משועבדת לבעלה

הוא חש במתח שבאוויר. חום אחר הצהריים הסמיך העיק, ולמרות חליפתו הדקה, קיין פלקונר הרגיש לא בנוח.

על פי רוב, אהב להתמהמה בברצלונה, אך עתה, כשפסע על המדרכה המוצלת וחלף על פני דוכני מזכרות ופרחים צבעוניים ועל פני בתי קפה פתוחים אל הרחוב, שמח שסיים את עסקיו.

צעדת המחאה של הסטודנטים, שבה כלל לא התעניין, שיתקה את העיר. ברחובות הסמוכים רעשו צופרים ומנועים, וקללות עסיסיות בספרדית שנפלטו ממוניות מאובקות, הוסיפו על הרעש. צווחה קולנית מאחד הדוכנים פרטה על עצביו המגורים, ומבטו נמשך באי-רצון אל יצורים בעלי נוצות מבהיקות בכלובים למכירה, כנפיהם מפרפרות ללא הועיל בצפיפות כלאם.

קיין הסיט את מבטו בסלידה והתגעגע למרחבו הפרטי. לפחות יכול היה להסתלק ואין הוא לכוד ברעש, בחום ובאבק, חשב בליבו בהכרת תודה, אך תחושה מבשרת רעות כבר אחזה בו. הוא שלח מבט לעבר הפרחים באחד הדוכנים, מבטו נפל על בחורה שעמדה על קצות אצבעותיה, ראשה מוטה לאחור והיא שואפת לקרבה את ריח התפרחת התלויה.

מפלי שערה הבהיר גלשו כדבש על גבה הקמור. צווארה הארוך, המרשים והאלגנטי הלם בו כמדקרת סכין עת זיהה אותה.

שאנון בובייה! דווקא כאן, מכל המקומות שבעולם, לא ציפה למצוא אותה.

בזמנו, כשבירר אודותיה בכתובת שניתנה לו עבורה במילאנו, לפני יותר משישה חודשים, אמר לו בעל הבית הזעפן, שעברה לגור עם חבר – וששניהם עזבו את הארץ – אך אף אחד לא ידע לומר לו לאן.

שאנון בובייה. אשת החברה. כלבה עשירה – כך נהגו לכנותה אלה שמזלם לא האיר להם פנים. יורשת חברה לפיתוח שבה כלל לא חפצה או התעניינה.

היא רזה יותר, קלט מבטו הבוחן שרפרף על חולצת הבטן האדומה והצמודה ועל מכנסי הדגמ"ח נמוכי הגזרה שלבשה. הרבה יותר רזה משהייתה בפעם האחרונה שראה אותה. פניה היו כמעט כחושים בהשוואה לפני הנערה הפורחת ששמרה על כבודה – אם לא על שמה הטוב – תחת ציפורני העיתונות הבריטית הדורסת – אבל זו ללא ספק היא.

גופו נדרך בערנות שלא אבה להודות בה והוא שינס מותניו, נחוש בדעתו להדביק את המרחק ביניהם.

שאנון נטלה את הסחלב הבהיר שהגישה לה בעלת הדוכן המבוגרת – מחווה שהאישה הספרדייה סיגלה לעצמה לאחרונה בכל עת ש"הסניוריטה השברירית", כפי שכינתה אותה, חלפה על פני דוכנה.

כעת, משכה האישה בכתפיה והניפה את זרועותיה לכיוון הצעקות ותרועות הצופרים שעוררו הצועדים. ההפגנה אמורה הייתה להיות שקטה, אך הפורעים איימו לשבש אותה, נזכרה שאנון בחוסר מנוחה והעיפה מבט מעבר לכתפה אל הסטודנטים המתקדמים. נשימתה נעתקה למראה הגבר שחסם את שדה ראייתה.

"שלום, שאנון."

משהו זע בה, ההתרגשות המוכרת שחשה תמיד בנוכחותו ודבר מה נוסף, שגרם לה לעמוד על המשמר. הוא היה האדם האחרון שציפתה לראות ובכל זאת, הנה הוא כאן בגודל טבעי.

לא, גדול אף יותר, חשבה בקדחתנות, בעת שנדמה שנוכחותו הכהה והדומיננטית משתלטת עליה ודוחקת כל דבר אחר מסביבה, עד שרק הוא קיים בלאס רמבלס, וההפגנה שתפסה תאוצה הייתה כתפאורה של סרט, רקע למה שהתחולל ביניהם.

"קיין!" אם רצתה להיראות אדישה, קריאת ההפתעה שפלטה שללה ממנה אף תענוג קטן זה. זמן רב מדי, נדמה לה, נחו עיניה על פניו הקשוחות, מתוודעת מחדש לכל תו שזכרה היטב; השיער החום והסמיך הגזוז בקפידה, המצח הגבוה והלסת החזקה והמרובעת; אותו חריץ מיוחד ומפתה שבסנטרו. "מה אתה עושה כאן?"

על פי החליפה הבהירה והמחויטת שהדגישה את שריריו, לא היה לה ספק שהוא כאן לרגל עסקים, על אף שלא היה מעונב, וחולצתו הלבנה והמשובחת לא כופתרה עד צוואר ועל כן חשפה פיסת עור שזוף מתחת לצווארו השרירי והמסוקס.

"התכוונתי לשאול אותך בדיוק את אותה שאלה." מעבר להמולה הרבה היה קולו רך ועמוק – רגוע. הוא לא נראה מתוח או נסער כמוה, והיא תהתה מה לומר. "חשבתי שנעלמת מן האופק," הוא אמד אותה במבטו ונדמה שעיניו סורקות את מתאר תווי פניה העדינים, מרפרפות לרגע גם על השלמות העדינה של הסחלב שבידיה. "מישהו אמר לי שאת בריו."

"באמת?" בקושי הצליחה שאנון להתנתק מההשפעה המהפנטת של אותן עיניים כחולות-אפורות. האם התעניין בגורלה? או שמישהו דיבר עליה במקרה, כפיסת רכילות על הבחורה שהרסה חיים לפני כמעט שלוש שנים, כיכבה בכותרות וסיפקה עניין לקהל תאב השערוריות.

"טוב... אז כמו שאתה רואה..." צחקקה באדישות והניפה זרועותיה "...אני לא שם." ומיד התחרטה על תנועתה שמשכה את תשומת ליבו אל תפיחת שדיה הקטנים מתחת לאדום הבוהק של חולצת הבטן שעליה הכיתוב חירות לשוורים.

פיו – פה אכזר, חשבה תמיד – התקשח, ועיני הפלדה שלו נראו מלאות לעג כמו תמיד. "עדיין לוחמת למען האומללים, שאנון?"

היא לא הנידה עפעף. "מישהו חייב לעשות זאת."

פיו התעקם בתנועה שבין העוויה לחיוך. "לדעתי כשמתארחים במדינה זרה צריך לכבד את מנהגיה."

היא הרימה סנטר וניסתה להיראות אדישה לדבריו כשאמרה, "זכותך להחזיק בדעותיך."

הוא השפיל ראשו לרגע, והיא הרגישה שוויתר לה הפעם. "אז מה את עושה בספרד?"

היא הציצה בזוג צעיר שבחן תכשיטים מעשה מלאכת-יד שבאחד הדוכנים הסמוכים. מה היא בעצם עושה כאן?

כמעט אמרה לו, אך התחרטה, ובמשיכת כתפיים קלילה פלטה, "שורפת את הזמן." למען האמת, מבחינה מסוימת, זה היה נכון.

הבעת השעשוע נעלמה מפניו הגבריות וחיוך החלטי ומר עלה על שפתיו. "מה זה צריך להביע, לעזאזל?"

שאנון נדרכה למשמע מורת הרוח שהייתה בנימת קולו הרכה אך מסוכנת. אבל למעשה, מאז ומתמיד, הוא, בדיוק כמו כולם, הסתייג ממנה עם דעותיו הקדומות כלפיה. כמו באותה פעם אחרונה כשקרא לה בחורה ריקנית שמחפשת תשומת לב. להפתעתה הזיכרון עדיין כאב.

"אני מתכוונת שזה מקום מתאים ככל מקום אחר כדי להתבטל." להתגבר על דברים. למלא מצברים מחדש, חשבה. להחלים.

"אז זה מה שאת עושה?" הוא החליק את ידו אל כיס מכנסיו, ומתח את הבד על מותניו הרזים והמוצקים. "מתבטלת?" לפי הבוז שעל שפתיו קלטה שלא התרשם מתשובתה.

היא משכה שוב בכתפיה באדישות מבלי לומר דבר – מביעה הכול בעצם. מצדיקה את ציפיותיו, חשבה במרירות.

מזווית עיניה, ראתה את האישה שמאחורי דוכן הפרחים בוחנת אותם, אומדת אותם, ללא ספק רואה בהם נושא לרכילות. גבר גבוה ומרשים ובחורה בלונדינית גבוהה לא פחות. היא תהתה אם כולם רואים בהם זוג; תהתה אם יש בכוחם לחוש את זרם החשמל הסמוי שטען את האוויר ביניהם, מתח מיני טעון שהיה שם תמיד – אף על פי שאיש מהם לא הודה בו – עוד לפני שקיין הסתלק לצמיתות ממשרדו של אביה כשסירב, בניגוד לשאר חברי מועצת המנהלים, להתכופף לרצונו של ראנולף בובייה.

"איפה את מתגוררת?" ברגע ששאל זאת, הרגיש קיין את המתח מתגבר בתוכו, מתח עז לא פחות מזה שרתח סביבם.

האזור שבשמו נקבה היה מרשים למדי, אבל הוא לא ציפה לפחות מזה.

"בחופשה?"

היא נענעה בראשה בהיסוס שכמעט לא ניכר.

"את כאן לבד?" בעת שעיניו תרו את פניה היפות להפליא למרות רזונם, ניסתה להעריך בשתיקה את המניעים לשאלתו.

"כן."

אז החבר כנראה לא שרד. "מעניין למה זה לא מפתיע אותי."

"אין לי מושג. תגיד לי אתה, למה?"

אלוהים! יש לה בטחון עצמי! בת כמה היא עכשיו? תהה בליבו. עשרים ואחת? אבל בעצם, גם כנערה מתבגרת וצנומה היה לה יותר בטחון מנשים רבות שגילן כפול משלה. הוא הופתע לגלות עד כמה זכר זאת בבהירות.

"יש לך פה דירה?"

"בית," תיקנה. "הוא שייך למכר שלי."

"אני מבין."

"לא, אתה לא," התריסה, מתעבת את הטון המזלזל שלו.

לא, הוא לא מבין, חשב בליבו ותהה למה היא לבושה ברישול שכזה, תהה מה קרה לה. אבל לא רצה להתעמק – למורת רוחו, לא רצה לגלות שלמרות הכול יש לה חבר.

"אז מה יהיה כשתתעייפי מלהתבטל בברצלונה?" מילותיו היו נוקבות. "או שאין סיכוי שזה יקרה?"

"יש סיכוי." לעומתו, נימת דבריה הייתה קלילה ואדישה במתכוון.

"מתי?" שאל בגסות. "כשמשהו – או מישהו – יותר מרגש יופיע?"

מתחת לבד הרך של חולצתה, הזדקף חזה של שאנון במאמץ לעצור בעצמה מלהגיב בחריפות מול פניו היפות והיהירות. היא הרגישה את כעסו החבוי מתחת לחזות החיצונית של קור רוח, אך לא הבינה את פשרו. היא נהגה בטיפשות וגם שילמה על כך. אך כל זה היה בעבר, אז מדוע הוא כה נחוש להזכיר לה?

בתשובה להערתו לגבי משהו חדש ומרגש שעומד להתרחש, מלמלה, "כן, זה בדרך כלל קורה," וסירבה להניח לו לחדור את המחסום שבנתה סביב עצמה, סירבה להניח לו לראות את שאנון בובייה האמיתית.

"ולא עולה בדעתך שאביך תוהה מה עלה בגורל בתו היחידה?" מבעד לשאון שסביבם נשמעה שאלתו קשה ומשפילה. "לא חשבת כלל שמוטב שתשובי הביתה?"

הטון הביקורתי שלו עורר בה כעס וכאב, רגש חם ונוקב שהתאמצה להדחיק. שכן למעשה, רק על זה חלמה. אבל ראנולף בובייה הבהיר לה מפורשות אחרי השערורייה בה הייתה מעורבת, למה בדיוק הוא מצפה מבתו היחידה – ולא אלה היו החיים שרצתה. ההערכה העצמית שרכשה בשנתיים וחצי האחרונות של חייה – שעליהם אנשים כמו קיין פלקונר לא ידעו דבר – הייתה רבה לאין שיעור מזו שהייתה לה בחסות שלטון המיליונים של אביה.

"לא, קיין. לא חשבתי על זה. וגם לא נראה לי שזה עניינך."

"ולא מעניין אותך מה שלומו? ומה המצב באנגליה?"

גל חרדה הכהה את הכחול הבוהק של עיניה של שאנון. בהתחלה עוד הקפידה להתעניין במה שקורה בבית, קראה עיתונים וניסתה לדלות מידע מכל מי שהיה קשור לחברה או לאביה ולו גם בעקיפין. אבל זה היה מזמן, ובחודשים האחרונים כבר לא הייתה מסוגלת לרדוף יותר אחרי המידע...

בהיסוס שאלה, "היית בקשר איתו?" אם כן, זה היה מפתיע אותה. מהאופן בו ויתר על עבודתו ועל החברה, נראה שלא שררה אהבה רבה בינו לבין ראנולף בובייה – לא הייתה לו כל דרך חזרה.

"שכחי מזה," סינן, "כפי שאמרת, מה שאת עושה הוא לא ענייני." הוא החליק את ידו השנייה אל כיסו, והציץ מעבר לכתפו אל המדרכה העמוסה, לסתותיו נוקשות כמו אבן.

הוא רצה לומר עוד. הרגיש שהמילים חונקות אותו כפי שהתנועה חונקת את הרחובות, עתה כשהצועדים כבר הגיעו לקצה של לה רמבלה. הוא שמע אותם שואגים, צועקים, מלבים את הסערה שעוררו המפגינים, והיה עליו להרים את קולו כדי להישמע.

"על מה המהומה?" השאלה הייתה רטורית. הוא כבר שאל קודם את המנכ"ל בפגישת סיכום של משא ומתן מוצלח שהבטיח לו פיתוח של דירות יוקרה נוספות לאורך הטיילת של קוט ד'אזור.

"הם דורשים שוויון. התחשבות," ענתה בשלווה.

האם לזאת היא מייחלת ממנו? תהה. אולי משום כך היא מביטה בו כאילו היה איזה רודן חסר תקנה, האם חשבה שאינו מתייחס אליה בהגינות? שמא לא הבין אותה? שילוב קולה הצרוד ויופייה העדין והשברירי נגע בתמצית גבריותו והוביל אותו אל המסקנה המכעיסה שהוא מושפע ממנה לא פחות מכל גבר אחר שהכירה. כן, הוא דווקא מבין היטב! הוא מבין שראנולף בובייה הורג את עצמו בשל אובדן בתו היחידה, בעוד בתו האנוכית ורודפת התענוגות מסתובבת בחוג הסילון סביב העולם, נהנית מהחיים ומחפשת – כפי שהודתה בעצמה – אך ורק ריגושים. עם זאת, כשהזכיר את חזרתה הביתה, נדמה לו שראה כאב לצד המרד שבעיניה התכולות כשל תינוק...

"אולי הם טועים בגישתם," הכריז מעבר לשאון בקול רם. "הם לא יזכו בהזדהות כשהם מעכבים אנשים עייפים בדרכם הביתה מהעבודה."

כתמי צבע פשטו על עור פניה החיוור אך מושלם. "אבל הם גם לא יזכו בדבר אם פשוט ישלימו עם כל מה שהממסד גוזר עליהם!"

כפי שהיא סירבה לעשות? הסתננה המחשבה לראשו. שכן, למרות התנהגותה היה ברור שראנולף בובייה שלט בה ביד ברזל, כפי ששלט בכולם – באנשי משק ביתו, בעמיתיו לעבודה, ובצוות המנהלים. כשהביט בבחורה הדקיקה שהסעירה אותו, על אף שהתבייש להודות בכך, ואשר טבעה המרדני לא תאם את חזותה השברירית, הבין בהחלט כמה חנוקה וודאי הרגישה שם.

"אני מתפלא שאת לא שם" – הניף סנטרו – "מובילה את התהלוכה."

"כמעט הייתי, רק שהיה לי – " משהו בהמשך הרחוב משך את תשומת ליבה.

קיין עקב אחר מבטה אל קבוצת בחורים צעירים שעמדו וצעקו ודחפו זה את זה מאחד מבתי הקפה.

"רק שהיה לך מה?" דחק בה, ואז כשלא הצליח לכבוש לעגו, "משהו יותר מרגש לעשות?"

לרגעים אחדים נדמה שעיניה הכחולות קדרו – פילחו אותו. "כן, בדיוק ככה," השיבה במנוד ראש מתריס ובחיוך מעושה ומתוק. "הייתי – "

משהו חלף על פניהם; פחית קולה ריקה שנחתה מאחוריה על הקרקע ברעש חלול שעורר בקיין תחושת סכנה.

"אני חושב שהגיע הזמן שנעוף מכאן," דרבן.

להפתעתו, התנערה מידו שאחזה במרפקה. "איני זקוקה ל – " החלה לומר, אך דבריה נקטעו בזעקה קלה כשפיסת עץ משוננת שרטה את מצחה. "איי!"

זרועו של קיין חבקה את מותניה החשופים כשהתמוטטה. קללה נמרצת נפלטה מפיו בעת שאחז בה ועזר לה להתרומם. היא חשה קלה כציפור דרור מול כוחו הרב. "את בסדר?"

לשבריר שנייה הכול נראה מטושטש כמו מבעד לבקבוק מים מפלסטיק.

"שאנון!" קריאתו הדאוגה של קיין נחתה במעורפל על חושיה המטושטשים כמו קרן אור דרך מנהרה ארוכה וחשוכה. היא הנהנה ושמעה את אנחת רווחתו העמוקה.

"עכשיו כבר תקשיבי לי?" הוא שוב נשמע כעוס.

"למה אתה כועס? אתה תמיד כועס עלי." המילים נפלטו כאילו הייתה שתויה. והיא חשבה בליבה שאולי לזה מתכוונים כשאומרים טמטום חושים.

"תשתקי ותלכי. את יכולה ללכת, לא?"

"ברור שאני יכולה," הכריזה בביטחון כשחושיה חזרו אליה. אך היא חששה שלא תוכל להתמודד עם החמימות החושנית של זרועו סביב מותניה החשופים. זה גרם לה לרצות להישען עליו, להיכנע למרותו, להתרפק על הנוחות והביטחון שהשרה עליה מתוקף היותו הקשר היחיד לביתה. "אני בסדר," נשפה במחאה, מתאמצת נפשית וגופנית להשתחרר ממנו. גופנית היה הרבה יותר קל.

"אז, בואי כבר," התעקש בצרידות מוזרה ואחז במרפקה שוב, הרים את תיק הבד שלה ששמטה כשנפלה, וניווט אותה לפניו והרחק מהאזור המועד לפורענות.

"הסחלב שלי!"

היא שלחה מבט לאחור וראתה אותו שם, מעוך ושבור על המדרכה.

"עזבי את זה!" ציווה, ולהפתעתה הרגישה שדמעות מטופשות מציפות את עיניה בשעה שמשך אותה משם.

כשהגיעו לקצה המעבר דחף אותה לתוך מונית.

"למה אנחנו נוסעים למרינה?" שאלה כשהתיישב לידה לאחר ששמעה אותו מוסר לנהג את יעדם.

"בגלל שהגעתי הנה בספינה." דלת המכונית נטרקה אחריו. "תוכלי לנוח על הסיפון עד שתדעך כל המהומה."

"בספינה?" הדופק ברקותיה של שאנון החל להלום. איזו ספינה?

כשראה את מורת הרוח שעל פניה, חייך. "שילוב של עסקים והנאה," אמר בשעה שהמונית החלה לפלס דרכה ברחוב העמוס לכיוון הנמל. "למזלנו, את רוב העסקים כבר סיימתי, לפחות להיום."

היא חששה שלא תוכל להתמודד עם זה – להיות תקועה עם קיין פלקונר על ספינה צפופה. לא שדאגה שיתייחס אליה בשונה מהנימוס הקריר הרגיל שלו. אלא שכל הסיפור הזה עורר אינטימיות מטרידה.

"מוטב שאנסה בכל זאת להגיע הביתה," התעקשה והביטה בדאגה מעבר לכתפה.

"איך בדיוק תעשי זאת? באוטובוס? או שחשבת לתפוס מונית מעופפת חזרה העירה?"

וודאי שיער – ואף בצדק – שאין לה רכב משלה. מכונית הפורשה שלה, כמו רוב רכושה, נותרה מאחור כשברחה מאנגליה ומהחיים שלא יכלה לסבול עוד.

הוא בכל זאת צודק, חשבה בליבה כשהביטה שוב לעבר העיר החסומה לתנועה. זה היה ממש מפחיד, אף כלי רכב לא זז, כל האוטובוסים, המוניות והמכוניות הפרטיות היו תקועים בפקק תנועה בלתי אפשרי אחד.

"אני יכולה ללכת ברגל," אמרה.

"גם אחרי המכה שחטפת?" ספקנות נשמעה בדבריו. "יש לך כוח?"

היא רצתה לומר שכן, אך למען האמת לא הרגישה כך.

"לאן את ממהרת?" שאל ביתר רכות לאחר שלא השיבה לשאלתו. "מחכה לך בבית איזו חיית מחמד רעבה?"

"לא."

הוא צחק חרישית כשקלט את הסתייגותה העיקשת. "אל תדאגי," ייעץ. "אם יש לך פגישה הערב, אני בטוח שנוכל להחזיר אותך הביתה לפני שהוא יחשוב שעשית לו ברז."

"תודה," סיננה וסובבה את ראשה כך שקרני שמש יוני החמה, שחדרו מבעד לחלון הפתוח, שיחקו בשערה הזהוב והמבהיק והדגישו את יפי צדודיתה.

"יש לך?" דחק בה לפתע.

"יש לי מה?"

"פגישה?"

היה לה ברור ששאלתו לא נבעה מדאגה פן תחמיץ את הפגישה. ועל כן, השיבה בשלווה, "לא נראה לי שזה עניינך."

הם חצו את הגשר, והאנדרטה של קולומבוס, שבלטה על קו השמים, משכה לרגע את תשומת ליבו.

"את צודקת, זה לא ענייני," אמר.

"אז למה שאלת?" התנצחה, ובניסיון להוציאו משיווי משקלו המשיכה, "התכוונת להזמין אותי לצאת איתך?"

הוא פרץ בצחוק חד וציני שהבהיר לה בדיוק מה דעתו על הרעיון. הוא לא היה צריך לומר דבר. אחרי הכול, היו לו הרבה הזדמנויות להתחיל איתה בעבר, והוא מעולם לא עשה זאת.

פתאום הרגישה זקוקה נואשות לחיזוק ממנו ומלמלה, "תאמין או לא, קיין, אפילו אני נשארת לפעמים בבית לחפוף את השיער."

"למה הכוונה?"

"לא תכננתי הערב שום דבר מיוחד."

הוא זרק בה מבט מפקפק שהבהיר לה עד כמה זה חסר טעם מצידה לנסות ולשנות את דעתו עליה.

"זה ודאי קשה," העיר בלעג, "להתבטל כל היום וגם לא לעשות כלום בלילה." עיניו היו רציניות יותר עכשיו, מבטו הבוחן עורר בה אי-נחת. "חשבתי שיש לך יותר שכל מכדי סתם לשוטט בעולם, וכמו שאמרת בעצמך, "לשרוף את הזמן."

באמת? היא שלחה בו מבט מהיר. האם באמת חשב שהיא חכמה? שווה משהו? שיש ערך כלשהו לחייה? חמימות מסוכנת פשטה בגופה.

"מי אמר שאני משוטטת בעולם?"

"זה לא מה שאת עושה?" שאל בזעף. ולפני שהספיקה לענות, הוסיף, "החיים זה לא מסיבה אחת גדולה, שאנון. קיוויתי שלמדת את זה כבר."

היא הציצה מבעד לחלון ונשכה את שפתיה כדי לעצור בעצמה מלהטיח בו כמה שחייה היו באמת מסיבה אחת גדולה. קצת הלאה משם, הזדקרו השמיימה אין ספור תרנים מסירות המפרש הקטנות שהתנדנדו במרינה. כלי שייט קטנים עגנו לצד סירות מנוע גדולות.

"זה לא כך?" שערה התנופף ברוח והיא השיבה לו את תשומת ליבה. "אולי בשבילך לא, קיין, אבל כפי ששנינו יודעים, אני נמנית עם המיעוט המיוחס. מעולם לא נדרשתי לעבוד. אבא משלם את כל הוצאותיי בחיוב ישיר אחת לחודש, ולרוב אני ישנה עד מאוחר, כך שאני יכולה להרשות לעצמי לחגוג כל הלילה!"

משהו בהתפרצותה גרם לו להפנות לעברה את כתפיו הרחבות ופיו נמתח בזלזול. בסופו של דבר, הוא גדול ושתלטן והרבה יותר מדי מושך, חשבה כשמחנק בגרונה והבחינה בבד מכנסיו הרך שנמתח על ירכיו בשעה שדיבר בשקט כדי שהנהג לא ישמע, "וכל זה אמור להרשים אותי?"

אין טעם, קלטה, מיואשת מההאשמה שהבריקה תחת הריסים העבים והכהים שלו. הרי ברור, היא כלל לא מנסה להרשים אותו, וכל מה שאמרה גם בכלל לא נכון. אבל העובדה שהיה מוכן להאמין בקלות שכזו לדברים הרעים ביותר עליה, רק ליבתה בה את ההחלטה להניח לו להאמין בכך.

"לך לעזאזל," מלמלה וסובבה את ראשה.

במרינה, אחרי ששילם לנהג המונית, דחתה שאנון את העזרה שהציע לה וצעדה בכוחות עצמה לצידו על המזח.

"איזו שלך?" חקרה בציניות והביטה בסירות דייג חלודות שעגנו בשורה לצד כלי שייט אחרים, מפרשיות וספינות נופש קטנות ומהירות מאוד.

היא השתרכה מאחוריו והתקשתה להדביק את קצב צעדיו.

הוא נעצר ליד ספינה קטנה וחיכה לה, דמותו המרשימה משתקפת בקווים המלוטשים והמבהיקים של יאכטה גדולה שמשכה את תשומת ליבה.

הנה, זה יותר מתאים לך, קיין, דמיינה לעצמה והסיטה את עיניה היגעות מהיאכטה המפוארת שגודלה ודאי מעל לחמישה-עשר מטרים. זה הסגנון שלך. מהיר. חזק. יקר.

"את בסדר?"

פתאום הייתה נתונה תחת מבטו הבוחן, וכשהתקרבה אליו ידעה שעיניו הערמומיות קלטו את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה ואת נשימתה המואצת.

"אני בסדר." אבל זה לא היה נכון. היא הייתה מותשת.

"זה מהמכה בראש?"

"לא, אני בסדר," פלטה וחלפה על פניו כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. עדיין לא הייתה חזקה כפי שחשבה.

"ממש!" פלט ואחז בה ונשא אותה אל היאכטה המבהיקה כמו הייתה חסרת משקל.