משפחה הורגת

משפחה הורגת

אם אתם מחפשים ספר מתח קליל (לקריאה, התוכן עצמו לא קליל במיוחד) וסוחף הגעתם לספר הנכון!

הדס לוינגר היא חוקרת של המשטרה כבר כשנה לאחר כמה שנים כעורכת דין, מקצוע שהחליטה שלא ממצה את יכולתיה ושאיפותיה.

הספר מתחיל ב”וידוי” של הדס עצמה: “כחודש לפני שמאיר דנילוביץ’ קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, התגרשתי מבעלי.”

הקצב של הספר נהדר וסיימתי אותו ביממה בעיקר כי רציתי להבין איך כל הפאזל הזה מתחבר (והרבה פעמים הגיבורה סיפרה לקוראים את מחשבותיה שהיו דומות למחשבותיי בעת הקריאה של החקירה אותה היא מנהלת בתיק הרצח של משפחת דנילוביץ’).

דרך הספר אנחנו לומדים קצת על קהילת הכיפות הסרוגות, אורח חייהם, משאלות ליבם, בעיותיהם הייחודיות נוסף על בעיות של “חילונים”.

אי אפשר שלא להתאהב בהדס לוינגר, על אף החסרונות עליהן היא מעידה בעצמה, ואני שמחה שהספר השני בו היא מופיעה כבר מחכה לי על המדף הוירטואלי.

נהנתי מהקריאה ומהמתח הקל שליווה את הספר לצד החיים היומיומיים של הגיבורים, ועל אף שחלק מהעלילה הייתה קשה לי לקריאה זה לא גרע מהמכלול. נותרתי פעורת פה בסוף הספר.

הכתיבה של הרטשטיין נהדרת, זה הספר השני שלה שאני קוראת והוא לא נופל מאיכות הספר הקודם שלה שקראתי (“דז’ה וו”).

משפחה הורגת

הדס לוינגר שוטרת במשטרת ישראל, גרושה, מאוהבת בינון (בעלה לשעבר) ומתכננת לתפוס קצת שלווה ולברוח מכולם ללונדון. צלצול טלפון של אלון – מפקדה הישיר מחבל בתוכניותיה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=63734
ציטוט עמוד 6: “את בבית?” “כן.” “את נוסעת?” “כן”. “לאן?” “ללונדון.” “מתי?” “עוד אין לי כרטיס.”

“מעולה, אז בואי לכאן כמה שיותר מהר, החופשה מבוטלת.”

הדס מתמנית לחקור חקירת רצח של מאיר דנילוביץ’, חני ושלושת ילדיהם בני 8,5 ותינוקת בת 4 חודשים.

זירת הרצח: דירתם בגבעת שמואל באזור של אנשי הכיפות הסרוגות…. “דתיים- לייט”.

למרות הזוועה הקשה בדירה, הדס מחליטה לעשות סיבוב נוסף בזירת הרצח ודבר מה מטריד את מנוחתה- פניה השלוות של הנרצחת.

ציטוט עמוד 13: “הסתכלתי על גופתה של אם המשפחה. תחושה מוזרה אפפה אותי. חזרתי למסדרון ואז סבתי על מקומי, נכנסתי שוב לחדר השינה והסתכלתי היטב בפניה השלוות וחסרות החיים של חנה. ידעתי מה הציק לי. זו היתה חני לוין מהכיתה המקבילה.”

הסופרת מיכל הרטשטיין בונה את הסיפור אט אט כמו מוסיקה שמתחילה בתווים שקטים ולקראת הסוף המוסיקה מתגברת, באלגנטיות ובשנינות רבה.

אני חושבת שזה הקסם בספר הזה שלא נתן לי מנוח מהרגע שהתחלתי לקרוא בו. יש מתח בסיפור הזה למרות שכבר אחרי שני שליש מהספר אפשר להבין את לב העניין.

מיכל הרטשטיין מצליחה להכניס את הקורא כלהב משונן לתוך האוכלוסייה הסגורה של “הדתיים לייט” שפחות מוכרת לחילונים מלידה, ברם בהחלט מובנת ומוכרת לכל החוזרים בשאלה.

המשפחה הנרצחת שייכת לאוכלוסיה הדתית-לייט. המקרה המזעזע מסעיר את כל הסביבה, את כלי התקשורת, את העיתונות שמעוטרת בתמונות הנרצחים ועוקבת אחר התקדמות החקירה., ומהדורות החדשות בטלבזיה מכניסות את הכתבה להודעות הראשיות.

השאלה הנשאלת היא: מה גרם למאיר דנילוביץ’ לרצוח את כל משפחתו ולהתאבד? (מעניין שהסופרת בחרה כבר בהתחלה ליידע את הקורא ברוצח מה שלא קורה בד”כ בספרי מתח).

אישית אני לא מגיעה משם ולכן אינוודואלית הספר מאוד עניין אותי. מיכל הרטשטיין מתרכזת על ההבדלים בחינוך של “בני עקיבא” לבין החינוך החילוני. כגון ישיבה על הברזלים מול סניף “בני עקיבא” בימי שישי ופילרטוטים במקום מסיבות ריקות מתוכן, רוויות באלכוהול וסיגריות בחברה החילונית. החברה הזו מרבה לעטות על פניה מסיכות. הם מסתירים את ההפרעות הקשב והריכוז אצל הילדים ואם יש בעיות פריון הס מלהזכיר. כל הבעיות מועברים אל מתחת השטיח… השואב אבק לא מגיע לשם רק אם מישהו יחליט להרים את השטיח, הוא יגלה את האבק המצטבר וזה בעצם מה שמיכל עשתה בספר הזה.

מיכל העיזה להרים את השטיח ולחשוף לפנינו חברה שמתביישת בקלקלתה – בחברה הזו “הכול בסדר” לפחות כלפי חוץ.

לעניות דעתי זו בעיה של כל החברות הסגורות ומיכל מביעה את דעתה בסיפור הזה בעזרתו של סיפור מתח וע”י מעשה קיצוני של רצח. (לצערי מזכיר קצת סיפור אמיתי שהיה בארץ).

גם בחברה הזו יש בעיות כלכליות, קינאה, אפילו אופנה של מספר הלידות (היום באופנה 4 ילדים), תחפושות ובעיקר בושה שמא יגלו. הנושאים של: יחסי הורים וילדים, אינטרסנטיות, שיפוטיות, נאמנות, מוסר, יושר , סטיגמות, אופנות, הכלא הרגשי של החברה הדתית, פדופיליז’ם, יחסים הומוסקסואלים, תפקידי יוקרה ועוד…. מקבלים בסיפור הזה “טאש” ונגיעה על קצה המזלג בעזרת סיפור מזעזע שלא ניתן להישאר אדיש אליו.

ציטוט עמוד 79: “תמיד שנאתי את הצביעות הזו. לא הבנתי מדוע חשוב לאנשים להסתיר את הפגמים, את הטעויות, את הכאב ולהציג מצג שווא ש”הכול בסדר”. למדתי בעבודתי שגם ברגעים הכי קשים אנשים יסתירו וישקרו, גם אם אין שום סיבה טובה לעשות זאת…. ”

יש בסיפור כמה “שגיאות סופר” שכדאי אולי בהדפסה העתידית לתקן… אני לא מתעכבת על כולם כי לא רציתי למנוע ממני את ההנאה שבקריאה השוטפת והתעלמתי.

לדוגמא: עמוד 74 שתי פסקאות לפני סוף העמוד נכתב “תתשאלי” האות ת’ מיותרת, עמוד 131 פיסקה אחרונה “גרום” במקום “יגרום”.

את הספר הראשון “וידוייה של עגונת הייטק” לא זכיתי לקרוא, עכשיו אחרי שנפלה לי ההזדמנות לקרוא את הספר הנוכחי בהחלט אחפש אותו את הספר הקודם.

הסיפור הזה מתחיל ב-18.5.2009 ומסתיים ב-13.7.2009 קצת פחות מחודשיים ומאגד לתוכו כ”כ הרבה עניין, סקרנות ובעיות.

אהבתי את הכתיבה, השפה פשוטה, השנינות, הרמיזות ואופן בניית הסיפור שגורמת לכל אחד שמתעניין בז’אנר הנוכחי להיות מרותק לכסא. ההוכחה לכך היא שגמעתי את הספר בשקיקה ונשאבתי לתוכו ביממה האחרונה.

בחירת התמונה לכריכה בהחלט מעוררת מחשבה… אחרי שקראתי הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב…

בהחלט ספר מעורר מחשבה ומומלץ בחום רב.

תודה למיכל הרטשטיין

משפחה הורגת

מחיקה ככפרה

לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.

השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר אחר, שלא ציפיתי ממנו להתחבר לאווירת יום כיפורים. אך בניגוד למצופה, היה היתה של יעל נאמן, הפתיע אותי בכך שהוא הצליח לאפשר לי להביט לפינות אפלות בחיי, להן אני בדרך כלל מבקש לעשות דליט, כאילו הן לא היו קיימות מעולם, באומץ ובכנות המאפשרים לגלות חמלה, ולחפש את האור הבוקע מתוך אפלת הסבל האנושי.

שם הספר, היה היתה, הוא היפוך מעניין לפתיחה הגנרית, של רבות מהאגדות המתחילות במלים: “היו היה פעם” והסיום המצופה מהן: “הם חיו באושר ועושר”. בסיפור שלנו, פזית גיבורת העלילה, נשארה לבדה, ואף מתה בודדה. לנאמן יש נטייה גדולה, לתאר אנשים בשולי החברה, השונים, מבני אדם צפויים. לאנשים האלה יש אישיות, שאם נוכל לגעת בה, נדע יותר על בני האדם ועל עצמנו. זה תלוי במוכנות שלנו, להקשיב לאותם אנשים לא שגרתיים.

פזית פיין, דמות אמתית, נולדה להורים יהודים פולניים שורדי שואה, הייתה אדם שחייו היו החמצה גדולה, למרות כישרונותיה הרבים, בתרגום, עריכה, וכנראה בכתיבה. היא חייה בסתירה מתמדת, בין רצונה לחיות, לחוות וליצור, לבין רצונה למות, ברקע חייה היו מספר ניסיונות התאבדות, אך לרוב היא דאגה לעדכן את מכריה באותן ניסיונות. היא הייתה מוזרה, לעתים מוזנחת, וגם חולת נפש, אך היה לה צחוק ענק וכובש וברק אינטלקטואלי, חברים שסייעו לה, וגברים מעטים שבקשו את קרבתה, אך מעדויותיהם, אנחנו מבינים שנתקלו בחומה בצורה. בסוף חייה היא מחקה כל זכר לנוכחותה, אפילו את ההערות שרשמה בספריה, בטיפקס משני הצדדים, שאף אחד לא יוכל להתחבר למה שהייתה. מה גורם לאנשים לרצות למחוק את עברם, מעלה יעל נאמן שאלה גדולה?

פזית מייצגת, את הדור השני להורים שורדי שואה, כמי שספגה לנפשה את שבר הוריה כקורבנות. פזית מבלי שרצתה המשיכה להיות קורבן לטראומה, אובססיבית לעצמה, בעלת הערכה עצמית נמוכה, ועם נפש שרוטה שהפכה לפצועה. לפזית כקורבן, היה רצון להתנקות מהגוש השחור שהעיק על נפשה, באמצעות מחיקת חיים שהייתה בהם פגימות ממארת, האם מחיקה מקנה כפרה?

הספר הזה בצורה מפתיעה, חיבר אותי למושגים הקשורים לכיפורים, קורבן, חטאים, אשמה, כפרה, חרטה ומחילה. תחושת כיפור, התחזקה אצלי כשעברתי על רשימת הספרים בעלי המשמעות לנאמן, שנשאלה על ידי אחד ממראייניה, והשיבה באינסטינקטיביות, על שלושה שבשמם מציינים מושגי חרטה וכפרה: “כפרה” של איאן מקיואן, עוסק בכפרה על חטאי הילדות והנעורים, ברקע מלחמת העולם השנייה. “מחיקה” של תומס ברנהרד, כתגובה לתיעוב מהתרבות האוסטרית, המייצגת חטאי עבר נאצי והכחשה עכשווית הכרוכה בלאומנות וקתוליות. “מעבר לאשמה וכפרה”, של ז’אן אמרי, בו נאמן ראתה השראה, עוסק במפגש בין אינטלקטואל לטראומת השואה, במקום בו התרבות והמילים הנעלות קרסו ואבדו משמעות. כתגובה לטראומה, בחר אמרי למחוק את עצמו בשתי דרכים, למחוק את עברו וזיקתו ליהדות, ולבסוף למחוק את עצמו, על ידי התאבדות, כי רק במוות קיימת וודאות. אין ספק שהספרים האלה, היוו השראה לנאמן בשעה שהתחקתה אחרי נפתולי נפשה של פזית.

נאמן מספרת גם על עצמה, על האופן בו היא הפכה אובססיבית לדמותה של פזית. מדוע היא מזדהה עם המוזרויות ואפלת נפשה? נאמן בכנות אומרת לנו, לי ולפזית הרבה מהמשותף, כמו הורים יוצאי שואה, פחדים משתקים, ודירות אפלות בתל אביב כעיר מקלט. נאמן מעורבת, בשונה מסופרים אחרים המציבים את עצמם כלא נראים. עמדה המחברת אותנו לפזית, באמפתיות מעוררת עצב.

נאמן, משלבת תיעוד וספרות בסגנון ייחודי. היא ראיינה כ – 30, אנשים הקשורים לחיי פזית, כל אחד מהם מציג נקודות מבט שונה, היוצרת תמונה תצרף חלקית, אותה כל אחד מאתנו מוזמן בדרכו להשלים, ולנסות באמצעותה לגעת בעולמה המורכב והאניגמטי של פזית. נגיעה המהווה הזדמנות לחיבור ולחשבון נפש, לטראומות ילדותנו, לכישלונות, להחמצות ולתבוסות, וגם גאווה וסיפוק מהצלחות. הנגיעה באמת, שלא פעם כואבת, מאפשרת השלמה וסליחה למה שאנחנו.

ביום כיפור הזה, הפעם אסלח לעצמי, ואבקש את סליחתם של מי שפגשתי בדרכי חיי, אך לא טרחתי לשאול אותם מעבר למה שלומך, בכדי שלא אקבל תשובות אמתיות המבקשות לגעת.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=108108

משפחה הורגת

פרשת רצח והתאבדות מסעירה את תושבי המגזר הדתי בגבעת שמואל.
מאיר דנילוביץ’, לפי הסברה הגורפת של המשטרה, לקח את חייו בידיו וירה למוות גם באשתו חני ושלושת ילדיהם הקטנים.

הדס לוינגר, חוקרת נמרצת במשטרת ישראל, נשלחת באופן מידי לחקור את הפרשה המזעזעת, היא מתחילה לחקור את כל האנשים שסבבו את משפחת דנילוביץ’, ההורים, החברים, השכנים ועמיתים לעבודה.

מה גורם לגבר נורמטיבי לקום בוקר אחד ולרצוח את כל בני משפחתו? האם זה מעשה התאבדות או שמא מאיר הסתבך עם השוק האפור בגלל חובות גדולים מידי ומישהו חיצוני נשלח לחסלם?
הרבה שאלות נותרות באויר.

הדס מגלה שהכירה את חני מבית הספר הדתי בו למדו שתיהן כמה שנים קודם לכן והיא פונה לכל מי שהכיר אותה כדי לברר עוד מידע אודותיה, כל מי שנקרה בדרכה מביע דיעה נחרצת על חני: היא היתה אישה שאפתנית שישבה בקניונים והזניחה את ילדיה, רק כסף היה חשוב לה והיא אפילו לא עבדה.
היא נדהמת מהשיפוטיות והביקורתיות שיש לאנשים במגזר הדתי, התחרות הסמויה כמה ילדים יש לכל אחד, באיזה רכב השכן נוהג וכמה מרוויח כל אחד בסוף החודש.

“כולם מגיעים במטרה אחת, להציג את עצמם ואת בני משפחתם כמצליחים, מאושרים ויפים.
את הכישלונות, האכזבות, הצעקות והכיעור משאירים לחדרים הנעולים.
הנחתי שכולם מעמידים פנים, אבל העמדת הפנים בחברה הדתית גדולה יותר.
בחברה החילונית, הלחץ סביב חתונה וילודה קטן יותר ולכן הצורך לטאטא פגמים ובעיות מתחת לשטיח פחות נחוץ.”

הדס היא נפש חופשיה, היא עושה מה שטוב לה ולא מנסה להתאים את עצמה ואת חייה לדפוסים המקובלים בחברה, היא אוהבת את עצמה, אוהבת להיות לבד עם עצמה ונהנת מהשקט שלה.

“אני אוהבת את המשפחה שלי ונהנת ממפגשים חברתיים, אבל אני גם חייבת להיות מידי פעם עם עצמי. כייף לי עם עצמי. אני חושבת שאני אחלה בן אדם להעביר איתו לבד את הזמן.”
​​

להדס אין צורך ורצון להיות אמא, בחברה שבה לכל משפחה יש שלושה ילדים וחצי, היא מכריזה בלב שלם שהיא לא מעוניינת להביא ילדים לעולם ומעוררת מבטי הערצה מנשים אחרות בעלילה ובמיוחד מהמגזר הדתי שהיו מוכנות להתחלף איתה.

היא חיה בדירה מרופטת עם הכלב שלה, מידי פעם הגרוש שלה מגיח לביקורים קצרים כי לשניהם עדיין קשה להתנתק לגמרי אחד מהשניה והדבר היחיד שמרגיע אותה אחרי יום עבודה מפרך זה לצפות בסרט ‘שמתי ברז למורה’ בפעם החמש מאות שלושים וארבע.

“יש משהו מרגיע בלחיות כמו חוראני, כשהדירה שלך ניראת כאילו משאית של אלטע זאכן הקיאה בתוכה באופן רנדומאלי רהיטים ואביזרים.”

העלילה מתחילה באופן שליו ולא מפתיע, לכאורה עוד מעשה התאבדות נוראי של משפחה אבל ככל שהדס ממשיכה לחקור במרץ, מתגלה סיפור נוסף, לא פחות מזעזע שמתחיל לשפוך אור על הדברים.
הסופרת מיכל הרטשטיין מביעה בספרה זה ביקורת נוקבת על חייהם של הדתיים בתוך הקהילה הסגורה שלהם, הרצון לרצות את החברה ולעמוד בתוך סטנדרטים נוקשים מביא לפעמים לתוצאות הרות גלות.
זהו ספרה השני של הסופרת מיכל הרטשטיין, אהבתי את הספר מאד.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=100889