אוֹרצ'רד לֵיין מספר שבע-עשרה
זהו מקום שקט בעיקר בלילה.
כל כך שקט עד שאפשר יהיה להבין אם תתפתו לחשוב ששום מפלצת לא תבחר להשתכן בין העצים המוריקים ברחובות הצרים והמטופחים.
ואמנם, בשעה שלוש לפנות בוקר, בכפר בישוֹפּת'וֹרפּ שבנפת יורקשייר, יכולה האוזן לשמוע רק את קולות הטבע עצמו. קריאת ינשוף, נביחת כלב אי שם במרחק, או שמא השריקה חסרת הפשר של הרוח הנושבת - כמו הלילה - בעצי השִקמה. גם אם תעמדו ברחוב הראשי, ממש מחוץ לחנות התחפושות, לפאב או למעדניית הקורמורן הרעב, סביר להניח שלא תשמעו תנועה רבה של כלי רכב. גם לא תוכלו לראות את כתובות הגרפיטי הפוגעניות שמעטרות את הבניין שבו שכן סניף הדואר (אם כי ייתכן שתצליחו להבחין במילים עיוות של הטבע אם תאמצו את עיניכם).
הרחק מהרחוב הראשי, במקום כמו אוֹרצ'רד לֵיין למשל, לו הייתם יוצאים לטיול לילי וחולפים על פני הווילות המסוגננות שבהן מתגוררים עורכי דין, רופאים ומנהלי פרויקטים הנוסעים מדי יום לעבודתם ובחזרה, הייתם מבחינים כי הם מוגנים מפני הלילה באורות כבויים ובווילונות מופשלים. כך הייתם ודאי מתרשמים עד שהייתם מגיעים לבית מספר 17. שם היה נמשך מבטכם אל האור הבוקע מחלון הקומה השנייה, זוהר מבעד לווילון.
אילו עצרתם לרגע כדי לשאוף את אוויר הכפר הקריר והמנחם הייתם מתרשמים תחילה שבית מספר 17 שומר - מלבד האור ההוא בחלון - על תואם מושלם עם הבתים סביבו. אולי אין הוא מפואר כמו שכנו הצמוד אליו, בית מספר 19 - המתהדר בשביל גישה רחב ובעיצוב בסגנון ראשית המאה התשע-עשרה - אך כבודו שמור עמו.
מראה הבית והתחושה שהוא משרה עונים בהחלט על הציפיות מבית משפחה כפרי. לא גדול מדי, אך גדול דיו, ובלי שמשהו בו ייראה חריג או צורם עין. זהו בית חלומות מבחינות רבות. כל מתווך נדל"ן היה מציג אותו בפניכם ואומר לכם שהבית הזה הוא בהחלט מקום מושלם לגדל בו ילדים.
עם זאת, כעבור רגע או שניים הייתם מבחינים כי משהו בבית הזה אינו לגמרי כשורה. אולי "מבחינים" היא מילה מפורשת מדי. ייתכן שלא הייתם קולטים במודע שאפילו הטבע עצמו נדמה שקט יותר סביב הבית הזה. הייתם שמים לב להיעדר קולות ציפורים או צליל אחר כלשהו. ייתכן גם שתחושה אינסטינקטיבית מסוימת היתה גורמת לכם לתהות לגבי האור הבוהק ומעבירה בגווכם צמרמורת, בלי שום קשר לצינת הלילה.
לו התעצמה תחושה זו, ייתכן שהיה מתעורר בכם רצון להסתלק מהמקום בריצה. אבל סביר להניח שלא הייתם עושים זאת. הייתם מביטים בבית הנאה ובמיני-ואן הגדול החונה בחוץ וחושבים שהנכס הזה שייך בוודאי לאנשים רגילים שאינם מהווים כל איום על העולם החיצון.
אילו התרתם לעצמכם להגיע למסקנה הזאת הייתם טועים. כי הבית באוֹרצ'רד לֵיין 17 הוא משכנה של משפחת רדלי, אשר למרות כל מאמציה להיות רגילה לגמרי, היא אינה כזאת כלל וכלל.
yaelhar –
משפחת רדלי
מאט הייג כתב פארודיה (טוב בחלקו הספר פארודיה) על ערפדים בוגרים שהתברגנו, עברו לפרברים ומגדלים ילדים, משתתפים במועדון קריאה, מבקרים אצל השכנים ושומרים באופן כללי על סודותיהם. הם סובלים מבעיות רגילות של גיל העמידה, מחושים פה ושם, יחסים לא משהו, חוסר ביחסי מין (כאב ראש), ילדים שעוברים קשיים בבית הספר, והמון נושאים שאסור לדבר עליהם.
הספר עוסק גם בנושאים רציניים: האם אפשר להתמיד בחיים שאינם מבטאים כלל את עצמך? וכמה זמן אפשר לשמור סוד, בלי שהוא יהפוך את חייך לגהינום? מה הקשר בין אהבה למחוייבות? ולמין?
הספר נחמד, קריא מאד, מעניין אבל לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: פארודיה, פילוסופיה, מתח, משמשים בו בערבוביה, והקורא מרגיש סחרחורת כשהוא צריך להתאים את עצמו לשינויים שעובר הספר. הסוף ממש מודבק ומלאכותי, ומקלקל את חלקו הראשון, הטוב יותר. אפשר לקרוא אותו בזכות הכתיבה הטובה, ההברקות וההומור אבל לא כדאי להתייחס אליו ברצינות. גם הוא לא עושה זאת.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=41749