משהו קורה לבלה

mendelebooks

תכף הם ייכנסו.

"מִי פֶּה?" היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. "מִי פֶּה?" והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך 'מאדאם באטרפליי' של פוצ'יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.

אחר כך תשאל שוב: "מִי פֶּה?"

תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.

אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.

החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: "היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר". כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.

תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. "אנחנו כל הזמן שוכחים". או "בזמן האחרון כואב לנו הראש". יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. "תעשי שיישאר כאן כמה שיותר", התחננה, "אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי". כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: "מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?"

אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.

בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.

תכף הם ייכנסו.

לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.

תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.

אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.

היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.

העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל'ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: "תחזירי לי את בלה". הוא כמעט צעק.

לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.

עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.

תכף הם ייכנסו.

לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל'ה?

האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?

אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.

אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?

קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.

כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.

מי עדיף להיות, בלה או יענקל'ה?

יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.

ד"ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: "ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!"

 

בלה

"מִי פֶּה?" אני שואלת.

האיש שמתכופף אליי תמיד אומר שהוא יענקל'ה שלי. זה לא יענקל'ה.

"מִי פֶּה?" אני מתעקשת. "אנחנו מכירים?" למה הוא מתקרב אליי כל כך. יש לו גבות שנראות כמו מחושים.

מי זאת האישה שחיה עם איש כזה? איך היא לא מטפלת לו בשׂערות הארוכות האלה. כשיענקל'ה הגיע לגיל שישים והתחילו לגדול לו כל מיני שערות מוזרות בנחיריים, ולאורך תנוכי האוזניים הגדולות שלו, והכי גרוע, שערות ארוכות מעל העיניים, הודעתי לו שאצלי תהיה אפס סובלנות למופעים של חוסר אסתטיקה. "הבעל של בלה רוזנבאום לא יכול להסתובב עם שערות מתנפנפות בגבות. אתה רוצה להיראות כמו הבעל הניאנדרטלי של יוטי קרקוביץ'?" בשבתות אני רודפת אחריו עם פינצטה, מושיבה אותו על שרפרף במרפסת, באור של אחר־הצהריים אני תולשת לו שערה־שערה. שיהיה ייצוגי! אם לא, שיישאר בבית.

יענקל'ה תמיד היה גבר גדול ומגושם, כמו דוב מסרטים מצוירים, רך וטוב לב. באולמות, כשאני מופיעה, אני מזהה אותו ממרחקים, המבט שלו תמיד עליי, הוא יודע לזהות את מה שאני צריכה. יוטי ושושה צוחקות כשאני אומרת ליענקל'ה, "תביא לי את הזה", כי לא תמיד מתחשק לי להתאמץ עם המשפטים עד הסוף, ויענקל'ה ממילא יודע למה אני מתכוונת. "איך הוא יודע מה זה ה'זה' שהתכוונת אליו?" זה משגע את שושה, ואני עונה לה תמיד אותה תשובה: "איך את לא יודעת מה זה 'זה'?"

שתתפוצץ!

יענקל'ה לא מבקש שום דבר לעצמו, רק אותי. ידיים טובות יש לו, איך הוא מסרק אותי כל בוקר, קולע לי את הצמה, אף ספָּרית לא יודעת איך אני אוהבת את הצמה שלי, רק יענקל'ה יודע. אני צריכה לישון טוב, לשמור על הקול שלי. אסור לי להיות חולה או אפילו מצוננת. בערב הוא מכין לי תה עם דבש. אני אף פעם לא מסתובבת עם תיק, לא אוהבת שתלויים עליי דברים, ליענקל'ה יש את האודם שלי, אני אפילו לא צריכה מראָה, יענקל'ה יודע לבד מתי נחלש לי השפתון וכשאני רואה שהוא מתקרב אליי ככה עם היד בכיס, אני מגישה את השפתיים. יענקל'ה יודע שבלי שפתון אדום וחזק אני כמו עירומה, הוא אף פעם לא חורג מהקווים. בנוגע לעצמו, הוא מצטיין בחוסר טעם מוחלט, אני צריכה לבדוק בבוקר איך כִּפתר את החולצה, אם יש התאמה למכנסיים, אם הקפל מונח כמו שצריך. כל בוקר הוא נעמד ליד הדלת כדי לקבל ממני ציון. סבלנות יש לו, זה כן, לכל השיגעונות שלי. תמיד יש לו סבלנות, גם את אמא שלי הוא ידע לספוג ואחר כך, כשנעמי נולדה הוא היה האבא והאמא, כל כך רצה ילדה ואני רק רציתי להופיע, לעמוד על במות.

"אבל אני הילדה שלך, יענקל'ה", הייתי אומרת לו בקול הזה שידעתי שהוא לא עומד בפניו. לא הבנתי למה צריך פה תינוק. רציתי שיענקל'ה יהיה רק בשבילי. איך אפשר בכלל שיאהב עוד מישהו בעולם הזה? "באיזה כישוף כישפת אותו?" שושה הייתה שואלת אותי. "שום כישוף", הייתי אומרת לה בביטול. "תביני, שושק'ה. כשאני מכירה אותו לאנשים חדשים, אני תמיד אומרת: 'תכירו, זה יענקל'ה, בעלי הראשון'. שיהיה קצת במתח, מה יש?" כבר היה לי תכסיס. כל פעם כשהיה חוזר לרעיון המשוגע של התינוק, הייתי מתרפקת עליו בלילות אחרי הופעה, ידעתי שיימס. הייתי לוחשת לו באוזן כשהוא כולו נסער, "ככה יש לך אותי", והרעיון היה נרגע לכמה חודשים, ככה משכתי שנים והרעיון היה חוזר לו. יענקל'ה כל כך רצה תינוק או תינוקת, זה הדבר היחיד שביקש ובסוף התרציתי אבל הודעתי מראש: "רק אתה תקום בלילות, רק אתה תחליף חיתולים ורק אתה תוציא מהגן, זה לא בשבילי כל הדברים האלה!"

העדפתי שייוולד לנו בן, חשבתי שנקרא לו נתן, לא כי אלוהים נתן או משהו, מה פתאום, בגלל אלתרמן הגדול. כבר דמיינתי איך אני מתקשרת להגיד לו בקול חגיגי: "ילדתי נתן". דמיינתי איך אלתרמן יבוא לברית, איך יופיע בעיתון שבלה רוזנבאום קראה לבן שלה נתן ותהיה תמונה של שנינו עם התינוק. תכננתי איך שושה, יוטי ופולה יסתכלו מהשולחן הצדדי שאסדר להן ויתפוצצו מקנאה. אבל אלתרמן מת בדיוק כשהייתי בחודש שלישי, וכבר הייתה לי בטן קטנה שלא נכנסה לשמלות והיה חם כל כך, וכל הרעיון הזה שהוא יוזמן לברית התפוגג ובאתי להלוויה שלו ובלב ממש כעסתי שלא חיכה קצת, מה יש? לא יכול היה למות עוד חצי שנה? מה היה כל כך קשה?

ובסוף נולדה בת.

ויענקל'ה אף פעם לא התלונן, והוא ואמא שלי ואחר כך גם נעמי היו הקהל שלי כשהתאמנתי בבית. שעות היו יושבים ומקשיבים ויענקל'ה תמיד היה מוחא לי כפיים, ומסמן לנעמי שתצטרף, אפילו בבית, כשרק שנינו לבד: "נהדרת בלה שלי!" הוא תמיד משבח אותי. מה יש? גם אני הייתי מתלהבת ממני אם הייתי יענקל'ה. אני באמת נהדרת! אני יכולה לזהות את מחיאות הכפיים שלו גם בתוך קהל גדול, קצת אִטיות כאלה ועולה מהן קול של תיבת תהודה, הוא גדול ומגושם, יענקל'ה, אבל הצעדים שלו מרגיעים אותי, בום־בום־בום, ככה אני מתעוררת כל בוקר, קודם הצליל הזה, ואז הריח של הקפה שהוא מניח לי ליד המיטה.

אני אוהבת להסתכל עליו מכין דייסה במטבח, יש לו טוסיק נחמד.

בערבי הקלפים, כשאני שומעת את הבובע מייסעס של יוטי ושושה על הבעלים שלהן, העצלנים, שכבר מהחדשות של חמש בערב נוחרים על הספה עם גופייה לבנה וכרס מתפוצצת, אני אומרת לעצמי בקול רם, בכוונה, "את גאונה, בֶּלוּצ'קה, שלקחת לך את יענקל'ה, אין עוד בחורים כמוהו", והן שומעות, שיקנאו, מה יש?

ופתאום האיש הזה עם הגבות, מתחשק לי לשלוח יד ולהזיז לו את המחושים הצִדה.

למה הוא מתקרב כל כך.

ואיפה יענקל'ה, למה הוא נותן לזה לקרות. בזמן האחרון הוא בא והולך. יענקל'ה יודע בדיוק מה אני אוהבת. ולפעמים הוא נעלם, המון שעות שאני לא יודעת איפה הוא.

ואז האיש הזה, הוא בכלל יודע איזו זמרת אני? הוא בכלל מבין עם מי יש לו הכבוד?

אני רוצה שאמא שלי תבוא היום. בימי חורף אמא שלי מכינה מרק עוף.

אמרתי לאיש עם הגבות שיקרא לאמא שלי.

הוא לא ענה. הוא רק ליטף לי את הראש. הוא עדין.

לאן אמא שלי הלכה?

על גב הידיים שלי יש כתמים, מאיפה הכתמים האלה?

יש לי עור דק, דק כמו של גיטה, האישה של צבי מהאטליז.

אמא שלי תיבהל כשתראה את הידיים שלי.

"מִי פֶּה?"

 

יענקל'ה

"מִי פֶּה?"

אני נותן לעצמי פקודה להתרכז בכפות הידיים.

לפעמים אני לוקח כף יד אחת, מניח על הפנים שלי. עוצם עיניים. אחר כך משחרר את האצבע המורה מהאצבעות האחרות ועובר אִתה על הגבות. היד הזו נגעה בי בלילות נדירים ועדיין הכירה את הנקודות הרגישות. פעמים בודדות, שאני נוצר וחוזר אליהן עכשיו יותר מתמיד, אני מתעורר באמצע הלילה מטיול האצבעות שלה עליי. חיים שלמים חיכיתי ללילות כאלה, אחרי שהייתה חוזרת מהפקות גרנדיוזיות ומתקשה בעצמה להירדם. הייתי שוכב בעיניים עצומות, ואם הייתה שולחת אצבע ארוכה, הייתי מתמסר מיד.

כשהייתה שרה על במה הייתה היד הזו מטפסת עם הטונים, חותכת את האוויר. הייתי יושב בקהל מהופנט אל הידיים. הייתה לה יכולת לעצור לאנשים את הנשימה. אהבתי לסרוק את הגברים בקהל, כולם בחליפות, כולם תולים בה עיניים.

הייתי אומר לעצמי בגאווה: "יענקל'ה זליג, מכל הגברים באולם, אתה הולך לישון עם בלה".

"מִי פֶּה?" היא שואלת.

 

בלה

צריך להזדרז עכשיו. יש לי תלמיד שמחכה במרפסת.

אני אוהבת לאחֵר למפגשי הקלפים עם שושה, יוטי ופולה, אני אוהבת להיכנס באיחור לאירועים חברתיים, אז אני שומעת את הרחש הזה, "אוֹהוֹ, תראו את בלה", וכולם מסתכלים ומעבירים מבט על השמלה שלי, על התכשיטים, על צבע הלק, אני הכי אוהבת הלוויות, בעיקר הלוויות של חשובים, אני תמיד באה כשכולם כבר עומדים קרוב־קרוב, בשקט, כאילו שאם ידברו בקול מישהו יתעורר כאן, ואז אני מגיעה, ובמקום ה"אוֹהוֹ", יש נשימה עמוקה וקבוצתית כזו, זה צליל נפלא, זאת ההתפעלות של בתי הקברות, אני יודעת איך זה קורה.

רק לתלמידים שלי אני לא מאחרת, והוא תלמיד שאף פעם לא עושה בעיות.

כמו שאני אוהבת.

אני מריחה שהאיש עם הגבות מכין את הדייסה שלי.

אני מתפלאה על יענקל'ה שככה הוא נותן לאיש עם הגבות להתעסק לי במטבח.

לפעמים אני רואה אותו עומד עם הגב. דווקא יש לו טוסיק נחמד.

 

יענקל'ה

היום נעמי תבוא. מיד כשהיא פותחת את הדלת אני רואה את הדמעות שנאספות לה בעיניים ושנינו מסיטים מבט.

אני משתדל לספר לה מעט, לחסוך ממנה פרטים. היא שברירית מדי. תמיד הייתה.

אני נזכר איך הייתה בוכה מבהלה כשבלה פיתחה את הקול מול המראָה. אי אפשר היה להרגיע אותה. הייתי מרים אותה על הידיים לחדר אחר והיא תמיד הייתה חוזרת. חוזרת ובוכה. נמשכת ונבהלת ממנה בו זמנית ועושה לעצמה מבחני אומץ. היא אף פעם לא נהייתה אמיצה. גם כשגדלה, העדינוּת הזו דרשה ממני דריכוּת. פחדתי שהחיים מפחידים את נעמי יותר ממה שהם מתכוונים.

היא תמיד מתבוננת מהצד, רזה ונמוכה יותר מבלה. יש לה קול כל כך מהוסס, את העיניים שלי היא קיבלה, עיניים מֵימיות, הפוכות מהעיניים היוקדות של בלה. לפעמים היא מזכירה לי את אחותי אֶניטה. בלה אומרת שנעמי היא מהצד של זליג, היא צודקת, רק שהיא אף פעם לא ראתה בעדינות שלנו מעלה. תמיד הייתה אומרת: "אתם הזליגים, הדמעות זולגות מכם, הגוף זולג..." נעלבתי בשביל נעמי, בשבילי. אני תמיד סקרן מה עובר בראש של נעמי. היינו מבוגרים כשנולדה, הורים מדור אחר. כשהייתה בגן אמרה לי: "לכל החברות שלי יש אִמּוֹת צעירות".

"ולך יש אמא שכולם מכירים, שיש לה את הקול הכי יפה בארץ", הייתי ממהר לארגן לה פתרון, כמה עיוור הייתי, איך לא הבנתי שבדיוק זה כל מה שהפחיד אותה והשאיר אותה כל כך שקטה.

פעם, בקיץ, כשהייתה בקייטנה של הגן, לקחתי אותה ביום שישי להופעת צהריים. רציתי שנעמי תראה לאן אמא נעלמת בלילות, איך כולם מעריצים את אמא שלה. ישבנו בשורה הראשונה ובלה עמדה על הבמה בשמלת סאטֶן בצבע כסף, השפתיים היפות שלה בהקו וכל האור היה עליה כאילו אין בעולם אף אחד חוץ מבלה והקול הענק שלה. מהמקום שלנו, מלמטה, בלה נראתה למעלה עצומה ומוארת. ככל שעלתה באוקטבות היא משכה את הידיים למעלה ושרוולי השמלה שלה יצרו צורה של כנפיים. נעמי ישבה על הברכיים שלי. כל הזמן לחשתי לה באוזן, "תראי, נומיצ'קה, לאף אחד בגן אין אמא נוצצת כזאת". האולם היה מלא, הארץ התחילה להתאושש מההלם של המלחמה, חזרו למלא אולמות באנשים בבגדים יפים, וכשבלה עלתה לבדה להשתחוות, כל הקהל נעמד על הרגליים ומחא לה כפיים זמן ארוך מהרגיל, ונעמי, שישבה עליי שקטה כל המופע, עמדה לפניי, כדי לראות קרוב יותר. חיבקתי את הכתפיים שלה. כשהתכופפתי אליה וליטפתי לה את הפנים, ראיתי שהיא בוכה.

כל יום בארבע הייתי מתייצב בגן של נעמי, היא הייתה אז בת חמש, הייתה שם ילדה שכל פעם נעמדה לידי, מתחה ראש ושאלה בקול פעמונים: "איפה ההורים של נעמי?" אף פעם לא הבנתי למה היא שואלת, ונעמי הייתה מזרזת אותי שנצא לחצר ויום אחד שוב ניגשה ותפסה לי בשרוול, מתחה את הצוואר ותבעה לדעת: "למה אתה אף פעם לא אומר לי איפה ההורים של נעמי?" בדיוק עמדה שם העוזרת של הגן שאמרה בחיוך מרושע: "ליאתי חושבת שאתה סבא של נעמי", והמילים שלה היו כמו חץ ומיהרתי ללכסן מבט לנעמי וראיתי שהורידה את הראש וברחה לקחת את התיק, ושנינו יצאנו לחצר ואף פעם לא דיברנו על פער השנים, וכל כך רציתי שתשמח תמיד והיא נהייתה שקטה, ילדה שקטה, והשאלה הזו של הילדה מהגן ליוותה אותי לתוך גיל ההתבגרות שלה, כשהייתה מסתגרת בחדר, ושני דורות היו בינינו.

"אבאל'ה", היא תכף תגיד בקול הזה העדין, היא בת הברית שלי למרות שמעולם לא סיכמנו במילים באיזו ברית אנחנו אוחזים.

כשבלה הייתה מתאמנת על סונטה הייתה מושיבה את נעמי מולה, קהל של ילדה אחת.

כשהטונים היו עולים היו כתפיה מתכווצות ורועדות. אבל היא תמיד הישירה אליה מבט ותמיד באיזה רגע היו מגיעות הדמעות.

 

נעמי

את מי אמצא היום?

אני עולה במדרגות ומתפללת שאמא שלי תחזור אליי היום.

שתגיד לי: "נעמי, טוב שבאת". אפילו רק "נ־ע־מי" עם חיתוך ההברות שלה, או רק "טוב שבאת".

אפילו שרק תניח את היד על הראש שלי.

היום הבאתי לק סגול. אף פעם לא ראיתי כפות ידיים כמו שלה. הכי יפות.

"אמא", אני רוכנת אליה. "אמא".

"יענקל'ה, זאת התלמידה החדשה?" היא שואלת בקול האַלְט המפורסם שלה. אני נושכת שפתיים, מתאפקת לא לבכות. אבא שלי מתכופף לנעל הבית שלו, כאילו מסדר שם משהו ואחר כך קם כאילו להביא משהו מהמטבח, רק שלא ייפגשו לנו המבטים. ד"ר שעשוע אמרה שאין טעם להוכיח את אמא כשהיא מתבלבלת. אף פעם לא פגשתי אותה. לאבא חשוב ללכת בעצמו לפגישות, הוא מעדכן אותי כשהם חוזרים הביתה, אולי הוא לא רוצה שאשמע, אני חושדת שאולי הוא משמיט דברים שהוא לא רוצה שאדע. הוא אומר שטוב לו לדבר אִתה. איזה מין מקצוע בחרה לה. תמיד פחדתי מרופאים. אני מדמיינת אישה עם שפתיים דקות, בטח יש לה תסרוקת רשמית ומוקפדת, בטח יש לה קול מתכתי.

"מי פֶּה?"

אני מסתכלת על אמא. לפעמים אני מדמיינת את עצמי תופסת אותה חזק בכתפיים, מקרבת את הפנים שלי וצורחת לתוך העיניים החלולות שלה: "מה נסגר אִתך, אמא? איזו תלמידה בראש שלך? איך את מעיזה לא לזהות אותי?" ובמקום זה אני לוקחת בעדינות את כף היד שלה, מניחה אותה על הברכיים שלי ומורחת לה לק. אצבע אחרי אצבע. לאט־לאט היד שלה שוב מוכּרת. השבוע ראיתי שהִתרבו הכתמים על גב כף היד, אם הייתה יודעת מזה הייתה עושה מהומה, כל כך חשובות לה הידיים, הידיים שעולות באוויר כשהיא שרה.

פעם, אחרי הופעת סולו באופרה, הייתה כותרת בעיתון: "כפות הידיים של בלה רוזנבאום מושכות את הצלילים עד לשמיים". אמא קנתה את כל העיתונים בדוכן. שנים אחר כך עוד הייתה מניחה, כבדרך אגב, את העיתון על השולחן בסלון לפני שבאו אורחים.

הזיכרון נקטע כי פתאום היא שואלת: "אז מתי תהיה כבר חתונה?" היד שלי רועדת והצבע פורץ את גבולות הציפורן.

אחר כך היא משעינה את ראשה לאחור ושרה בקול רם את "הפרוטה והירח".

 

יענקל'ה

כבר חודשיים שלא יצאנו מהבית. אפילו השכנים לא יודעים.

כל בוקר אני לוחש לה: "אולי היום תחזרי?"

אני מלביש אותה בבגדים הכי יפים, בוחר תכשיטים מהקופסה שלה, מורח לה בעדינות את השפתון האדום.

אני מכין אותה לרגע שתחזור, ואז נצא.

אם בלה הייתה רואה את האישה המבולבלת שחיה אִתי. לפעמים אני רוצה לספר לה על האישה הזאת, רגע ילדה, רגע המורה לפיתוח קול הכי קפדנית בתל אביב, רגע היא מול אולם מלא בבית האופרה, ואז בלי שום הכנה, היא מחייכת אליי את החיוך הפתייני שלה ומשמיעה את הגרגורים החתוליים שלה ואני מתמלא תקווה ותשוקה, ואז מתחלף המבט ופתאום היא מבוהלת וכל גופה מתכווץ.

אם בלה הייתה רואה את האיש המוזנח שנהייתי. אני מתגלח כל בוקר, עדיין שָׂם או דה קולון, טופח לעצמי על הלחיים במקום בלה, כל בוקר הייתה עוברת לי על הגילוח, שולחת אותי לתקן אם מצאה שפספסתי. אני לא בטוח שאני מתאים נכון את הצבעים של החולצה למכנסיים, אם בלה הייתה שמה לב, כבר הייתה פותחת בצעקות. בשבתות, לפנות ערב, אני יוצא למרפסת עם מראה קטנה, אני מנסה לסדר לעצמי את הגבות הארוכות. אני לא מצליח, זה אף פעם לא נראה כמו שבלה הייתה רוצה. לאחרונה אני מתרשל, משכנע את עצמי שאולי זה כבר לא משנה, כבר חודשיים לא יצאנו מהבית.

מאז שהכרתי את בלה, כבר שישים ושמונה שנים, אני מצלם אותה, כמו לשכת עיתונות של איש אחד. בחדר שהיה של נעמי יש שמונה ארגזים מלאים בתמונות של בלה. יש גם הקלטות של הופעות בטלוויזיה שנעמי העתיקה לי למחשב, את הכול אני שומר, יש כתבות מהעיתון, הכול מתויק לפי שנים. אבל הכי יפות הן התמונות שצילמתי בעצמי. בכל התמונות בלה במרכז, על הבמה, באירועים, מול המראה. כשהייתה רואה מצלמה הייתה תכף ומיד מתארגנת לצילום, מוודאת שהאודם חזק, מיישרת את הגב, מכניסה את הבטן, שולחת חיוך. תמונות ממצלמות פילְם, שהלכו והשתכללו, בהתחלה בשחור־לבן, תמונות על נייר הדפסה משונן, אחר כך על נייר מבריק בצבע, ואחר כך כבר נייר עבה יותר, ויש גם כרזות מגולגלות מהפרמיירות.

הפכתי את החדר שהיה של נעמי למוזיאון בלה רוזנבאום האגדית. אני מוצא שם את בלה בת עשרים, זמרת צעירה באופרה, בלה בת עשרים וחמש, בתפקיד ראשי ראשון, בלה בת שלושים כבר מלאה יותר וזקופה, בלה בהיריון עם נעמי ותמיד הצמה העבה ותמיד המבט שמתריס למצלמה. ברבות מהתמונות אני מזהה גם את שלוש המוסקטריות — שושה, יוטי ופולה — להקת המעודדות הנלהבות של בלה. שושה משתדלת להציץ לתוך הפְרֵיים, לא לפספס דבר. אפשר לראות איך הן מביטות בה בהערצה שבלה מקפידה לטפח כבר עשרות שנים. הן מזכירות לי את הכלבלב עם הראש המתנדנד שיש לחיים, הנהג שלנו, על הדשבורד של הטקסי. בלה מתחילה לדבר, ושלושתן מהנהנות. אצל שושה יש חשש שהמשקפיים ייפלו מרוב התלהבות. זה מצחיק אותי.

עד לפני חצי שנה עוד המשכתי לצלם, עד שבלה כבר לא הייתה ממש בלה ונחרדתי שמישהו ימצא יום אחד תמונות של בלה אחרת, עם עיניים ריקות. כבר לפני כמה שנים אבנר של נעמי שלח לי טלפון נייד עם מצלמה, ונעמי הסבירה לי איך לצלם, דווקא פשוט, והתחלתי לרדוף אחריה עם הטלפון. עדיין חשוב לי להדפיס את התמונות, כמו פעם. נעמי מדפיסה בשבילי בחנות מיוחדת.

"נו תצלם, מה יש?" בלה מבקשת פתאום כמו קול מהעולם הישן ואני מרים את הטלפון, ובלה מתארגנת ולפעמים תוך רגע המבט מתרוקן ואני לא לוחץ על הכפתור, רק עושה את עצמי, גם אם המבט עוד שם, רק שלא יידעו, רק שלא אזכור, שתישאר לי רק בלה של פעם בתוך הפְרֵיים.

מאז שבלה ככה, כמעט בכל ערב, אחרי שאני משכיב אותה לישון, אני נכנס לחדר שהיה של נעמי, כל פעם אני פותח ארגז. אני מוציא את בלה מהארגזים, אני עובר תמונה־תמונה ומסדר בשורה על הרצפה. כל ערב הרצפה מתמלאת עוד קצת בבלה, הרבה בלות וכולן נהדרות כל כך.

לפעמים, כשבלה לא עסוקה עם הקקטוס אני מושיב אותה מול המחשב ומפעיל סרטון מאחת ההפקות. אני מגביר את הווליום, ובלה מתמוגגת. כמעט בכל יום היא מבקשת את 'מאדאם באטרפליי' בכיכובה, כמה מלכותית היא הייתה שם ואיך הקול שלה גרם לאנשים לבכות מהתרגשות, היא מסתכלת בסרטי הווידאו שצילמתי, מצמידה את שתי כפות הידיים שלה, מקרבת לחזה, רוכנת קצת קדימה, עוצמת את העיניים ומחייכת וזוהרת, בעיקר כשמגיעות מחיאות הכפיים. זו ההפקה האופראית האהובה עליה, וגם עכשיו מתוך הבלבול היא חוזרת אליה כל הזמן. כשאנחנו נכנסים לד"ר גליה, כמו רפלקס מותנה, היא מתחילה מיד עם המאדאם שלה, גם את הקקטוס המסכן, רק את המאדאם היא מלמדת אותו לשיר, לא מתייאשת. "שים לב, ברנש צעיר", היא גוערת בו, "אם לא תפתח את הגרון אף מאדאם לא תשב אצלך בקהל, כן?"

את הסרטון הכי מוצלח צילמתי בשנת היובל למדינה. בלה הופיעה עם הפילהרמונית. "אתה תראה, יענקל'ה. אני אתן להם להתחנן קצת. שיבקשו יפה, מה יש?" התחננתי בפניה, שלא תעשה בעיות, שתסכים מיד, זה הרי פתיחת חגיגות היובל, לא סתם, אבל היא מתחה אותם יומיים שלמים ובסוף אמרה לבחורה המסכנה מהחגיגות של היובל, כמו מי שעושה להם טובה: "חשבתי על זה קצת ואם אתם במיוחד מבקשים ומכיוון שאני אוהבת את המדינה, אז בתנאי שאני בוחרת את השיר, ויענקל'ה אחראי על התסרוקת שלי, הוא, ורק הוא, נותן הנחיות לספרית שלכם איך אני אוהבת את הצמה שלי. את רושמת? וחמישה כיסאות מקדימה, תרשמי כבר עכשיו. את רושמת?"

עמדתי לידה כשדיברה בטלפון וניסיתי לסמן לה שתאט קצת, שתדבר יותר בסבלנות, יותר באדיבות, אבל את בלה לא מאיטים והיא המשיכה עם ההוראות וההתניות. "אז תרשמי, חמישה כיסאות ליעקב זליג ולנעמי זליג, ולידם עוד שלושה מקומות לשושה גרבובסקי, יוטי קרקוביץ' ופולה אונגר!" את אחותי אניטה אפילו לא טרחה לציין, יחסי ציבור לא ייצאו לה מזה. "כמה שושה תחגוג!" בלה המשיכה להמטיר על המסכנה מעֵבר לקו, כאילו שהיא יודעת מי זו שושה, כאילו שאכפת לה, "כל העיר כבר תשמע אחר כך דיווחים. זה יהיה יופי, צדיקה שכמוני, מלאכתי נעשית תמיד בידי שושה, הבנת?" לא האמנתי שככה היא מדברת עם הבחורה מהחגיגות של היובל, וזה לא נגמר: "ושמהביטחון יידעו, שיענקל'ה שלי מגיע עם מצלמת וידיאו. תנאים זה תנאים". כשסיימה היא סגרה את השפופרת, ככה, בלי להגיד שלום, גם לא תודה.

נעמי ואני קיבלנו כיסאות בשורה השנייה בדיוק באמצע. שלוש המוסקטריות ישבו בהמשך השורה. שלושתן בילו כל היום במספרה והגיעו בתסרוקת מנופחת בשלושה גוונים שונים: שושה באפור סגלגל, יוטי באדום חציל ופולה בניסיון מגוחך להישאר הבלונדינית מלודז'. שושה לבשה שמלת מיני קצרה והדוקה מדי בצבע קרם שבטח ישבה אצלה בארון מאז שנות השבעים. בזמן שראש הממשלה נאם, נעמי לחשה לי, "ראית את שושה? טוב שהיא לא הגיעה במכנסי פעמון", ונתתי לה עם המרפק שלא תתקדם להערות על יוטי, כי פחדתי להתחיל לצחוק. השנים עם בלה עשו ממני מומחה בבגדי נשים. יוטי, הגבוהה מבין השלוש, וגבוהה גם מבלה, לבשה שמלה שחורה שתכף זיהיתי שהייתה פעם שמלת מקסי של בלה בשנות השמונים. ליוטי היא הגיעה עד מעל הברך והייתה צרה מדי בכתפיים, וככה היא ישבה חנוטה בתוכה ומתקשה לנשום ודמיינתי את הבעל הניאנדרטלי שלה, כמו שבלה קוראת לו, מנסֶה לחלץ אותה ממנה בלילה ללא הצלחה.

פולה הגיעה בשמלה אדומה, של ילדות, ונעמי לא הקשיבה לי ולחשה שוב: "ותראה את פולה, טוב שהיא לא עשתה לעצמה גם שתי קוקיות", וזה כבר היה יותר מדי וברח לי צחוק קטן וראיתי שמסתכלים עליי, וזה היה גם רגע מתוק של שנינו, של נעמי ושלי. המוסקטריות ישבו זקופות בתחפושות שלהן. הראשים שלהן הסתובבו על צווארים מתוחים מרוב התרגשות מהבמה אל הקהל והשורות הראשונות. מדי פעם אחת מהן לחשה משהו והצביעה על מישהו שזיהו, ושלושתן כאישה אחת עם שלושה ראשים צבעוניים הסתובבו בכיוון. אני ישבתי מאחורי השייגעץ הזה שהיה שר התיירות, ונעמי ישבה מאחורי אל גור, סגן נשיא ארצות הברית שהגיע במיוחד. כל הגווארדיה הפוליטית והתרבותית של המדינה הייתה שם. שלושה ימים קודם בלה הרעידה את כל הבניין כשהתאמנה בבית.

את בלה לקחו כמה שעות לפני המופע במונית של ההפקה, לא לפני שהספרית של החגיגות הגיעה אלינו הביתה ואני עמדתי מעליה והסברתי לה מאיזה גובה מתחילים את הצמה, והנחתי לה ביד את האודם של בלה, כי ידעתי שלא אוכל להיות שם ובלה תעשה מהומה אם לא יהיה לה את שלה מהבית. נעמי ואני הגענו עם חיים, ואת האישור המיוחד למצלמת וידיאו קיבלתי מראש, וישבנו, נעמי ואני, נרגשים ונבוכים, בין כל האנשים החשובים של המדינה ואז נדלק אור רך על הבמה וכל התזמורת הפילהרמונית הייתה שם והתחילה לנגן ופתאום נדלקה אלומת אור מלכותית ואל הבמה נכנסה בלה שלי ואפשר היה לשמוע איך כל הקהל לוקח נשימה עמוקה של התפעלות. בלה לבשה שמלת משי נוצצת באפור כסוף עד הרצפה, והשפתיים שלה היו אדומות ויפות, והסתכלתי לכל הצדדים כדי לא להחמיץ את כולם מתפעלים.

בלה שרה את "בארץ אהבתי" בעיבוד אופראי והקול האדיר שלה הרעיד את האצטדיון בגבעת רם. במושב שלפניי ראיתי איך השייגעץ ממשרד התיירות מנדנד את הראש, לא בדיוק לפי הקצב, ונשיא המדינה, שישב לשמאלו של אל גור, התקרב והִטה את הראש לכיוונו ושמעתי שאמר בקול רם, כי ללחוש הוא אף פעם לא ידע: "שי ייז ז'י בסט סינגר אין יזרעאל", והסטתי מהר את המצלמה אליהם, כדי שתהיה לבלה הוכחה. הוא כל כך נפעם מבלה שלי. הוא חזר על זה פעמיים! וסגן הנשיא של אמריקה אישר עם הראש ולא הצלחתי לראות את הפנים שלו, אבל תפסתי את זנבו של הרגע וידעתי שבלה תהיה מאושרת. ואחר כך, במשך שנים, בכל פעם שבאו אנשים חשובים ליין וגבינות בימי שישי בערב, ידעתי שיגיע הרגע שבלה תגיד: "יענקל'ה, אולי תראה להם איך דיברו עליי הנשיאים?"

מאז שבלה ככה, פעם בכמה ימים, כשהיא חסרת מעש ואני נופל לדכדוך, אני מוציא את הסרטון הזה. על העטיפה כתבתי: 'בלה בחגיגות היובל'. כל פעם מחדש, היא צועדת לבמה והנשימה של כולם נעתקת שוב ושוב, המצלמה נודדת ורואים את ויצמן נוטה ומתקרב לאוזן של סגן הנשיא של אמריקה הגדולה ואפשר לשמוע בבירור את סוף המשפט: "בסט סינגר אין יזרעאל". ובלה יושבת זקופה מול המסך, לפעמים נמתחת בכיסא ושרה עם עצמה, זוכרת את כל המילים, מצטרפת לעצמה בקול חזק יותר, "בשעה טובה, בשעה ברוכה, המשכיחה כל צער", ותמיד בסוף, במחיאות הכפיים, היא קמה ומנידה בראש ועוצמת עיניים וכולה זורחת, כמו בובה עם כפתור, תמיד אותה תגובה, ורגע אחר כך היא מתרוקנת, ורק לפעמים היא מחפשת אותי במבט שלה ומבקשת: "אפשר את זה שוב?"

עשיתי את זה בעיקר כדי שבלה תזכור כמה נהדרת היא, שגם אני לא אשכח, רק שלא אשכח.

כבר בראש השנה התחלתי לשים לב שבלה לפעמים מתכנסת בעצמה. היא מתנתקת לרגעים קצרים, שלא אופייניים לה. אני מדבר אליה והיא מסתכלת עליי כמו שמסתכלים על איש זר. חשבתי שכל הדברים המוזרים האלה קשורים במכה שקיבלה במרפק כמה ימים קודם והצריכו כדורים לשיכוך הכאב. כמה שבועות אחר כך תקפה אותה שפעת קשה שהכניסה אותה למיטה לעשרה ימים שלמים, ואחר כך סחבה צינון ארוך ומתמשך. בהתחלה אפילו שמחתי קצת, על השקט שקיבלתי. סוף־סוף קצת פחות התרוצצויות ברחבי העיר. עייפתי מפתיחוֹת, מפרמיירות ומהלוויות, כמה הלוויות. אני אף פעם לא מצטרף, אבל כבר מהבוקר, בכל יום של הלוויה, בלה מודדת שמלות ואני צריך לשבת על הכורסה בסלון, לחזות בתצוגות האופנה.

"איך זה, יענקל'ה? ואיך זה?" ואני נושם עמוק ומאלץ התפעלות. יש לי קריאות התלהבות קבועות שמוציאות ממנה חיוך של חשיבות עצמית: "נהדרת בלה, מחיה מתים!" או "כל הבית־קברות ימות עלייך, בלה!" או "המת יתרגש בקברו!" ושנינו צוחקים למרות שאני כבר כל כך עייף מקריאות השמחה שבלה מצפה להן, וכמות המתים בעיר עולה ועולה וכמה כבר אפשר להתלהב בלי להיבהל מהמוות, ולפעמים אני חושב עלינו, כמה שנים עוד נשארו לנו, מי מאִתנו ימות ראשון? מי יתלהב מהשמלה של בלה אם אמות לפניה?

ההלוויה האחרונה שבלה רצתה ללכת אליה הייתה בדיוק אחרי השפעת. נח גאון, משורר ידוע במשולש השולחנות המרכזי של קפה כסית בתום ימיו הסוערים, אחרי מותו של אלתרמן, היה אשמאי זקן ובטלן. גם כשהיה צעיר היה זקן, כל השנים הוא ישב בקפה וקשקש מילים מנוקדות על מפיות. הוא סיגל לעצמו תדמית של משורר מיוסר, מחקה את אלתרמן באחיזת הכוסית בידו, בתסרוקתו, ובו בזמן השמיץ אותו בכל הזדמנות.

התחביב של בלה היה לקנטר את נח. "תראו, תראו מי יושב פה", הייתה צועקת מפתח בית הקפה, וממשיכה, בעיקר אם היו אנשים רבים במקום, "נח המנוח כאן, איזו הפתעה!" אחר כך הייתה פונה אל יושבי הקפה בשפתה הארסית ואומרת תוך שהיא מושכת את ראשה לאחור בסלידה, "אם הייתי פוגשת את אבא שלו הייתי מסבירה לו שלעברֵת את אוצִ'יניצֶה ל'גאון' זה תרגיל לאידיוטים". כשגילתה שפירוש שם המשפחה במקור הוא 'תלמיד' ברוסית, דאגה להקניט אותו בפרהסיה. "גם אם תהיה תלמיד נצחי, נח, בחיים לא תהיה גאון כמו אלתרמן". אחר כך הייתה מוודאת הריגה ומוסיפה עוד: "טוב שלא קראו לך מוח! עמוד דום, נח, כששמו של אלתרמן עולה!" לא היה דבר שהכעיס אותו יותר מהשם של אלתרמן. האלתרמן של דורו, רצה להיות.

בלה התרגשה מההזדמנות. מאז המרפק והשפעת זה היה הדבר היחיד שהחזיר לה לרגע את הניצוץ בעיניים. "יש הלוויה, יענקל'ה, כל העיר תגיע, גם מהעיתונות יבואו". פחדתי שהגוף שלה חלש מדי בשביל לנסוע לבד במונית, החלטתי לנסוע אִתה, ואחרי ששעה שלמה היא מדדה שמלות וכרגיל באיחור, כשחיים, הנהג הקבוע שלנו, חיכה וחיכה, ירדנו. התנצלתי בפניו, הוא מכיר אותנו שנים, גם את האיחורים שלה. חיים הוא היחיד בין כל נהגי המוניות של גוש דן שיכול לסבול את הפוילעשטיקים של בלה.

בכל פעם צצים לה סידורים אחרונים, והיא יורדת באיחור, תמיד יש איזה עניין, ואחר כך, כשכבר סוף־סוף אנחנו יוצאים לדרך, פתאום היא מחליטה שצריך להחליף טבעת, או שלא לקחתי בשבילה את האודם המתאים ואז צריך לחזור שוב את כל הדרך הביתה, ואני צריך לעלות וחיים נשאר ומכַוון לה בסבלנות את המשענת, הזווית של המושב תמיד תלויה במצב הרוח של בלה. וכשאנחנו מגיעים, בלה תמיד פורעת לחיים את הבלורית עם האצבעות שלה, ואומרת: "אתה מאוד סימפטי, בחורצ'יק!" אבל דווקא הפעם, בהלוויה האחרונה, כשנכנסנו למונית, היא התכנסה לתוך עצמה ושתקה כל הדרך. לא היו לה רעיונות להחליף שום דבר הפעם. כשהגענו קרוב לפתח בית הקברות נגעתי לה בכתף והצעתי שאולי נחזור הביתה. היינו כבר רבע שעה אחרי המועד שהופיע במודעה. בלה הזדקפה, הסתובבה אליי וצמצמה את העיניים. אחר כך אמרה: "שאני אפסיד?" ופתאום חזר אליה הכוח והיא יצאה מהמונית בהתלהבות, אפילו בלי להגיד תודה לחיים, בלי להעביר לו אצבעות בשיער. ניסיתי להדביק את קצב ההליכה שלה, פחדתי שתיפול, היא הייתה אחרי מחלה, אבל אדרנלין ההופעות שלה חזר. אני אוהב את זה וגם דרוך בגלל זה באותה המידה.

נכנסתי אחריה לפתח בית הקברות. ראיתי שם שני צלמים, אחד מהם זיהה את בלה וסימן לה עם הראש. כולם כבר עמדו מסביב לחלקה הפתוחה, מישהי עמדה והקריאה שיר. לרגע הפנו כולם את הראש לראות מי הגיע. בלה כל כך אוהבת את הרגע הזה ואני כל כך נבוך. נעצרתי לפני גוש האנשים שהתקבץ סביב המנוח. חשבתי שגם בלה תעצור, הרי כבר ראו אותה, אחד הצלמים לקח תמונה עם השמלה שבחרה ועם הכובע הרחב שממנו הציצה הצמה, מאדאם באטרפליי שלי. הרכנתי ראש והנחתי כיפה, וכשהזדקפתי בלה כבר לא עמדה לידי. פתאום ראיתי איך היא מפלסת דרך, ממש עם הידיים והציפורניים, מפרידה בין אנשים שעמדו צפופים זה לזה, ומתקדמת. לא יכולתי לקרוא לה שתעצור, לא יכולתי לעשות דבר. במרחק כמה אנשים ממני זיהיתי את שושה.

לא רציתי שנסתכל אחד לשני בעיניים. היא החברה המתחנפת של בלה, רכלנית וטיפשונת, אבל יודעת לאפות את העוגות הכי טובות ולהנהן בהערצה על כל מילה שבלה אומרת. שושה כבר למדה מבלה שהלוויות הן אירוע חברתי מרגש, אבל ראיתי שגם היא מסתכלת על בלה בפליאה. מאז שנפלה עם המרפק, הן לא נפגשו. הרגשתי שקשה לי לנשום. כזה דבר עוד אף פעם לא עשתה. מקפידה לאחר תמיד, זה כן, אבל ככה, להזיז אנשים, להתקדם לקבר כשכולם עומדים בסבלנות מסביב, מה קורה לה?

האישה שהקריאה את השיר בדיוק סיימה וכולם הסתכלו עליה. בלה נעמדה מעל האלונקה ובלי לומר מילת הקדמה התחילה לשיר את "שיר ערש" של אלתרמן. המשורר, ששכב שם מת באלונקה שלו, הפך עם השנים לפארודיה, אימץ את גינוניו החיצוניים של אלתרמן, תוך שהוא מכריז בכל הזדמנות שאינו מממשיכי דרכו אלא מייסדו של זרם חדש ופורץ דרך בשירה העברית, שלציבור עוד אין את הכלים להעריך את תרומתו, וכל הברנז'ה של המשוררים האלה שכל הזמן יושבים בבית קפה ידעו, אפילו אני ידעתי, על יחסיו המורכבים של נח גאון עם דמותו של אלתרמן, המשורר והאגדה. הוא אף פעם לא חשב לוותר.

ובלה שרה "היכל ועיר נדמו פתע", והלחן של סשה ארגוב עם הקול הגדול של בלה מילאו את כל בית הקברות והכול נדם והשתרר שקט מוחלט של מבוכה ותדהמה. וחשבתי שהאשמאי הזקן אולי מת עוד קצת. הקול שלה היה חזק כמו לפני השפעת, והיא עמדה ושרה בפאתוס ובעוצמה את השיר מתחילתו ועד סופו, אפילו על בית אחד לא דילגה. ורציתי למות גם אני ברגע ההוא ממש. אפילו המקום היה מתאים.

ואז נגמר השיר ועדיין הייתה דממה, ובלה שוב פילסה דרך אל מחוץ לקהל שהתגודד שם בשקט, ואנשים הנהנו לה עם הראש, וכמה אפילו אמרו "מרגש, מרגש מאוד", והיא השיבה בהנהונים של חשיבות עצמית, והייתה שם אישה שכתבה דברים במחברת ולידה עמד צלם ושמעתי שאמרה לו: "הם בטח היו מאוד קרובים, זו בטח הייתה בקשתו האחרונה, כמו שאומרים, שבלה רוזנבאום תשיר לו", ורק אני ידעתי שמעולם לא דיברה על שום דבר כזה, רק לעגה לו, "נח המנוח", ותמיד הייתה אומרת עליו: "הוא נולד סוס מת. גם בחיים וגם אחרי שישכב ליד גדולי המשוררים, לא ישאיר אחריו אפילו שיר אחד ראוי. בקושי נפיחה". בלה לא תחמיץ הזדמנות לתת מופע יחיד ומיוחד, בהלוויה שיש בה עיתונות ואנשים חשובים, אבל כזה דבר?

כשחזרה לעמוד לידי היא חייכה אליי בעיניים ריקות מהבעה. נבהלתי ממש. הנחתי לה יד על הכתף, ובלי לומר שלום לשושה, שבטח אָרְבַה לרגע המתאים להתקרב, צעדנו בשקט למונית של חיים שחיכה מראש שנסיים. גם כשנכנסה למונית הייתה שקטה ולא אמרה לחיים מילה וככה נסענו כל הדרך. חיים היה מספיק רגיש לא לשאול שום דבר. לפני שירדנו, ליד הבניין, העברתי אני אצבעות מגושמות בבלורית של חיים, כי לא יכולתי לדבר ואני בטוח שחיים הרגיש שמשהו קורה אִתנו. בבית היא הייתה שוב כבויה ומותשת ונרדמה על הספה, ככה, עם השמלה והכובע, ורק רציתי לשכוח, כאילו שזה לא קרה, וכשהתעוררה עזרתי לה לפשוט את שמלת הטקס ולא החלפנו מילה על מה שהיה.

למחרת בבוקר, כשבלה עוד ישנה, ואספתי את העיתון, מצאתי כתבה על הלוויה בעמוד האחורי והייתה תמונה של בלה עם הכובע הרחב והשמלה המהודרת ומתחתיה כתוב: "בלה רוזנבאום, אגדת האופרה, ברגע מקורי ונוגע ללב, חותמת את טקס האשכבה למשורר נח גאון עם שיר ערש אחרון. קולה האדיר מילא את בית הקברות טרומפלדור", ורק אני ידעתי שמשהו מאוד לא מתוכנן קרה שם ומשהו מאוד לא מוכּר מתרחש אצלי בבית ולא הבנתי מה.

לקח לי זמן לדאוג. קודם המכה שקיבלה במרפק ואחר כך השפעת, כל אלה האטו את הקצב, ולרגע ההתכנסויות של בלה דווקא אִפשרו לי מנוחה. לאט־לאט ראיתי שבלה לא חוזרת לעצמה, וערב אחד התקשרתי לנעמי. בעדינות סיפרתי לה שמשהו מוזר קורה לאמא, ונעמי הקשיבה והבטיחה שתעשה בירורים, וכבר למחרת, מהמרחקים, נעמי שלחה לי את הטלפון של ד"ר גליה שעשוע.

ראשית האביב עכשיו. בפעם האחרונה שיצאנו לקפה השכונתי, התחיל החורף, והיה יום של שמש מיטיבה, ובלה בדיוק החלימה מהצינון הקשה והייתה כבויה ומכונסת בעצמה. תליתי הכול בשפעת שתפסה אותה, חשבתי שאם תִראה אנשים תתעורר שוב לחיים, ויצאנו.

כרגיל, בחדר המדרגות פתחה לאה השכנה את הדלת לחריץ הקבוע, תמיד כשהיינו חולפים ליד החריץ של לאה, בלה הייתה מפשילה שרוולים, חושפת באגביות מעושׂה את הצמיד שבחרה, מסדרת צווארון ואחר כך קורצת לי. "מגיע לה, שתתפוצץ!" הפעם חלפה את ועדת הביקורת של לאה בשקט, מבטה היה מעורפל.

אחר כך, כשהגענו לקפה, היא התיישרה פתאום והתעקשה לעצור בפתח, סידרה את הצמה על הכתף והזדקפה, ופתאום היה לה המבט הזה מלא החשיבות וכל מי שנכנס היא שלחה אליו יד והנידה בראש ואמרה בטון החתולי שיש לה בסוף הופעה: "תודה שבאתם", "תודה שבאתם". עמדתי לצִדה, שלא כמו בסיום הופעות, ולא ידעתי את נפשי. אנשים, שחלקם הכירו את בלה שלחו יד נבוכה, אחד צחק כמו מבדיחה ואמר "בלה, בלה", ורק אחרי כמה דקות הצלחתי למשוך אותה משם בעדינות, וחייכתי חיוך כזה של טמבל ומלמלתי שבלה בחזרות להפקה חדשה ושוב פיזרתי חיוכים כדי לעמעם את הרגע, ולמלצר הקבוע הודעתי ששכחתי שיש לנו תור למספרה, ובדרך הביתה היא כבר שוב הייתה נבולה ומכונסת, שמוטת כתפיים, וכבר בחדר המדרגות החלטתי שלא נצא יותר, שלא נצא עד שבלה תחזור לעצמה. התקשרתי למרפאה של ד"ר גליה שעשוע וביקשתי להקדים את התור שקבעתי לעוד שבועיים. וכשדיברתי עם המזכירה הרפואית הרגשתי שקשה לי לגמור משפט, שאני מתבייש לספר את מה שאני כבר מתחיל להבין, זה לא מהשפעת. משהו אחר גונב לי את בלה לרגעים, ולפעמים לשעות, ואסור שאף אחד יידע.

שאף אחד לא יידע.

כמה קשה לקום בבוקר, להבין באיזו מיטה אני קם, לזהות את בלה לצִדי, למצוא את הכוֹס שלי במקומה, את הקפה בתוכה, להפעיל את מכונת הכביסה בבקרים, לקפל לבד את הבגדים בארון, להזין את השגרה שבימים פשוטים לא עצרתי להוקיר. שרק לא ישקעו גם החלבונים שלי עכשיו, שאוכל עוד ללכת זקוף ולמשוך את בלה אִתי, אני חייב לשמור על שנינו. רק לא להיזקק, לקום לבד בבוקר, להכין את הדייסה.

אסור שאף אחד יידע חוץ מנעמי.

ראשית האביב עכשיו. אני רואה איך העולם משתנה רק דרך חלון, עדיין יש עלי שלכת שלא מצאתי כוח לאסוף מהמרפסת וכבר אני רואה פריחה. אני שומע קולות של אנשים מהרחוב, אגזוזים, משאיות פינוי אשפה, ילדים עם אופניים, ורק בלה ואני מאחורי חלון. פעם אהבנו לראות סרטים בקולנוע, לנסוע במכונית הסוסיתא שהייתה לנו, זה היה מעֵבר לירקון, בשטח התחום של משולש מסילות הרכבת מצפון למרכז הירידים. בימי שישי היה שם סרט פורנוגרפי, זה היה באמצע שנות השבעים ובלה כבר הייתה זמרת אופרה מוכּרת, והיינו מארגנים לנו שמיכות באוטו וככה, מבעד לחלון הסוסיתא מציצים על העולם, רק בלה ואני בחושך. אז לפעמים אני מדמיין שאנחנו מאחורי חלון הסוסיתא רק בלה ואני בחושך, ותכף ייגמר הסרט.

"בואי למקלחת, בלה", אני מנסה לשדל אותה לפני מנוחת הצהריים, "אחפוף לך את הראש". לפעמים היא מתמסרת, אני ממלא לה אמבטיה עם קצף בריח לבנדר שנעמי קונה, יש לי שרפרף קטן שנעמי הביאה ואני יושב על ידה וחופף לה בעדינות, יש ימים שהיא יושבת בתוך המים ופתאום, בעיניים עצומות, היא מתחילה לשיר, שיר שלם עם כל המילים, בלי לפספס, היא מוציאה את הידיים מהקצף ומטפסת עם הטונים, כמו שהייתה עושה על הבמות, אחר כך היא פוקחת עיניים ונותנת בי מבט כזה שמצפה למחיאות כפיים ואני יושב על השרפרף ומוחא לה כפיים ואז עולה על פניה החיוך הזה, עם הנעת הראש לצדדים, של מי שמאוד מעריכה את עצמה.

בימים אחרים, היא פתאום פוצחת בנאום שכאילו ממשיך מאיזו שיחה רחוקה, "אני אישה פורצת דרך, יענקל'ה, תמיד ידעתי שאגיע רחוק, דורות של תלמידים העמדתי בעיר הזאת, רובם חסרי כשרון בכל היבט, ובכל זאת ידעתי איך להפוך אותם לשלאגר. אני בטוחה שאתה יודע איזו זכות יש לך להסתובב אִתי בכל המקומות. יענקל'ה?"

לפעמים היא מושכת בכתפיים כמו ילדה קטנה, "אני לא רוצה להתקלח״. עדיין קר, ומאז שאנחנו לא יוצאים מהבית, אני מוותר לה לפעמים, כמו שהייתי מוותר לנעמי כשהייתה קטנה. קשה לי להתכופף אל תוך האמבטיה, אני חייב להביט בכל זה מהצד, אחרת אשתגע. בימים שהיא לא רוצה להתקלח אני אומר לה: "אם אשתי הייתה יודעת שבלה רוזנבאום לא התקלחה כבר יומיים, היא הייתה עושה מהומה..." ואז אני צוחק צחוק מר וקובע לעצמי, "יש לך כמה נשים עכשיו, יענקל'ה, חלומו של כל גבר, ולכולן קוראים בלה".

כשבלה ישנה צהריים אני פורשׂ מזרן בסלון ועושה קצת התעמלות, קצת מתיחות. אני מדליק את הרדיו על רשת א' ועושה תרגילים לגב ולידיים. הגוף עדיין חזק, חוץ מהגב שכואב לי כבר שנים. אם לא אתעמל לא אוכל לטפל בה.

לפנות ערב אני משמיע לה מוזיקה קלאסית. אני מכין לשנינו שתי פרוסות לחם עם ריבה של תאנים ושתי כוסות של תה ירוק. התה שומר על מיתרי הקול שלה וברדיו אמרו שזה טוב לזיכרון. את הלחם אני חותך לרבעים, שלא יימרח לה עם השפתון. כל היום אני שומר על השפתון שלה, כאילו שעוד רגע ניקח את התיק ונצא שוב החוצה. שתהיה מוכנה, עם בגדים יפים והאודם, ואולי כל זה רק בשבילי, שמשהו שמוכּר לי ימשיך ויישאר. אחר כך אנחנו רואים ביחד את החדשות של שמונה. לפעמים היא מדברת אל האנשים שבמסך. לפעמים היא קמה פתאום מהספה, משתחווה ומפזרת חיוכים, ואחר כך חוזרת להתיישב. פעם כשהלכתי רגע למטבח שמעתי אותה צועקת והזדרזתי לחזור, כמה שיכולתי להזדרז הגעתי. מצאתי אותה עומדת מול דני קושמרו ונוזפת בו: "אולי תפסיק כבר לבלבל במוח ותקבע תור לסַפָּר, כן?"

פעם נזפה גם בי: "איחרת לשיעוּר, בחורצ'יק". תמיד הייתה רגישה לזמנים שלה, אף פעם לא של אחרים, כאילו העולם הוא הבמה של בלה רוזנבאום, זה היה שָׁם תמיד, כבר כשהייתה בת שבע־עשרה, בטיול של התנועה. בת יחידה, נולדה שנתיים אחרי תינוק שמת בלידה ומעל הפסנתר בבית הציץ מתוך תמונה בשחור־לבן פרצוף של תינוק פעור עיניים, והיא כמו אתרוג שמור נועדה לגדוּלות. אבא שלה, אברהם, שנפטר צעיר כל כך, היה מביט בה בעיניים מעריצות, "המלכה אליזבת שלנו", היה מכריז ובלה האמינה, ברור שהאמינה.

אברהם היה איש קטן ואפור שעלה לבדו לארץ לפני המלחמה הגדולה ולא נשאר לו אחריה אף אחד בעולם. עם כל מה שחסך כמזכיר סניף ההסתדרות של גבעתיים קנה לבלה, היה חוזר תמיד עם שקיות של דברים שבלה לא צריכה, "שיהיה לך, בלוּצ'קה". היינו ילדי בית ספר עממי בגבעתיים כשהכריזו על המדינה, אברהם היה מספר איך בלה התעוררה משינה כשאנשים רקדו ברחוב, איך הסתכלה מהחלון ואמרה בקול דק ומלא ביטחון: "כולם רוקדים לכבודי, אבא".

כבר כשהייתה בת עשר הביאו בשבילה מורה למוזיקה, "המורה הכי טובה מהעלייה החמישית", כמו שאברהם נהג להשוויץ, "תכף ראינו שהיא משהו מיוחד", היה חוזר ואומר בפניה, כשהתחילה לשיר בהצגות תיאטרון, היה נוסע באוטובוסים בכל הארץ לשמוע אותה, שוב ושוב, עומד נשען על קיר האולם, הכי קרוב לקִדמת הבמה. כשמחאו לה כפיים היו עיניו הקטנות זורחות, היה מעביר בגאווה אצבעות קצרות על הקרחת, מסדר את חלקת השיער הקטנה שעוד נותרה עליה, אחר כך היה מזדרז לצאת מהאולם, בלה אף פעם לא התעניינה איך חזר הביתה.

זושה, אמא שלה, ממנה ירשה את האצבעות הארוכות והקול הגדול, הייתה אחראית על הסירים המבעבעים, על הכביסה המעומלנת, על הסדינים המתוחים. אברום וזושה רוזנבאום חיו בשביל בלה. אברהם לא זכה לראות אותה הופכת לזמרת האופרה הכי ידועה במדינה, אבל הייתה לו איזו חוכמת חיים פשוטה ומתוך הפשטוּת היו יוצאים לו לפעמים משפטים חדים ומדויקים של אדם שצופה מהצד.

לפני החתונה הזמין אותי לשיחה, הוא היה נרגש והידיים שלו היו לחות מזיעה. "אני סומך עליך, יענקל'ה, אתה בחור טוב. אף פעם לא כעסתי על בלה, אף פעם לא סירבתי לשום בקשה, אני מקווה שבכך לא אקשה עליך, איך לומר, שלא תרגיש כל החיים עובד במה". לא הבנתי מה שאברהם אמר, הייתי צעיר ומאוהב, מכל הבחורים בגבעתיים, בלה רוזנבאום הלכה אִתי. אחר כך הבנתי. ברור שהבנתי ואברהם כבר לא היה יותר. "כל העולם יכיר אותי, יענקל'ה", בלה הצהירה כבר בגיל עשרים, אפילו את שם הנעורים הודיעה שתשאיר, שם המשפחה שלי לא היה מספיק נוצץ בשבילה. מי שמע אז על אישה שנשארת עם שם נעוריה, גם לזה הסכמתי. יענקל'ה זליג, בעלה של בלה רוזנבאום, תמיד נדרש ממני מאמץ להוכיח שאני באמת בעלה.

בלה עברה לחדר שלי כשהייתי בן עשרים, הייתה לה מיטת יחיד בבית ההורים ולי מיטה וחצי. גרנו כמה חודשים אצל אבי. אמי כבר נפטרה ואבי נראה לי איש זקן ובודד. היום אני יודע שהיה רק בן ארבעים ושלוש, צעיר מנעמי שלי. רציתי לברוח מדירת הגברים שהייתה לנו, אחותי אֶניטה כבר התחתנה ועזבה אז את הבית. במקום שבלה תתגייס, התחתנו, ואברהם וזושה ואני היינו הצבא של בלה, והיא מההתחלה אמרה: "אני אגיע רחוק, אתה תראה, כל הארץ תדע מי זו בלה רוזנבאום".

כשבלה הייתה נרדמת על הגב בזרועות פתוחות, בקושי משאירה לי מקום, הייתי שוכב על הצד, דחוק לקיר ומסתכל עליה ישנה, לא יכולתי לדמיין שיום אחד אהיה זקן מאבי, וגם בלה. שיום אחד אשכב לצִדה כשתישן על הגב בזרועות פתוחות והיא תפקח עיניים ולא תדע אם זה אני או איש אחר.

ד"ר גליה אמרה שאפסיק לצַפות, שבלה חוזרת רק לרגעים קלושים בלי אזהרה מוקדמת, בגלל זה הציעה שאכתוב לבלה מכתבים. אני כותב.

אני מספר לבלה על האישה המבולבלת.

לפעמים המכתב גורם לי לצחוק ולפעמים אני בוכה.

אתמול בכיתי והאישה המבולבלת התקרבה אליי, העבירה אצבע עדינה על הגבה שלי, אחר כך תפסה אותי בסנטר. המגע שלה היה מוכּר לרגע.

"מי האישה שנותנת לך להסתובב ככה עם גבות כאלה?"

 

בלה

שמעתי שהאיש עם הגבות בוכה.

אולי קרה משהו לאמא שלי... כבר הרבה זמן שלא באה. אני מתגעגעת לאמא שלי.

לפעמים, הכול מסתחרר סביבי, הכול שקט, ואז אני שומעת את הקול של המטרונום שלי, טה־טה־טה ולאט־לאט הוא מתגבר ומתגבר והופך לקול של תוף גדול וחזק — בום־בום־בום — ומסביב הכול משתנה והאנשים פתאום משונים, ואני כמו הילדה הזאת, עליזה, נופלת לתוך מחילה עמוקה ואין סוף לנפילה, ורק קול של מטרונום מלווה אותי ואחר כך תוף — בום־בום־בום — והכול נראה קטן, פצפון, כשזה מתחיל עם המטרונום ואחר כך גדול ועצום, וגדֵל ומתגבר והתוף מתחזק ככל שהדמויות והחפצים גדלים סביבי ואני רוצה את אמא שלי ולא מצליחה להגיד כלום, וכולם מסביבי משונים כאלה, ואני בכלל לא יודעת איפה אני ופתאום אני שוב בבית של יענקל'ה ושלי, בסלון, ושוב שקט ויענקל'ה עומד עם הגב ומכין לי דייסה במטבח.

אני מתחילה לחשוד שיענקל'ה הולך עם אישה אחרת. לפנות ערב הוא כותב מכתבים.

ממתי הוא כותב מכתבים?

בעצם איך יכול להיות שיאהב אישה אחרת מלבדי? אם הייתי יענקל'ה הייתי אוהבת אותי כל כך. אבל אולי איזה קלפטע השתלטה עליו, בחיי, איך יכול להיות שהוא כותב ככה, ממתי הוא כותב?

אולי בגלל זה התחיל לבוא לכאן האיש עם הגבות. דווקא נחמד.

אבל מיד אני גוערת בעצמי. בלוּצ'קה, גרשי מיד את כל המחשבות המלוכלכות שלך... כבר הסתבכת פעם. אני מסתכלת בראי, מותחת את הצוואר, אף אחת בעיר הזאת לא שרה כמוני, מה יש?

רק פעם אחת היה לי עניין קצר עם נגן בפילהרמונית. גם לו היה טוסיק נחמד, הוא ניגן בטרומבון. קצת נגיעות בחושך, מאחורי הווילון בחזרות, מה שהציל אותי היה ריח הפה שלו. אני רגישה לריחות.

חשובה לי אסתטיקה, שכל שערה תעמוד במקום, ידעתי לשחק עם העיניים, לחלוף ליד נגן או מנצח, להניח יד, כאילו במקרה, על הכתף, אהבתי לראות מה שקורה להם בגוף, איך מתערפלות להם העיניים, אני אוהבת שלא עומדים בפניי, אבל תמיד עצרתי שם.

תכף יבוא התלמיד. אני מעבירה שיעורים במרפסת. הוא דווקא נחמד. אולי יכול להתאים לנעמי, שיקנא קצת האבנר שלה, אולי ככה תהיה פה סוף־סוף חתונה.

 

יענקל'ה

בלה שלי,

אף פעם לא כתבתי לך, תמיד הייתי סביבך. גם כשטסת להופעות באיטליה, תמיד לימים בודדים והייתי מצטרף, הרי מי יקלע לך את הצמה בבוקר? מי יארגן לך את התיק?

ד"ר גליה הציעה שאתחיל לכתוב לך (ביקשתי רשות מד"ר גליה לקרוא לה כמו שאני קורא לה בלב: פשוט ד"ר גליה. לרגע היא הסתכלה עליי מופתעת ואחר כך חייכה מין חיוך סבלני וחם ואמרה שרק לי היא תרשה, כי אני הבעל שלך, נו, כמו תמיד, להיות הבעל שלך זה סמל סטטוס, בלה).

יש שעות ארוכות שאת נעלמת לי. שאת באה והולכת בלי ללכת.

אני מדבר אלייך והעיניים שלך ריקות, אחרי רגע את צוחקת ויש לך קול מפתה, אחרי עוד כמה דקות את נעמדת מול הקקטוס הגדול במרפסת ומעבירה לו שיעור פיתוח קול, מחממת את הגרון, נוזפת בו, ואחר כך מרוצה מההתקדמות שעשה, ואני בוכה ואחר כך צוחק כשאת שמחה.

מאז שאת ככה, אנחנו בבית, לא יוצאים, אני לא רוצה שאף אחד יידע שאת ככה. אני צריך שתגידי לי שאני צודק.

אני מתבייש לכתוב לך, בלה, אם יום אחד תחזרי ותמצאי מה שאני רוצה לתאר לך, את תעלבי או תכעסי.

אבל ד"ר גליה אמרה שמאוד יכול לעזור לי לא להישאר לבד עם כל המחשבות.

אם פעם תחזרי אקרע את כל המכתבים שאכתוב ואזרוק לבית שימוש. שלא תדעי.

אז למי אני כותב?

אני מתגעגע אלייך בזמן שאת יושבת פה לידי וזה רק אנחנו לבד בבית ורק נעמי יודעת.

את המכתב הזה אני כותב כבר יומיים, כל פעם שורה.

אני לא יודע לכתוב לך וגם מאוד מפחד שתקראי ובאותו הזמן כל כך רוצה שתחזרי ותצליחי לקרוא. פתאום אני מבין שאפילו אשמח מאוד אם תכעסי עליי ותדעי שזה אני ואז אתנצל ואבטיח לך מיד שלעולם לא אכתוב לך יותר אם רק תחזרי.

אני כל כך רוצה לשמור עלייך, אם הייתי מעז הייתי צועק לך חזק לתוך האוזן שאני פה, שהצעקה שלי תחדור את כל הבלבולים שלך, שתעבור את מחסומי החלבון ואת צניחת העמילואידים שלוקחים אותך ממני, אני מצליח להבין את מה שד"ר גליה מסבירה, רק דבר אחד אני לא מצליח להבין, איך את לא מבינה שאני פה. רק אני פה, כל הזמן. איך את מעיזה לחשוב שאני איש אחר.

זאת פעם ראשונה שאני כותב לך דברים שלא העזתי לחשוב, אולי זה קצת עוזר.

מחר אנסה לכתוב לך שוב.

יענקל'ה שלך

 

גליה

שמונה בבוקר, אני מחנה את המכונית בחניון שמתחת למרפאה ומתרוממת בעייפות מהמושב. עוד יום. מאירה תחכה לי עם השמות שאתלה על הדלת ותכף איעלם לתוך החדר הסגור. בכל פעם שאצא לרגע, לשירותים, או לסיגריה קצרה, יהיו במסדרון אנשים שיישאו אליי מיד עיניים מלאות תחינה, פעם היו המבטים האלה ממלאים אותי תחושה של משמעות, כשעוד הייתי רופאה חדשה ונלהבת המבטים האלה סיפקו לי ריגוש, כזה שאני מתביישת להיזכר בו היום. עם האמביציות שלי הצלחתי להשיג אז קליניקה יפה בהרצליה, במסדרון תמיד חיכו לי אנשים מבוגרים ומישהו מהצאצאים כמלווה, כולם חיכו רק לי, לד"ר גליה שעשוע, מלכת הזיכרון, נסיכת החלבון השוקע. מה לא המצאתי. לא הזדרזתי אז להגיע בדיוק בשמונה, הייתי נכנסת תמיד בכמה דקות איחור, אחרי פרֵדות מהילדים שהיו רק תינוקות, שיחכו, אז מה? אני לא חיכיתי שנים של לימודים ועוד שלוש שנים של התמחות ותורניות ומבחנים? אהבתי להיכנס בראש מורם, תלתלים אסופים לקוקו הדוק, והעיניים שלהם היו מלוות אותי עד דלת החדר, "בוקר טוב, ד"ר שעשוע", היה עובר רחש, "ד"ר שעשוע", בטון הזה של הערצה ונזקקוּת. הייתי שקועה בעצמי, בהצלחות שלי, בקביעוּת שהצלחתי להשיג במאוחדת, במכרז שבו ניצחתי את ד"ר שגית איינשטיין, בת של כירורג מהכללית, שהתמודדה מולי והייתה ותיקה ומנוסה ממני. הייתי פצצת האמביציה של רבקה שעשוע, טיל מכוּון מטרה. מתייצבת ראשונה בכנסים, עומלת על מאמרים, מתנחמדת לרופאים בכירים, שותה כל מחוות נדיבוּת מקצועית שזרקו לעברי.

כשנכנסו לחדר, הייתי מלבישה על עצמי את המבט הרשמי והיה לי ברור שאדע למצוא בתוך הכאוס את הדרך עבור כל זקן שכחן, וכל קשישה מבולבלת, ושוב יביטו בי המלווים בהערצה גלויה.

הקפדתי להשהות את המשפטים שלי, מסובבת בריכוז את הטבעת הגדולה שעל יד שמאל. אחר כך מביטה בטבעת האירוסין העדינה, אליה צמודה גם טבעת הנישואין שנדדה ליד ימין, רק אז הייתי מרימה ראש ומוסרת את דבריי. האמנתי שזה מקנה לי רושם של רופאה שקולה וסבלנית. סיגלתי לעצמי את ההשהיה הזו דרך העיסוק בטבעות שלי.

המשבר הראשון הגיע אחרי שנה וחצי, כשהבנתי כמה צעירה ונאיבית הייתי. כמה יהירה. מתוך השבר הזמנתי את עצמי לשיחה עמוקה עם פסיכוגריאטר מנוסה ומוערך, בעצמו בגיל הוריי, הוא הסתכל עליי במבט כזה של מי שמבין את השלב שבו אני נמצאת ומתלבט אם לגלות לי את הפרקים הבאים שכבר נכתבו בשבילי, ואז אמר בקול שקול: "סוף הוא סוף, גליה, והוא תמיד יכאיב להולכים לקראתו בעיניים ריקות ומחשבות מבולבלות ובעיקר, יכאיב למלווים אותם. רדי מהיומרה להציל, גליה, לא תוכלי להציל אף אחד, תוכלי רק להקֵל, להיות חורצת הדין שתעשה זאת בעיניים טובות, בסבלנות ובחמלה". לא הבנתי עד הסוף מה הוא אמר, אבל התחלתי להגיע בזמן, התביישתי בגאווה שמילאה אותי עד אז כשהסתכלו עליי במבט הזה, המשווע לעזרה.

שכנעתי את עצמי שאראה מטופלים ואת בני משפחותיהם מתוך סקרנות אמיתית להבין מי היו לפני שהלכו ואזלו, שאהיה אמפתית. זה החזיק שנתיים שלמות שבסופן נספגו בי מבטים, דמעות, רגעים מלאי עליבוּת וחוסר אונים.

בסוף כל יום הגעתי הביתה לדני, לילדים, עצובה ומרוקנת. פעם ישבתי ליד מיקה באמבטיה, היא הייתה מלאה בקצף, סביבהּ בובות וצעצועי פלסטיק, שקועה במשחק דמיוני, מלא תום, ולנגד עיניי ראיתי פתאום את מיקה שלי, זקנה ומבולבלת, מי יקלח אותה? מי ידאג שלא יהיה לה קר?

לא פעם דווקא ברגעי אושר משפחתי, או באינטימיות זוגית עם דני כשהוא בתוכי, כשהכול סוער ויצרי, היה משתלט עליי משחק הדמיון הזה, מה יקרה עם דני בעוד עשרות שנים, מה יקרה לגוף שלנו, איך יתורגמו היצרים שנשארים אחרונים לָעוֹלֶב שימחק את כל מה שהיינו, ואז העונג היה מתחלף בצער עמוק, בחרדה שהייתה משתלטת לי על הגוף והייתי קופאת ואוזלת. גם דני כבר ידע לזהות כשזה מגיע ורק לקח בשקט נשימה עמוקה ונסוג. רציתי להיות המאמא תרזה של הרצליה, נמסתי לתוך הסיפורים, סיגלתי לעצמי הרגל לקום לקראת כל פציינט שנכנס, להניח יד חמה על כתפו, להיות קשובה גם למצוקות של המלווה, וככל שעבר הזמן נספגו בי צער וחרדה, הייתי חייבת לעצור כדי להציל את עצמי.

בשנתיים האחרונות אימצתי לעצמי שיטה אחרת: "אל תיקשרי גליה, אל תיקשרי", לחשתי לעצמי כמו תפילה בכל פעם שהיו נכנסים מטופלים חדשים. דימיתי את החלוק הלבן שאני לובשת כל בוקר לשכפ"ץ, שכפ"ץ כנגד רגשות. "שום דבר לא חודר אלייך, גליה", הייתי מחזקת את עצמי. והבכי נפסק ומשהו בי נסגר והתקשח והצלחתי לעמוד מול חוסר האונים בענייניוּת ובריחוק רשמי ואפילו בנוקשות. מבלי שהרגשתי, שכחתי להוריד את השכפ"ץ כשיצאתי מהמרפאה בכל ערב, גם כשעברתי בדלת הבית, גם כשנכנסתי עם דני למיטה.

כבר שנתיים שאני עטופה בחליפת מגן, כל כך מוגנת, עד ששום רגש לא חודר אליי.

עד שערב אחד, בסוף עוד יום עמוס, נפתחה הדלת ובלה רוזנבאום נכנסה.