מתושלח

סיפור מוזר אני

אני עומד לספר לכם על מקרה מוזר, אולי ביזארי, שקרה לי, משהו על עצמי.

אם הייתם שואלים את חבריי לעבודה (למעשה, חבריי לשעבר), אזי הם יגידו לכם ששתי תכונות בולטות בי: אני רווק, ואני נראה צעיר מגילי באופן יוצא דופן. יש המקשרים בין שתי התכונות ואומרים: "לא פלא שהוא נראה צעיר כל כך מגילו; הרי אין לו אישה ומשפחה." אכן, לא מזמן אמרה לי מכרה: "אתה נראה כרווק מאושר וצעיר. אתה לא נראה יום אחד יותר משמונים." חייכתי לעצמי. איני זוכר מתי חגגתי את יום הולדתי השמונים. זה קרה לפני שנים רבות. אין פלא שאני נראה כה צעיר; לקחתי בהתמדה את כל התוצרים — הטבליות, המשחות, הקפסולות, התחליבים, ההורמונים ובמיוחד את השיקוי נגד הזדקנות — של חברת "מתושלח בע"מ", אחת החברות הגדולות במשק, שתכליתה הארכת החיים, שיפור איכותם והשבחתם של בני האדם. אני פרסומת מהלכת לאיכות המוצרים של "מתושלח".

בהיותי עובד בכיר בחברה, הממונה על השיווק הבינלאומי שלה, נהגתי לקבל כל חודש מארז של "מתושלח". בכל מארז כזה יש, בנוסף למדריך החיים הטובים, תרופות יעילות נגד מחלות כרוניות וגם — וזה העיקר — שיקוי אנטי־זקנה. זו הייתה ההמצאה העיקרית של "מתושלח" והיא שחוללה את המהפך העולמי, תחת הסיסמה: "הזִקנה היא מחלה ואנו מרפאים אותה". השיקוי הזה משפיע על כל תאי הגוף. התאים הרי ממשיכים להזדקן כל חיינו. ברגע שהתאים מפסיקים להתחלק, הם מתנוונים ומפרישים חומר המזיק לתאים הבריאים, שגורם להזדקנות ולבסוף למוות. המדענים של "מתושלח" גילו איך אפשר לסלק את התאים המנוונים ולאפשר לתאים הבריאים להמשיך ולהתחלק.

אשר לעצמי, לאמיתו של דבר אני כל כך רחוק מלהיות צעיר, שאני אפילו זוכר את התקופה בה המכוניות היו לא־אוטונומיות, כשנהגו בהן בני אדם. אחד מזיכרונות הילדות החדים ביותר שלי נוגע למכונית לא–אוטונומית, של סבא שלי, שדבק בעקשנות במכוניתו הישנה, מהסוג שרואים היום רק במוזיאונים. סבי לא רצה לעבור למכונית אוטונומית. הוא היה עקשן גדול. לשאלות שנשאל, ענה תמיד: "אינני מאמין לכל התעמולה בנוגע ליתרונותיהן של המכוניות החדשות. הכול נועד להגדיל את רווחיהם של היצרנים. במכונית שלי, אני שליט בכול — בהגה, במעצורים, במהירות, במיזוג האוויר. המכוניות החדשות שולטות בי. אני לא יכול לסבול זאת."

יחסם של ילדי הכיתה אליי היה מורכב: מצד אחד הייתי נכדו של הזקן המוזר עם הענתיקה שלו; מצד שני, הם רצו שאסביר להם איך המכונית של סבי עובדת. הם עמדו פעורי פה נוכח הסבריי. אמרתי להם שכדי לנהוג במכונית כזו צריך מפתח מיוחד, וצריך לזכור בעל פה קוד סודי להפעלתה. נוהגים בה ידנית וצריך לשלוט לא רק בהגה, אלא גם בשתי דוושות — דלק ובלימה, להביט בכל המראות שבה ולהיות קשוב לסביבה — הכול בעת ובעונה אחת. היוקרה של סבא, המסוגל לנהוג במכונית הדורשת יכולות־על, נסקה מעלה־מעלה, וכשאמרתי שסבי מתכוון ללמד גם אותי לנהוג בה, החלו הילדים מביטים בי בקנאה מהולה בהערצה. ואני? תתפלאו; קינאתי בהם. הם הראו לי את המכוניות האוטונומיות של הוריהם: אין מפתח. אין דוושות. אין מראות צד. ואם קטין מנסה להניע את המכונית, היא מסרבת לעשות זאת ומודיעה על כך מיד למשטרה; ואם רוצים לראות ערוץ בפונויזיון, פְּנים המכונית מחשיך ורואים ושומעים את הקטע בשלושה ממדים. במכוניות האלה יש גם בר קטן, ואין חשש שהנהגים ישתכרו. העיקר שהמכונית לא שיכורה. אין צורך ברישיונות נהיגה; כל מי שאינו קטין רשאי להסיע אותה. הייתי מלא התפעלות מהמכוניות הללו, היודעות לעשות הכול בעצמן. רק צריך להגיד לה לאן לנסוע. אני חושב שאז נולדה בי הכמיהה לטכנולוגיה עכשווית. זה לא רק עניין אותי. ראיתי במדעי המחשב שליחות מדעית ואנושית. אין צורך לומר; היום יש לי מכונית אוטונומית ולא הייתי יכול לנהוג במכונית של סבא.

ככל שסבא הזדקן, גברה עקשנותו, אך אט־אט אזלו חלקי החילוף למכוניתו והוא שוטט בכל הארץ על מנת לאתר קרבורטור — כך נדמה לי קראו לאותו חלק — ולא הצליח להשיגו. סבתי התווכחה עמו: "למה לך להיות יוצא דופן? כולם נוסעים במכוניות החדשות ורק אתה, עקשן שכמותך, צריך להיטלטל עם הטרנטה הישנה שלך." אך היא נאלצה לוותר, תוך כדי מלמול לא ברור. לבסוף, כאשר לגמרי אזלו חלקי החילוף למכוניתו של סבא, הוא נאלץ למכור את הגרוטאה לאחד מאספני המכוניות העתיקות. אני זוכר את הטרנטה הישנה כאילו היה זה רק אתמול. סבא נתן לי לאחוז בהגה לזמן קצר וזה היה עבורי שיא התענוג וגם שיא התשוקה למכוניות האוטונומיות. זה היה הרבה יותר מסובך מההוראות שאנו נותנים למכונית האוטונומית, אך נהיגה במכונית ישנה הייתה חוויה בפני עצמה.

לא רק המכונית האוטונומית כבשה את ליבי בימי ילדותי. כל עולם המחשבים קסם לי, ויותר מכול קסמו לי הצעצועים של הבינה המלאכותית — בובות תמימות למראה שיודעות להשיב על כל מה שישאלו אותן — ממש אנציקלופדיות קטנות שאפשר לשחק בהן, לדבר איתן וגם ללמוד מהן.

מה עוד? יש יתרון בעבודה ב"מתושלח". בנוסף למוצרים שקיבלנו בחינם, אנחנו עובדים בקצב מלא רק שלושה ימים בשבוע.

ומה עשיתי בימים שבהם לא עבדתי ב"מתושלח"? העברתי את הזמן בקריאה, בצפייה בפונויזיון, ולפעמים גם במבט על הים — אליו משקיפה דירתי בתל אביב וכמובן, איך לא, גם בסקס. שלחתי יד, אם מותר להשתמש בביטוי זה, לעיתים קרובות ושלא בקמצנות, בקשר מיני עם נשים אלמוניות. התבגרתי מינית בגיל מאוחר, וכאשר חבריי סיפרו על מבצעיהם ישבתי מבויש, חומק מהשיחה. כשהתבגרתי לבסוף — בעזרת "המכוערת של הכיתה" — פיציתי, ועוד איך, על החסך הראשוני.

"קפיצוניות" היא השיטה שפיתחתי והיא כמעט תמיד פעלה כראוי. "את רוצה לקפוץ לראות את הסופר־מיטה החדשה שלי?" לעיתים חטפתי סטירת לחי, אך לרוב זה נגמר בסקס אלמוני וחפוז. בפגישה עם קפיצונית נשמרתי, לפני המגע המיני, שלא לגעת בגופה של האישה ולא לומר דבר שיש בו רמז מיני כלשהו, ולכן גם לא הואשמתי מעולם בהטרדה מינית.

פיתחתי גם את שיטת ה"זריזונים": השאיפה היא להגיע לסיום האקט המיני תוך פחות מרבע שעה ברוטו.

ולמה אני עדיין רווק? שתי סיבות עיקריות: לא מצאתי אישה כלבבי, וגם מצאתי, כאמור, תחליפים מיניים לרוב. חברי לעבודה — דרור שחף, גם הוא רווק כמוני, הכתיר אותי בתואר "האלוף", ולדבריו, אילו הייתה אולימפיאדת מין — הייתי אלופהּ, בעל מספר מדליות הזהב הגבוה ביותר. חזרתי וביקשתי ממנו שלא לחזור על תואר מפוקפק זה. אך יש עניין נוסף: בתקופות קדמוניות אורך הנישואים היה כמה עשרות שנים, אך בימינו, עם הארכה מתמדת של תוחלת החיים, עלתה גם תוחלת הנישואים (אלא אם כן מדובר במקרים בהם אחד מבני הזוג השתייך לכת הנזירים שהחרימה את כל המוצרים של "מתושלח" ודומיה), והרעיון לחיות למעלה ממאה שנים עם אותה אישה, או להתגרש ולשאת בחורה צעירה, לא בשבילי!

מה הן דעותיי הפוליטיות? אני ליברל בנשמתי. במשאל העם האחרון הצבעתי עם הרוב בשאלה האם לקיים במרכז העיר מתקנים ציבוריים לסיפוק אישי, זוגי או קבוצתי. אחרי הכול, מה אכפת לי שעושים מה שעושים במתקנים הללו? מה אכפת לי מי עושה מה? זה לא עניין לאחרים. הרי אין שום נזק לציבור או לאנשים שהולכים ברחוב, ומכאן שאין סיבה טובה שלא להסכים להקמת מתקנים אלה. אני חייב לציין לשבח את חברת "מתושלח", שבעקבות המשאל ייעדה חדר במרתף הבניין למטרה זו.

חשוב להבהיר דבר אחד: אם כי אני ליברל שרוף, אני לא אנטי־דתי. צריך לשמר את הדבר הזה שנקרא עַם יהודי. אבל אני חילוני — ואדוק באמונתי ההומניסטית. לפעמים אני מתגעגע ל"יידישקייט" — כמו למשל בלילות שבת; חסרות לי סעודות שבת עם הוריי. פעם או פעמיים הוזמנתי לארוחת שבת על ידי עובדים אחרים, אך הרגשתי זר ומיותר במשפחה שאינה מוכרת לי. לא קיבלתי הזמנות נוספות והמשכתי להיות אחד משני הרווקים של הנהלת "מתושלח", נטולי סעודות השבת. על הרווק השני, דרור שחף, שהכתיר אותי כאלוף המין, עוד אספר בהמשך. את חובתי ליהדות מילאתי פעם בשנה בשמיעת "כל נדרי" בבית הכנסת השכונתי, אך את סממני המסורת של סבי וסבתי החלפתי בסממני העבודה ב"מתושלח".

אבל למה אני מספר לכם כל זאת? רק כי רציתי להמחיש שהפרשה המוזרה שאירעה לי הייתה יוצאת דופן מבחינתי. אני רווק, אדם ממוצע ורגיל. נולדתי בלידה טבעית, ללא התערבות גנטית (אימי התגאתה בעובדה זו, אך זה היה טרם פותחה הטכניקה של הנדסה גנטית הידועה בשם קריספר שגם בלעדיה אני בריא ובלי מחלה גנטית או אחרת), וגדלתי כבן יחיד למשפחה ממעמד כלכלי ממוצע. לא זכורים לי ימי מחסור, ומאידך, לא הייתי שייך לאליטת הילדים העשירים שלרשותם עמד רובוט פרטי — "רובוטפלת" היה שמו. מתחילה היה ברור שיש לי כישרון לפיזיקה ומחשוב, ובעיני אימי — בעיקר לאחר שהתאלמנה — נחשבתי לגאון, ובאמת הצלחתי בלימוד מדעי המחשב ופיזיקה. על כן מצאתי לי עבודה בחברת "מתושלח". מצאתי סיפוק רב, גם בעבודתי וגם בשגרת חיי הרווקות.

***

מתי התחיל הסיפור המוזר? כשאני חושב על כך, נדמה לי שהעניין החל בנושא שולי שלא קשור במישרין למקרה המוזר עצמו; כל זה התחיל בשידור של הפונויזיון, כשהייתי במכוניתי בדרך הביתה. רק התיישבתי על המושב והיא שאלה אותי מה לשדר לי. היא הציעה לי מבחר תוכניות, ואני בחרתי ב"בעד ונגד", תוכנית לה אני מכור. מיד הוחשכה המכונית, הצֵלונים עלו והסתירו את החלונות, והחלון הקדמי הפך למסך אטום עליו הוקרנו שידורי הפונויזיון. היה זה יום אחד לפני טיסתי לציריך לצורך השלמת החוזה על מיזוג שתי חברות — ישראלית ושוויצרית — העוסקות באותו נושא: פיתוח טכנולוגי, שתכליתו הארכה נוספת של תוחלת החיים של בני האדם.

הפונויזיון העביר אותי לאולפן. המנחה היה מישהו שנודע בציבור כמעצב דעת קהל, ושקרחתו הבוהקת הייתה סימנו המסחרי. הוא הציג שאלה לשני משתתפים. הפעם התוכנית "בעד ונגד" עסקה בשאלה שולית: מה עושים עם אנשי קשר שהלכו לעולמם ומופיעים עדיין כאנשי קשר בפונויזיה או ברשתות החברתיות? מוחקים את שמם מכל המכשירים בהם הם מופיעים, או משאירים את המתים כאנשי קשר, גם אם הם אינם חיים איתנו? חשבתי לעצמי: אלה השטויות המטרידות אותם? הרי אפשר לעמוד על תכונותיהם של הנפטרים מתוך מכלול ההתכתבות איתם ורישומים שלהם ועליהם ברשתות החברתיות השונות. אולי יש אנשים הרוצים לשקם בדרך זו את פרופיל הנפטרים ואחרים לא רוצים בכך. אך המתדיינים החלו להתגושש סביב שאלה זו כאילו הייתה השאלה החשובה ביותר בחיים.

המתדיין הראשון היה פרופסור למדעי ההשכלה באוניברסיטה ידועה. הוא נראה כמי שעבר קורס להופעה בציבור; דיבורו היה שקט וחיוך של סובלנות לדעות אחרות, גם אם הן חריגות, היה מרוח על פניו. הוא פתח והכריז: "זו אינה שאלה קלה — כלל וכלל לא. זו שאלה מורכבת מאוד. היא קשורה לפרדיגמות אותן נאמץ. השאלה המקדמית הראשונה היא שאלת הדיסציפלינה שבה נשתמש. זו שאלה סבוכה הכרוכה בין שתי סוגיות המתנגשות אלה באלה, אשר חלקן חופפות וחלקן מקבילות זו לזו. איך ניגש לשאלה? מחד גיסא..."; לא המתנתי ל"מאידך גיסא", הנמכתי את הקול עד שנעלם, ונמנמתי להנאתי. התעוררתי כאשר המכונית הודיעה לי שתוך דקות מספר נגיע הביתה. הפונויזיון היה עדיין פתוח. הגברתי את הקול על מנת שאוכל להקשיב למה שנותר מהדיון. עתה הביעה את דעתה מנהיגת ליגת הנשים לשוויון מגדרי מלא. היא בלטה באופנה החדשה: בחלק הקדמי של השיער — בפדחת המגולחת — קועקעו סיסמאות שונות. הסיסמה שלה היתה, "יש נשימה? יש נשמה"; היא זעמה: "...אדוני הפרופסור, אתה מתעלם ממחקר שכתבתי לפיו גברים מוחקים יותר שמות נשים נפטרות מאשר גברים נפטרים. לדעתי זה גילוי של אפליה מגדרית מהסוג הגרוע ביותר..."

הפרופ' שאל היכן התפרסם המחקר, ומשנענה שהמאמר טרם התפרסם, הוא הרים את קולו: "אני מסרב לדון במחקרים שלא התפרסמו בכתב עת יוקרתי." בשלב זה כיביתי את הפונויזיון. הצלונים ירדו והחלון הקדמי הפך שקוף ונראתה בעדו דמות הרחוב התל אביבי במלוא חיוניותו — המון אדם, מכוניות, שלטי פרסומת לרוב, שמיים מלאים ברחפנים, במכוניות מעופפות ובצעירים הצפים מעל ומשייטים בחלל האוויר בעזרת חליפות ציפה ממונעות. בכנסת כבר עלתה השאלה איך מונעים תאונות אוויר בין המעופפים. השר לתחבורה אווירית הבטיח כי בקרוב תוקם ועדה לעניין זה שתביא בפניו את המלצותיה.

החלונות הנפתחים הביאו עמם את שאונה הבלתי פוסק של העיר. איני אוהב את הצפיפות והראוותנות בה נבנית העיר. גם הסגנון האדריכלי של הבנייה החדשה בעירנו לא כל כך נראה לי, אך בתל אביב יש תמיד משהו חדש: הנה עברנו ליד בניין נועז המרתק אותי — בניין העירייה החדש שהכול מדברים עליו.

הבניין עולה מהים: שלוש קומותיו הראשונות מצויות ממש בתוך מי הים. הן אטומות למים ומשמשות למחסנים ולארכיונים. הבניין נישא לגובה רב — מעל ים המנופים, מכוסה כולו בפלטות של מראות המונחות בזוויות שונות — המשקפות את הים, את העיר ואת אור השמש התל אביבית בצורה קליידוסקופית, כמו בעד שברי מראה. חוויה מיוחדת היא לצפות בבניין בעת השקיעה, שכן אז הוא כולו מאדים ונראה כעולה באש. אומרים שהארכיטקט שאב השראה בתכנון הבניין מספר תהילים, ולכן גם קרא לו "ממעמקים". הבניין הפך לאתר תיירות ויזכה ודאי בפרסים בינלאומיים.

לפני כן, כאשר נמנמתי במכונית החשוכה, לא נשמע שום רעש בתוך המכונית. ישנתי במובלעת של שקט בתוך המולת העיר.

הגענו הביתה. בוב פתח לי את הדלת ובירך אותי לשלום. הוא התבונן בי והפליט: "אדוני, קרה משהו היום?" עניתי: "מדוע אתה שואל?" בוב הרים את ראשו העגלגל ואמר: "אדוני יסלח לי, אך הבחנתי בחריץ של דאגה במצחו של אדוני, שהוא בדרך כלל נטול קמטים." הרגעתי את בוב, הרובוט האישי והמסור שלי: "אל דאגה. התרגזתי קצת כשהקשבתי לשידור אידיוטי במכונית. שום דבר רציני." בוב העיר: "להתרגזות קלה יש תרופה אחת. כוס תה חם עם מעט ויסקי אמיתי." התבוננתי בדירת הרווקים שלי. הרווקות בולטת בה. היא כמעט נטולת רהיטים. מעט תמונות על הקיר (רובן מדירת אימי), שולחן עץ עירום, למקרים הנדירים בהם אני אוכל בבית, שולחן עבודה ועליו המחשב, המתממשק עם החיבור הנוירוני, שטיח מרוט, שאיני יודע מנין הגיע אליי, שורה של בקבוקי בירה ריקים — שריד מהתקופה בה לא צרכתי אלכוהול סינתטי. שתיתי תה עם (הפעם) ויסקי אמיתי, ובוב פתח ואמר: "אני מזכיר לאדוני שמחר בבוקר הוא טס לציריך. יש לארוז את המזוודה הקטנה."

מהדירה שלי יש מבט בלתי מופרע לים. היא נמצאת בקומה ה־87 של אחד מהמגדלים הפזורים בעירנו, המגמדים את שאר הבניינים הנמוכים של תל אביב הישנה על סגנונותיה השונים והמשונים. רוב הבתים הישנים נמוכים מעשרים קומות, ויש מספר בניינים היסטוריים בני שלוש עד חמש קומות. נשמרו במיוחד בניינים מתחילת המאה העשרים ואחת, הניכרים בזוויותיהם המשונות הנון־ליניאריות; אין בהם זווית ישרה אחת והם נקיים מקישוטים כלשהם. בשעתו זה היה צו השעה, והיום אנו משמרים אותם תוך שינוי תפקידם ממשרדים לדירות ולבתי מלון. לאחר שתל אביב עברה לרכבים אוטונומיים המחנים את עצמם במגרשי החנייה מחוץ לעיר, נותרו חללים רבים גדולים במקום שפעם חנו בו רכבים מהסוג הישן. חללים אלו הפכו לגנים קטנים. אחד החללים נמצא ליד ביתי ומדי פעם אני יושב שם על אחד הספסלים ונהנה מהשקט היחסי.

הרגשתי חוסר מנוחה. הוויכוח בפונויזיה היה אידיוטי, אבל השאלה נותרה פתוחה: האם צריך למחוק את המתים מרשימת אנשי הקשר? ומה עליי לעשות בעניין זה? בדקתי את הרשימה שלי. היא כללה מכרים וקרובים מדורות שונים, ובהם רבים שהלכו לעולמם. האמת היא שלא זכרתי כלל חלק מהשמות. מי זו פרדריקה, לכל הרוחות? ומי זה גיגי? אה, אני נזכר. זה אחד שהצטיין בלימודים ונעלם כלא היה. אולי הוא בעצם חי. אומרים שהוא עשה הון בריאד. מנורה הייתה מלכת היופי של תל אביב, קיבלה סרטן בגיל צעיר, ונפטרה מספר חודשים לפני שהטיפול הייחודי לסוג זה של סרטן אושר לשימוש. סם גרסון היה עוד תלמיד מצטיין. הוא הקים חברה שסיפקה מצרכים למתיישבים במאדים, אך כאשר המושבה שם התרוקנה ממתיישביה (באמת, מי רוצה לגור בשממה?), הוא פשט רגל והתאבד. גוסטב שרעבי היה הספורטאי המצטיין בכיתה שזכה במדליית זהב בהתעמלות באולימפיאדה. בגיל מסוים הוא היה חברי הטוב ביותר, אך מאז נותק הקשר בינינו, ולא מזמן התפרסמה ידיעה על מותו בחו"ל. הו! הנה אשת קשר אותה אני זוכר: ירקונית. ערב אחד ניסיתי עליה את תרגיל הקפיצונית, והיא הסתכלה לתוך עיניי ואמרה בשקט: "זה צריך לבוא בסוף, לא בהתחלה," ותקעה לתוך ידי פתק ובו מספר הפונויזיון האישי שלה. לא התקשרתי אליה ולא שמעתי ממנה דבר, אך לאחר זמן קצר נודע לי שהיא נדרסה על ידי מכונית אוטונומית. זה היה מקרה יוצא דופן שחולל שערורייה ציבורית ופוליטית. היו צעקות בכנסת וברחובות היו הפגנות עם דרישה לפיטורי שר התחבורה. הוא דחה תביעה זו בשאט נפש. תמונתה של ירקונית התפרסמה בפונויזיון.

באשר לאנשי קשר ממשפחתי, כל הדודים והדודות הלכו לעולמם, ובסך הכול רבים ממכריי וקרוביי אינם עוד בחיים. רובם מתו לפני שהחלה התפנית העולמית של הארכת החיים מעבר לגיל מאה ועשרים המיתולוגי, ויש גם מתים חדשים שהאריכו ימים אך סופם הגיע. הם שוכני עפר וגם שוכנים במכשירים שלי. אמרתי לעצמי: כל העניין הזה של הכללת המתים באנשי קשר הוא באמת שטות מוחלטת. אפשר כך ואפשר אחרת. הכול תלוי באדם החי, אם הוא רוצה או לא רוצה להיזכר בהם.

לפתע נזכרתי בשמועה מטופשת המהלכת במסדרונות "מתושלח", לפיה מחלקה סודית במפעל עסוקה במציאת קשר עם המתים. אלו שטויות. ניסיתי למחוק את השמועות האלה ממוחי בצפייה בסרט עתידני על אנשים בּיוֹניים שיבואו במקומנו — בני אדם שבמקום מוח פועל אצלם מחשב קוונטי והם מחפשים פלנטה המאוישת על ידי יצורים דומים לנו, רק יותר חכמים וזעירים במידותיהם. אך בכל זאת ניקרה במוחי השאלה היכן מצויות נשמותיהם של אנשי הקשר שלא חיים.

***

למחרת קמתי מוקדם בבוקר. בוב החזיק את תיק המסמכים, את תיק התרופות לנסיעות אותו אני לוקח עמי לטיסות, ואת מזוודת בגדיי. הוא מסר לי אותם ואמר: "אדוני יפקח עין על שלושה תיקים אלה ואני מאחל לאדוני טיסה נעימה." נפרדתי מבוב הנאמן והיעיל ומיהרתי למסוף הרחפנים בחוף תל אביב.

הימים הם ימי תחילת אוקטובר, כשאפשר לנשום את ניחוחו של הסתיו הקרב ולחוש את אווירתו המיוחדת — אווירה של שדות רחוקים. נעים לצאת מהצפיפות וזיהום האוויר של תל אביב. העיר גדלה מהר מדי וכמעט נוגעת בפאתי חדרה. קשה לחיות בתל אביב, אבל עוד יותר קשה לחיות בלעדיה.

טסתי עם הרחפן מעל לים אל אי התעופה של תל אביב. באי זה ממריאים ונוחתים המטוסים ליד הטרמינל הבוהק בשמש. חיש מהר עברתי את הבדיקות הדרושות ועליתי לקומה השלישית של המטוס. קומה זו אהובה עליי — לא רק בגלל חדרי המקלחות והמספרה, אלא בגלל השקט המאפיין אותה. בעצם, מיום שנכנסו לשירות מטוסים המונעים על ידי מימן, הטיסות לא רק שאינן מזהמות כל כך את האוויר, אלא שהן נוחות יותר ונעדרות טלטולים. קיוויתי שאף אחד לא יתיישב לידי ויתחיל איתי בשיחה מנדנדת. מעבר למעבר, באותה שורה, היו כבר ישובים שניים, נראים כאב ובנו.

המטוס החל להתמלא נוסעים, כאשר לפתע, ממש לפני ההמראה, הופיעה לידי נוסעת, שעּונה על אחות רחמנייה הלבושה במדים הלבנים של אי התעופה. הנוסעת בלטה מיד בשערה השופע והלא־אופנתי. גם לבושה היה מיושן ומוזר — שמלה לבנה ופשוטה. לאכזבתי התיישבה הנוסעת במושב הפנוי לצידי. הקדמתי לה "שלום" והיא ענתה לי במלמול בלתי מובן. קיוויתי שהיא תשמור על דממה למרות הקרבה הפיזית. לכסנתי אליה מבט ולא גיליתי שום סימן לנכות כלשהי. היא ישבה זקופת קומה כאילו שהיא ממתינה למשהו שעלול להתרחש כל שנייה. מפעם לפעם היא ליטפה את שערה הערמוני השופע. פרט לכך היא לא זזה.

פניה היו מוכרות לי ממקום כלשהו, אך לא הצלחתי להיזכר היכן נפגשנו. ראיתי כבר בעבר — איני יודע מתי והיכן — פנים חיוורות וסגלגלות כאלו, פני אגס קוראים לזה, את מצחה הגבוה ואת השיער הערמוני הלא־אופנתי הגולש אל כתפיה. לפּניה היה גון עור מיוחד במינו, כצבע אפרסק בשמנת. בקיצור: הכול היה בה שונה מהרגיל, כולל, כאמור, לבושה השונה מהמקובל: לא מכנסיים קצרים וגופייה צבעונית, אלא שמלה בסגנון וינטאג'י. היא הייתה נטולת תכשיטים, פרט לחמסה עשויה אבן ירוקה הקשורה לצווארה בחוט פשוט, בה נגעה באופן לא מודע מפעם לפעם. הופעתה לחלוטין לא התאימה לנוסעת במחלקת הפאר — שמלה פשוטה, ונוסף על כך דקה מאוד, בחודש אוקטובר, ועוד בטיסה לשוויץ. היא לגמרי בלטה בשונותה: לא תכשיט כסוף סביב צווארה העירום כמקובל בימינו; במקום איפור בעיניה, עפעפיים נטולי צבע מלאכותי; במקום פדחת קירחת ועליה סיסמה — מצח מלא ושיער שופע המסתיר חלק מפניה.

האחות המלווה — אישה ולא רובוט — פנתה אליי:

"סליחה אדוני, אוכל לבקש ממך טובה? קיבלתי את רשותה של הגברת שישובה לצידך לפנות אל שכנהּ בטיסה; עם ההמראה, הגברת חייבת לבלוע את הכמוסה הזו. אני יכולה להפקיד אותה בידיך? אנא אל תשכח. אם היא לא תיטול אותה, יש חשש שהיא תחלה במהלך הטיסה."

ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות ולהביט בעיניה של שכנתי בשעה שהאחות אמרה לי דברים תמוהים אלה, אך עיניה כוסו בעפעפיה, כשהבעת פניה מופנית מטה אל רצפת המטוס.

בינתיים נשמעה במערכת הכריזה ההודעה השגרתית על סיום ההכנות להמראה.

בידי נותרה הכמוסה שנתנה לי האחות — אגב, כמוסה של "מתושלח" — עבור השכנה המוזרה שלידי. אזרתי עוז ופניתי אליה:

"סלחי לי על ההתערבות, אך נדמה לי שהאחות שליוותה אותך למושבך ביקשה שתבלעי את הכמוסה הזו עם ההמראה, ואנו ממש ממריאים."

לא ציפיתי לתגובתה המהירה. היא לקחה ממני את הכמוסה, הכניסה אותה לפה, ובלעה אותה במהירות. אחר כך פנתה אליי, אחזה בכוח בזרועי, ובהתרגשות בלתי צפויה ובקול חלש וצרוד אמרה:

"אלף תודות לך. אני תמיד שוכחת דברים. בלי הגלולה הזו איני יכולה לשהות במטוס אוטונומי, בלי טייסים ובלי צוות אוויר. הכמוסה מצילה אותי. דרך אגב, שמי דִי. נעים מאוד."

אמרתי לה את שמי ולחצתי את ידה הקרובה אליי. היא אחזה בזרועי בכוח רב כאילו שאבה את יכולת הדיבור שלה ממני.

אישה מוזרה. בעת בליעת הכמוסה הבחנתי בעיניה המיוחדות במינן, המשדרות מבוכה גלויה. לא הייתי בטוח מה צבען. נדמה לי שהוא נע בין ירוק לכחול.

היא המשיכה לאחוז בידי, ובקול שנשמע בקושי אמרה:

"אתה חייב לסלוח לי, איני חולת רוח, אבל אני זקוקה לכמוסה זו. קשה לי לעבור את הטיסה בלי להתמוטט." הגיע תורי: "את ודאי יודעת שטיסות ללא צוות בטוחות יותר מאשר טיסות ידניות. שיעור התאונות האוויריות..."

"אני יודעת ששיעור התאונות ירד פלאים, כמעט לאפס, מאז שכל הטיסות הן אוטונומיות. אני יודעת שכולם חושבים כך. אך אני חושבת שמישהו יכול גם לעשות מניפולציה בכל המערכות המשוכללות האלה — בכל החיישנים, האלגוריתמים, הבינה המלאכותית — מניפולציה קטנה, וציפור המתכת שבה כלואים שנינו, סוטה ממסלולה ומתרסקת לתוך הים. או לתוך עיירה פסטורלית מהמאה התשע־עשרה."

"אבל הסבירות לכך היא נמוכה עד לאפס..."

"כך אומרים כולם. אך האם לא ייתכן שבצד מערכת זו, מתפתח גם רצון נגדי כלשהו? איני יודעת בדיוק מהו. אני בטוחה שיש גורם שבידו לשבש ולנצח את הטכנולוגיה המתקדמת והמצטיינת ביותר בעולם. תודה שזה סיכון אפשרי."

הפסקתי את שטף דיבורה שנעשה רם ותקיף: לא יכולתי לשאת את ההתנשאות הזו לגבי כל מה שהוא חדשני.

"אין התקדמות מדעית בלי סיכונים."

"אין לי בעיה עם סיכונים. בעצם, אין לי בעיה למות בתוך מטוס אוטונומי. מפריע לי רק שאנשים חכמים הפכו את חיינו למסובכים כל כך בלי להבין במה הם מסתכנים ומסכנים אחרים."

אני לא מוותר: "קשה לי להתווכח איתך. האם היית רוצה לחזור לאחור? לתקופה שלא היו רובוטים במטבח וכל אחד היה צריך לבשל בעצמו את הארוחה שלו?"

כעת נגלו עיניה. זיק של שובבות ניצת בהן והיא, בשקט אך בהחלטיות, ענתה:

"אספר לך סיפור קטן. אני סובלת מסיוטי לילה. באחד הלילות חלמתי חלום מוזר. אני בבית ומחליטה להכין חביתה — לא במחבת הדיגיטלי אלא בעצמי. נזכרתי בחלומי כיצד סבתי, זיכרונה לברכה, הייתה עושה זאת, וכמה טעימות היו החביתות שלה. ואז קרה המקרה: רובוט המטבח החל לנוע לעברי, דחף אותי בתקיפות עם גדם האלומיניום שלו, ובטרם התאוששתי ראיתי במו עיניי כיצד הוא נוטל את החביתה שלי, מטיל אותה למבער הביתי, ומכין חביתה חדשה."

היא הביטה בי, נבוכה אך מחויכת, ואמרה: "בדרך כלל אני לא מספרת לאנשים זרים על סיוטי הרובוטים שלי, אך לך אני יכולה לספר. אין סיכוי שלאחר טיסה זו ניפגש פעם נוספת" — ולאחר הרהור נוסף אמרה — "אני מתכוונת לכך שאין סיכוי שניפגש שוב בעולם הזה."

לא הגבתי והיא המשיכה: "התקשרתי לידיד שלי — האחד שהיה לי — וסיפרתי לו על הרובוט והחביתה. אמרתי לו שאיני משוגעת, שיש לי סיוטים כאלה לעיתים קרובות. שמעתי בקולו צליל לא מוכר, נואש: ׳דִי יקירתי — זהו שמי, דִי — בכל דור יש כאלה המתקוממים נגד הקדמה. בזמן המהפכה התעשייתית, צצו קבוצות לודיטים — כך הם כינו את עצמם — והרסו את הנולים האוטומטים במטוויות שהביאו ברכה כה רבה לכלכלת העולם.׳

נוכחתי לדעת שאין לי שפה משותפת עם ידידי זה, ושהוא חושב שאני מאבדת את שפיותי. זמן קצר לאחר מכן היה לי סיוט נוסף, בו הגעתי לדירתי והצלחתי לשמוע מבעד לדלת הכניסה רעשים מתכתיים, לא מוכרים, והבינותי מיד: אלה הם הרובוטים המתלחשים ביניהם בשפתם הסודית. פתחתי את הדלת בבת אחת ועוד הספקתי לראותם ממהרים למקומם ושומרים על שתיקה מוחלטת כאילו לא אירע דבר. הייתה לי תחושה שתמונה זו לא התרחשה כלל בחלומי ושהיא משקפת מציאות אמיתית. עברתי לדירה ישנה נטולת רובוטים, בה אני מכבסת במו ידיי, מבשלת לעצמי, כן, גם חביתות במחבת לא דיגיטלית. כאשר סיפרתי זאת לידידי הוא הציע בחוצפתו שאלך לפסיכיאטר. יותר לא נפגשנו."

בינתיים, החל ויכוח צעקני בין האב לבן, שישבו מעבר למעבר: "איפה שמת את המזרק עם הנוזל הוורוד? מהר! מהר!"

"לא שמתי אותו... לא נתת לי אותו, אבא!"

"אני בהתקף בגללך... בלי המזרק הזה אני מת..."

"לא נתת לי אותו. הוא נשאר בבית."

"אוי ואבוי לי! זהו זה. וכל כך רציתי לראות את ציריך... תבטיח לי שתאמר קדיש על קברי... בנים גידלתי..."

דִי נרעשה וקמה לעזור לאב, אך לא ידעה מה בדיוק לעשות. היא התחילה לצעוק בקול רם שלא שיערתי לרגע שיש לה:

"רופא! רופא! יש רופא במטוס?" נשארתי ישוב במושבי. מה יכולתי לעשות?

אין תגובה לקריאתה של דִי, אך מישהו מהנוסעים מיהר למעבר, השכיב את האב על רצפת המטוס, והחל ללחוץ בעוצמה רבה על חזהו. האב התנשף בכבדות והפליט בקול צרוד, "המזרק הוורוד," ובנו צרח, "לא... לא נתת לי..." שקט ירד על הנוסעים. רק גניחותיו של האב ומחאת בנו הדהדו בקומה השלישית של המטוס. הרמקול החל מדבר: "כאן המחלקה לרפואה מרחוק. יש לנו חולה בשורה C3. אל דאגה. יחידת הרפואה מרחוק תטפל בו חיש מהר, ביעילות, ממרכז הבקרה שלנו בתל אביב. נא החזירו אותו למקום מושבו."

האב המשיך לזעוק: "המזרק הוורוד! רופא!..." פניו חוורו והכחילו. הבן החל לבכות. דִי חזרה המומה למקומה.

בכיו של הבן המשיך, תוך שהוא ממלמל: "לא נתת לי את המזרק..." שני נוסעים התנדבו להושיב את האב על מושבו, ומעל למושב האב ירדה מתקרת המטוס יחידת הרפואה מרחוק ובראשה מצלמה חודרת גוף. מתוכה נשלף מזרק, אך אירעה תקלה. המזרק לא הגיע עד גופו של האב ורעשים מוזרים החלו נשמעים מתוך היחידה. שוב מערכת הכריזה:

"אל דאגה. נתגלתה תקלה קטנה ביחידת הרפואה מרחוק ואנו שוקדים על תיקונה המיידי. אין כל מקום לדאגה."

בעוד ההודעה נשמעת, נזכרתי לפתע כי בתיקי מצויות תרופות שונות שארזתי, וכי ודאי יש ביניהן זריקות המחזקות את הלב ואת זרימת הדם אליו. דִי בוכה ואני, בידיים רועדות, מחפש תרופה בתיקי. לבסוף שלפתי מזרק עם חומר שנראה לי מתאים, ודחפתי אותו בכוח לזרועו של האב, שהדם כבר נטש את פניו.

נשימתו כמעט והוסדרה. הכול נגמר בטוב: הוא נאנח ונשם בכבדות.

שניהם — האב והבן — צעקו לעברי מילות תודה, והבן המשיך וצרח: "אתה לא מבין? לא נתת לי את המזרק הוורוד!"

שכנתי, לא יכולתי להתרגל לשמה המוזר, הייתה נרעשת מכל האינצידנט. היא כיסתה את פניה בידיה וקשה היה לי, למרות מאמציי, להרגיעה. היא רכנה לעברי, לחצה את ידי ופלטה: "היית גדול. הצלת חיים." אך ידעתי שחולפת בה המחשבה שכל האינצידנט לא יכול היה להתרחש במטוס ישן, שבו היו צוותי אוויר היודעים להגיש עזרה ראשונה. מצד שני, הייתי גאה ביעילות התרופות של "מתושלח". אמרתי לה:

"תודה לאל שיש תרופות יעילות כל כך כמו המזרקים של החברה בה אני עובד."

אך שכנתי לא השתכנעה: "אני לא רוצה להתווכח איתך." ממה נובעת עקשנותה הטיפשית הזו?

הסברתי לה את התועלת ש"מתושלח" מביאה לאנושות, גחנתי לכיוון אוזנה ואמרתי:

"סבא שלי, גם הוא היה שייך לחוג שלך. עד סוף ימיו סירב להיכנס למכונית אוטונומית והתמיד לנהוג במכונית הידנית הישנה שלו עד שנגמרו החלפים למכוניות מסוג זה."

דבריי אלה הקפיצו אותה. היא פנתה לעברי, נעצה בי את עיניה — עתה ראיתי בבירור שהן כחולות־ירוקות — חיבקה אותי בחוזקה והדביקה נשיקה למצחי:

"אני מאושרת לשמוע זאת. צריך לכבד את זכרו של חלוץ אמיץ זה שפעל נגד הטכנולוגיה ההורסת את חיינו," וכעבור שנייה של מחשבה, היא הוסיפה:

"אני מודה שיש שטחים בהם המדע והטכנולוגיה הביאו תועלת לאנושות. אין איש שלא משתמש במכשירים ובתוצרים שהם פרי הטכנולוגיה המודרנית. אפילו אני מודה בכך. אבל המדע אחראי ליותר הרוגים מאשר הטבע הלא מרוסן. מיליונים נהרגו במלחמות ממוכנות ואיננו שוכחים את השואה בה נרצח שליש מבני עמנו. הם נרצחו בעזרת גז משמיד כל חי שפיתחו מדענים."

דִי קירבה את ראשה לראשי, ונשטפתי לפתע ניחוח מיוחד במינו שעלה מגופה, רך ושקט, כזה שחיזק בי את ההרגשה שיש בה, באישה המוזרה שיושבת לידי, כוח משיכה מיוחד.

"הטכנולוגיה המודרנית הניבה דבר שלילי וחיובי כאחד: המדענים פיתחו נשק אימתני כזה היכול להשמיד את כדור הארץ, וזה מנע פריצת מלחמת עולם רצחנית. מאז מלחמת העולם השנייה במאה העשרים — פרט למלחמות שבטים לאומיים קטנים, שמהם כנראה אי אפשר להיפטר — לשמחת כולנו לא פרצה מלחמת עולם נוספת."

ניחוח או לא, לא יכולתי לעבור בשתיקה על דבריה:

"את לא רוצה לומר לי שאת גם נגד המאמצים להארכת החיים. אני, למשל, עובד בחברת 'מתושלח', אחד הגופים הידועים בעולם שכל תפקידם הוא הארכת החיים ושיפור איכותם."

"אתה מתכוון לדחיית המוות. דרך אגב, אני, אישית, קיבלתי עבודה זמנית בחברת 'מתושלח'."

"באמת? מה היה תפקידך שם?"

"הקלטתי כל מיני דברים וקיבלתי כסף. עד היום איני יודעת מה עשו עם ההקלטות שלי... אך עד מתי אתם דוחים את המוות? הרי לכל יצור חי יש תאריך תפוגה."

"יש לכולנו תאריך תפוגה, אך אפשר לדחות אותו."

"כיצד?"

"על ידי שמירה על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ואימון גופני — ואלה כבר נעשו בעבר, בעיקר במאה העשרים. באמצע מאה זו החלו הניסיונות להאריך את חיי האדם באורח ביולוגי. אך החל ממחצית המאה העשרים ואחת פרצו חברות כמו שלנו את הגבול העליון של תוחלת החיים בשני אמצעים: חיסונים בפני מחלות הזקנה ובפני נגיפים שונים ומשונים כמו הנגיף האיום ששיתק את העולם בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת, ובנוסף — וזה העיקר — חברת 'מתושלח' תקפה את המוות באמצעות טובי החוקרים והמציאה תרופה נגד התנוונות תאי האדם. זו הייתה מהפכה עולמית."

"לכמה זמן מתארכים החיים אם נוטלים את מוצרי 'מתושלח'? אתם שואפים לחיי נצח?"

"לא. משום שאפשר — וגם צריך — לחדש את השימוש במוצרים האלה. אך בשלב מסוים הגוף מפתח התנגדות למוצר. אין לנו הסבר לכך, אך הגענו כבר לגיל של מאתיים שנה ואף מעבר לזה והמחקר נמשך. אני מאוד מקווה שהשוויצרים יעזרו לנו."

"ומה קורה עם הדמנציה אצל הזקנים? גם אותה אתם יכולים לחסל?"

"יש לנו מחקרים סותרים בעניין זה, אך אנו בטוחים שהצעירים שלנו, שחייהם הוארכו על ידינו, יסבלו ממחלה זו — אם בכלל — במשך תקופה קצרה מאוד ובשלב מאוחר בחייהם."

אבל שכנתי היפה לא השתכנעה והגיבה בקול אסרטיבי:

"אני לא מאמינה בדחייה מלאכותית של סוף החיים. אתה עובד בחברת 'מתושלח'. מתושלח המקראי חי כמעט אלף שנים. אתה באמת חושב שהוא נהנה מהחיים בשנותיו האחרונות? הוא לא סבל מדמנציה? הוא הכיר בשמותיהם את כל הנכדים של ניניו? אני משערת שהוא לא היה רוצה בהארכת חייו. ומה בקשר לאשתו של מתושלח? היא ודאי מתה לפניו והוא היה צריך להסתדר לבד או למצוא אישה צעירה. מסכן. וגם הצעירה מסכנה."

אני לא יכול שלא להגיב:

"לא. לא מדובר בהארכת החיים בלבד, אלא במיצוי הפוטנציאל האנושי. תחשבי על מוצרט ושוברט. אילו יצירות מופלאות היו כותבים אם לא היו מתים בגיל כה צעיר! הכישרון הטמון באדם רק משתפר עם השנים. התוכנה, דהיינו הכישרון, לא מושפעת מהגוף המזדקן. החומרה, דהיינו הגוף, חייה קצרים, והיא מונעת, במותה, מהתוכנה החכמה לבוא לידי ביטוי. אני מאמין שהארכת החיים תורמת לא רק לאדם המסוים, אלא מעשירה את האנושות כולה ביצירות אומנותיות ומדעיות, שלא היינו מודעים להן בשל המוות המוקדם של החומרה. מי אומר 'עד מאה ועשרים'? מדוע לא עד מאתיים? שלוש מאות? חמש מאות? זקנה המביאה את המוות היא מחלה, וכמו כל מחלה, היא ניתנת לריפוי."

השיחה הולכת לכיוון לא טוב. אנחנו מתווכחים אפילו לפני שאני עומד על טיבה של שכנתי. לכן אני מנסה במהרה לשנות את נושא השיחה.

"נעזוב את הוויכוח הזה לפעם אחרת. יש לי הרושם שלא נצליח לשכנע זה את זו... שמך דִי? יש לו משמעות?"

"כן, שמי מוזר במקצת, אבל אני מדביקה לו מפעם לפעם תוספת, לפי מצב הרוח שלי: דיאנה, דניאלה, דוריס, דורותי ועוד ועוד. אבל כולם קוראים לי דִי. עזוב את שמי המוזר... אתה נוסע לציריך לחופשה?"

סיפרתי לה מה מטרת טיסתי:

"אני טס לציריך לסגור עסקה של מיזוג חברות, שוויצרית וישראלית, העוסקות באותו נושא שאת לא אוהבת: הארכת החיים. אמרתי לך, אנו רוצים להאריך את התקופה שבה הגוף לא דוחה את התרופות שלנו."

"ואני נוסעת לפרק חברה ולסיים את החוזה שלה עם עולם העסקים, שם אני סוגרת עניין..."

"אז שנינו עוסקים בנושא דומה: מיזוג ופירוק של חברות."

"אפשר לומר. כן."

אני מתבונן בה. הוויכוח בינינו הוסיף נופך של חדות לפניה היפות. בימינו, אי אפשר לדעת מה גילו האמיתי — דהיינו — הכרונולוגי, של אדם. גופה של דִי לא איבד עדיין מצעירותו. יש בה משהו מוזר ומושך כאחד.

כאשר מהפכת הגיל נשאה פרי, ובעיקר משהחל השימוש בסירופ נגד הזדקנות, אירעו לא מעט אי־הבנות. נשים וגברים נישאו למי שנראה להם צעיר ורענן, ותוך זמן קצר מתו מזקנה ביולוגית אלו שנישאו להם. אין לנו עדיין הסבר לתגובה מסתורית זו של הגוף המסרב לקבל את הארכת חייו, אך אנו מבקשים לדחותה, אם לא נצליח לבטלה.

בת כמה היא דִי? שלושים?

איני בטוח בגילה, כפי שהיא ודאי לא בטוחה לגבי גילי, אך אני בטוח ביכולת המשיכה של גופה.

"באיזה מלון את מתאכסנת בציריך?"

"לא הזמנתי חדר בשום מלון."

"את לא יודעת שהיום ומחר מתקיים בציריך יריד רובוטיזציה? העיר מלאה תיירים עד אפס מקום. אני בטוח שאין להשיג חדר בשום מלון. היכן תישני?"

"אם אין שום מקום פנוי במלון בעיר, אסתובב לי ברחובות עד שיעלה השחר, עד שתיפתח הפירמה שאיתה אני סוגרת עניין."

"כך תסתובבי בעיר, עם המזוודות שלך?"

"אין לי שום מזוודה. אני חוזרת הביתה מחר, מיד לאחר סיום העסקה."

"מה פירוש?"

"פירוש הדבר כפשוטו. אני חוזרת הביתה בטיסה מחר, ועד אז אין לי צורך בשום דבר."

"על מה את מדברת? לא אסכים לכך! אם לא נמצא חדר, תוכלי ללון בחדר המרווח שלי במלון... אם לא אכפת לך כמובן."

האם הרחקתי לכת? האם לא יחשבו לה דבריי אלה כהטרדה? להפתעתי, היא משיבה:

"ברצון רב. אתכרבל לי בפינת החדר ואישן עד שעת פתיחת העסקים."

"התכרבלי כמה שתרצי, אך לא בפינת החדר. המיטות השוויצריות רחבות דיין." דברי אלה השתיקו את דִי הנבוכה.

לפתע היא אמרה, באנחה בלתי צפויה: "בדרך כלל המזל לא לצידי, אך הפעם יש לי מזל טוב שהושיב אותי ליד גבר מעניין כמוך... וגם טוב מראה."

הייתי נבוך אך פלטתי: "וגם לי יש מזל לשבת ליד אישה יפה כמוך."

לתדהמתי, היא הגיבה בנשיקה. הפעם, לא על המצח. היא מלמלה: "תודה, תודה, אתה אדם טוב." היא לחצה בכוח את ידי ואמרה: "טוב לב, גם טוב מראה וגם... טוב גוף."

עתה הגיע תורי לפעול. הצמדתי את פי לפיה והתנשקנו נשיקה לחה וסוחפת. היה ברור לי שהרפתקה זו תהיה שונה לחלוטין מהקפיצונים והזריזונים שלי. אך במחשבה נוספת עלה ספק במוחי אם לא שגיתי בהזמנתה החפוזה לחלוק איתי את חדרי במלון. היה משהו מיוחד באישה הזו, וגם היה לי ברור שנפשית היא לא לגמרי בסדר, ומי יודע איך היא עלולה להביך אותי; אך הניחוח העולה מגופה שיכר אותי והוליך אותי בעל כורחי לרצון להעמיק את הקשר עם אישה מוזרה זו.

נחתנו בשדה התעופה הצפוף מנוסעים של ציריך. לשמחתנו, העיר היתה מצוחצחת, שטופת שמש, האוויר צח, משדר ניקיון ויעילות. הכול רגוע ומרגיע. יצאנו יחד. עניין חיפוש החדר במלון לדִי נשכח כלא היה. צעדנו אט למנהרת הרכבת המגנטית שהסיעה אותנו תוך דקות קצרות למרכז העיר, סמוך לבניין תחנת הרכבת הישנה. הבניין הזה מרשים גם היום. ציריך עצמה צומחת לגובה. מגדלים רבי־קומות מגמדים את מגדלי הכנסיות המחזיקות מעמד מימי הביניים, ונותר בה קסם, בעיקר בחלקים השמורים היטב, מאז החלטת העירייה לשמר גם את הבניינים שנבנו במאה העשרים.

צעדנו ברגל למלון. אני לבוש טי־שרט ומכנסיים, המעיל מוטל על כתפי, בידי המזוודה והתיקים, והיא בשמלתה ושערה השופע. כמעט ולא החלפנו מילה.

המלון היה מודרני, צבעוני, עם רובוטיזציה מרשימה. פקידת הקבלה הייתה שייכת למודל חדש של רובוטים. היא עפעפה בעיניה, פיהקה משעמום, ומדי פעם הוציאה מארנקה מי־קולון והזליפה על עצמה כמה טיפות. ברור שדִי עיקמה את אפה, שאלה אם החדר צופה אל האגם, וציינה שהמלון קרוב לפירמה שאתה היא צריכה להסדיר את עניין הפירוק. היא הציעה שלא נאכל "אוכל מלאכותי" במלון, אלא אצל "הטורקי הזקן" — מקום אותנטי שהיא מכירה. הסכמתי לכל מה שהציעה. ספרתי את הדקות החולפות עד בוא הלילה. לא הייתי רגיל להרפתקאות מסוג זה.

המסעדה של "הטורקי הזקן" שכנה ממש ליד הנהר החוצה את העיר, והכניסה אליה היתה מעוטרת בשלט: "כאן מגישים רק אוכל וקפה עשויים בידי אדם". הסתבר ששם המסעדה נקרא על שם בעל המסעדה, טורקי זקן, כמוש וחייכן. דִי הכירה אותו מביקורים קודמים והם החליפו חיבוקים. הטורקי הציע שנפתח בקפה, אותו הוא יכין במיוחד לכבודנו כמנהג אבותיו. הסכמנו, ובינתיים התבוננו בברבורים הלבנים המשייטים להם בנהר. דִי לא התאפקה ואמרה:

"בקש מאחד הידידים שלך ליצור ברבור כזה בהדפסה תלת־ממדית."

החלטתי לא להגיב.

הבטתי בטורקי הזקן המכין את הקפה. הוא הוציא מתיקו פולי קפה טריים, בחר אותם אחד־אחד, פסל כמה, ואת יתר הפולים, הנראים בעיניו, קלה במחבת שהעמיד על כיריים שנלקחו כנראה ממוזיאון לאמנות שימושית עתיקה. לאחר מכן טחן את הפולים הקלויים במכתש ועלי, העביר את הקפה הטחון לסיר, העמידוֹ על כיריים וזרה תבלינים לתוך הקפה הרותח. ריח הקפה והתבלינים הגיע אל שולחננו, וניחוחו גירה את כמיהתי לקפה. לבסוף שפך הזקן את הקפה המתובל לכד נחושת, הריח את ריחו, ורק אז יצק אותו לספלי קרמיקה כחולים.

דִי צדקה כשאמרה שאין כקפה הזה בעולם. שתינו בשקט. היא לא אמרה דבר ורק עיניה אמרו: "תשווה את זה לזבל שמכין לך הרובוט."

כאשר האכלנו בסוף הארוחה את הברבורים, היא פלטה: "זה כשלעצמו שווה טיסה לציריך."

התפעלתי מהקפה הריחני, אך בביתי אמשיך ליהנות מהקפה שמכין לי בוב — אמנם לא ריחני אבל מוכן במהירות.

נפרדנו בחיבוק ובמלמולי תודה מהטורקי הזקן וצעדנו למלון דרך העיר. באופן טבעי נשארנו יחד, אף שהכרנו רק לפני כמה שעות. הילכנו ברחוב הרכבת — הבאנהופשטרסה — שהיה בעבר רחובה המרכזי של העיר. כל הרחוב היה שמור, כולל הבניינים הנמוכים, בני שלוש וארבע קומות. ממש אווירה כפרית. קהל רב של תיירים — שהגיעו כנראה לתערוכת הרובוטיזציה — מילא את הרחוב, שחלונות הראווה שלו הציגו את הסחורות שהוצעו למכירה במאה העשרים. ראינו מוצרים רבים שלא הכרנו: בחנות יפנית ששמה היה "זארא" הוצגו שמלות ארוכות, מכנסיים בצבע כחול הקרועים באזור הברכיים, וחולצות רבות כפתורים (כמה זמן לקח לאבותינו להתלבש?). הוקסמנו מחתיכות בד צבעוניות, צרות וארוכות. בפתק שהוצמד להן נכתב הסבר: "אלו היו עניבות שגברים נהגו להדק סביב צווארם." בחנות אחרת הונחו קופסאות צבעוניות ובתוכן גלילי נייר לבנים שעטפו עשבים יבשים. אלה היו, כך הסביר הפתק המצורף, סיגריות שהיו בשימוש נפוץ בדורות קודמים.

אמרתי לדִי:

"חשבי על כך: אנשים נאלצו לגרור עצמם בכל מזג אוויר, ברוח ובגשם, בקור ובחום, לחנות כלשהי, ואם מצאו משהו לשביעות רצונם, היה עליהם — שוב, בכל מזג אוויר — לגרור את המוצר בחזרה לביתם, ברגל, או יותר גרוע, במכונית לא־אוטונומית."

דִי לא ויתרה:

"ככה היה להם טוב. הייתה להם סיבה לצאת מביתם."

שיהיה כך. אני מעדיף את העולם הנוח שלנו.

מחנות הבגדים עברנו לחנות של עיתונים. למרות חלוף השנים, ניתן היה לקרוא בעיתונים הדהויים. הכותרות עסקו רובן במלחמות: סכנה של... איום ב... מיליון קורבנות עקב... מצב מתוח העלול להביא ל... יוזמה לסיום ה... דיונים ממושכים בהסכם שלום כדי למנוע... סכנה חדשה להתלקחות של... — מלחמה כמובן. ילד קטן, מקבוצת תיירים, שאל בקול רם:

"איך הם היו מגדילים את האותיות בעיתונים האלה?"

חלון החנות הבאה היה מיצג של חברת החשמל המקומית וכלל גושים שונים בצבע שחור. מודעה ליד הגושים המוזרים הכריזה: ״ואלה הם גושי פחם ששימשו את אבותינו ואימותינו לחימום ביתי, והעיקר, לייצור חשמל ולהנעת רכבות עתיקות שזיהמו את האוויר. זהו החומר שפגע בבריאות הדורות הקודמים. אצלנו לא תמצא גרם אחד מהחומר המסוכן הזה."

דִי הצטמררה. "כמה מגעיל."

החנות הבאה הייתה חנות שמכרה מוצרי בשר של חיות. נדמה היה שהן נטפו דם, ודִי הסתירה עיניה. אך בחלון, בצד חתיכות הבשר החי לכאורה, היה פתק שהסביר כי המוצרים המוצגים עשויים חומר מלאכותי, לא אורגני, וזאת מאז שנחקק החוק שאסר על גידול, מכירת, פרסום ואכילת בשר חיות. הדם אינו אלא חומר מלאכותי ואולי היה זה מיץ עגבניות.

החלון הבא היכה אותי בתדהמה. הייתה מוצגת בו מכונית לא אוטונומית בצבע שחור — ממש כמו זו שהייתה לסבא. זיכרונות ילדות שטפו אותי לפתע. סבא מסביר לאבא למה המכוניות הישנות טובות מהאוטונומיות, וסבתא מהסה אותו בקריאות ביניים המופנות אל אבי: "תעזוב אותו. הוא קצת משוגע." קפאתי במקומי. דִי הבינה מיד מה מתרחש ואחזה בידי. הייתה זו אחיזה שופעת חום ולא אחיזה של חסר ישע המבקש עזרה. היא לחשה באוזני:

"נחזור בבקשה למלון."

שמתי את מעילי על כתפיה ופנינו לעבר המלון. צינת הערב ירדה על שנינו. עלינו לחדר ונפלנו מחובקים למיטה.

את ליל האהבה ההוא לא אשכח לעולם. דִי התפשטה במהירות וחשפה את גופה הצעיר והחושני. לא הייתי צריך לחשוש מתביעת הטרדה. היא התנפלה עליי והשכיבה אותי במיטה. היא התגלתה לי כאישה סקסית הבקיאה בהלכות המיטה. האמת היא שכושפתי על ידה. לרגע אחד היא הייתה חתלתולה מפונקת המבקשת שילטפו אותה, ולרגע שני, לביאה טורפת; גם מצטנעת וגם תובענית, גם חידתית באישיותה וגם שקופה ביצריה.

גם אני הייתי כפול רגש: נער בתול וגבר מנוסה; בתוכי צלצל פעמון אזהרה אך ממפשעתי עלה היצר והתפרץ בשאגות שעלו מגרוני. לאחר שגמרנו, היא החלה לטפס עליי, לנשוך אותי, לנשק כל סנטימטר בגופי, ולתבוע עוד ועוד. כל חלק מגופה גירה אותי בנפרד. משהו בחוסר העכבות, בתעוזה שלה, הגביר בי את תשוקתי ואת התמכרותי אליה, למרות היכרותנו הקצרה ואולי בגללה. משנרגענו, אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיי שאישה גורמת לי להגיע לסיפוק פעמיים ברצף. התנשפתי עמוקות והתבוננתי בפניה המושלמות ובשערה הנח על כרה, ונזכרתי גם מנין אני מכיר אותה; לא מזיכרון אישי רחוק אלא מדיוקנים של נשים מהרנסנס, במוזיאון אופיצי המחודש בפירנצה. חשבתי על כך שדִי אינה רק חושנית אלא שאני חש אותה בכל תא בגופי. היא גם דומה דמיון מהמם לדמות אידיאלית שליוותה אותי בימי, ובעיקר בלילות התבגרותי, כשפחדים סמויים אחזו בי. ההשוואה לקפיצונים ולזריזונים הייתה בולטת: כאן הרגשתי שהגוף והלב הולכים יחד, ואילו שם היו אלה הרפתקאות מאתגרות, שהייתי זקוק להן כדי להוכיח לעצמי את גבריותי.

ליל האהבה נמשך עד שנרדמנו כשידי אוחזת בידה.

***