משפחת קיין והאלים המצריים 2: כס האש

1 שוב מוזיאון, שוב פיצוץ

שלום, קרטר מדבר.

תשמעו, אין לנו זמן להקדמות ארוכות. אני חייב לספר את הסיפור הזה כמה שיותר מהר, אחרת כולנו נמות.

אם לא הקשבתם להקלטה הראשונה שלנו, אז... נעים מאוד, זה המצב בקצרה: האלים המצריים מתרוצצים בכל רחבי העולם המודרני; חבורה של חרטומים בשם "בית החיים" מנסה לעצור אותם; כולם שונאים את סיידי ואותי; ונחש ענקי עומד לבלוע את השמש ולהשמיד את העולם.

[אאוץ'! מה את רוצה ממני?]

סיידי הכניסה לי בוקס בכתף. היא אומרת שאני רק מלחיץ אתכם. שאני צריך לחזור קצת אחורה, להירגע ולספר את זה בצורה מסודרת.

אין בעיה. אבל לדעתי דווקא מאוד כדאי שתילחצו.

המטרה של ההקלטה הזאת היא לספר לכם מה באמת קורה בעולם, ולמה הכול השתבש. אני בטוח שתשמעו הרבה אנשים מלכלכים עלינו, אבל באמת שאנחנו לא אשמים במוות של כל האנשים האלה. ולגבי הנחש, גם זה לא קרה באשמתנו. טוב... לא לגמרי. וחרטומי כל העולם חייבים לאחד כוחות. זה הסיכוי היחיד שלנו.

אז הנה הסיפור. תשפטו בעצמכם. הכול התחיל כשהעלינו את ברוקלין באש.

* * *

המשימה היתה אמורה להיות פשוטה: להתגנב למוזיאון ברוקלין, לקחת בהשאלה חפץ מצרי קדום ולהסתלק בלי שיתפסו אותנו.

לא, זה לא היה שוד. בסופו של דבר התכוונו להחזיר את החפץ הקדום. אבל אני מניח שבאמת נראינו חשודים: ארבעה ילדים בבגדי נינג'ה שחורים על גג המוזיאון. אה, כן, ובבון, לבוש גם הוא כמו נינג'ה. בהחלט חשודים.

כצעד ראשון שלחנו את המתלמדים שלנו, ווֹלְט וג'אז, לפרוץ את החלון הצדדי, בזמן שח'וּפוּ, סיידי ואני בחנו את כיפת הזכוכית הגדולה שבמרכז הגג, שהיתה אמורה לשמש לנו כנתיב בריחה.

נתיב הבריחה שלנו לא נראה מבטיח במיוחד.

החשכה ירדה מזמן, והמוזיאון היה אמור להיות סגור. אבל כיפת הזכוכית קרנה אור. שנים–עשר מטר מתחתינו, בתוך המוזיאון, מאות אנשים בחליפות טוקסידו ובשמלות ערב שוחחו ורקדו באולם נשפים בגודל האנגר מטוסים. תזמורת ניגנה, אבל בגלל הרוח שייללה לי באוזניים והשיניים שלי שנקשו, לא שמעתי שום דבר. והייתי קפוא לגמרי בפיג'מת הפשתן שלי.

חרטומים אמורים ללבוש פשתן כי זה בד שלא מפריע לביצוע קסמים, ואני בטוח שזאת מסורת נפלאה במדבר המצרי, כי כמעט אף פעם לא קר שם ולא יורד גשם. בברוקלין, בחודש מרץ — זה ממש לא להיט.

לא נראה שהקור הפריע לאחותי, סיידי. היא היתה עסוקה בפריצת המנעולים של הכיפה וזמזמה לעצמה לצלילי שיר כלשהו מהאייפוד שלה. ואני שואל אתכם — מי מביא איתו נגן מוזיקה לפריצה למוזיאון?

היא היתה לבושה בבגדים כמו שלי, אבל עם נעליים צבאיות. בשיער הבלונדיני שלה היו צבועים פסים אדומים — לא בדיוק שיא ההסוואה. יש לה עיניים כחולות ועור בהיר כך שהיא ממש לא דומה לי, אבל אין לנו בעיה עם זה. אני שמח שיש לי אפשרות, במקרה הצורך, להכחיש שהילדה המטורפת הזאת היא אחותי.

"אמרת שהמוזיאון יהיה ריק," התלוננתי.

סיידי לא שמעה אותי, עד שמשכתי לה את האוזניות מהאוזניים וחזרתי על דברי.

"טוב, הוא היה אמור להיות ריק." היא גרה בארצות הברית כבר שלושה חודשים, ולמרות שאני בטוח שהיא תכחיש את זה, היא התחילה לאבד את המבטא הבריטי שלה. "באתר האינטרנט של המוזיאון היה כתוב שהוא נסגר בחמש. מאיפה הייתי צריכה לדעת שיערכו כאן חתונה?"

חתונה? השקפתי למטה וראיתי שסיידי צודקת. כמה מהגברות לבשו שמלות שושבינה בצבע אפרסק. על אחד השולחנות ניצבה עוגת קומות לבנה ענקית. שתי קבוצות נפרדות של אורחים הרימו את החתן ואת הכלה על כיסאות ונשאו אותם ברחבי החדר בעוד חבריהם רוקדים סביבם ומוחאים כפיים. נראה שעוד רגע והכיסאות האלה הולכים להתנגש חזיתית.

ח'וּפוּ נקש על הזכוכית. אפילו בבגדיו השחורים, היה קשה לו להיעלם בצללים בגלל הפרווה הזהובה שלו, שלא להזכיר את האף והישבן הצבעוניים שלו.

"אה!" הוא נהם.

הצליל הזה יכול להביע כל דבר בשפתו הבבונית, מ"תראו, יש אוכל שם למטה" ועד "הזכוכית הזאת מלוכלכת", או "היי, האנשים האלה עושים דברים ממש טיפשיים עם כיסאות."

"ח'וּפוּ צודק," פירשה סיידי את דבריו. "תהיה לנו בעיה להתגנב החוצה כשיש כאן מסיבה. אולי אם נעמיד פנים שאנחנו אנשי תחזוקה — "

"בטח," אמרתי. "'סליחה, כולם לזוז, ארבעה ילדים סוחבים כאן פסל במשקל שלושה טון. זה בסדר, תתעלמו מאיתנו, אנחנו רק נרחיף אותו אל הגג ונסתלק'."

סיידי גלגלה עיניים. היא שלפה את השרביט שלה — מקל שנהב מעוקל שדמויות מפלצות מגולפות בו — והצביעה על בסיס הכיפה. הירוגליף זהוב זהר לרגע, והמנעול האחרון נפתח בנקישה.

"טוב, אם אנחנו לא מתכוונים לצאת מכאן," היא אמרה, "בשביל מה אני פותחת את הכיפה? אנחנו לא יכולים לצאת באותה דרך שניכנס — דרך החלון הצדדי?"

"אמרתי לך. הפסל ענקי. הוא לא יעבור בחלון הצדדי. וחוץ מזה, המלכודות — "

"אז ננסה שוב מחר בלילה?" היא שאלה.

הנדתי בראשי לשלילה. "מחר מפרקים ואורזים את כל התצוגה כדי לשלוח אותה למקום אחר."

היא הרימה גבות בדרך המעצבנת הזאת שלה. "אולי אם מישהו היה מודיע לנו קצת יותר מוקדם שאנחנו צריכים לגנוב את הפסל הזה — "

"תרדי מזה." ידעתי לאן היא חותרת, ולא היה טעם שניתקע על הגג הזה כל הלילה בוויכוחים. היא צדקה, כמובן. באמת הודעתי על זה ברגע האחרון. אבל היי — המקורות שלי לא בדיוק מהימנים. אחרי שבועות של בקשת עזרה, סוף סוף קיבלתי רמז מחברי הטוב הוֹרוּס, אל המלחמה בעל ראש הבז, שדיבר אלי בחלום: אה, דרך אגב, החפץ הקסום ההוא שחיפשתם? זה שאולי יהיה המפתח להצלת העולם? כבר שלושים שנה שהוא נמצא ממש קרוב לכאן, במוזיאון ברוקלין, אבל מחר שולחים אותו לתצוגה באירופה, אז כדאי שתמהרו! יש לכם חמישה ימים למצוא איך להשתמש בו, אחרת ייגזר גורל כולנו. בהצלחה!

רציתי לצרוח עליו מרוב כעס על כך שלא אמר לי את זה קודם, אבל זה לא היה עוזר. האלים מתקשרים עם בני אדם רק כשמתאים להם, וקשה להם לעקוב אחרי תפיסת הזמן האנושית. הבנתי את זה כי לפני כמה חודשים הוֹרוּס היה בתוך הראש שלי. עדיין נשארו לי כמה מההרגלים הלא נעימים שלו — כמו פה ושם דחף לא מוסבר לצוד מכרסמים קטנים ופרוותיים, לדוגמה, או להזמין אנשים לקרב עד המוות.

"בוא ניצמד לתוכנית," אמרה סיידי. "ניכנס דרך החלון הצדדי, נמצא את הפסל, ונרחיף אותו החוצה דרך אולם הנשפים. כבר נמצא דרך לטפל באורחי החתונה כשנגיע לשם. אולי נסיח איכשהו את דעתם."

הבטתי בה בחשש. "נסיח את דעתם?"

"קרטר, אתה דואג יותר מדי," אמרה סיידי. "זה יעבור חלק. אלא אם יש לך רעיון יותר טוב?"

וזאת הבעיה — שלא היה לי.

הייתם חושבים ששימוש בקסם מקל את החיים. למעשה, בדרך כלל הוא רק מסבך אותם. מיליון סיבות יכולות למנוע מלחש זה או אחר לפעול. לפעמים זה לחש של מישהו אחר שמכשיל אותו — למשל לחשי ההגנה על המוזיאון הזה.

לא היינו בטוחים מי הטיל אותם. ייתכן שאחד מעובדי המוזיאון היה למעשה חרטום. זה לא דבר נדיר במיוחד. אבא שלנו ניצל את הדוקטורט שלו באגיפטולוגיה כסיפור כיסוי, שהעניק לו גישה לכל מיני חפצים קסומים. במוזיאון ברוקלין היה שמור האוסף הגדול בעולם של מגילות קסם מצריות. לכן הדוד שלנו, איימוס, בחר להקים את המטה שלו בברוקלין. טבעי שחרטומים רבים יירצו להגן על אוצרות המוזיאון או למלכד אותם.

תהיה הסיבה אשר תהיה, קללות נבזיות למדי הוטלו על הדלתות והחלונות במוזיאון. לכן לא יכולנו סתם לפתוח שער קסום אל התצוגה, או להשתמש בשַבְּתִי–שליפה — אחד מפסלי החמר הקסומים ששירתו אותנו בספרייה שלנו — כדי שיביא אלינו את החפץ שרצינו.

לא היתה ברירה אלא להיכנס ולצאת בדרך הקשה; ולא יכולנו לדעת מראש איזה מין קללה נפעיל במקרה של צעד לא נכון: מפלצות שמירה, מגפות, שריפות, חמורים מתפוצצים (אל תצחקו; זה ממש לא נעים).

היציאה הלא–ממולכדת היחידה היתה הכיפה שמעל אולם הנשפים. מתברר ששומרי המוזיאון לא חששו מפני גנבים שירחיפו חפצים החוצה דרך פתח בגובה שנים–עשר מטר. ואולי הכיפה כן היתה ממולכדת, אבל המלכודת היתה מוסווית טוב מדי ולא איתרנו אותה.

בכל מקרה, לא היתה ברירה אלא לנסות. זה היה הלילה היחיד שנשאר לנו לגנוב בו — סליחה, לשאול בו — את החפץ הקסום. ואז נותרו לנו חמישה ימים לפענח איך להשתמש בו. איזה כיף לעבוד בלחץ זמן.

"אז נקפוץ למים ונאלתר?" שאלה סיידי.

השקפתי מטה אל מסיבת החתונה וקיוויתי שאנחנו לא עומדים להרוס את הערב המיוחד שלהם. "נראה לי."

"נפלא," אמרה סיידי. "ח'וּפוּ, אתה תישאר כאן כשומר. תפתח את הכיפה כשתראה אותנו עולים, כן?"

"אוּג!" אמר הבבון.

השיער על העורף שלי סמר. היתה לי הרגשה שהשוד שלנו ממש לא הולך לעבור חלק.

"טוב," אמרתי לסיידי. "בואי נראה מה המצב עם וולט וג'אז."

קפצנו למדף האבן בקומה השלישית, הקומה שבה שמור האוסף המצרי.

וולט וג'אז ביצעו את עבודתם בצורה מושלמת. הם הצמידו בסרט דביק ארבעה פסלי "בני הוֹרוּס" סביב שולי החלון וציירו הירוגליפים על הזכוכית כדי לנטרל את הקללות ואת מערכת האזעקה.

כשסיידי ואני נחתנו לצדם, נראה שהם שקועים בשיחה רצינית. ג'אז החזיקה בידיים של וולט. זה הפתיע אותי, אבל את סיידי אפילו יותר. היא פלטה קול צפצוף שנשמע כמו עכבר שמישהו דרך עליו.

[כן את כן. אני הייתי שם.]

למה שיהיה אכפת לה? טוב, אז בתחילת ינואר, כשסיידי ואני שלחנו את קמע דְגֶ'ד שלנו כמשֹוּאה שתמשוך אל המטה שלנו נערים עם פוטנציאל לקסמים, וולט וג'אז היו הראשונים שהופיעו. הם התאמנו איתנו כבר שבעה שבועות, יותר מכל האחרים, אז יצא לנו להכיר אותם לא רע.

ג'אז היתה מעודדת מנשוויל. השם שלה היה קיצור של ג'זמין, אבל לא הייתי ממליץ לכם לקרוא לה ככה אם לא רציתם שהיא תהפוך אתכם לשיח. היא היתה יפה, בסגנון "המעודדת הבלונדינית" — לא ממש הטיפוס שלי — אבל כולם חיבבו אותה כי היא היתה בן אדם כל כך נחמד ותמיד שמחה לעזור. והיה לה כישרון לקסמי ריפוי, בדיוק האדם שאתה רוצה לצדך במקרה שמשהו משתבש, מה שקורה לסיידי ולי בערך תשעים ותשעה אחוז מהזמן.

הערב השיער שלה היה אסוף בבנדנה שחורה. על כתפה היה תלוי תיק הקסם שלה, ועליו סמל האלה–הלביאה סֶחְ'מֶת.

היא בדיוק אמרה לוולט: "אנחנו נמצא פתרון," כשסיידי ואני נחתנו לידם.

וולט נראה נבוך.

הוא היה... טוב, איך לתאר את וולט?

[לא, סיידי, אני לא מתכוון לתאר אותו כ"שווה". חכי לתורך.]

וולט היה בן ארבע–עשרה, כמוני, אבל גבוה מספיק לשחק בנבחרת הכדורסל של אחת האוניברסיטאות. היה לו מבנה גוף מתאים לזה — רזה ושרירי — וכפות הרגליים של הבחור היו ענקיות. היה לו עור בצבע פולי קפה, קצת יותר כהה משלי, והשיער שלו היה מכוסח ככה שנראה כמו צל שמכסה את הקרקפת שלו. למרות הקור, הוא היה לבוש בגופיית טריקו שחורה ומכנסי ספורט — לא בדיוק בגדי חרטומים שגרתיים — אבל אף אחד לא מתווכח עם וולט. הוא היה המתלמד הראשון שהגיע אלינו — כל הדרך מסיאטל — והיה סַאוּ (מכין קמעות) מלידה. על הצוואר שלו היה אוסף של שרשראות זהב ועליהן קמעות קסם שהכין בעצמו.

בכל אופן, היתה לי הרגשה שסיידי מקנאת בג'אז כי וולט מוצא חן בעיניה. אבל היא בחיים לא היתה מודה בזה, כי כבר כמה חודשים היא הסתובבה עם האף באדמה בגלל בחור אחר — אליל אמיתי, למעשה — שהתאהבה בו.

[בסדר, בסדר, סיידי. אני אעזוב את זה. אבל מעניין שלא הכחשת.]

כשקטענו את השיחה שלהם, וולט מיהר להרפות מהידיים של ג'אז והתרחק ממנה. העיניים של סיידי עברו ביניהם בניסיון להבין מה קורה כאן.

וולט כחכח בגרונו. "החלון מוכן."

"מעולה." סיידי הביטה בג'אז. "למה התכוונת, ‘אנחנו נמצא פתרון'?"

ג'אז פתחה וסגרה את הפה כמו דג שמנסה לנשום ביבשה.

וולט ענה במקומה: "את יודעת. ‘ספר רַע'. אנחנו נמצא לו פתרון."

"כן!" אמרה ג'אז. "'ספר רַע'."

היה ברור לי שהם משקרים, אבל החלטתי שזה לא ענייני אם הם מחבבים זה את זה. לא היה לנו זמן לטלנובלות.

"בסדר," אמרתי, לפני שסיידי תתחיל לדרוש הסבר טוב יותר. "בואו נעבור לחלק הכיפי של הערב."

החלון נפתח בקלות. בלי פיצוצי קסם. בלי אזעקות. נאנחתי אנחת רווחה ונכנסתי לאגף המצרי. אולי בכל זאת יש לנו סיכוי להצליח?

* * *

החפצים המצריים העלו בי כל מיני זיכרונות. עד השנה שעברה העברתי את רוב החיים שלי בנסיעות ברחבי העולם עם אבא שלי, שעבד עם מוזיאונים שונים והרצה על מצרים העתיקה. כל זה היה לפני שגיליתי שהוא חרטום — לפני שהוא שחרר מכלאם חבורה של אלים והחיים שלנו הסתבכו.

עכשיו לא יכולתי להביט ביצירת אמנות מצרית בלי להרגיש קשר אישי אליה. העור שלי הצטמרר כשעברנו על פני פסלים של הוֹרוּס — האל בעל ראש הבז שהתנחל בגוף שלי בחג המולד שעבר. חלפנו על פני סרקופגים, ואני נזכרתי איך האל הרשע סֵת כלא את אבא שלנו בארון מתים עשוי זהב במוזיאון הבריטי. מכל עבר היו ציורים של אוֹסיריס, אל המתים כחול–העור, ואני חשבתי על אבא שהקריב את עצמו והפך לגוף המארח החדש של אוֹסיריס. ברגעים אלה ממש, במקום כלשהו בממלכת הדוּאַַת הקסומה, אבא שלנו משמש מלך עולם המתים. אני לא מסוגל לתאר לכם כמה משונה ההרגשה לראות ציור בן חמשת אלפים שנה של אל מצרי כחול ולחשוב: "זה אבא שלי."

כל החפצים בתצוגה נראו לי כמו מזכרות משפחתיות: מטה כמו של סיידי; ציור של הנמחשים שתקפו אותנו פעם; דף מתוך "ספר המתים" ובו שדים שפגשנו פנים אל פנים. והיו גם השַבְּתִי, הפסלונים הקסומים שאמורים להתעורר לחיים כשמזמנים אותם. לפני כמה חודשים התאהבתי בנערה בשם זִיָה ראשיד, שבסופו של דבר התברר שהיתה שַבְּתִי.

אהבה ראשונה היא אף פעם לא עניין פשוט. אבל כשמתברר שהנערה שמצאה חן בעיניך לא היתה אלא פסל חרס, והיא נסדקת ומתפוררת לנגד עיניך — טוב, זה מעניק משמעות חדשה למונח שברון לב.

עברנו את החדר הראשון, מתחת לציור תקרה גדול של גלגל המזלות בסגנון מצרי. צלילי המסיבה בקעו מאולם הנשפים שבהמשך המסדרון מימין. מוזיקה וקולות צחוק הדהדו ברחבי הבניין.

נכנסנו לחדר המצרי השני ועצרנו מול רצועת עיטור עשויה אבן שגודלה כדלת מוסך. על רצועת האבן היה חרוט ציור של מפלצת רומסת כמה בני אדם.

"זה גריפון?" שאלה ג'אז.

הנהנתי. "הגרסה המצרית של גריפון, כן."

ליצור היה גוף של אריה וראש של בז, אבל הכנפיים שלו נראו שונות בהשוואה לציורי גריפונים טיפוסיים. במקום כנפי ציפור, הכנפיים של היצור התמשכו לרוחב הגב שלו — כנפיים אופקיות ארוכות עשויות זיפים, כמו שתי מברשות פלדה הפוכות. נראה לי שאם היצור מסוגל בכלל לעוף עם כנפיים כאלה, הן בטח מרפרפות כמו כנפי פרפר. היה אפשר לראות שבמקור, עיטור האבן היה צבוע. יכולתי להבחין בשביבי צבע אדום וזהוב על החלק האחורי של היצור; אבל גם בלי צבע, הגריפון נראה מלא חיים במידה מטרידה. נדמה שהעיניים הקטנות שלו עוקבות אחרי כל תנועה שלי.

"גריפונים שימשו כשומרים," אמרתי כשנזכרתי במשהו שאבא שלי סיפר לי פעם. "הם שמרו על אוצרות ודברים כאלה."

"יופי," אמרה סיידי. "אז אתה אומר שהם תקפו, לא יודעת, נניח... גנבים שפרצו למוזיאונים לגנוב דברים?"

"זה סתם עיטור אבן," אמרתי. אבל ספק אם זה באמת הרגיע מישהו. כל העניין בקסמים מצריים הוא הפיכת מילים וציורים למציאות.

"הנה." וולט הצביע לתוך החדר. "זה שם, לא?"

עקפנו את הגריפון — בקשת רחבה — וניגשנו אל הפסל שניצב במרכז החדר.

גובה פסל האל היה כשני מטרים וחצי. הוא היה מגולף מאבן שחורה ולבוש בסגנון מצרי טיפוסי: חזה חשוף, חצאית וסנדלים. היו לו פני אַיִל, וקרניים שנשברו חלקית עם השנים. על הראש שלו היה כתר בצורת צלחת מעופפת — גלגל החמה מעוטר נחשים. לפניו ניצבה דמות אדם קטנה בהרבה. ידיו של האל היו מונחות מעל ראשו של הבחור הקטן, כאילו הוא מברך אותו.

סיידי בחנה את כיתוב ההירוגליפים בעיניים מצומצמות. מאז ששימשה גוף מארח לרוחה של איסיס, אלת הקסם, היתה לסיידי יכולת מדהימה לקרוא הירוגליפים.

"ח'–נ–מ," הקריאה. "אני חושבת שמבטאים את זה חְנוּם. מתחרז עם בוּם?"

"כן," אישרתי. "זה הפסל שאנחנו צריכים. הוֹרוּס אמר לי שהוא צופן את הסוד למציאת ‘ספר רַע'."

לרוע המזל, הורוס לא פירט. עכשיו, משמצאנו את הפסל, לא היה לי שמץ של מושג איך הוא אמור לעזור לנו. סרקתי את ההירוגליפים בתקווה לרמז כלשהו.

"מי הקטנצ'יק מקדימה?" שאל וולט. "ילד?"

ג'אז נקשה באצבעותיה. "לא, עכשיו אני נזכרת! חְנוּם ברא אנשים על אובניים. בטח זה מה שהוא עושה כאן — יוצר אדם מחמר."

היא הביטה בי בשאלה. האמת ששכחתי מהסיפור הזה. סיידי ואני היינו אמורים להיות המורים, אבל לעתים קרובות ג'אז זכרה יותר פרטים ממני.

"כן, יפה," אמרתי. "אדם מחמר. בדיוק."

סיידי הביטה בראש האַיִל של חְנוּם ועשתה פרצוף. "הוא דומה קצת לחיה הקנדית הזאת... אייל קורא. מוּס. אולי זה האל–המוּס," אמרה.

"הוא לא האל–המוּס," אמרתי.

"אבל אם אנחנו מחפשים את ‘ספר רע'," היא אמרה, "ורע הוא אל השמש, בשביל מה אנחנו צריכים מוּס?"

סיידי יכולה להיות מעצבנת לפעמים. יכול להיות שציינתי את זה פעם–פעמיים?

"חְנוּם היה אחת ההתגלמויות של אל השמש," אמרתי. "לרע היו שלושה צדדים שונים. הוא היה חֶפְּרי האל–החרפושית בבוקר; רע במהלך היום; וחְנוּם האל בעל ראש האַיִל בשקיעה, כשירד לעולם המתים."

"זה די מבלבל," אמרה ג'אז.

"לא ממש," אמרה סיידי. "גם לקרטר יש כמה פנים. הוא הופך מזומבי בבוקר לתולעת אחר הצהריים ל — "

"סיידי," אמרתי, "תסתמי."

וולט גירד בסנטרו. "אני חושב שסיידי צודקת. זה מוּס."

"תודה רבה," אמרה סיידי.

וולט לא היה יכול אלא לחייך, אבל עדיין נראה מהורהר, כאילו משהו מטריד אותו. שמתי לב שג'אז בוחנת אותו בהבעה מודאגת, ותהיתי על מה הם דיברו קודם.

"מספיק עם המוּס," אמרתי. "אנחנו צריכים להעביר את הפסל הביתה. יש בו רמז כלשהו — "

"אבל איך נמצא אותו?" שאל וולט. "ועדיין לא אמרת לנו מה החשיבות של ‘ספר רע' הזה."

היססתי. דברים רבים עדיין לא סיפרנו למתלמדים שלנו, אפילו לא לוולט ולג'אז — לדוגמה, שייתכן שהעולם עומד להיחרב עוד חמישה ימים. דברים מהסוג הזה עלולים להפריע לך להתרכז באימונים.

"אני אסביר כשנחזור," הבטחתי. "בואו נמצא בינתיים דרך להזיז את הפסל."

הגבות של ג'אז התכווצו. "הוא לא ייכנס לתיק שלי."

"אולי מספיק עם כל הדיונים?" אמרה סיידי. "תראו, אנחנו יכולים להטיל על הפסל לחש ריחוף. ניצור הסחת דעת גדולה כדי לפנות את אולם הנשפים — "

"רגע." וולט רכן קדימה ובחן את הדמות האנושית הקטנה יותר. על הפנים של הקטנצ'יק היה חיוך, כאילו זה כיף אדיר כשבוראים אותך מחמר. "יש לו קמע. חרפושית."

"זה סמל נפוץ," אמרתי.

"כן..." אצבעותיו של וולט שיחקו באוסף הקמעות שלצווארו. "אבל החרפושית היא סמל ללידה מחדש של רע, נכון? והפסל הזה מראה את חְנוּם בורא חיים חדשים. אולי אנחנו לא צריכים את כל הפסל. אולי הרמז הוא — "

"אה!" סיידי שלפה את השרביט שלה. "גאוני."

עמדתי לומר: "סיידי, לא!" אבל מובן שלא היה בזה טעם. סיידי אף פעם לא מקשיבה לי.

היא טפחה עם השרביט על הקמע של הקטנצ'יק. הידיים של חְנוּם התחילו לזהור. ראש הפסל הקטן יותר נפתח לארבעה פלחים כמו פרח, ומתוך הצוואר שלו בצבץ פפירוס צהבהב.

"טא–דאם!" אמרה סיידי בגאווה.

היא הכניסה את השרביט שלה לתיק ותפסה בפפירוס בדיוק כשצעקתי: "הוא עלול להיות ממולכד!"

כמו שאמרתי, היא אף פעם לא מקשיבה לי.

ברגע שהיא חטפה את הפפירוס מהפסל, החדר כולו התחיל לרעוד. סדקים התבקעו בזכוכיות של ארונות התצוגה.

סיידי פלטה צווחה כשהפפירוס שבידה עלה באש. לא נראה שהאש פוגעת בפפירוס או מזיקה לסיידי; אבל כשהיא ניסתה לכבות את האש בניעור, להבות רפאים לבנות זינקו אל ארון התצוגה הקרוב והתקדמו במהירות סביב החדר כמו לאורך פס בנזין. האש הגיעה לחלונות והירוגליפים לבנים ניצתו על הזכוכית, מן הסתם אוסף שלם של לחשי הגנה וקללות. להבות הרפאים התנחשלו לרוחב רצועת העיטור הגדולה שבכניסה לחדר. גוש האבן היטלטל בכוח. החריטות מהעבר השני שלו היו מוסתרות, אבל שמעתי צווחה צרודה — כמו תוכי ענקי וזועם.

וולט שלף את המטה שלו מעל גבו. סיידי ניערה בכוח את הפפירוס הבוער כאילו הוא נדבק לה ליד. "תורידו את זה ממני! זאת לא אשמתי!"

"אממ..." ג'אז שלפה את השרביט שלה. "מה היה הקול הזה?"

הלב שלי צנח לתחתונים.

"אני חושב," אמרתי, "שסיידי מצאה את הסחת הדעת הגדולה שלה."