משפחת בנדטי 3: סרג’יו

1 סרג'יו

פאק. אני שונא את המחסנים המזוינים האלה. הם תמיד מאובקים וקפואים.

אני מוקף בשניים מאנשיי, וארבעה חיילים נוספים הולכים אחרינו, כשתריסר נוספים מחכים בחוץ. זה כדי לעשות רושם. ג'ו ולאנס ויטֵלי עברו את הגבול.

לאנס. מי, לעזאזל, קורא לילד שלו לאנס בעסק שלנו? לא פלא שהוא עושה שרירים. הוא מנסה להראות שהוא לא נקבה.

הצעדים שלנו מהדהדים בין המכונות הכבדות בזמן שאני הולך אחרי רומן, הדוד שלי, דרך החדר הראשי אל החלק האחורי, שם מוחזקים האחים. אין דלת לחדר ההוא והאור שמפיצה הנורה הבודדת עומד בניגוד מושלם לחושך ששורר ביתר חלקי החדר.

אחרי צליל של אגרוף שמתמזג עם בשר נשמעת אנקה. האנקה, אני יודע, בוקעת מג'ו או מלאנס. אני מנקה מוך מהשרוול שלי ומסדר את דשי החולצה, כשאנחנו מתקרבים לכניסה.

רומן נכנס אל החדר, נעמד בצד ומשלב את זרועותיו. הוא סורק את החדר ואז פונה אליי, מהנהן קצרות וממתין.

אני נכנס אל החדר, מסובב את צווארי והוא משמיע קנאק. ישנתי גרוע הלילה.

המראה שמקדם את פניי איננו מראה חדש עבורי. העבריינים יושבים על כיסאות בעלי משענות, אבל הם אינם קשורים. יש דם על החולצה הלבנה של ג'ו. הוא טרי. אני מניח שהוא זה שקיבל את האגרוף ששמעתי.

"זה מגעיל. שים לו משהו על האף," אני אומר לאחד הגברים.

"זה שבור, לעזאזל," ג'ו מתבכיין ולוקח לידו את הסמרטוט המגעיל שמישהו דוחף לו.

אני הולך ישר אליו ומתכופף כדי לקרב את פניי אליו. "יש לך מזל שאתה לא שבור. תגיד תודה, או שגם זה ישתנה."

הוא נושם נשימות קצרות ואני יודע שהוא נושך את השפה כדי לא לענות.

"סרג'יו," לאנס פותח. לאנס הוא האח הגדול, זה שקצת יותר חכם. או זה שיש לו פחד בריא מהמוות.

ממני.

אני מזדקף ופונה אליו.

"מר בנדטי," הוא מתקן את עצמו.

אני ממתין.

"אחי פישל, אבל זה תוקן. הבנות חזרו הביתה; לא קרה כלום, הכול טוב, לא?" הוא מנסה לחייך, אבל לא מצליח כי שפתיו צונחות.

"באיזו טריטוריה אתה חי?" אני שואל. זה היה לילה ארוך ומזוין ואנחנו לא קרובים לסופו. אני עייף ולכן אני ניגש ישר לעניין.

"בשלך, אדוני," הוא עונה.

"באיזו טריטוריה המשפחות שלכם חיות? האימהות, האחיות, הנשים, הבנות?"

פניו של לאנס, שהיו חיוורות כשהגעתי, הולכות ומאפירות. "שלך, מר בנדטי. בטריטוריה של משפחת בנדטי."

אני מהנהן ומעביר את מבטי לג'ו. "למי אביך נשבע נאמנות, ג'ו?" עיניו מצומצמות, וכשהוא לא עונה לי מייד, לאנס מכחכח בגרונו, אבל אני עוצר אותו. "אני שואל את האח המזוין שלך."

"בנדטי," ג'ו אומר בשיניים חשוקות.

"גם משפחת דה־מרקו הייתה נאמנה לנו פעם, עד שהיא כבר לא הייתה," אני מזכיר להם. מה שקרה למשפחה ההיא אמור להיות אזהרה מספקת. מה שקורה ומה שעוד יקרה ללוסיה דה־מרקו, הבת היקרה, אמור להספיק. אבי צודק בקשר לפחד, אבל זה לא הכול. אכזריות – זה מה שבאמת מביא לך כבוד בעסק הזה.

אבא שלי אכזרי.

ואני בנו של אבי.

"יש לך אחות, נכון?" אני שואל. "אנה, כן? בת כמה היא עכשיו?"

לאנס בוהה בי, עיניו פעורות לרווחה ומלאות אימה.

אני אולי לא מסכים עם האופן שבו אבי טיפל בבת של דה־מרקו, אבל אני מבין את זה. "היא בגיל של לוסיה דה־מרקו, אני צודק?"

"היא רק בת שש־עשרה, אדוני," לאנס אומר, קולו שקט יותר.

"כן, בגיל שבו הייתה לוסיה דה־מרקו כשהם הפסידו במלחמה שהם פתחו נגדנו." אני לא צריך להגיד משהו נוסף.

"סרג'יו – " לאנס מתחיל, "מר בנדטי – "

אני מרים יד כדי לעצור אותו. "בואו נהיה ברורים. אני עומד לתת לכם אזהרה; עוד הזדמנות אחת, משום שאני מכיר את אביכם. הוא היה חבר של המשפחה שלי. אבל אם תעברו שוב את הגבול, ההשלכות יהיו הרבה יותר... בעלות השפעה לטווח ארוך."

לאנס בולע רוק.

"בני בנדטי לא סוחרים בבני אדם. זה ברור?"

"כן, אדוני," לאנס אומר בשקט.

אני מביט בג'ו. לו מבט היה יכול להרוג – הייתי מת עכשיו.

אני תופס בשערו של ג'ו ומושך בחוזקה. "זה פאקינג ברור?"

אחד מאנשיי דורך אקדח ולאנס מייבב כמו ילדה מזוינת.

"אתה הקשוח?" אני שואל את ג'ו, "זה מדכא להיות תמיד בצילו של האח הגדול, מה?"

הוא נושף בחוזקה ומסיט את מבטו ממני, אבל לא אל אחיו. אני צודק. הוא כמו דומיניק, אחי הקטן. הוא יודע שלעולם לא יהיה הבוס וזה הורג אותו. "האם זה ברור, ג'ו? או שאני צריך לעשות ממך דוגמה?" אני מושך שוב בשערו מלא הג'ל. אם אמשוך פעם אחת בכיוון הלא נכון, אשבור את צווארו. מהר ונקי. לא יהיה דם על החליפה שלי והוא יודע את זה.

"ברור," הוא אומר.

אני משחרר אותו, מנגב את ידיי על מכנסיי ומחליט שעדיין לא סיימתי. "עכשיו, תראה לי את הנאמנות שלך. את הכרת התודה שלך על נדיבותה של משפחתי לנוכח האירוע המצער הזה." אני הולך לאחור ונותן לו מרחב. הוא יודע מה אני רוצה, וזה יהרוג אותו לעשות את זה, אבל הוא עומד לעשות את זה.

אני ממתין. יש לי סבלנות.

"ג'ו, פשוט תעשה את זה כבר, לעזאזל," לאנס מורה לאחיו כשעוברת דקה שלמה וג'ו לא זז.

פניו של ג'ו נצבעות באדום לוהט ועיניו מתמלאות זעם, אבל מהר מאוד רגלי הכיסא חורקות על רצפת הבטון כשהוא נופל על ברכיו לרגליי.

אני מביט למטה, נותן לו עוד מקום. החיוך שלי מתרחב כשהוא משתטח חסר אונים ושפתיו נוגעות בנעלי.

אני רוצה לבעוט בבן־זונה, אבל אני לא עושה זאת. אני בן אדם שיש לו מילה. אתן להם עוד הזדמנות אחת.

קול נשמע מבמת המתכת שבנויה לאורך כל היקפו של המשרד. אני מביט בה. זו כנראה במת צפייה שממנה אפשר לראות את כל הנעשה במפעל.

אני לא יודע אם מישהו אחר שמע את הקול. מבט אל רומן אומר לי שגם הוא שמע, אבל האחרים לא שמו לב. אני מהנהן אליו. הוא יוצא מהחדר, שני גברים בעקבותיו.

כשאני מחזיר את מבטי אל המחזה שמולי, אני מודע מאוד לנעשה סביבי. אני רוצה לקלוט כל תנועה משום שהרעש הזה היה חזק מכדי להיות רעש שהפיק עכבר.

"תוציאו אותם מכאן," אני אומר לשני החיילים שמאחורי האחים.

"כן, אדוני."

אני מתבונן בג'ו ובלאנס כשהם מוצָאים בגסות מהחדר. אחרי כמה שניות, אני פונה אל אנשיי. "בואו נלך," אני אומר בקול רם.

הם יוצאים. אני נשאר מאחור, מכבה את האור ומקשיב לצעדיהם המהדהדים בזמן שהם מפנים את הבניין. אני מושיט יד אל האקדח שלי שמתחת לז'קט והולך בשקט לעבר הכיוון שממנו הגיע הקול.