משיכה אובססיבית

פרולוג

בובה. ישראל. מדבר סיני. שנת 2009.

הצימאון, הוא נורא יותר מרעב ומחריד יותר מאלימות וממכות. הצימאון מסוגל להעביר אותנו על דעתנו ולנשל אותנו משארית כוחותינו, ובאותו הרגע, הייתי מוכנה לעשות הכול תמורת טיפת מים, אפילו לרצוח. כן, הייתי יכולה לשסף ולקרוע מישהו לגזרים בשיניי, תמורת לגימה קטנה ביותר. אבל הם לא השקו אותנו בכוונה, כדי שנישבר עוד לפני שנחצה את המדבר הארור. שנאתי שמש וחול. אלוהים, לפני ימים ספורים עוד חלמתי על הים, על החוף ועל החום, ועכשיו, אני מעדיפה את הקוטב הצפוני.

הזקיפים הבדואים שלנו רכבו בעקבותינו על הגמלים שלהם, ואנחנו נגררנו בשיירה. הם דרבנו אותנו בקתות הרובים שלהם שתחבו לנו בגב, ואם מישהי הייתה נופלת, הם היו מרימים אותה מהשיער, קושרים לאוכף וממשיכים להוביל אותה הלאה.

הודיתי לאלוהים אלפי פעמים על כך שאני עדיין חיה והולכת, ועל כך שעדיין נותרו לי שארית הכוחות והשכל הישר שלי. אחרות כבר נשברו, ראיתי בעיניהן אדישות רווית ייאוש כלפי כל מה שקורה סביב. תוך שלושה ימים בלבד, מהר כל כך, עמדנו להפוך לצאן. לא רציתי להיות בעל חיים, הייתי נחושה להישאר בת אדם ולעשות הכול כדי שהחלאות האלה, שמינו את עצמם לבעלים שלי, לא יראו שום כניעה מצידי, לעולם.

הם יתנו לנו לשתות בסופו של דבר, כי אם לא — נתחיל להתפגר מהר מאוד והם יפסידו כסף. הרי קרוב לוודאי שילמו להם עלינו סכומים לא מבוטלים, אחרת הם לא היו גוררים אותנו שלוש יממות בחולות.

אני העדפתי ללכת, כי כשהיינו עוצרים, בני הזונות האלה שהסתירו את פניהם תחת מסכות היו אונסים מישהי. הם קראו לנו "כלבות רוסיות". הם כבר אמרו לנו באנגלית עילגת לאן ובשביל מה לוקחים אותנו, והדגימו באופן אישי מה יעשו לנו. לכן היה עדיף לי ללכת או לזחול. לא רציתי לנוח כלל, רק לשתות, רציתי נורא לשתות.

השקו אותנו לאחר כמה שעות, כשהשיירה הגיעה לגדר גבוהה מלופפת בחוט תיל. הם מסרו לנו מימיית ברזל ישנה וחלודה כדי שנעביר אותה במעגל, וכל אחת מאיתנו לגמה כמה לגימות בתורה. השפתיים שלי התייבשו ונסדקו עד זוב דם, והמגע במכל כאב לי מאוד. היה לי קשה להתגבר על הדחף לשתות הכול בבת אחת, אבל לקחו מאיתנו את מימיית המים לאחר שלוש לגימות בלבד והעבירו הלאה.

חצינו את הגבול. אחת הבחורות סירבה לזחול על הבטן מתחת לגדר התיל, והבדואים החלו לבעוט בה ברגליהם ולהכות בראשה בקתות הרובים. אף אחד לא קם להגנתה, אפילו לא אני. לא, זו לא הייתה פחדנות, אלא רצון לשרוד בכל מחיר. חסרת המזל נורתה בו במקום ונטמנה בחולות. הם לא השקיעו מאמץ בהטמנתה, התנים ודאי מצאו את הגופה מהר מאוד, כך שכל מה שנשאר ממנה הן עצמות ללא שריד בשר.

אחרי אותו הרגע כבר לא השליתי את עצמי, גם האחרות לא. דחפו את כולנו לתוך משאית, נעלו אותה ושוב נסענו, בחשכה ובדממה מוחלטת, רק שעכשיו הבדואים כבר לא התלוו אלינו.

הם מסרו אותנו ל"בעלים" אחרים שדיברו ברוסית. שמענו את הקולות, את הצחוקים ואת הקללות שלהם מבעד למחיצה הדקה שהפרידה בין חלקה הקדמי של המשאית לבין החלק האחורי בו היינו. הבחורות התעודדו קצת וכולן, חוץ ממני, שוב החלו לטפח תקוות. מי כמוני יודעת שאין כאן ידידים, כולם זרים.

באותו רגע יכולתי רק לחשוב ולנסות לחבר בקדחתנות את העובדות השונות שידעתי. נזכרתי בחיי הקודמים ובאופן שבו הגעתי לכאן, מי הייתי קודם. ממי ברחתי ומדוע. איך הידרדרתי מן הפח אל הפחת. אלוהים, כל כך הרבה שמות פרטיים ושמות משפחה, כבר לא זכרתי מי אני באמת, אבל ידעתי שהוא ישיג אותי אפילו בגיהינום — השד. התליין הפרטי שלי. על אילו חטאים? מי יודע? הרי עשיתי הרבה רע בחיים האלה. יש לו את הסיבות שלו להוציא אותי להורג, ולי יש סיבות משלי להיאחז בחיים האלה בשיניים. זה משחק הישרדות שבו יהיה רק מנצח אחד.

בובה. רוסיה. שנת 2007

הבטתי בפליאה בחור העגול הקטן בראש הלקוח שהזמין ממני את העבודה, ובעיניו המתות והפעורות לרווחה. אצבעותיי לפתו בחוזקה את הדיסק־און־קי הזעיר שהוא הספיק למסור לי לפני מותו. נסוגותי לאחור על ארבע בזהירות רבה, זחלתי לעבר הקיר ונצמדתי אליו בגבי העירום. הוא עמד בחשכה, ויכולתי רק לדמיין את קווי המתאר של גופו ואת האקדח בעל משתיק־הקול שהוא כיוון אליי.

אני הבאה בתור, רוצחים שכירים לא משאירים אחריהם עדים. והוא גם ככה עקב אחריי מזה זמן רב. זכרתי אותו. לא היה לי מושג מאיפה, אבל ראיתי אותו קודם, בוודאות, יש לי זיכרון צילומי.

הגבר נעל את הדלת, ובדממה האיומה שהשתררה בחלל קול נקישת המנעול נשמע לי רועם יותר מיריית תותח. שמלת הערב הארורה הזאת ונעלי העקב המחורבנים, אם הייתי יודעת שאסתבך ככה, הייתי מתכוננת מראש, אבל באותו רגע, הייתי חסרת כל נשק ולבושה בסמרטוט משי שבקושי הסתיר את התחת שלי.

ישבתי על הרצפה וחיכיתי שידו של הרוצח השכיר העטויה כפפת לטקס שחורה תתרומם לאט־לאט למעלה, ושהכדור שייפלט מהקנה יצמיד אותי לקיר הזה לנצחי נצחים. אבל הוא לא ירה, אלא החל להתקדם לעברי באיטיות. דחפתי את הדיסק־און־קי בזהירות לעבר השולחן. למרות גובהו הרם ומבנה גופו החזק הוא זז כמו רקדן או נמר לפני הזינוק. ניסיתי להיזכר האם ראיתי אותו בין האורחים היום, ולא הצלחתי. הייתי זוכרת אותו. בוודאות.

אור הירח לכד רק את מתאר גופו האדיר ואת עיניו החייתיות. לא הצלחתי לזהות את הצבע שלהן, אבל הן ודאי היו כהות, ללא תחתית והבטיחו רק מוות. פחד פשט בי. זינקתי מהרצפה, מעקמת את הרגל בגמלוניות תוך כדי, ומיהרתי לעבר המרפסת. אולי מישהו יראה אותנו ויבוא לעזרתי. הרי היו אמורים להיות בבית המלון הזה עוד אורחים, אנשי צוות, אבטחה, מישהו.

כמובן שהיו עוד אנשים, אבל לפנות בוקר וכולם ישנו שינה עמוקה, ולא סביר שאנשי האבטחה יסתובבו במסדרונות בציפייה לשמוע זעקות לעזרה. האורחים של הלקוח שלי התפזרו כבר לפני כמה שעות. נאנחתי בייאוש ואפשרתי לצינת הלילה לחדור לגרון שלי. התרוצצתי בחלל הצר, נצמדתי למעקה והתבוננתי בחלונות האפלים של השכנים ממול. הסתכלתי מגובה הקומה העשירית. למטה השתרכו רכבים ודלקו פנסים, אבל כאן למעלה שררה עלטה מוחלטת, אפילו הירח הסתתר מעבר לעננים.

לא אצליח להימלט מהמלכודת הזאת, אם אצעק — הוא יירה בי, אני לא מסוגלת לקפוץ מהקומה העשירית, אני לא גברת סמית', ולנסות להילחם בו יהיה טירוף מוחלט. התיישבתי על הרצפה והתחלתי למשש ולחפש באצבעותיי בקדחתנות על רצפת השיש הקרירה. אם רק הייתי מוצאת משהו, שבר זכוכית, מצת, כל דבר, אבל הרצפה הייתה חלקה ונקייה למשעי.

הגבר ניגש אליי והרים אותי מהרצפה בתנועה חזקה, כאילו שהייתי נוצה.

עצמתי את עיניי בחוזקה, ידעתי שעכשיו הוא ישבור לי את הצוואר. זה קלי קלות בשבילו. הרוצח השכיר הצמיד אותי למעקה ואחז בי באוויר ביד אחת. ראיתי את עיניו ממש מקרוב, בגובה עיניי. כן, הן כהות כמו הלילה, או כמו המוות. תנועה אחת לא נכונה שלי והוא ידחוף אותי למטה. אלוהים אדירים... זה בדיוק מה שהוא יעשה. כבר תיארתי לעצמי את מבזקי חדשות הבוקר: "מנכ"ל חברת טריון נרצח היום בחדרו בבית המלון "הולידיי אין". הרוצחת שמה קץ לחייה..."

מוחי הקודח ניסה להעריך את מצבי. הכוחות שלנו לא היו שווים, כך שגם אם אכה בו או אנעץ את ציפורניי בעיני הנחש הקרות האלה, הוא לא יעזוב אותי. כאילו מנסה לתת תשובה למחשבותיי, הרוצח השכיר שחרר את אחיזת אצבעותיו וידו נעה מהגרון שלי לעבר עצם הבריח.

לפתי את מעקה המרפסת בבעתה. מאחוריי נפרשה תהום, ולפניי — היה המוות שלי. היד בכפפה השחורה נגעה ברצועת שמלת הערב שלי והפשילה אותה מכתפי, ואחר כך הפשילה את הרצועה השנייה. הו לא, רק לא זה... הוא מפשיט אותי? זה מעין משחק כזה? הוא רוצה לאנוס אותי לפני שירצח? כבר לא היה לי ספק שהסוף יהיה בדיוק כזה.

סובבתי קלות את ראשי והבטתי למטה, הגובה סחרר את ראשי. אולי עדיף פשוט לפסוע צעד אחד לאחור ולשים סוף לייסוריי? נראה שהוא קרא את מחשבותיי, כי הוא אחז בשיער שלי והצמיד את האקדח לחזי. הקנה הקריר חרך את עורי הלוהט.

"תחזיקי חזק," קולו היה רגוע ושמעתי בבירור כל מילה. צייתי לדבריו ונאחזתי במעקה בכוח עז, עד כאב. "הביטי בי."

הבטתי בו גם בלי שיבקש, הוא הפנט אותי כמו חיית טרף. עיניו היו מחרידות ונצצו בטירוף. ניסיתי לבחון אותו בעיון כדי לחקוק כל פרט בזיכרוני למקרה שאישאר בחיים, אבל בחשכה ראיתי רק את תווי פניו הא־סימטריים — סנטרו היה רחב, אפו עקום מעט, הלסת הייתה גסה ועצמות הלחיים בלטו. פניו של שד, של רוח רפאים, פנים מעורפלות שיש בהן רק צלליות וקווים מעורפלים. אפילו בגדיו לא בלטו בשום צורה — הוא היה לבוש בחליפה שחורה אלגנטית, הצווארון הלבן של החולצה בלט ככתם על גבי הרקע הכהה.

ניסיתי לא לחשוב על שום דבר ולנשום באיטיות וברוגע, אבל היה חסר לי אוויר, והרגשתי בסכנה הקטלנית והבלתי נמנעת. קנה האקדח החליק על חזי ונגע בפטמה. אף על פי שרגליי כמעט קרסו תחתיי מרוב אימה, צמרמורת של עונג חלפה בגופי. המגע של הפלדה הקפואה היה לוהט ומלובן. הוא המשיך להחזיק בשערי, אך לא חזק כמו קודם, זה כבר כמעט לא כאב. הוא משך את קדמת השמלה כלפי מטה, והמשי הקליל החליק מכתפיי עד למותניי. רוח הליל הקרירה נגעה בעורי, וכעת הפלדה הקרה החליקה לאורך הבטן שלי, יורדת יותר ויותר לעבר ירכי, עד שלכדה את שולי השמלה וגררה אותה כלפי מעלה, חושפת את רגליי.

המגע היה זהיר. נשכתי את השפה שלי והרגשות שלי התחדדו כמו על להב של סכין. לפתע הוא הצמיד את שפתיו לצווארי ושאף בקולי קולות, כמנסה לרחרח אותי. הצטמררתי. ציפיתי למגע גס, אך שפתיו היו רכות והוא נגע בעדינות בפיו בעורי, והתקרב לעבר עצם לחיי ולתנוך אוזני. כל גופי נרעד ובטני התלהטה בעוררות.

קראתי איפשהו שזה קורה לפעמים ברגעי סכנה, שזו דרכו של הגוף להתמודד עם המתח. אלוהים, איזה שטויות. רוצח ממשש אותי בניגוד לרצוני, כנראה שהוא תכנן איזה משחק בשבילי, ובקרוב מאוד אני ארגיש כאב איום. הוא משך את תחתוניי בעזרת קנה האקדח, וידו ירדה מגבי לעבר הישבן שלי, ידו הענקית משכה את השמלה כלפי מעלה וקרעה את הבד הדק של תחתוני החוטיני. שמעתי את קול פקיעת הבד והתחרה החליקה לעבר הקרסוליים שלי. היה זה המגע של הכפפה, לא של האצבעות שלו, ששרף אותי.

השד חפן את החזה שלי, מצא את הפטמה ומחץ אותה קלות. נשימותיי האיצו. הגוף שלי ניהל חיים משל עצמו ונענה למגע המלטף. השתלטנות שלו וחוסר היכולת שלי למנוע ולעצור את מה שעתיד היה לקרות, כל זה הציף את תודעתי. המשכתי להביט בעיניו. העוררות המינית של עצמי הטריפה את חושיי, מעולם לא נגעו בי בחוצפה וביוהרה שכזאת.

תמיד אני הייתי זו שהובילה, ועכשיו הוא הוביל אותי. הייתי בובה על חוט בידיו, והוא ידע בדיוק על איזה כפתור ללחוץ — הוא הפעיל אותי. כל רגשותיי היו מבוססים על פחד ופרץ אדרנלין בלתי נשלט. הוא החליק בידיו ללא בושה לאורך החלק הפנימי של ירכי והביט בחזי ובפטמות שהתקשו בבוגדנות לניצנים קטנטנים. ניסיתי לזוז כשאצבעותיו התקרבו למרכזי הלוהט. באותו הרגע קנה האקדח נצמד לחזי, כמזהיר. נשפתי בקול רם והרגשתי בלחות שנאגרה בין ירכיי. זה לא קרה לי מזמן, מזה שש שנים בערך, לפחות לא מאז ש... לעזאזל, לא חשוב, זה לא הזמן להעלות זיכרונות.

גברים כמעט אף פעם לא הצליחו להדליק אותי, והרוצח השכיר הזה הצליח לעשות את זה תוך שניות, ובלי שום רומנטיקה. הפלדה הקפואה נגעה שוב בפטמה הזקורה, לא עמדתי בזה וגנחתי בשקט. הוא הצמיד אותי עוד יותר למעקה ולפתע סובב אותי כך שגבי פנה אליו. התכופפתי בעל כורחי קדימה, ונקודות צבעוניות החלו לרצד בעיניי. נשימתי נעתקה מהגובה הרב.

הגבר פישק את רגליי בברכו, ושמעתי את קול אבזם החגורה שלו נפתח. ידו החזקה נחתה על גרוני והגבילה את תנועותיי, אבל לא הסבה כאב. הוא לא הרחיק ממני את האקדח, אבל הכריח אותי לרכון בגופי קדימה, ואני הרמתי את ידי בעל כורחי ונאחזתי בצווארו.

הטלתי את ראשי על כתפו, ונצמדתי בגבי החשוף לבד הנוקשה של הז'קט, מרגישה איך כל כפתור ננעץ בעמוד השדרה שלי. לפניי נפערה תהום, מספיק שהייתי מתכופפת מעט מעבר למעקה, כדי שאמצא את עצמי מרוחה על האספלט.

הרגשתי במגעו של זין נוקשה שהתחכך בישבן העירום שלי. ידו השנייה של הרוצח השכיר החליקה על בטני, עדיין נתונה בכפפה. כבר רעדתי מרוב עוררות, מפחד, או מהשתוקקות לכך שהוא יחדור סוף־סוף לתוכי. כן, חשקתי בו — ברוצח הזה ללא פנים וללא שם, שבוודאי יתקע לי כדור בראש לאחר שכל זה יסתיים.

כשהוא נגע באיבר מיני, צעקה חנוקה נפלטה מתוכי. אצבעותיו מצאו את הדגדגן שלי ללא היסוס וליטפו בעדינות. הלטקס הקריר והמחוספס של הכפפה גירה את בשרי ועורר בי תשוקה בלתי נסבלת. זה הספיק כדי לגרום לי להתפוצץ, עצביי המרוטים עד תום לא עמדו במתח הזה. שמעתי את הגניחה החנוקה של עצמי, ואז האורגזמה הכתה כמו צונמי, חדה, תוססת ומלאת צבע, ובדיוק באותו הרגע איברו חדר לתוכי. הוא מילא אותי עד הסוף בחדירה אחת חזקה. המשכתי לפרכס מרוב עונג, לופתת בשריריי המתכווצים בחוזקה את הזין הלוהט שלו. שום קול לא נשמע ממנו, רק נשימות רועמות. הוא נע בתוכי בזעם ובחוזקה, קורע ומותח אותי מבפנים.

שמעתי את הגניחות של עצמי והרגשתי את שפתיו ואת מגע שיניו על צווארי כשהוא נשך קלות את העור שעל עורפי. המעקה נצמד לצלעותיי עד כאב, אבל התנועות בתוכי הטביעו כל רגש אחר.

הוא כיסה בכף ידו את חזי, אצבעותיו מחצו את הפטמה ומשכו קלות. גנחתי שוב. ידו שאחזה באקדח כבר לא לחצה חזק כל כך על הגרון, וההיגיון חזר אליי. ידעתי שאני צריכה לחכות עד שהוא יגמור, לחטוף ממנו את הנשק, ולנצל את הסיכוי שלי לשרוד. התחלתי לנוע בתגובה אליו, להתפתל ולשפד את עצמי על הזין שמילא אותי עד תום, מעבר לכל גבול אפשרי. נעצתי את ציפורניי בידו שהמשיכה ללטף את חזי. הרגשתי שאני נסחפת שוב, מוצפת בעונג חד, מופקר ופראי. הרגשתי כמו נקבה חסרת בושה ומעצורים, אך בזווית עיני המשכתי לעקוב אחר האקדח. אם לא אחטוף אותו עכשיו, אני אגמור שוב ו... אלוהים.

חטפתי את האקדח בתנועה פתאומית, הטחתי את המרפק שלי היישר בלסת של המאהב הקטלני שלי, ניצלתי את הבלבול הרגעי שלו ונמלטתי מחיבוקו החונק. הפניתי את האקדח לפניו המעורפלות והחיוורות, ידיי רעדו, בוגדות בי.

"עוד תנועה אחת, מנוול, ואפוצץ לך את הראש. שלא תעז לזוז." הרמתי בתנועה מהירה את שמלתי.

הוא הביט בי במבטו היוקד, הרים את מכנסיו וסגר את הרוכסן בנינוחות.

"תראי מה זה... לא זיהית אותי, קטנטונת," הוא אמר בשקט, וצמרמורת פחד חלפה בי, "תברחי ותתחבאי, אני אמצא אותך בכל מקרה."

"לך תזדיין!"

נמלטתי משם כל עוד רוחי בי, רציתי להימלט מחדר בית המלון הארור הזה כמה שיותר מהר. תוך כדי תנועה, נתקלתי בגופתו הקרה של הלקוח. נרתעתי בבהלה, פתחתי את הדלת ורצתי לעבר המעלית. הדיסק־און־קי הארור נשאר על הרצפה. קיוויתי מאוד שהוא חסום ומוצפן ושהוא לא יוכל לקרוא את המידע שעליו. הספיק לי לראות את המידע שהופיע בו פעם אחת כדי לזכור ולשנן הכול.

היטבתי את השמלה על גופי כשירדתי במעלית. כשכבר הייתי בחוץ, עצרתי מונית וחמקתי למושב האחורי. לעזאזל עם זה, אני עוזבת את המקום הזה עוד היום. נמאס לי כבר מהזמנות העבודה המחורבנות האלה. החלטתי לצאת מהמשחק, כי היה לי ברור שאחד מהשניים נכון — מישהו מבפנים רצה להוריד אותי, או שהופיע בשטח מישהו שהעז לצוד אותי — את הבובה.