משחקי גאווה

פרק 1

"איייייייייייי, לא רוצה כבר, די, לא מסוגלת יותר. אתם כולכם כאן לא נורמליים, עזבו אותי כבר, אני רוצה הביתה." השעה שתיים לפנות בוקר בבית־החולים אסף הרופא. אני בעיצומה של לידת בני הבכור. הגיע ציר.

"את כבר כמעט יולדת, יאללה, קדימה לדחוף."

"לא דוחפת ולא כלום, לכי מפה כבר אני לא מוציאה אותו, שיישאר בפנים. אין לי בעיה עם זה. איפה בעלי? שלומייייייייי". והנה עוד ציר.

אני לא נרגעת, אני מזיעה בכמות שלא תבייש את מי עדן, לא מסתדרת עם המיטה, כלום לא נוח לי, חם לי.

"יאללה, דחיפה אחת והוא יוצא."

"קאט, רגע, פוס, עצרו, אני חייבת הבהרה קלה, מה לא מובן? הביתה. מיציתי, אני הולכת!" אני קמה.

"לאן זה? מה את עושה?"

"סיימתי ללדת, אני הולכת הביתה."

טוב, זו הנקודה שבה החלום שלי נעצר, קמתי בהלם מהמיטה. לאחרונה תוקפים אותי חלומות מוזרים. אם אלך לאמא שלי היא מייד תפנה לחברתה הטובה בניסיון לפרש את החלום לכיוון של זוגיות טובה ומאושרת שתהיה לי בקרוב, גם אם אני חולמת על מפלצות ירוקות ששורפות אותי. אז תבינו שאת החלום הזה בטוח לא אספר כי היא תזמין אולם.

לקום בבוקר זה סיפור, אני לא מתקשרת היטב עם הסביבה ולא נראית כמו מי שהסביבה תרצה לתקשר איתה, אז אני קמה בסלואו מושן לאמבטיה ומתארגנת. נס קפה זה חובה אחרת אני לא נחמדה לסביבה, ויאללה, יוצאת לעבודה.

"בוקר טוב, דפנה," אירית הפקידה מחייכת אליי ערנית ויפה, להרוג אותה ממש. אני מחייכת וממשיכה למשרד הקטן שלי. מביטה ביומן ומבינה שאני חייבת ללכת לישיבת צוות בעוד כעשר דקות.

אני עובדת בחברה גדולה לניהול יזמות והשקעות בנדל"ן בארץ ובחו"ל. כבר שנתיים שאני מנהלת השיווק של החברה, ולפני כחודשיים קודמתי לתפקיד סגנית מנכ"ל לאחר שקודמי עזב בשל סיבות אישיות.

הסתיימו להן עשר הדקות, ואני נכנסת לחדר הישיבות. אירנה מנהלת השיווק החדשה שלנו, אישה כבת 40, כבר מוכנה ומחכה עם הקפה. גילי, מנהל מחלקת ניהול נכסים, לבוש בבלייזר משנות השמונים ומפהק. אלי, שנכנס בפאניקה אחריי, צעיר ותזזיתי והוא אחראי על תיקי הלקוחות שלנו וסמדר, מנהלת מחלקת כספים, יושבת עסוקה בפלאפון.

כולם יושבים ומחכים ליהודה. ליהודה מגיעה תשומת לב מיוחדת. הוא בשנות החמישים לחייו, נראה טוב, אדייק - הוא נראה מעולה, בסגנון ג'ורג' קלוני כזה. הוא שומר על כושר, כמובן, יש לו עיניים כחולות, הוא גבוה ופשוט יפה. הוא נשוי באושר לסיגלית, ויש לו שתי בנות מהממות קטנות. כשיהודה נכנס אנחנו משתתקים.

הישיבה עורכת כשעה, ואז אנחנו מתפנים להמשך יום עבודה פורה. "דפנה, חכי רגע אני צריך אותך." אני אוספת את הניירת שלי, מחכה שכולם יעזבו את החדר.

"צריך ממני משהו?" אני שואלת.

"לא, רציתי לשאול מה קורה איתך?"

יהודה החליט שאני הפרויקט שלו.

"הכול בסדר."

"כשאת אומרת שהכול בסדר זה אומר ההפך."

אני עושה פרצוף, "באמת, אני רצינית." אני לא מבינה למה כולם מסביבי מרגישים צורך לעזור לי... נכון, אני בת 32, רווקה, לא הרזה ביותר בעולם אבל מלאה במקומות הנכונים ובעלת ישבן לתפארת מדינת ישראל.

"איך היה הדייט ביום שישי?"

"היה קטסטרופה..." הוא לקח אותי לטייל בירקון, שעה. טיילנו, לא תזמין אותי לשתות? קולה, דיאט, תפוזים, מים? משהו?

"הבנתי, טוב. סיגלית ביקשה ממני לומר לך שיש לה מישהו שהיא רוצה להכיר לך, תבואי אלינו לארוחת ערב בשישי הקרוב?"

"ממש לא."

"דפנה, את באה!"

"אני שומרת שבת, לא יכולה."

הוא מחייך חיוך בראד פיטי כזה... "את תגידי לסיגלית שאת לא באה? כי זה לא יבוא ממני." טוב, אנשים, לסיגלית לא אומרים לא. לסיגלית לא אומרים כלום אלא רק עושים מה שהיא רוצה, ואם יהודה מפחד ממנה אז אני הולכת לבליינד דייט אצל הבוס שלי. תהרגו אותי וזהו.

אני יוצאת מהמשרד. הראש שלי קודח ממחשבות על ניסיונות חילוץ מיום שישי הקרוב, עכשיו אני נעולה על העובדה שהייתי קרואלה בגלגול הקודם, אחרת איזו סיבה יש לכך שהדברים האלה קורים לי...

הרגשתי פתאום מכה... דמיינו איך בסרטים כשאישה נתקלת במישהו ונופלת, הניירת מתפזרת, והיא שוכבת על הרצפה, אז ממש ככה רק יותר התרסקותי. מה שהיה חסר כאן זה שפגאט!

אני מרימה את הראש, וזהו, זה הסוף שלי, אני רואה מעליי גבר. כאילו, אין סוף לפדיחות? הוא גם חתיך הורס, אם כבר פדיחה אז עד הסוף! איך קמים עם החצאית הזו עכשיו? הוא קלט כנראה את הבעיה והושיט לי יד. קמתי לאט והתנודדתי, הוא תפס בגבי כדי לייצב אותי. נעמדתי דום לשנייה, נבוכה, נעשה לי חם פתאום, לא ידעתי מה לומר.

"את בסדר?" הוא מחייך אליי.

"אהה... כן," אין מילים...

"את צריכה עזרה?" הוא אומר בעודו מתכופף, מנסה להציל את הניירות שהתפזרו על הרצפה.

"לא, זה בסדר, עזוב, אני אעשה את זה, תודה." אני מתכופפת ומתחילה לאסוף את הניירות.

"ואם תיפלי שוב ואני לא אהיה כאן?" חיוך זדוני עולה על פניו.

סליחה? רגע, חתיך חתיך אבל... אני מרימה את שאר הניירות, ופונה אליו: "זה בסדר, תודה. אם אפול שוב אזמין גרר." הסתובבתי והמשכתי למשרד.

חוצפן! נשבעת ששמעתי אותו צוחק כשהלכתי.

אוף, איזה יום, שייגמר כבר!

*

יצאתי לחופשי, השעה חמש אחר הצוהריים, ואני הולכת לכיוון האוטובוס משאירה את יום העבודה המאוס הזה מאחוריי. הפלאפון צועק לי בתיק, אני מזהה את המספר של חברתי הטובה ביותר סימה מהתיכון. סימה עובדת היום בערוץ טלוויזיה נחשב כמפיקה בפועל של תוכנית ריאליטי.

"היי, גברת. מה קורה?" אני מחייכת תוך כדי הליכה ברחוב.

"מתפגרת כאן בעבודה, מעצבנים כאן כולם." מבינים למה אנחנו חברות טובות? "את חייבת לי משהו לשתות, אנחנו נפגשות היום בערב?"

"אני עייפה, היה לי יום מתיש."

"עייפה? אין מצב, לא אחרי מה שאני עברתי היום. את חייבת לי אחרי שיצאתי איתך בעשר בלילה, כשהיית צמאה כי לא קיבלת כלום בדייט שהיה לך, והוצאת אותי מהפיג'מה, זוכרת?"

"זוכרת, זוכרת," אני מגלגלת את עיניי יודעת שלא אצא מזה. "טוב, לאן אנחנו הולכות?"

"ל'ריג'יס' כרגיל. אם אראה את איתן הברמן, ייתכן שישתפר לי מצב הרוח," טוב, זה בטוח!

"טוב, נתראה שם כרגיל," היא ניתקה, תופעה. אין שלום, אין ביי, יש ניתוק.

*

בדירה הקטנה שלי, בשדרות רוטשילד, שאותה ירשתי מסבתי האהובה, אני עומדת מול הארון כבר שעה ולא יודעת מה ללבוש. חצי ארון זרוק על המיטה ואני מתלבטת. בסוף הוחלט ברוב קולות על מכנסיים שחורים מבריקים. שקניתי במדריד בשנה שעברה, עם חולצה לבנה ארוכת שרוולים שתחרה רקומה לאורכה. נעלתי נעלי עקב, חטפתי את התיק שלתוכו הוכנס כל עולמי ויצאתי.

כצפוי, איתן בבר, ולסימה יש מצב רוח. היא לבושה בשמלה פשוטה אך מהממת בצבע כחול סגלגל שמבליט היטב את צבע עיניה הכחולות ואת גופה המושלם. סימה תמיד סובבה ראשים, גם של גברים וגם של נשים. היא אינה מתייחסת לעובדה הזו וגם לא אוהבת שמזכירים לה אותה. היא מזמינה לנו לשתות, לה וודקה עם מיץ חמוציות, ולי ויסקי עם שתי קוביות קרח. אנחנו יושבות על הבר, עין אחת על המקום ועין אחת על איתן. השניים האלה מכרכרים זה סביב זו כבר כמה חודשים ואף אחד לא עושה שום צעד. חיוך כאן, מבט שם, ככה עובר ערב שלם עד לפעם הבאה.

תוך כדי השגחה מתמדת על איתן היא מספרת לי על היום שהיה לה בעבודה, ואני מספרת לה על הבליינד דייט בוס שצפוי לי, ועל תקרית הכמעט שפגאט שקרתה לי היום.

"כמה התרסקת?"

"זה מה שמעניין אותך?"

"לחלוטין, חשוב לדעת במיוחד כשמדובר בגברים יפים מה רמת הפדיחה."

"ארמגדון, טוב?"

"הבנתי, טוב, תמיד יש עוד גברים."

"כן, והם עומדים בתור עם מספר, רק אליי."

"חמודה שלי, גבר שלא ידע להעריך את היופי החיצוני והפנימי שלך לא שווה מבט אחד שלך לכיוונו."

"זה הוודקה מדברת?"

"לא, ממש לא, את יורדת על עצמך כל כך שאת לא שמה לב שגברים מסתכלים עלייך."

"הם מסתכלים עלייך."

"את מתישה ועיוורת, מאז הטמבל ההוא את..." היא נעצרה כשראתה את עיניי נפתחות על שהזכירה את ההוא שאסור להזכיר, ובמהירות האופיינית לה פנתה לאיתן, חייכה חיוך ממיס וביקשה עוד וודקה.

*

למחרת קיבלתי פרויקט חדש בעבודה, יהודה ציין שזהו לקוח חשוב מאוד שמחזיק קרקעות במרכז הארץ, חלקן מופשרות לבנייה וחלקן עדיין בתהליך.

הלקוח פנה אלינו כדי שנמצא עבורו יזמים וקבלנים לבניית פרויקטים של מגורים ועסקים. זהו תיק גדול מאוד עם עמלה מטורפת.

"הלקוח הוא מר כהן מחברת פי־טי־אם בע"מ, את תפגשי אותו במהלך השבוע ואת אחד מבניו שמנהל את העסק עם אביו, אעביר לך את כל הפרטים לגבי הפגישה. בינתיים תלמדי את החומר כמו שצריך שתהיי מוכנה." אני יוצאת לכיוון הדלת ויהודה ממשיך, "ולא לשכוח ביום שישי, כן?"

"ברור, איך אוכל לשכוח." אני מחייכת חיוך מאולץ ויוצאת. כן, כן, קרואלה...

היומיים הבאים עוברים מהר, אני עסוקה בללמוד מי הם, מה הם, ומה כדאי להם לעשות, למדתי שזו משפחה שהיא דור רביעי בארץ, שקנתה קרקעות עוד מלפני קום המדינה. האב יוסף כהן המשיך את החברה שהקים אביו, וכעת שני בניו עובדים איתו. אני מחליטה להרשים, לובשת חצאית בגוון כחול־שחור עם חולצת סריג דקיקה בצבע שמנת שפשוט נופלת על הגוף. אני יוצאת אל הפגישה שנקבעה במגדלי התאומים ברמת גן.

כדי לא לאחר אפילו לא טיפונת לקחתי מונית וחיכיתי בכניסה למטה ליהודה, כדי שנעלה יחד לקומה ה־14 שם שוכנים המשרדים. כשהמעלית נפתחה נכנסנו אל לובי רחב ומפואר, שגוונים של שחור וכסף שולטים בעיצובו, ובו כורסאות שחורות מעור מבריק. מול המעלית נמצאה עמדת פקידת הקבלה שישבה מאחורי שולחן גדול, שחור ומבריק, ונראתה כאילו יצאה משבוע האופנה. בחיוך נעים שאלה: "במה אוכל לעזור?"

יהודה השיב לה ואני המשכתי להתבונן מסביבי, התמונות על הקיר משכו את עיניי. התקרבתי לתמונת דיוקן ובה אישה עם שיער שחור גולש עד כתפיה, עיניים חומות דבש מדהימות והיא מהפנטת. על צווארה ענדה שרשרת מיוחדת במינה, ובה משובצת אבן אדומה גדולה ומסביבה עיטור זהב צהוב עדין מאוד.

"תמונה מעניינת?" שאל אותי קול גברי. בלי להסתכל אחורה השבתי: "היא מהפנטת," ואז הסתובבתי ומצאתי את עצמי פנים אל פנים מול החוצפן. הלומת קרב הרמתי את הראש והבטתי בפניו. אוי, כמה הוא יפה. צעדתי לאחור כשאני לא היציבה ביותר בעולם. חיוך קטן עלה על שפתיו וכשעיניו ממוקדות בעיניי לחש: "תזהרי שלא תיפלי שוב." הסתובב והלך.

14 קומות זה גבוה כדי לקפוץ מהחלון ולברוח מכאן? נשארתי דוממת. מה הוא עושה כאן? מבולבלת הסתובבתי חזרה אל התמונה ואל הדמות המחייכת בשלווה, יחד איתה ניסיתי להירגע. "את בטח היית יודעת מה לעשות, נכון?" שאלתי אך נותרתי ללא מענה. הצטרפתי ליהודה בדרך לחדר הישיבות. חמש דקות ההמתנה בחדר הישיבות נתנו לי מספיק זמן להירגע ולהתכונן. פתחתי את תיק הלקוח שהכנתי מראש והצבעתי על הנקודות החשובות שעליהן צריך לשוחח עם מר כהן.

בפגישות כאלה יהודה מנהל את העניינים. מובן שאני יודעת כל מה שאנו צפויים לעשות עבור הלקוח, ומובן שאת הרוב אני אבצע, אך יהודה הוא בעל העסק ובדרך כלל אני מצטרפת כאשר ישנן נקודות שלא צוינו ומן הראוי שיצוינו.

הובטח לי שבעתיד אוכל לנהל את הפגישות האלה. כיוון שמר כהן נכנס ומייד אחריו נכנס מר חוצפן בכבודו ובעצמו, שמחתי שזה לא יקרה בפגישה הנוכחית.

מר כהן התיישב בראש השולחן, ומר חוצפן לימינו בדיוק מול יהודה שישב בצד השמאלי של השולחן ואני לידו. מהר מאוד הבנתי שמר חוצפן הוא לא אחר מבנו של מר כהן - יואב, מר כהן ג'וניור. הסתכלתי על השולחן, שולחן יפהפה מעץ אלון טבעי משובח בצורת אליפסה, וניסיתי למצוא פתח כדי לקבור את עצמי מתחתיו. הרמתי את המבט וקלטתי שהוא צופה בי, והוא מייד הפנה את מבטו.

יכולתי להישבע שראיתי קצה של חיוך, שוב! מה עשיתי לו? הגעתי למסקנה שאני מתעלמת, חומה! זהו, סובבתי את ראשי לכיוון מר כהן... האב! התמקדתי בעבודתי - שעה וחצי של ניהול מו"מ, הצעות ורעיונות שאת רובן תכננתי וכתבתי, ולא העפתי אפילו מבט קצרצר לכיוון ג'וניור.

"טוב, אני רואה שיש לנו עם מה להתחיל, ואני מצפה שתעדכנו אותי בכל שלב ושלב. כמו שכבר ציינתי, יואב הוא איש הקשר שלכם איתי, וכל דבר שתצטרכו צרו איתו קשר ישיר. אנחנו ניפגש כאן שוב בקרוב, ואדאג שמירי תתאם לנו את הפגישה הבאה." הוא התרומם וכולנו אחריו, יהודה לחץ לו ידיים ולאחר מכן ליואב. מר כהן מסתכל לכיווני: "תודה רבה על ההשקעה, יהודה עדכן אותי שעבדת קשה על התיק, המשיכי כך." נבוכה ובטוחה בכך שהסמקתי הנהנתי בראשי וגמגמתי: "אין על מה, תודה לך," ולחצתי את ידו, ושבריר שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב מול יואב. הוא נעמד מולי, ובמבט בוחן בעיניו הושיט לי את ידו ללחיצה ללא חיוך. לחצתי את ידו וחמימות התפשטה בגופי, התבוננתי בו נבוכה וסמוקה, ופניו הרצינו. הבנתי את המסר, לא צריך לומר לי פעמיים, תלשתי את ידי. מאוכזבת וכעוסה מלמלתי תודה ויצאתי.

שעות רבות אחרי כן ניסיתי להבין מה היה שם... דבר אחד היה לי ברור, יואב לא בדיוק מסמפת אותי, וזה בסדר גמור לנוכח העובדה שחשבתי שהוא אידיוט. הבעיה הייתה שהוא האידיוט שאני אמורה לעבוד איתו. אז קטלגתי אותו בתיקיית "האידיוטים שחייבים לעבוד איתם" וסגרתי נושא. לאחר מקלחת חמה וטובה, לבשתי את מכנסי הפיג'מה האהובים עליי עם ציורי הדובים שכל משפחתי מקניטה אותי עליהם, חיממתי לי מרק אפונה, והתיישבתי לראות עוד פרק מ"חברים".

*

"מי זו שהייתה איתכם בישיבה כרגע?" פנה אליו גל כשהוא מתיישב על הכיסא מול השולחן שלו ומרים את רגליו על השולחן.

"אתה מוכן להוריד את הרגליים? הריח מגיע עד לקומה הראשונה..." יואב רטן.

"נו? אז מי היא?" הוא מוריד את הרגליים ומתקרב לשולחן.

"דפנה, דפנה גורדון."

"נו ו..."

"ו... מה?"

"יפה, לא?"

הוא לא עונה.

"נו?" מה הסיפור עכשיו גל?" יואב שואל.

"אין סיפור... רק בודק, מגשש..."

"גל, עוף מפה."

הוא צוחק ויוצא מהחדר.

היא יפה.

הוא נשען על הכיסא וחשב עליה. כן, היא מהפנטת.