משפחה וכבוד 2: חסרי רחמים

ליאם

אז היום היה היום. שתיתי היישר מבקבוק הקוניאק. לא היה לי כוח להשתמש בכוס.

"אתה מתכוון לחלוק?" שאלה נטשה, בזמן שהצמידה את גופה אליי.

העברתי לה את הבקבוק, נשענתי לאחור וצפיתי בה יוצקת את הקוניאק לגרונה. אלוהים, אתגעגע לגרון הזה, אבל רק אליו.

"איזה יום עצוב זה." היא קימטה את המצח, ולקחתי את הבקבוק בחזרה. אם רק הייתה עוזבת מייד אחרי ה"פגישות" שלנו. אבל לא היה טעם להעיף אותה ממש ברגע זה. הפגישות שלנו הסתיימו רשמית, או שאימא שלי הייתה דורשת לקבל את הביצים שלי, ואבא שלי היה נותן לה אותן.

"איך קוראים שוב לאישה הזאת?" שאלה נטשה ונשכבה עליי.

הסטתי קווצת שיער בלונדיני אל מאחורי אוזניה וחשבתי על כל הדברים שהעדפתי לעשות מאשר לדבר, אבל הייתי חייב לשלוט בעצמי.

"מלודי ניצ'י ג’ובאני." אמרתי, ולגמתי עוד קוניאק.

היא הזעיפה את פניה, וזה היה מכוער. רוב הבעות פניה היו מכוערות, אבל לא ביליתי איתה בגלל הפנים שלה. גם לא בגלל המוח שלה.

"שידוכים שייכים למאה התשע עשרה. איך אתה יכול להתחתן עם מישהי שלא פגשת אפילו? אין לך מושג איך היא נראית. מה אם היא מכוערת, או שמנה?" היא שאלה. זה בכלל לא היה רלוונטי בהתחשב במשפחה שלי ובתחום העיסוק שלנו.

"כבר הסברתי את זה מספיק פעמים, נטשה. משפחת ג'ובאני היא אחת המשפחות, אם לא המשפחה הכי חזקה באיטליה וברוב החוף המערבי. אבא שלי רוצה לשים קץ ליריבות בין האירים לאיטלקים. אז גם אם היא מכוערת, שמנה או מכוסה מכף רגל עד ראש בפצעים, אני אמלא את חובתי ואתחתן איתה." הדפתי אותה ממני וקמתי.

סדריק, אבא שלי, דיבר על הנישואים האלה במשך שתים עשרה שנים כבר. הייתי רק בן חמש עשרה ורציתי להוכיח את עצמי, אז הייתי מוכן לעשות הכול כדי לגרום למשפחה שלי להתגאות בי, כמו אידיוט. הייתי צריך לתת לדקלן להתחתן איתה, אבל הוא כבר הצליח לפרוץ לחשבון הבנק השוויצרי הגדול הראשון שלו, והשאיר את הרוסים בלי כלום. ניל כבר היה מבוגר מדי, וגם ככה מצא לעצמו חתיכה להשוויץ בה. כמו כל ילד, רצינו להרשים את אבא שלנו. חשבתי אז שאין לי ברירה, אבל כמו שאמרתי, הייתי אידיוט.

"אתה יכול פשוט להתחתן איתי, אני רבע איטלקייה." נטשה צחקה והתגלגלה על הסדינים שלי. אצטרך לשרוף את הסדינים האלו או אולי פשוט לקנות מיטה חדשה.

"לא, גם אם הגיהינום יקפא ואימא שלי תמות." עניתי ולקחתי מגבת.

"למה לא?" היא צעקה וכיסתה את החזה עם הסדין כאילו שהיה לה מה להסתיר.

הבטתי ישר לתוך עיניה. "כי את פרוצה, חסרת ערך, זונה, ואישה ללא שום חשיבות או שכל, שאין לה מה להציע חוץ מתחת יפה וגרון עמוק."

ניגשתי אליה ונישקתי את לחיה לפני שאחזתי בצווארה. "אבל אל תהיי עצובה. לכולנו יש תפקיד, ואת, ביצעת את שלך. אין שום צורך בשירותים שלך יותר."

שחררתי אותה, הוצאתי כמה שטרות מהארנק שלי וזרקתי אותם לכיוונה.

"אני לא זונה," היא ניסתה לא לבכות.

שנאתי בכייניות. נעצתי בה מבט.

"ולמרות זאת את הולכת לקחת את הכסף הזה."

הלכתי לשירותים, וכשהיא לא ענתה, הסתובבתי אליה בפעם האחרונה.

"קדימה, תתקדמי, ואם את חושבת לקחת משהו חוץ מאשר את הכסף שנתתי לך, אני לא אהסס להרוג אותך, עם או בלי קשר לגרון החלק שלך." והתכוונתי לזה. אני בן למשפחת קלהאן. המילה שלנו בשיקגו, וברוב החוף המזרחי, שווה לחוק. המשטרה כבר מזמן הפסיקה לנסות לרדוף אותנו.

שמעתי את דלת חדר השינה נפתחת ונסגרת, וחייכתי לעצמי לפני שנכנסתי להתקלח. זו תהיה המקלחת האחרונה שלי לפני שאפגוש את אשתי לעתיד.

האם אהבה מקלחות או דווקא העדיפה אמבטיות? לא היה לי אכפת, אבל זו רק הייתה דוגמה לכך שלא ידעתי עליה שום דבר חוץ מאשר את תאריך הלידה שלה, שלושה עשר בפברואר 1990, ועוד כמה פרטים קטנים. אבא שלה קבר כל מידע אחר אודותיה. לא היו שום תמונות שלה, גם לא במדיה החברתית. אף לא תמונת רישיון. כלום. אפילו לא חשבונית עם השם שלה. היא הייתה רוח רפאים. הייתי יכול לחשוב שהיא בכלל לא קיימת.

אבל זה היה מאוד הגיוני. הייתי עושה את אותו הדבר אם הייתה לי בת. היו בני זונות משוגעים בעולם שלא הבינו את המשמעות של להיות ילד לבוס במאפיה. משפחה זה הכול. זה הדבר היחיד שאבא שלי חפר לנו לתוך המוח מאז שהיינו קטנים.

חוק מספר אחד: אתה הורג למען המשפחה. אתה מת למען המשפחה, כי אי אפשר לסמוך על אף אחד אחר.

כשהייתי צעיר ומגושם, אידיוט אחד בבית הספר חשב שיהיה מצחיק לדחוף אותי במדרגות. באותו הלילה, ניל ודקלן שרפו את הבית שלו אחרי שהכו אותו כמעט עד מוות. כשהם חזרו הביתה וסיפרו לאבא מה הם עשו, הוא נתן להם את המפתחות של הפורשה, ואמר לי ללמוד מהם. זה בדיוק מה שעשיתי, ועשיתי זאת היטב. זו הסיבה שהיום אני יד ימינו של אבא שלי, למרות שניל יותר מבוגר ממני. לניל זה לא משנה – הוא גם ככה הכוח הפיזי שלנו, ובן דוד שלנו, דקלן, פועל מאחורי הקלעים. זה עבד מושלם.

חוק מספר שתיים: אל תיקח שבויים, ואל תתחרט על זה.

יצאתי מהשירותים וראיתי את כולם עומדים שם: אבא שלי, אח שלי, ובן דוד שלי, לבושים בחליפות הכי יפות שכסף יכול לקנות.

"קראת את המסמכים ששלחתי לך או שהיית עסוק מדי עם הזונה שלך?" אבא שלי שאל ונעץ מבט לכיוון המסמכים על השולחן שלי.

"הוא בטח עצר כשראה שאין שם תמונות," דקלן חייך וניל אחריו.

"למען האמת כן קראתי, אבל ממש לא אכפת לי איפה היא למדה או מה הצבע האהוב עליה. הדבר היחיד שכן מעניין אותי לא מופיע במסמכים. יכול להיות שמלודי ג'ובאני נראית כמו סוסה איטלקייה."

אבי נעמד מולי, באותו גובה כמוני, וחסם את הדרך שלי לארון.

"אבא – "

"שכחת מה עומד כאן על הפרק?"

"איך – "

"אל תפריע לי." הוא חייך. "נראה ששכחת שהדרך היחידה שלך להיות ראש המשפחה הזאת היא דרך נישואים."

"לא אכפת לי משום דבר שרשום במסמכים האלו."

הוא תפס בצווארי ונעץ בי מבט. "תרים את התיק, ילד."

השתחררתי ממנו וראיתי את דקלן עומד ליד השולחן שלי, מוכן להגיש לי את המסמכים. ניל עמד מאחורי אבא שלי, מוכן לזחול לתוך התחת שלו אם צריך.

"אני לא צריך את התיק, כבר פאקינג קראתי אותו. מלודי ניצ'י ג'ובאני: בת עשרים וארבע, נולדה בשלושה עשר בפברואר בבית חולים לא ידוע בצפון קליפורניה, בת יחידה לאורלנדו ואביאלה ג'ובאני, שהגיעו לארצות הברית מאיטליה בגיל הנעורים. אימא שלה מתה כשהייתה קטנה, ומאז אורלנדו פחות או יותר נעל אותה באיזה מגדל גבוה. רוב חייה למדה בבית, עד שעברה ללמוד בקולג' קטן באיזו עיר חסרת משמעות שנקראת קסקדיה באורגון. אני מנחש ששם המציאו את ההחלקה על הקרח ואת הנצנצים." נפנפתי לדקלן שאני לא צריך את התיק, והלכתי לארון שלי.

הידקתי את העניבה האדומה שלי מסביב לצוואר, ודקלן וניל גיחכו ממה שאמרתי, בזמן שאבא שלי עמד וחיכה לשמוע עוד.

"חוץ מזה היא פאקינג רוח רפאים. אין תמונות, אין טביעות אצבע. רק פירורים בכל החוף המערבי בזמן שאבא שלה רצח כל יריב איטלקי ואירי בטווח של מאה קילומטר לפני שהשתלט להם על השטח." עד שגילינו שהם אלו שעמדו מאחורי כל האירועים האלו, החוף המערבי היה חסום בפנינו. שום דבר מהתוצר שלנו לא יכול היה להיכנס לשם או לצאת משם בלי להיתפס, ועכשיו הם גם התחילו להתקדם דרומה לכיוון הקרטלים במקסיקו.

האיטלקים תמיד היו חייבים להשתלט על הכול, ולשים את היד שלהם על הכול.

"בפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי את מלודי, היא התאמנה בירי בצלחות חרס בזמן שאני ואבא שלה דיברנו על האפשרות לחוזה הזה במשרד שלו. הראש הקטן והכהה שלה לא פספס אפילו פעם אחת, והיא הייתה בת תשע." אבא שלי אמר.

"זה אמור להרשים אותי? לרגש אותי? להלחיץ אותי? תודה לאל, היא יודעת לירות בצלחות חרס. היא עדיין אישה כמו כל שאר הנשים."

הוא לא דיבר, רק חצה את החדר. פתאום שלוש נשים קולניות החלו לדפוק בדלת.

"ליאם, תזדרז, אתה צריך לפגוש את מר ג'ובאני עוד שעה!" אשתו של בן דוד שלי צעקה דרך הדלת.

צריך לשים גבול לכמות הגבולות שמחותנים יכולים לחצות. אם לדקלן לא היה כל כך אכפת ממנה והיא לא הייתה משפחה, הייתי מתפתה לפגוע בה.

"תשתלט על האישה שלך," אמרתי לו.

לא הצלחתי להבין אף אחד מהם. דקלן היה שקט, רגוע, ובהיר כמו שלג, בזמן שקורליין הייתה קולנית, חברותית, ו... טוב, שחורה. אבא שלי כעס במשך עשר שניות מכיוון שהיא לא הייתה אירית, עד שהוא הבין שאין לו באמת זכות דיבור, מכיוון שאימא שלי רק חצי אירית.

"ליאם, תפסיק לאונן," אוליביה, אשתו הנועזת של ניל אמרה. עכשיו כל השלוש חדרו לי לתוך החדר.

"לא הזמנתי אתכן להיכנס – "

אוליביה צחקה. "ראינו את הפרוצה שלך בורחת מפה אז הנחנו שאתה מתארגן."

ניל ודקלן צחקו כמו מפגרים עם הנשים שלהם.

"אם אכפת לכם מהחיים שלהן, אתם תיקחו אותן מפה ומהר!" סיננתי דרך שיניי.

"אתה מאיים על הבנות שלי?" אימא שלי שאלה.

"כן, כמו תמיד." קורליין צחקה לפני שחיבקה אותה. וכמובן שאימא שלי חיבקה אותה בחזרה, הבוגדת.

"אלוהים ישמור, שכולם יצאו!" רציתי להרוג את כולם.

"אל תדבר אליי ככה, ילד." אימא שלי אמרה ונעצה בי מבט עם העיניים הירוקות שלה, מה שגרם לניל לצחוק.

"תגידי לו, אימא ," הוא אמר.

התחננתי בפניה עם העיניים שלי.

"אני לא יכולה לעמוד בפני המבט הזה שלך," היא מלמלה, וידעתי שניצחתי.

תודה לאל.

"אני חושבת שמיצינו בינתיים, בואו ניתן לילד להתלבש בשקט." היא אמרה. הייתי נעלב מהמילה 'ילד', אבל כרגע כל מה שהיה אכפת לי הוא להעיף את כולם מהחדר שלי בלי שאצטרך להשתמש בכוח.

"תגיד לנו אם תצטרך עזרה במשהו, מותק," היא הוסיפה לפני שהם יצאו.

לאן אני הולך לעזאזל, לנשף?

"אני בן אדם מבוגר, אימא ."

היא שוב נעצה בי מבט עם העיניים הירוקות שלה. "בן אדם מבוגר לא צריך זונות."

כולם צחקו ואז יצאו וסגרו את הדלת, אבל עדיין יכולתי לשמוע אותם. זו הייתה עוד סיבה לכך שרציתי כבר להתחתן. לא היית גבר אירי "אמיתי" עד שלא הייתה לך אישה. בלי אישה, לעולם לא הייתי זוכה לכבוד שמגיע לי.

תכננתי לקחת את המלודי ג'ובאני הזאת ולהפוך אותה לאישה שמתאימה לשלוט באימפריה שלנו לצידי. עם הכוח של המשפחה שלה שיתווסף לשלי, יהיה לי הכול לפני גיל שלושים. המחשבה הזאת והפוטנציאל של העתיד המשותף, גרמו לזין שלי לעמוד. רק חלק קטן בי חשב על איך היא נראית. שם המשפחה שלה והנאמנות שלה הספיקו כדי לגרות אותי. למזלי, ממה ששמעתי לפחות, היא כבר ידעה מה המשפחה שלה עושה. לא היה לי זמן לאמן אותה או להכין אותה למה היא צריכה לצפות, ולמה לפעמים הבגדים שלי יהיו ספוגים בדם.

סידרתי את העניבה, לקחתי את האקדח שלי, ושמתי את האגרופנים בכיס. פתחתי את הדלת ואבא שלי עמד שם, או יותר נכון ארב. הוא הביט בי מלמעלה למטה לפני שהנהן ואישר.

חוק מספר שלוש: זה שאתה מוכר סמים בתור מקצוע זה לא תירוץ לא להתלבש יפה.

"הינה רישומים עדכניים של העסקים והכספים של משפחת ג'ובאני," הוא אמר והעביר לי תיק עבה כשהתחלנו ללכת.

הוא והפאקינג תיקי מסמכים שלו.

"איך הצלחנו להשיג את זה?" שאלתי בלי לחשוב, ואז עניתי לעצמי. "דקלן משתפר."

"הוא פרץ את חומת האש הבוקר... בזמן שהיית עם גברת ברייר." הוא נעץ בי מבט.

"סיימתי את זה." אמרתי כשהגענו לרכבים שחיכו בחוץ.

אימא שלי חייכה, ונישקה את שנינו על הלחי.

"אני מקווה מאוד, או שלא תהיה לי ברירה אלא להתערב." הוא נישק את אימא שלי בחזרה. "להתראות יקירתי, אנחנו נחזור בבוקר."

"אני יודעת איך זה עובד. תודיעו לי אחרי שתפגשו אותה." היא אמרה, וניל ודקלן נכנסו לרכב אחר. אף פעם לא נסענו ברכב אחד. אני ואבא שלי נסענו ביחד, ודקלן וניל נסעו ביחד.

נכנסתי לאאודי השחורה שלי, ועברתי על המסמכים. ידעתי שברגע שנתחיל לנסוע הוא יתקשר. כשהטלפון שלי צלצל, הנהג פשוט חיבר ישר את הבלוטות' של האוטו.

"סיימת?" אבא שלי שאל אותי.

חייכתי. "הבן זונה כמעט שילש את הרווחים שלו תוך פאקינג שנה."

"הוא גם הצליח איכשהו להכניס את התוצר שלו לשטח של משפחת ואלרו – יוון, רוסיה והפיליפינים. יש לו רשתות כמעט בכל מזרח אירופה, המזדיין." דקלן אמר דרך הקשר. מסתבר שהיינו בשיחת ועידה.

ניסינו לחדור לשוק הסמים בצד ההוא של העולם בארבע השנים האחרונות, אבל משפחת ואלרו שמרה על השטח הזה כמו אבא בחופשת סמסטר של הבת שלו. היו שלוש משפחות שהיו חזקות יותר מכל השאר: משפחת קלהאן, משפחת ג'ובאני, ופאקינג משפחת ואלרו. משפחת ואלרו היו נחשים. לא, הם היו תולעים שזחלו באדמה ואכלו את החרא של עצמם. רובם היו רוסים, חלק גרמנים, וכולם היו גנבים שגנבו את הנכסים שלי ומכרו אותם.

"נראה שלאיש הזה יש כמויות מזל לא הגיוניות בתחת שלו," אמרתי. לא הייתה דרך אחרת להסביר את זה שהוא הצליח לעשות כל מה שעשה בלי למצוא את עצמו קבור באדמה.

"שלא לדבר על זה שהוא גדל במספרים. כשהייתי במקסיקו ראיתי לפחות עשרים גברים של ג'ובאני שומרים על שטחי הרואין מתחת לאדמה." ניל אמר עם קצת יותר מדי התלהבות. "פאקינג מתחת לאדמה, אתם מאמינים? אני לא יכול להתחיל לדמיין את כמות המידע שהם צריכים בשביל לגרום לזה לעבוד. שם למטה השם ג'ובאני גורם לגברים לברוח ולהתחנן על חייהם."

"Táimid ag titim ar gcúl (אנחנו נופלים לאחור) ואני לא אוהב להיות מאחור. אני לא מוכן לשבת ולשתוק בזמן שהם עוקפים אותי. אתה מבין אותי?" אבא שלי אמר. "ליאם?"

"אני יודע." נאנחתי. בפעם האחרונה לעזאזל.

"אל תהרוס את זה. אנחנו צריכים את הנישואים האלו כדי למחוץ את ואלרו וכל אחד אחר." אבא שלי הוסיף, שוב.

"תודה לאל שלבחור המסכן לא נולד בן," דקלן אמר.

"שום דבר לא סופי," אבא שלי ענה. "גם אחרי שליאם יתחתן איתה, מה שייקח רק כמה ימים אם אימא שלך תקבל את מה שהיא רוצה, הם לא יתנו לנו פשוט את הכול. זה יכול לקחת חודשים עד שזה יהיה השם שלנו שיגרום לאנשים לפחד."

"ליאם, אתה יכול לעשות את זה? אתה מאוד יהיר ורדוד. מה יקרה אם היא לא עומדת בסטנדרטים הגבוהים שלך?" הטון של ניל היה רציני, ורציתי לשבור משהו על הפנים שלו.

"לך תזדיין." לא היה סיכוי שאהרוס את זה. הם כבר היו צריכים לדעת את זה. הבת של אורלנדו ג'ובאני הייתה המפתח לכל דלת. "אם היא לא עומדת בסטנדרטים, אז אני אשתה עד שלא אצליח ללכת בקו ישר. או עד שאצליח לשכנע אותה ללכת למנתח הפלסטי של אוליביה." זה לא לגמרי היה בצחוק. אנשים מכוערים לא היו חייבים להישאר מכוערים לנצח.

"תלך אתה להזדיין," הוא נבח.

"יופי, תודה ליאם, עכשיו הוא הולך להתבכיין כל הדרך." דקלן נאנח.

"תראה כמה אכפת לי." הנהנתי לנהג והוא ניתק בשבילי את השיחה.

הייתי צריך רגע לעצמי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הג'ובאני הקטנה הזאת שהולכת להיכנס לחיי. הוצאתי את הטבעת מהכיס שלי ובהיתי ביהלום העצום שהולך לחתום את גורלנו. היא איטלקייה, מה שאומר קתולית, כמונו, וזה אומר:

חוק מספר ארבע: אין גירושים.

"למקומות, היכון..." לחשתי לעצמי. אני אגרום לזה לעבוד ולא אוותר עד שאמות. אבל אם היא אפילו קצת דומה לנשים שיצאתי איתן בעבר, היא תרקוד לצליל שאנגן לה, ולא יכולתי לחכות כבר.