משימה אחת יותר מדי

קצף הים נגע בה ונצמד אל גופה העדין. גל אחר גל, בנתיבם אל עבר החוף, נשאו אותה ברוך הלאה, והיא מצידה התמסרה לערסולם באופן מוחלט. היא לא כעסה יותר, הייתה משוחררת מכל זעם ועלבון. הזיכרונות לא הטרידו אותה, ונראה כי נעלמו כלא היו. תחת שמלתה הקצרה והפרחונית צצו ירכיה העגולות, בוהקות באור הירח. והמים... הם היו חמימים ונעימים, מלטפים ברכות את שערה הבהיר והמתולתל שריקד אל מול תנודותיהם, כמו לחשו לה שיר ערש.

אוויר הלילה של אוגוסט היה חם ולח וטעמו מלוח. כמה בחורים נראו עומדים על החוף עטופים במגבות. הם יצאו זה מכבר משחייה לילית. על פניהם ריצדו כעת אורות כחולים ואדומים ומסביבם נשמע רעש מכשירי קשר.

"צוות, תעשו את העבודה שלכם! למה אתם מחכים? להזמנה מיוחדת?!" גערה רב פקד מאיה באנשיה.

שני שוטרים התקרבו במהירות לעבר הים ונכנסו פנימה, נאבקים במספר גלים סרבניים שהתנפצו על גופם, עד שהצליחו לבסוף לאחוז בצעירה שצפה מולם והחלו מושים אותה החוצה. בהגיעם אל החוף, הניחו אותה בעדינות על החול הדק כשהיא שכובה על גבה.

איש מד"א במדים לבנים, נושא תיק עזרה ראשונה, רץ לעבר הצעירה והחל בפעולות החייאה. אולם לאחר כמה דקות קם ממקומו, הביט במאיה בפנים רציניות והכריז, "לא נמצא דופק. אני חייב לקבוע את מותה!"

מאיה עמדה במקומה, נשמה נשימה עמוקה והביטה בשעונה. "השעה אחת-עשרה ושבע-עשרה דקות בדיוק," הכריזה. היא הניחה את ידיה על מותניה והוסיפה בקול יציב וסמכותי, "הבחורה שנמשתה מהים נמצאה ללא כל רוח חיים."

אנשיה ריכזו בה את מבטם. כולם ניסו לגלות שמץ של עצב בעיני האיילה הכהות שלה כשהכריזה את ההכרזה הכואבת, אבל היא הפנתה את ראשה הצידה ומשכה את גומיית השיער שעל ראשה. שערה הגלי התפזר לו על כתפיה. הוא היה צבוע בגווני דבש ונזקק כבר זמן רב לחידושם. מאיה הניחה לרעמת השיער שלה לעטוף את פניה לעוד רגע אחד, ואז, בתנועות ידיים מהירות, אספה אותה שוב לקוקו חדש ומסודר. לאחר מכן התקרבה לאיש המז"פ העטוף בחליפת ניילון, שרכן ליד גופתה של הצעירה. מבלי משים, הוא שלף כמה אצות שנצמדו אליה והסתבכו בשערה.

"מה אתה יכול להגיד לי?" פנתה אליו.

"חוץ מזה שדפקו לי את המוצ"ש?" הוא התמרמר.

"נו, דבר כבר," דרשה בחוסר סבלנות. תלונות אנשי המחלקה עלו לה מזמן על העצבים. היא לא הצליחה להבין איך בילויים נראו להם חשובים יותר מאשר מעצר פושעים או תפיסת רוצחים אכזריים שפגעו בחפים מפשע.

מאיה עצמה מעולם לא חשבה שיש איזשהו בילוי בעולם שחשיבותו תעלה על חשיבות עבודתה. אולי בגלל זה הגיעה לאחרונה למבוי סתום בחייה האישיים כשבעלה, האיש הראשון בעולם שהניחה לעצמה להתאהב בו, ביקש לעזוב אותה. למעשה, הוא עזב כבר את דירתם המשותפת ורק הציע שילכו לגישור. אבל היא הייתה בטוחה שזה רק עוד צעד שיקדם אותם לקראת פרידה.

"בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, נראית כבת עשרים וחמש, עשרים ושש," מלמל איש המז"פ, "על פניו לא נראה שישנן חבלות כלשהן." הוא המשיך וסקר בעיניו את הגופה. שפתיה של הצעירה היו מעט סגולות ועורה כוסה בשכבה דקה של חול. "לפי דעתי, עניין של כמה שעות במים. לא הייתי נותן אפילו יממה."

מאיה רכנה אף היא מעל הגופה והביטה בעיניה הכחולות של הבחורה, שהיו עדיין פקוחות לרווחה. היא השתהתה כמה שניות ואז שלחה את ידה, הניחה אותה על עיניה ועצמה אותן. רגעים ספורים בהתה בגופת הבחורה אשר שכבה למרגלותיה, כשלפתע התעשתה ונעמדה.

"חבר'ה, לא לעזוב את המקום עד שאתם לא גומרים לסרוק ולהפוך פה את כל השטח. אני מבקשת את הממצאים במיידי על השולחן שלי עד הבוקר," דרשה בנחרצות.

לאחר שווידאה כי בקשתה אכן נקלטה כראוי באוזני הצוות, פנתה לעבר הניידת שעמדה על הכביש בסמוך לחוף. משהגיעה, נשענה עליה בגבה, הוציאה את קופסת הסיגריות מהכיס האחורי של מכנסיה ושחררה קללה לאוויר. לאחר מכן הציתה את אחת הסיגריות ושאפה בחוזקה לריאותיה את העשן המענג, המרגיע והרע שנשבעה לעצמה כבר עשרות פעמים להיגמל ממנו.

היא התבוננה בזירה הרוחשת שנפרשה לפניה. אורות הצ'קלקות הבהבו וצוות החוקרים והבלשים שלה מצח"מ1 התחיל לתשאל את אותם הבחורים שנכחו על החוף. אנשי המז"פ הסתובבו בשטח לחפש ראיות. הבזקי המצלמה שנגרמו מצילום הזירה מכל זווית אפשרית התחרו באורות האמבולנס אשר האיר בפנסיו את הגופה. היא בהתה בסקרנים שהלכו והתרבו מרגע לרגע, בסרטי הסימון האדומים שתחמו את מקום התרחשות האירוע. אין מצב בעולם שאצליח להגיע לפגישה עם המגשרת מחר בבוקר, חשבה לעצמה. אצטרך לדחות אותה שוב בפעם המי יודע כמה...

היא סיימה את הסיגריה, מחצה אותה על הכביש ונכנסה אל תוך הניידת. לאחר שסגרה את הדלת, השעינה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה, מנסה לארגן לרגע את מחשבותיה.

1. צוות חקירה מיוחד - צח"מ.