משפחה של שקרנים

הבן שלי ג'וני מת.

ג'ונתן סינְקְלֶר דֵניס, ככה קראו לו. הוא מת בגיל חמש־עשרה.

כי היתה שריפה, ואני אוהבת אותו וגרמתי לו עוול ואני מתגעגעת אליו. הוא לעולם לא יהיה גבוה יותר, לא יחיה בזוגיות, לא יתאמן לעוד מרוץ, לא יטוס לאיטליה כמו שהוא רצה, ולעולם לא ייסע ברכבת הרים שמתהפכים בה עם הראש למטה. לעולם לא. לעולם לא יעשה שום דבר.

ובכל זאת, לעתים קרובות הוא מבקר במטבח שלי באי בּיצְ'ווּד.

אני רואה אותו בשעת לילה מאוחרת, כשאני לא מצליחה לישון ויורדת למזוג לי קצת ויסקי. הוא נראה בדיוק כמו אז, כשהוא היה בן חמש־עשרה. השיער הזהוב שלו מזדקר, כמו עשבים. האף שלו צרוב משמש. הציפורניים כסוסות, ובדרך כלל הוא במכנסי גלישה קצרים וקפוצ'ון. לפעמים הוא לובש מעיל רוח כחול משובץ, כי נהיה קר בבית.

אני מרשה לו לשתות ויסקי, כי בלאו הכי הוא מת. מה כבר יכול לקרות לו? אבל ברוב המקרים הוא מעדיף שוקו חם. רוח הרפאים של ג'וני אוהב לשבת על הדלפק ולחבוט ברגליים יחפות בארונות התחתונים. הוא מוציא את אבני השבץ־נא הישנות, ותוך כדי שיחה הוא מרכיב כל מיני משפטים על הדלפק. שהמנה בצלחת לא תהיה יותר גדולה מהתחת. תשובה שלילית היא לא אפשרית. כדאי להיות חביבים גם כשלא חייבים. דברים כאלה.

לא פעם הוא מבקש שאני אספר לו על המשפחה שלנו. "תספרי לי על הנעורים שלכן," הוא אומר הלילה. "כשהייתן צעירות, את ודודה פֶּני ודודה בֶּס."

אני לא אוהבת לדבר על התקופה ההיא. "מה אתה רוצה לדעת?"

"מה שלא יהיה. מה עשיתן. בילויים ותעלולים. כאן, באי ביצ'ווד."

"הכול היה כמו עכשיו. שטנו בסירות. שחינו. טניס, גלידה, בשר על האש."

"והיחסים ביניכן היו טובים בתקופה ההיא?" הוא מתכוון ליחסים ביני לבין שתי האחיות שלי, פני ובס.

"בדרך כלל."

"הסתבכתן בצרות לפעמים?"

"לא," אני אומרת. ואז מוסיפה, "כן."

"באיזה עניין?"

אני מטלטלת את ראשי.

"תספרי לי," הוא לוחץ עלי. "מה הדבר הכי נורא שעשיתן? קדימה. תשפכי."

"לא!" אני צוחקת.

"כן! בקשה־בקשה־בקשה? הדבר הכי נורא שעשיתן בתקופה ההיא. תספרי לַבֵּן המת המסכן שלך את כל הפרטים המגעילים."

"ג'וני."

"בחייך, לא יכול להיות שזה עד כדי כך נורא," הוא אומר. "אין לך מושג איזה דברים ראיתי בטלוויזיה. הרבה יותר גרועים מכל מה שיכולתן לעשות אז, בשנות השמונים של המאה הקודמת."

אני מניחה שג'וני רודף אותי כי בלי תשובות הוא לא יכול לנוח בשלום על משכבו. הוא כל הזמן שואל אותי על המשפחה שלנו, משפחת סינקלר, כי הוא מנסה להבין את האי הזה, את האנשים שחיים בו, ולמה אנחנו מתנהגים ככה. את ההיסטוריה שלנו.

הוא רוצה לדעת למה הוא מת.

אני חייבת לו את הסיפור הזה.

"בסדר," אני אומרת. "אני אספר לך."

שמי המלא הוא קרוליין לֶנוֹקְס טאפְט סינקלר, אבל אנשים קוראים לי קֶרי. נולדתי ב־1970. הסיפור הזה קרה בקיץ שבו הייתי בת שבע־עשרה.

בשנה ההיא שלושת הבנים באו לחופשה באי ביצ'ווד. ובשנה ההיא ראיתי רוח רפאים בפעם הראשונה.

מעולם לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד, אבל נדמה לי שזה הסיפור שג'וני צריך לשמוע.

הסתבכתן בצרות לפעמים? הוא שואל. תספרי לי. מה הדבר הכי נורא שעשיתן? קדימה, תשפכי... הדבר הכי נורא שעשיתן בתקופה ההיא.

לא יהיה קל לספר את הסיפור הזה. למעשה, אני לא בטוחה שאני יכולה לספר אותו במלוא הכנות, אבל אני אנסה.

כי כל חיי הייתי שקרנית.

זה לא דבר נדיר במשפחה שלנו.