, גם הסרטן – המחלה התאמצה לאכל את עצמותיו ולקצר את חייו – אבל החרטה היא שסחטה ממנו את הרצון להילחם במחלתו וגרמה לו להיכנע לה; החרטה היא שאמרה לו שאין טעם, כי לא נותר לו עבור מה לחיות.

ונראה שלא היה מה לומר או לעשות כדי להשפיע עליו. כי בכל פעם שהוא הביט מבעד לחלונות שלו, הוא ראה את הגפנים שכבר לא היו שלו ונזכר מחדש בכל מה שאיבד.

היא עצרה בקצה השטח, בנקודה שבה הוקמה לאחרונה גדר שסימנה את הגבול החדש בין השטח הנותר של סבה לבין השטח של משפחת אסקיבל השכנה. כאן, במקום שבו היה רווח בין שורות הגפנים שטיפסו על יתדות ותמוכות גבוה מעל לראשה, היא יכלה להשקיף על קו החוף המרהיב של צפון ספרד. מתחתיה ראתה את העיירה גטריה מאחורי כף סלעי שבלט לתוך מפרץ ביסקאיה. מעבר למפרץ נע הים בגוונים בוהקים של כחול שהשתנו עם הרוח ועם השמש, נוף שהיה כה שונה ממה שהיה בביתה באוסטרליה עד שנשימתה נעתקה כל אימת שהביטה בו.

היא נשמה עמוק את האוויר המלוח. המראה של הגבעות המדורגות, של הגפנים, של העיירה העתיקה היה מושלם מכדי להיות אמיתי. זה לא ייראה אמיתי כשהיא תחזור הביתה למלבורן ותחייה שוב בדירות הסטודנטים הזולות בפאתי העיר שאליהן היתה רגילה. אך מלבורן ולימודי האוניברסיטה הדחויים שלה יצטרכו לחכות עוד קצת. היא הגיעה לכאן מתוך מחשבה להישאר רק שבועות אחדים בין סמסטרים. אך פתאום פליפה חלה והיא הבטיחה להישאר עד שהוא יחזור לעמוד על הרגליים. עם זאת, אחרי החדשות האחרונות שלו, ניכר היה שהיא לא תחזור הביתה בזמן הקרוב. כי אין מצב שהיא תוכל לעזוב אותו עכשיו.

הוא עומד למות.

האם לא היה במשפחה כבר מספיק מוות לאחרונה גם מבלי שתאבד את פליפה? היא רק התחילה ללמוד להכיר אותו, כי הקרע הממושך בינו לבין בתו הפריד בין המשפחות מאז ילדותה. פליפה ואשתו חיו כאן בספרד, ואילו בתם הסוררת, המאהב האסור שלה ונכדתם חיו בגלות שכפו על עצמם באוסטרליה.

כל אותן שנים מבוזבזות. הם חזרו והתאחדו רק עכשיו, כשנותרו להם חודשים ספורים בלבד.

איך היא תוכל להקל על פליפה בחודשים המעטים האחרונים האלה? איך היא תוכל להקל על כאב האובדן שלו? היא נענעה בראשה וחיפשה תשובות כשהשקיפה מעבר לגדר אל שטחי הגפנים שהיו פעם שלו ושכעת היו שייכים לאחרים. היא חשה בגודל האובדן שלו, רגשות האשמה שלו, הבושה שלו, וייחלה למצוא איזו דרך לשפר את המצב.

כי לא היתה שום דרך להחזיר לחיים את אשתו או את בתו וחתנו.

לא היה שום כסף כדי לקנות בחזרה את השטחים שהוא הפסיד.

ובהתחשב ביריבות הממושכת בין שתי המשפחות השכנות, לא היה סיכוי שמשפחת אסקיבל תחזיר לו את השטחים אחרי שזכתה ביתרון כה משמעותי.

כך שנשארה לה רק אפשרות מטורפת אחת.

כה מטורפת עד שהיא בוודאי לא תעבוד.

אבל האם היא היתה מטורפת מספיק כדי לנסות?

"את פיטרת אותה!" אלסנדר מנואל אסקיבל שכח מהקפה שעמד למזוג לעצמו והזעים פנים באי-אמון אל אמו, שעמדה מולו כשידיה מקופלות לפניה בצייתנות ונראתה שלווה ושאננה לנוכח התפרצותו כמו נזירה ראשית מושלמת. קור רוחה רק העצים את זעמו. "מי נתן לך את הזכות לפטר את ביאנקה?"

"אתה נעדרת למשך חודש שלם," ענתה איזובל אסקיבל בקרירות, "וידעת איזו סוכנת בית איומה היא היתה לפני שעזבת. הדירה הזאת היתה דיר חזירים. ברור שניצלתי את ההזדמנות כדי לפטר אותה ולהעסיק מנקה מקצועית בזמן שלא היית. ורק תסתכל מסביבך," אמרה בתנועת נפנוף של אצבעותיה עדויות היהלומים על פני החדר שהיה כעת נקי ללא רבב. "אני לא מבינה איך אתה יכול להיות מעוצבן כל-כך."

אמא שלו חשבה שהוא מעוצבן? זה היה ממש בלשון המעטה. אחרי טיסה בת חמש-עשרה שעות מקליפורניה, הוא חלם לעשות מקלחת חמה לפני שיתגלגל למיטה ויגלגל מתחתיו אישה מעוניינת. הוא כבש נהמה. במהלך תקופת עבודתה הקצרה אצלו, ביאנקה הוכיחה שהיא מעוניינת במיוחד.

הוא לא ציפה למצוא את אמו ממתינה לו במקום ביאנקה. לכן הוא גייס חיוך שיתלווה אל המילים שהוא ידע שיעצבנו את אמו בחזרה. "את יודעת בדיוק כמוני, מדרה קרידה, שלא העסקתי את ביאנקה בגלל כישורי הניקיון שלה."

אמו נאנחה בשאט נפש והפנתה את פניה אל הנוף שנגלה דרך החלונות הגדולים, הנוף של פלאיה דה לה קונצ'ה, המפרץ המדהים ביופיו שבזכותו סן סבסטיאן התפרסמה. "אתה לא חייב להיות גס רוח, אלסנדר," אמרה בעייפות כשגבה מופנה אל בנה. "אני מבינה טוב מאוד למה 'העסקת' אותה. הנקודה היא שככל שהיא היתה נשארת כאן יותר, כך היית פחות מתעניין במציאת רעיה."

"אוה, חשבתי שזה התפקיד שלך למצוא לי רעיה."

ראשה הסתובב במהירות כשהחזות הקרירה למראה נסדקה. "זו לא בדיחה, אלסנדר! אתה צריך להתמודד עם האחריות שלך. השם אסקיבל הוא בן מאות שנים. אתה מתכוון להניח לו למות בגלל שאתה עסוק מדי בשעשועים עם הפוטה דל דיאה האחרונה שלך?"

"אני בן שלושים ושתיים, מדרה. אני חושב שפוטנציאל הרבייה שלי יכול להחזיק מעמד עוד כמה שנים."

"אולי, אבל אל תצפה מאזמרדלה דה לה סילה לחכות לנצח."

"ברור שאני לא אצפה לדבר כזה. זה יהיה מופרך לגמרי."

"נכון," אמרה אמו בספקולטיביות ועיניה הצטמצמו, אבל לא מספיק כדי להסתיר את זיק התקווה שזיגג אותן. היא פסעה בהיסוס פסיעה אחת לעבר בנה. "אתה מתכוון להגיד לי שהתעשת בזמן שלא היית כאן ושהחלטת סוף-סוף להתמסד?" היא פלטה צחוק קטן גבוה, צליל שהיה כה מזויף עד שכמעט הרעיד את החלונות. "אוה, אלסנדר, היית צריך להגיד לי."

"אני מתכוון להגיד," אמר כששפתיו מתעקלות לנוכח תקוותיה חסרות הטעם של אמו, "שאין טעם שאזמרלדה תחכה לי רגע נוסף, כשאין שום סיכוי בעולם שאני אתחתן איתה."

ארשת פניה של אמו נעשתה מתוחה וקשה כשהיא שילבה ידיים ופנתה בהפגנתיות בחזרה אל החלונות. "אתה יודע שהיתה הבנה בין המשפחות שלנו מאז שהייתם ילדים. אזמרלדה היא הבחירה המתבקשת בשבילך."

"הבחירה שלך, לא שלי!" הוא היה מעדיף להתחתן עם כריש מאשר עם מישהי כמו אזמרלדה דה לה סילבה. נכון שהיא היתה יפהפייה, ופעם בעבר הרחוק הוא התפתה, אבל עד מהרה הוא גילה שאין בה שום חמימות, שום אש. שלמעשה אין שום דבר מתחת לחזות המטופחת, שום דבר מלבד דג קר שגדל עם ציווי אחד, להתחתן עם מישהו מצליח.

בין אם הוא יתחתן ובין אם לא, הוא לא יתפשר על אישה שאינה לוהטת. האם זה פלא שהוא הכניס למיטתו רק נשים כאלו?

"אז מה עם נכדים?" הפצירה בו איזובל, שהחליטה לשנות גישה והניחה יד על לבה. "אם אתה לא מוכן להתחתן כדי לשמר את שם המשפחה, אולי תחשוב עלי? מתי תעניק לי נכדים?"

כעת היה תורו של אלסנדר לצחוק. "את מפריזה בחשיבותך, מדרה. למיטב זיכרוני את לא אוהבת כל-כך ילדים. לפחות ככה אני זוכר."

האישה המבוגרת יותר משכה באפה. "גידלתי אותך להיות הכי טוב," אמרה ללא שמץ של חרטה. "גידלתי אותך להיות חזק."

"אז זה מפתיע שאני רוצה להחליט את ההחלטות שלי בעצמי?"

אמו נראתה פתאום כה מתוחה עד שהוא חשב שהיא עלולה להתפקע. "אתה לא יכול לשחק במשחק הזה לנצח, אלסנדר, גם אם אתה נהנה ממנו מאוד. בשבוע הבא תיערך חגיגת יום-הולדת שישים של מרקל דה לה סילבה. אמה של אזמרלדה ואני קיווינו שאתה אולי תלווה את אזמרלדה למסיבה. אתה לא יכול לפחות לכבד את הידידות בין המשפחות שלנו ולעשות את המעט הזה?"

בשביל מה? כדי שהחדשות על אירוסי "ההפתעה" שלהם יוכרזו באותו לילה כמעין מתנת יום-הולדת משונה? הוא לא היה מתפלא. אמו אהבה מאוד לרקום תעלולים כאלה. היא היתה שמחה לדחוק אותו לפינה ולכפות עליו את העניין.

"חבל. נראה לי שאני עסוק באותו לילה."

"אתה חייב להיות שם! אם לא תופיע, זו תהיה פגיעה מכוונת במשפחה."

הוא נאנח. לפתע נמאס לו מהמשחק של התגרות באמו. כי מובן שהוא יהיה שם. מרקל דה לה סילבה היה אדם טוב; אדם שהוא כיבד מאוד. זו לא אשמתו שבתו דמתה לאמה החמדנית.

"ברור שאני אהיה שם. אבל איזה חלק מ'אין סיכוי שאני אתחתן עם אזמרלדה' לא הבנת?"

"כן, אתה אומר את זה עכשיו, אבל אתה יודע שאין אף אחת אחרת מתאימה, ובמוקדם או במאוחר אתה תצטרך למלא את הייעוד שלך כיורש יחידי של משפחת אסקיבל," אמרה אמו, זונחת את העמדת הפנים שקשירת נישואים בין שתי המשפחות לא היתה מטרתה האולטימטיבית. "מתי תבין את זה?"

"אני לא יכול לתת לך את התשובה שאת רוצה, אבל את יכולה להיות בטוחה, מדרה, שכשאני אחליט להתחתן, את תהיי הראשונה שתדעי."

אמו עזבה, נוקשה מכעס וחשוקת שפתיים בהופעה מטופחת למשעי ומבושמת. הבושם שלה נשאר באוויר יחד עם הרוגז שלו עוד זמן רב אחרי שהיא עזבה. הוא השקיף דרך אותו חלון שדרכו איזובל הביטה בעיוורון לפני זמן קצר, אבל הנוף לא חמק מעיניו. בין ההרים איגואלדו ואורגול, עם הפסל הענקי של ישו שמשקיף מטה ומברך את העיר, צמח אילה דה סנטה קלרה המיוער, יוצר רקע מרהיב לחוף העירוני היפה ביותר באירופה.

הוא קנה את הדירה לפני מספר שנים מבלי לראות אותה, אחרי ויכוח נוסף עם אמו. באותו הזמן הוא רק חיפש מקום מפלט הרחק מהאחוזה המשפחתית בגטריה, שהיתה במרחק עשרים דקות נסיעה משם.

מסתבר שהוא לא השיג רק מקום מפלט, אלא הוא זכה בנוף הכי טוב בעיר. היום הקו המעוקל החולי הלבן של המפרץ היה פחות הומה מכפי שהיה כשעזב לפני חודש, בשיא הקיץ. במזג האוויר הנעים יותר של ספטמבר רוב התיירים העדיפו לטייל מסביב לקונצ'ה מאשר לשחות במים המוגנים.

מבטו התמקד בחוף והכאב העיקש בחלציו חזר. ביאנקה נהגה לבלות את ימיה בחוף, בעבודה על השיזוף שלה. התוצאה היתה טובה, אם זיכרונו לא הטעה אותו, גם אם אמו לא יכלה לראות את היתרונות של גוף ארוך שזוף על פני רצפה מבריקה.

הוא סקר את החוף. אולי ביאנקה היתה שם למטה בזה הרגע. הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו וחיפש את המספר שלה. איזובל בוודאי שילמה לה סכום מכובד כדי שביאנקה תסתיר מפניו את החדשות על עזיבתה הפתאומית. אבל אם היא עדיין היתה באזור...

הוא חדל לחייג והחזיר את הטלפון לכיסו. מה הוא עושה? למצוא אותה מחכה לו כאן לא היה כמו לצאת לחפש אותה. האם הוא באמת רוצה ליצור אצלה רושם מוטעה? אחרי הכול, תאריך התפוגה שלה ממילא כבר כמעט הגיע.

ביאנקה ידעה את זה. הוא הבהיר לה בתחילת דרכם שבתוך שלושה חודשים היא תצטרך לחפש עבודה אחרת. וזה מן הסתם הסביר מדוע היא עזבה בשקט כה מופתי. כי היא ידעה שהמשרה שלה ממילא זמנית.

למרות זאת, הוא נהם במורת רוח כששחרר את עניבתו והתרחק מהחלונות. כי נוסף על כך שהוא יידרש למצוא לעצמו מנקה חדשה שתגור בביתו, הלילה יהיה עליו להסתפק במקלחת קרה.