מתיקות מרירה

לפני שנכיר את הטוּב כדבר העמוק ביותר בתוכנו עלינו להכיר את העצבות כדבר העמוק ביותר האחר.1

— נעמי שיהאב ניי

בשנת 2010 החליט פיט דוקטר, במאי מוערך בפיקסאר, לעשות סרט מונפש על הרגשות הפרועים והמעורפלים של ילדה בת אחת־עשרה בשם ריילי.2 הוא ידע, בקווים כלליים, איזה סיפור הוא רצה לספר. הסיפור יתחיל עם עקירתה של ריילי מעיירת הולדתה במינסוטה והמעבר לבית חדש ולבית ספר חדש בסן פרנסיסקו, בתקופה שבה היא גם שרויה בסערת הרגשות של תחילת גיל ההתבגרות.

עד כאן הכול היה בסדר, אבל דוקטר מצא את עצמו מתמודד עם התלבטות יצירתית. הוא רצה להציג את רגשותיה של ריילי כדמויות מונפשות חביבות שמפעילות מרכז שליטה בתוך מוחה ומכוונות את זיכרונותיה ואת חיי היום־יום שלה. אבל אילו רגשות? פסיכולוגים הסבירו לו שמספר הרגשות השונים שלנו יכול להגיע לעשרים ושבעה,3 אבל אי־אפשר לספר סיפור טוב על מספר גדול כל כך של דמויות. דוקטר היה חייב לצמצם את מספרם ולבחור רגש אחד כגיבור המרכזי.

כמה רגשות שונים היו מועמדים לתפקיד הכוכב אבל הוא החליט למקם את הפחד במרכז הסרט, לצד השמחה — בין השאר, לדבריו, מפני שהפחד מצחיק.4 הוא שקל לתת את התפקיד לעצב, אבל לא נראה שבחירה זו תמצא חן בעיני הצופים. דוקטר גדל במינסוטה וסיפר לי ששם שלטו בבירור נורמות סנגוויניות. "הרעיון שתבכי לעיני אנשים אחרים היה מאוד לא קוּל."5

אבל כעבור שלוש שנים של פיתוח הסרט — כשהדיאלוגים כבר היו כתובים, לאחר שנעשתה חלק מהעבודה על האנימציה, והוכנו המצבים המצחיקים עם הפחד, חלקם "מלאי השראה" — דוקטר הבין שמשהו לא בסדר. כבר נקבע מועד הקרנה של העבודה החלקית שנעשתה בפני צוות ההנהלה של פיקסאר, ודוקטר היה בטוח שהסרט הוא כישלון. המערכה השלישית לא פעלה. לפי תוכנית העלילה לסרט, השמחה היתה אמורה ללמוד דבר חשוב, אבל לפחד לא היה מה ללמד אותה.

לפני העבודה על סרט זה נהנה דוקטר משתי הצלחות ענק — "למעלה" ו"מפלצות בע"מ". אבל הוא התחיל להרגיש שהצלחת הלהיטים האלה היתה מקרית.

"אני לא יודע מה אני עושה," חשב. "אני צריך פשוט להפסיק ליצור סרטים."

הוא התחיל לראות בדמיונו את עתידו לאחר שיעזוב את פיקסאר, העתיד הקודר שמחכה לו לאחר שיאבד לא רק את מקום עבודתו אלא את כל הקריירה שלו, והמחשבות הובילו ל"אבל מקדים" — אבל על אובדן שטרם התממש. המחשבה על חיים מחוץ לקהילה האהובה של יוצרים ואנשי עסקים מוכשרים גרמה לו להרגיש שהוא טובע — טובע בעצבות. וככל שגבר ייאושו הלך והתחוור לו כמה הוא אוהב את עמיתיו לעבודה.

ותחושה זו הובילה לתובנה חדשה. המטרה האמיתית של רגשותיו — של כל הרגשות שיש לכולנו — היא לקשר אותנו זה לזה. והעצבות, יותר מכל הרגשות, היא הרגש המקשר החשוב ביותר.

"פתאום היה לי רעיון שצריך להוציא משם את הפחד," מספר דוקטר, "ושהעצבות תתחבר עם השמחה."6 הבעיה היחידה היתה שהוא היה חייב לשכנע את ג'ון לאסֵטֶר, שניהל באותה תקופה את פיקסאר, להציב במרכז הסרט את העצבות, ודוקטר חשש שיהיה קשה לשכנע אותו.

דוקטר מספר לי את הסיפור בחלל הגדול והמואר של רחבת הישיבה שתכנן סטיב ג'ובס עבור הקמפוס של פיקסאר באמריוויל, קליפורניה. סביבנו ניצבים פסלי ענק של דמויות מסרטי פיקסאר — משפחת פָּאר מהסרט "משפחת סופר־על", באז מ"צעצוע של סיפור" — כולם בכל מיני פוזות ליד חלונות הזכוכית הגבוהים. דוקטר נהנה ממעמד של אליל בפיקסאר. מוקדם יותר באותו היום העברתי סדנה למנהלים על רתימת כישרונותיהם של יוצרי סרטים מופנמים, וכמה דקות לאחר שהתחלנו, דוקטר נכנס לחדר הישיבות בצעדים גדולים ומיד האיר את החדר בחמימותו.

דוקטר עצמו דומה לדמות מונפשת שמצוירת בעיקר ממלבנים. גופו מוארך וגבוה עם פנים מוארכות שמחציתן מצח. אפילו שיניו ארוכות ומלבניות. אבל בולטות מכול הן הבעות פניו העשירות. חיוכיו והעוויות פניו מגלים רגישות עזה ומצודדת. כשהיה ילד, משפחתו עברה לקופנהגן כשאביו כתב דוקטורט על מוזיקה מקהלתית דנית. דוקטר לא ידע דנית ולא היה לו מושג מה אומרים ילדים אחרים, והחוויה הכואבת הזאת משכה אותו לאנימציה. היה קל יותר לצייר בני אדם מאשר לדבר איתם. אפילו כיום הוא נוטה ליצור דמויות שמתגוררות בתוך עצים ונסחפות לחלומות חסרי מילים.

דוקטר חשש שחברי ההנהלה יחשבו שעצבות תהיה יותר מדי עגמומית וקודרת. האנימטורים ציירו אותה כדמות מרושלת, שפופה וכחולה. מדוע למקם דמות כזאת במרכז הסרט? מי בכלל ירצה להזדהות איתה?

בכל התהליך הזה היה לדוקטר בעל ברית לא צפוי. דאקר קלטנר (Keltner), פרופסור נודע לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. דוקטר יצר קשר עם קלטנר כדי שילמד אותו ואת עמיתיו את מה שיודעים מדענים על רגשות. הם הפכו לחברים קרובים. בתו של קלטנר סבלה מייסורי גיל ההתבגרות באותה תקופה שבה סבלה מהם בתו של דוקטר, והקשר בין הגברים התהדק על רקע חרדתם האמפתית בשל המצוקות של בנותיהם. קלטנר לימד את דוקטר ואת צוותו על התפקידים שממלא כל אחד מהרגשות העיקריים. פחד שומר על ביטחוננו. כעס מגן עלינו מפני ניצול על ידי אחרים. והעצבות — מה עושה העצבות?

קלטנר הסביר שעצבות מעוררת חמלה. היא מקרבת בני אדם. היא זו שעזרה לדוקטר להבין עד כמה יקרה לו קהילת הטיפוסים המשונים שעבדו כיוצרי סרטים בפיקסאר.

צוות ההנהלה אישר את הרעיון, דוקטר וצוותו כתבו מחדש את התסריט, והסרט זכה לבסוף בפרס אוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר. הוא גם היה הסרט המקורי הרווחי ביותר בהיסטוריה של פיקסאר7 — והעצבות היתה בתפקיד הראשי.86

כשפוגשים לראשונה את דאקר קלטנר — עם שיער בלונדיני ארוך, אנרגיה רגועה ואתלטית של גולש גלים, וחיוך שמאיר כמו מגדלור — הוא שונה מאוד מהדמות שעולה על הדעת כשחושבים על שגריר של רגש העצבות. נראה שהשמחה היא מצב ברירת המחדל שלו. הוא קורן חמימות ואכפתיות ויש לו כישרון, כמו של פוליטיקאי אמיתי, להבין ללבם של אחרים. קלטנר מנהל את מעבדת האינטראקציות החברתיות בברקלי ואת ה־Greater Good Science Center — שני מרכזים מן המשפיעים בעולם של פסיכולוגיה חיובית. תפקידו שם הוא לחקור את הרגשות הטובים שמעניקים לנו החיים. פליאה, התפעמות ואושר.

אבל כעבור זמן מה בחברתו של קלטנר מבחינים שקצות עיניו נוטים מטה, כמו עיניו של כלב באסט, ומתברר שהוא מתאר את עצמו כמי שאישיותו מתאפיינת בחרדה ובמלנכוליה — כטיפוס מר־מתוק. "העצבות נמצאת במרכז זהותי," הוא אומר לי.9 בספרי "שקט" תיארתי את מחקריהם של ג'רום קייגן (Kagan) ואיליין ארון, שמצאו שחמישה־עשר עד עשרים אחוזים מהתינוקות יורשים טמפרמנט שבעטיו הם נוטים לתגובות עזות יותר הן ליופי והן לחוסר הוודאות בחיים. קלטנר סבור שהוא עצמו מתאפיין מלידה במה שקייגן מכנה "ריאקטיביות גבוהה" וארון מכנה "רגישות גבוהה".

קלטנר גדל בבית פרוע, נאיבי ואופטימי בשנות השבעים. אביו היה כבאי וצייר שלקח אותו למוזיאונים לאמנות ולימד אותו טאואיזם, ואילו אמו היתה פרופסור לספרות שהקריאה לו שירה רומנטית ואהבה במיוחד את ד"ה לורנס. בין קלטנר לאחיו הצעיר, רולף, שררה קרבה רבה. הם טיילו בטבע בכל שעות היום והלילה. הוריהם עודדו אותם לגלות מה באמת מלהיב אותם ולבנות סביב הדברים האלה את חייהם.

אבל בחתירתם לחוות את החיים במלוא עוצמתם, הוריו של קלטנר החליפו את מקומות מגוריהם בקצב מסחרר. מעיירה קטנה במקסיקו שבה נולד במרפאה קטנטנה, ללורל קניון, שכונת תרבות־נגד קליפורנית בגבעות הוליווד, שם גרו בשכנות לפסנתרן של ג'קסון בראון, וקלטנר למד בבית ספר יסודי שנקרא Wonderland. ומשם לעיירה חקלאית למרגלות הרי הסיירה, שבה רק מעטים מחבריו לכיתה ה' יגיעו ללמוד בקולג'. כשהמשפחה הגיעה לנוטינגהם שבאנגליה, כשקלטנר היה בתיכון, נישואיהם של הוריו התפרקו. אביו התאהב באשתו של ידיד המשפחה ואמו התחילה לנסוע הלוך וחזור לפריז, שם למדה תיאטרון אקספרימנטלי. קלטנר ורולף, שנותרו ברשות עצמם, השתכרו וערכו מסיבות. המשפחה מעולם לא חזרה להיות ארבעה אנשים.

כלפי חוץ קלטנר נראה, אז וגם היום, כילד המוצלח של המשפחה. אבל להתרסקות הפתאומית היתה, לדבריו, "השפעה עצובה ממושכת ומתמדת" עליו ועל משפחתו. אביו כמעט נעלם, אמו פיתחה דיכאון קליני, קלטנר סבל במשך שלוש שנים מהתקפי פניקה עזים. רולף, שבבגרותו היה לקלינאי תקשורת מסור בקהילה דלת אמצעים, ובעל ואב למופת, נאבק בשדים של מה שאבחן אחד מרופאיו כהפרעה דו־קוטבית: חוסר שינה, בולמוסי אכילה וצריכה קבועה של בירה ומריחואנה להרגעת עצביו.

מבין כל השיברונות, קשייו של רולף זעזעו את קלטנר יותר מכול. בין השאר מפני שקודם לכן, מאז שהיו ילדים, אחיו היה עבורו מין עוגן. בכל סביבה חדשה שעברו לגור בה, שניהם היו שותפים קרובים שחקרו יחד את האזור החדש, כמו צמד שחקני טניס שלא הפסיד אף פעם במשחק זוגות. כשהמשפחה התפרקה הם נשארו ביחד והגנו זה על זה.

רולף היה גם דמות מופת עבורו. רולף היה צעיר ממנו רק בשנה, אבל לדברי קלטנר, היה גדול יותר פיזית, אמיץ יותר ונדיב יותר. הוא מעולם לא הכיר אדם עם יותר "יופי מוסרי" ממנו. הוא היה צנוע ועניו, בשונה מקלטנר, שאישיותו התאפיינה ביותר תחרותיות ודחף להצליח. רולף אף פעם לא פגש אנדרדוג שלא אהב. באחת מהערים הרבות שגרו בהן היתה נערה בשם אלנה שגדלה בבית מט לנפול שהחצר שבחזיתו נראתה כמו מגרש גרוטאות. אלנה סבלה מתת־תזונה, שערה היה פרוע ומלוכלך, והבריונים מהסביבה אהבו להציק לה. ורולף, אף על פי שלא היה הילד הכי גדול והכי חזק בכיתה, תמיד הגן עליה ממעניה הרבים. "יש לו אומץ לב שבא מחמלה," חשב קלטנר. "אני רוצה להיות כמוהו."

לאחר שעבר את גיל ההתבגרות והתחיל להרהר בהריסות שנותרו ממשפחתו, התעורר בו החשד שהמחויבות של הוריו לחיים לאור תשוקותיהם היא זו שסיבכה כל כך את משפחתם. ואף על פי שהיו לקלטנר נטיות אמנותיות ורומנטיות, הוא גם היה מדען מבטן ומלידה, והחליט לחקור בבגרותו את הרגשות האנושיים. רגשות כמו התפעמות, פליאה ושמחה שתמיד היו כל כך חשובים עבורו, עבור רולף ועבור הוריו, ורגשות כמו העצבות שהיתה בקלטנר ובבני משפחתו, ושנמצאת ברבים מאיתנו.

אחת מאבני היסוד במחקר של קלטנר, רעיון שהוא מסכם בספרו Born to Be Good,10 הוא מה שהוא מכנה "אינסטינקט החמלה" — הרעיון שיש לנו, בני האדם, נטייה מולדת להגיב באכפתיות זה לצרותיו של זה. מתברר שמערכת העצבים שלנו לא כל כך מבחינה בין הכאב שלנו עצמנו לבין כאבם של אחרים. תגובתה דומה בשני המקרים. האינסטינקט הזה הוא חלק מאיתנו לא פחות מהדחפים לאכול ולנשום.

אינסטינקט החמלה הוא גם היבט יסודי של סיפור ההצלחה האנושי — ואחד הכוחות הגדולים הגלומים במלנכוליוּת. מובנה המילולי של המילה האנגלית שפירושה חמלה, compassion, הוא "לסבול יחד", ובעיני קלטנר, התכונה הזאת היא בין התכונות הטובות והגואלות ביותר שלנו.11 העצבות שממנה נובעת החמלה היא רגש פרו־חברתי שמעורר קשר ואהבה. זה מה שהמוזיקאי ניק קייב מכנה "הכוח המאחד האוניברסלי".12 צער ודמעות הם מנגנון חברתי מלכד, אחד החזקים ביותר.

אינסטינקט החמלה הוא תפקוד כה עמוק של מערכת העצבים, שנראה שמקורו בהיסטוריה האבולוציונית המוקדמת שלנו.13 אם צובטים אותנו או צורבים את עורנו, לדוגמה, מופעל אזור בקליפת המוח שנקרא "פיתול החגורה הקדמי" — אזור ייחודי לבני האדם שהתפתח מאוחר יחסית ושאחראי לתפקודים בדרגה גבוהה כמו תשלום מיסים ותכנון מסיבה.14 ופיתול החגורה הקדמי מופעל בצורה דומה גם כשאנחנו רואים מישהו אחר נצבט או נצרב. אך קלטנר מצא את אינסטינקט החמלה גם בחלקים אינסטינקטיביים וקדומים יותר אבולוציונית של מערכת העצבים. באזור במוחם של יונקים שנקרא "החומר האפור המרכזי", הנמצא במרכז המוח וגורם לאמהות לטפל בצאצאיהן, ובחלק עתיק, עמוק ובסיסי אפילו יותר של מערכת העצבים הנקרא "העצב התועה", המחבר את גזע המוח עם הצוואר ופלג הגוף העליון.15 זהו ריכוז העצבים הגדול ביותר ואחד החשובים ביותר בגופנו.

ידוע כבר מזמן שהעצב התועה קשור לעיכול, למין ולנשימה — למכניקה של היותנו בחיים. אבל בכמה מחקרים ששוחזרו בהצלחה על ידי חוקרים אחרים גילה קלטנר שיש לו תפקיד נוסף. כשאנחנו עדים לסבל, העצב התועה מעורר בנו אכפתיות.16 אם תראו תמונה של אדם שעל פניו העוויית כאב, או ילדה שבוכה משום שסבתה נוטה למות, העצב התועה בגופכם יופעל. קלטנר מצא גם שלאנשים שהעצב התועה שלהם חזק במיוחד — "כוכבי־העל" של העצב התועה, כפי שהוא קורא להם — יש נטייה חזקה יותר לשתף פעולה עם אחרים וליצור חברויות חזקות יותר. יש להם נטייה חזקה יותר (כמו לרולף) להתערב כשהם רואים קורבן של בריונות, או לוותר על הפסקה כדי לעזור לחבר לכיתה שמתקשה במתמטיקה.

קלטנר הוא לא החוקר היחיד שהראה את הקשר הזה בין עצבות לבין חיבור עם אחרים. ג'ושוע גרין (Greene), פסיכולוג מהרווארד, ומדען המוח והפסיכולוג ג'ונתן כהן (Cohen) מפרינסטון, לדוגמה, מצאו שבני אדם שהתבקשו לחשוב על סבלם של קורבנות אלימות, הראו פעילות באזור המוח שמחקר קודם הראה שמופעל אצל אמהות שהביטו בהתמוגגות בתמונות של התינוקות שלהן.17 שני מדעני מוח מאוניברסיטת אמורי, ג'יימס רילינג (Rilling) וגרגורי ברנס (Berns), מצאו שעזרה לאנשים במצוקה מעוררת את אותו אזור במוח שמופעל כשזוכים בפרס או אוכלים ארוחה מצוינת.18 ידוע לנו גם שלאנשים מדוכאים (או למי שהיו מדוכאים בעבר) יש נטייה חזקה יותר לראות את העולם מנקודות הראות של אחרים ולחוש חמלה.19 ומצד שני, אנשים עם דרגת אמפתיה גבוהה נוטים גם יותר מאחרים ליהנות ממוזיקה עצובה.20 "דיכאון מעמיק את האמפתיה הטבעית שלנו," מעיר נאסיר קאמי (Ghaemi), פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת טאפטס, "והתוצאה היא מישהו שעבורו רשת קשרי התלות שאין ממנה מוצא... היא מציאות אישית, לא משאלת לב גרידא."21

לממצאים אלה יש השלכות מרחיקות לכת. עולה מהם שהדחף להגיב לעצבותם של אחרים נמצא במקום שבו נמצא הצורך לנשום, לעכל מזון, להתרבות ולהגן על צאצאינו. באותו מקום שבו נמצא הרצון בגמול חיובי ובהנאה מהדברים הנעימים בחיים. עולה מהם, כפי שהסביר לי קלטנר, ש"אכפתיות נמצאת בלב החוויה האנושית. הדבר החשוב בעצבות הוא האכפתיות. ואמה של העצבות היא החמלה".

אם אתם רוצים להתנסות בממצאיו של קלטנר בעצמכם, באופן בלתי אמצעי, צפו בסרטון המצוין בן ארבע הדקות שהפך באורח מפתיע לווירלי, youtube.com/watch?v=cDDWvj_q-o8.22 הסרטון הופק על ידי בית החולים Cleveland Clinic כחלק ממאמץ להגביר את האמפתיה. הוא לוקח אותנו לסיור במסדרונות בין החולים, והמצלמה מתעכבת באקראי על פניהם של אנשים — אנשים שהיינו חולפים על פניהם בלי להקדיש להם שום מחשבה — אלא שהפעם יש כתובות שמלמדות אותנו על הקשיים הבלתי נראים שעמם הם מתמודדים (ולפעמים גם עם ניצחונותיהם). "הגידול סרטני." "בן הזוג חולה סופני." "מבקרים את אבא בפעם האחרונה." "התגרשה לא מזמן." וגם, "זה עתה גילה שהוא עומד להפוך לאב."

אז מה קרה כשצפיתם בסרטון? אולי הופיעו דמעות בעיניכם? אולי הרגשתם גוש בגרון? אולי הרגשתם פיזית כאילו לבכם נפתח? אולי גאתה בכם אהבה כלפי המדגם האקראי הזה מתוך האנושות, והוא עורר בכם מחויבות שכלית חדשה להתחיל לשים לב לאנשים שאתם חולפים על פניהם כל יום, לא רק במסדרונות של בתי חולים — גם לבחורה שעובדת בתחנת הדלק ולחבר לעבודה שמדבר יותר מדי? קרוב לוודאי שהשפיעו על התגובה הזאת העצב התועה, פיתול החגורה הקדמי והחומר האפור המרכזי, אשר גרמו לכם לעבד את כאבם של בני אדם שלא פגשתם מעולם כאילו הוא שלכם. ולאמיתו של דבר הוא אכן שלכם.

רבים מאיתנו שמו לב כבר מזמן לכוחה של העצבות לאחד אותנו, גם אם לא הבינו זאת לגמרי במפורש ולא חשבו לבטא את ההכרה במונחים מתחום מדעי המוח. לפני שנים, כשהספר הזה היה לא יותר מרעיון רחוק, התראיינתי עבור הבלוג של גרטשן רובין על מה שכיניתי אז "האושר שבמלנכוליה".23 אישה צעירה הגיבה בפוסט משלה עם מחשבות על הלווייתו של סבה ועל ה"איחוד בין נפשות" שחוותה שם.24

מקהלת הברברשופ שרה לזכרו של סבי, ובפעם הראשונה בארבע־עשרה שנותי הייתי עדה לדמעות שזלגו על פניו של אבי. הרגע ההוא — קולותיהם המתנגנים של הגברים ששרו, הקהל המהוסה, ועצבותו של אבי — חרות לעד בלבי. ובפעם הראשונה שמשפחתי נאלצה לאפשר המתת חסד של חיית מחמד, האהבה בחדר — שאבי, אחי ואני היינו שותפים לה — עצרה את נשימתי. תבינו, כשאני חושבת על האירועים האלה, העצב הוא לא הדבר העיקרי שאני זוכרת, אלא האיחוד בין נפשותינו. כאשר אנחנו חווים עצבות, אנחנו שותפים לסבל. רגעים כאלה הם בין הפעמים המעטות שבהן אנשים מרשים לעצמם להיות פגיעים באמת. בזמן כזה התרבות שלנו מרשה לנו להיות כנים לגמרי לגבי תחושותינו. [ההדגשה שלי.]

מתוך הרגשה שנשללת ממנה האפשרות להביע תובנות כאלה בחיי היום־יום שלה, הצעירה הזאת פנתה לאמנות.

חיבתי לסרטים רציניים ולרומנים מעוררי מחשבות — כולם ניסיון לשחזר את היופי של הרגעים הכנים ביותר בחיי. אני מבינה שכדי לתפקד בחברה, לא ייתכן שכולנו נסתובב כל הזמן עם לב שעולה על גדותיו, ולכן אני חוזרת לרגעים האלה במחשבותי, חווה אותם מחדש דרך אמנות, ומעריכה את מציאותם של רגעים חדשים של פגיעוּת גמורה כשהם באים.

אבל ייתכן שאנחנו צריכים להעביר את הרגעים האלה לחיי היום־יום — ולהבין את יסודותיהם האבולוציוניים. כידוע, אנחנו חיים בתקופה שבה קשה ליצור קשרים עם אחרים, בייחוד מחוץ ל"שבטים" שלנו. ועבודתו של קלטנר מראה שלעצבות — דווקא לעצבות! — יש הכוח ליצור את ה"איחוד בין הנפשות" שחסר לנו כל כך.

אבל יש מרכיב נוסף של המורשת שלנו כפרימטים שעלינו להבין כדי לתפוס את מלוא עוצמתה של העצבות. האם תהיתם אי־פעם מדוע מתעוררת בנו תגובה רגשית כה עזה כשאנו רואים בתקשורת תמונות של ילדים רעבים או שהתייתמו? מדוע המחשבה על ילדים שהופרדו מהוריהם היא גורם כה אוניברסלי למועקה?

התשובה מצויה במעמקי ההיסטוריה האבולוציונית שלנו. נראה שבמקורו, אינסטינקט החמלה לא התפתח ככזה שהתעורר בכל סוגי הקשרים בין בני אדם. הוא הופיע תחילה בקשר בין האם לבין הילד, כרצון העז של אמהות להגיב לבכי של תינוקותיהן. משם הוא התפשט ליצורים אחרים הזקוקים לעזרה.

תינוקות אנושיים, לדברי קלטנר, הם, "הצאצאים הפגיעים ביותר על פני האדמה," שלא מסוגלים לתפקד בלי עזרתם של מבוגרים שרוצים בטובתם.25 אנחנו שבריריים כל כך בהיוולדנו בשל המוח הענקי שלנו, שלא היה עובר בתעלת הלידה אם היה מתפתח עד תום ברחם. אבל מתברר שמועד הלידה ה"מוקדם" שלנו הוא אחת העובדות מעוררות התקווה בנוגע למין האנושי. בגללו, ככל שגדלה תבונתו של המין האנושי, היה עלינו לפתח יותר סימפתיה כדי לטפל בצאצאינו התלותיים לחלוטין. היה עלינו לפענח את זעקותיהם הסתומות. היינו חייבים להאכיל אותם והיינו חייבים לאהוב אותם.

לא היתה לכך משמעות רבה כל כך אם החמלה שלנו היתה נשארת מוגבלת אך ורק לצאצאינו שלנו. אלא שלדברי קלטנר, מתוך הדחף הראשוני לטפל בתינוקות קטנים ופגיעים התפתחה גם אכפתיות כלפי כל דבר שדומה איכשהו לתינוק — מצמחי בית ועד לזרים במצוקה. אנחנו לא היונקים היחידים שמתנהגים כך. לווייתנים קטלנים חגים סביב אמהות שאיבדו את גוריהן.26 פילים מרגיעים זה את זה בנגיעות חדק עדינות בפניהם של חבריהם.27 אבל בני אדם, אומר לי קלטנר, "הביאו את החמלה לרמה חדשה לגמרי. אין אח ורע ליכולת שלנו לחוש צער ולדאוג לדברים אבודים או ששרויים במצוקה."

במילים אחרות, הזעזוע שלנו לשמע ידיעות על סבלם של ילדים מקורו בדחף לגונן על צעירים. אנחנו יודעים באורח אינסטינקטיבי שאם לא היה לנו אכפת מילדים, לא היה לנו אכפת מאף אחד.

מוכן שלא צריך להפריז בהתפעלות מהדאגה האינסטינקטיבית הזאת שלנו לאחרים. הבכי של התינוקות שלנו הוא בכל זאת הקול שמעורר בנו תגובה כזאת יותר מכל דבר אחר, ונראה שיש לנו הרבה פחות סימפתיה כלפי תינוקות של אחרים, כלפי בוגרים אחרים, ואפילו כלפי ילדינו המתבגרים והזועפים. העובדה שנראה שהחמלה שלנו פוחתת ככל שאנחנו מתרחקים מעריסתם של התינוקות שלנו — שלא לדבר על התיאבון של בני מיננו לאכזריות — מייאשת לא פחות מכפי שממצאיו של קלטנר מעודדים.

אך קלטנר לא רואה את זה כך, בין השאר הודות לאחיו, רולף, שלימד אותו לגלות אכפתיות כלפי מי שמצויים במצב פגיע. וסיבה נוספת להשקפתו היא מנהגו לקיים מדיטציית נדיבות־אוהבת, שמלמדת אותנו (כפי שנראה בפרק 4) לאהוב אחרים כפי שאנחנו אוהבים את ילדינו האהובים. ("ואני חושב שאפשר להגיע קרוב לזה," אומר קלטנר.) אבל זה גם הודות למה שהוא למד מצ'ארלס דרווין.

בתודעה העממית, דרווין מתקשר לתחרות עקובה מדם שהיא משחק סכום אפס. עם הטבע ש"שיניו וציפורניו נוטפות דם",28 עם המוטו "החזקים שורדים". אבל את המוטו הזה לא טבע דרווין. טבעו אותו פילוסוף וסוציולוג בשם הרברט ספנסר וחבריו ה"סוציאל־דרוויניסטים" שדגלו בעליונות הגזע הלבן והמעמד העליון.29

הסיסמה שתתאים יותר לדרווין היא "הנדיבים שורדים", אומר קלטנר.30 אישיותו של דרווין היתה עדינה ומלנכולית.31 הוא היה בעל אוהב ואב מסור לעשרה, וכבר מילדותו היתה בו אהבה עמוקה לטבע. אביו רצה שיהיה רופא, אבל לאחר שבגיל שש־עשרה היה עד בפעם הראשונה לניתוח, שבימים ההם נעשה ללא הרדמה, הוא לא יכול עוד לשאת מראה של דם בשל האימה שרדפה אותו עד סוף ימיו.32 במקום ללמוד רפואה הוא פרש ליערות וחקר חיפושיות. מאוחר יותר הוא תיאר את המפגש עם יער בברזיל כ"כאוס של עונג, שממנו עתיד היה לקום עולם של הנאה עתידית ושקטה יותר".33

מוקדם בקריירה שלו איבד דרווין את בתו האהובה בת העשר, אנני, שמתה ממחלת השנית.34 ייתכן שאירוע זה עיצב את השקפת עולמו, לדברי הביוגרפים שלו, דֶבּורה הייליגמן ואדם גוֹפּניק. צערו היה כה גדול שלא היה מסוגל לבוא להלווייתה. אנני היתה ילדה עליזה שאהבה להתרפק על אמה ובילתה שעות בסירוק שערו של אביה, כפי שכתב דרווין ברוך ביומנו. "הו, אמא, מה נעשה אם תמותי," זעקה אנני כשהיה עליה להיפרד מאמה.35 אבל אמה ואביה, אֶמָה וצ'ארלס דרווין, הם אלה שנאלצו לשאת את טרגדיית הפרדה. "איבדנו את שמחת הבית ואת נחמת זקנתנו," כתב דרווין ביומנו בעקבות מותה של אנני.36

בספר שלדעת רבים הוא אחד הטובים בחיבוריו של דרווין, "מוצא האדם", שנכתב כמה עשרות שנים לאחר מכן, טען דרווין שהחמלה היא האינסטינקט החזק ביותר שלנו:

האינסטינקטים החברתיים מובילים בעל חיים להפיק הנאה מחברתם של חבריו, לחוש מידה כלשהי של סימפתיה כלפיהם, ולעשות עבורם מגוון שירותים... דומה שמעשים כגון אלה שלעיל הם תוצאה פשוטה של עוצמתם הגדולה של אינסטינקטים חברתיים או אימהיים חזקים, יותר מאשר של כל אינסטינקט או מניע אחרים, שכן הם נעשים מהר מכדי לאפשר חשיבה או מכדי שאפשר יהיה לחוש בו־ברגע הנאה או כאב.37 [ההדגשה שלי.]

דרווין הביא דוגמה אחר דוגמה ליצורים שהגיבו אינסטינקטיבית לסבלם של אחרים.38 הכלב שליקק חתול חולה בביתו בכל פעם שחלף על פניו. העורבים שהאכילו בסבלנות את חברם העיוור והזקן. הקוף שסיכן את חייו כדי להציל מטפל שאהב בגן החיות מידי בבון עוין. דרווין לא ידע, כמובן, על העצב התועה, על פיתול החגורה הקדמי, או על החומר האפור. אבל הוא תפס באופן אינטואיטיבי את התפקוד שלהם — החמלה — בערך מאה וחמישים שנה לפני שדאקר קלטנר יַראה אותה במעבדתו. "יש בנו דחף להקל את סבלותיהם של אחרים," כתב דרווין, "כדי שבה בעת יוקלו הרגשותינו הכואבות שלנו."39

כמו קלטנר, גם לדרווין היתה האינטואיציה שהתנהגויות אלה התפתחו מתוך האינסטינקטים של הורים לדאוג לצאצאיהם.40 אין מה לחפש סימפתיה בבעלי חיים שאין להם מגע עם אמהותיהם או עם אבותיהם, אמר.

דרווין לא היה נאיבי ולא היה עיוור לברוטליות של הטבע. להפך, התופעות האלה ריתקו אותו בדיוק מכיוון, שכפי שכתב אחד הביוגרפים שלו, "הוא חש את כאב העולם באורח כה עז ובלתי פוסק."41 הוא ידע שבעלי חיים מתנהגים לא פעם באכזריות, למשל כשהם מגרשים חבר פצוע מלהקתם או פוצעים אותו למוות. הוא ידע שהחמלה החזקה ביותר נמצאת בתוך משפחות, שהיא חלשה יותר מכול כלפי מי שלא שייכים לקבוצה, ושלא פעם היא נעדרת כליל. הוא ידע שקשה לבני אדם לראות מינים אחרים כיצורים כמוהם, הראויים אף הם לסימפתיה.42 אבל הוא ראה גם שהרחבה מרבית של אינסטינקט החמלה, ממשפחתנו לעבר האנושות כולה, ולבסוף לכל היצורים בעלי התודעה, תהיה אחד ההישגים המוסריים האציליים ביותר שביכולתנו להגיע אליהם.43

ואכן, כשהדלאי לאמה שמע על ההיבט הזה בעבודתו של דרווין, הפליא אותו הדמיון בינו לבין הבודהיזם הטיבטי. ("מעתה אקרא לעצמי דרוויניסט," אמר.44) הן בדרוויניזם והן בבודהיזם, חמלה היא מעלת האופי הגדולה מכולן, ושניהם רואים בקשר שבין האם לתינוק את מקור הסימפתיה. כפי שניסח זאת הדלאי לאמה בדיאלוג עם ד"ר פול אקמן (Ekman), פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, "בתודעה האנושית, כשאנחנו רואים מישהו מדמם וגוסס, זה מעורר בנו חוסר נוחות. זהו זרע החמלה. בעלי חיים כמו הצבים, שאין להם מגע עם אם, אני לא חושב שיש להם יכולת לחוש חיבה."45

מה ההסבר למה שאקמן מתאר כ"צירוף מקרים מדהים, אם זה צירוף מקרים",46 בין מחשבותיו של דרווין למחשבה הבודהיסטית? לדברי אקמן, ייתכן שדרווין נחשף לבודהיזם טיבטי דרך ידידו ג'וזף הוּקר, בוטנאי שחי זמן מה בטיבט וחקר את צמחייתה.47 ייתכן שדרווין פיתח את הרעיונות האלה בכנסיית הטבע באיי גלפגוס במסע המפורסם שלו על סיפון ה"ביגל". ייתכן גם שהוא פיתח אותם בכור המצרף של חוויותיו שלו — דרך אהבתו לבתו אנני ואובדנה.

אנחנו נוטים למקם את החמלה בצד ה"חיובי" של מאזן הרגשות האנושיים על אף הבנתה המלנכולית במובהק כתוצר של שותפות בצער או בעצבות. עבודת חייו של קלטנר שייכת לתחום הפסיכולוגיה החיובית — ענף בפסיכולוגיה החוקר את האושר והשגשוג האנושיים.48 את המונח טבע אברהם מסלו (Maslow) בשנת 1954, ואילו הפסיכולוג מרטין סליגמן (Seligman) הוביל בהמשך את התפתחותו ותרם לפופולריזציה שלו. הפסיכולוגיה החיובית התפתחה כתגובת נגד למה שבעיני מסלו וסליגמן היה התמקדות יתרה של הפסיכולוגיה במחלות נפש במקום בחוזק נפשי. הם רצו לגלות מהן ההתנהגויות והגישות שיאירו את לבנו ויעזרו לנו לחיות היטב. סליגמן נחל הצלחה כבירה במאמץ זה. ודאי קראתם אין־ספור מאמרים שעודדו אתכם להתחיל לכתוב יומן של הכרת תודה, או להקדיש זמן למדיטציית מיינדפולנס. תנועת הפסיכולוגיה החיובית היא הסיבה למציאותם של המוני היועצים והמטפלים הפועלים בהשראתה.

אבל הפסיכולוגיה החיובית גם עוררה ביקורות בשל התעלמותה מתחום חשוב של חוויות אנושיות — חוויות כמו צער, עצבות וכמיהה.49 מבקריה טענו שהיא מוטה לעבר מגמות תרבותיות אמריקאיות, שלדברי הפסיכולוגית ננסי מקוויליאמס (McWilliams), מתמקדות "בגרסה הקומית של החיים במקום בטרגית, בחתירה לאושר במקום בהשלמה עם כאב בלתי נמנע".50

זה לא מפתיע. כל תחום הפסיכולוגיה הקדיש רק מעט תשומת לב לפוטנציאל האנושי שבמלנכוליה. מתקבל על הדעת לצפות למצוא איפשהו בדיסציפלינה את מה שרוחש בתוככי נפשם של טיפוסים מלנכוליים. אבל מעבר לפרדיגמת "הרגישות הגבוהה", הדבר הקרוב ביותר שתמצאו בה היא חקר תכונת האישיות המכונה "נוירוטיות" — והיא לא מושכת יותר מכפי שהיא נשמעת. לפי פסיכולוגיית האישיות המודרנית, אנשים נוירוטיים מתאפיינים בחוסר שלווה ובחוסר ביטחון. הם נוטים לחוליים, לחרדה ולדיכאון.

לנוירוטיות יש גם צדדים חיוביים. על אף מצב הדחק שבה שרויה מערכת החיסון של אנשים נוירוטיים, הם חיים יותר שנים מכיוון שהם חרדים לבריאותם ומטפלים בה היטב. הם נוטים לחתור תמיד להישגים מכיוון שהפחד להיכשל גורם להם להתאמץ להצליח והביקורת העצמית שלהם דוחפת אותם להשתפר. הם טובים כחוקרים מפני שהם הופכים והופכים ברעיונות וחושבים עליהם ממושכות מכל זווית. הפסיכיאטרית איימי איוורסן אמרה ל־Management Today שיזמים יכולים לתעל את הנטייה למחשבות טורדניות לעבר "חשיבה אובססיבית על חוויית המשתמש, על אסטרטגיות פרסום, או על הדרך להציג רעיון חדש", כפי שיוצרים יכולים "להשתמש באנרגיה הזאת כדי לזכור כל שורה בתסריט של סרט וללטש הפקה של מחזה עד לפרטים הקטנים ביותר".51

מומחים כמו איוורסן מציגים את היתרונות האלה כדרך מועילה להסתגל למצב בלתי רצוי. אבל אין במצב הזה כשלעצמו שום דבר מעורר השראה. אין בו זכר למלנכוליה היפה של בודלר, או לכמיהה גדולה שיכולה לשנות את החיים ומצויה עמוק בלב האדם (ובלבם של חלקנו יותר מאשר אצל אחרים). מעטה גם תשומת הלב הניתנת לכך שהמצב האנושי הזה הוא בין הזרזים הגדולים של היצירתיות, הרוחניות והאהבה, כפי שנגלה בהמשך. פסיכולוגים רבים אינם דתיים, ולכן לא עולה בדעתם לחפש תשובות רוחניות לתעלומות האנושיות הגדולות ביותר.

אולם לאחרונה החלה הפQסיכולוגיה החיובית לתת מקום למלנכוליה. פסיכולוגים כמו ד"ר פול וונג (Wong), נשיא ה־Meaning-Centered Counselling Institute בטורונטו, וטים לומס (Lomas), מרצה באוניברסיטת מזרח לונדון, תיעדו את הופעתו של "גל שני" שלדברי לומס, "מכיר בכך שרווחה פסיכולוגית כרוכה לאמיתו של דבר במשחק דיאלקטי עדין בין תופעות חיוביות ושליליות."52 ודרך ספרו רב ההשפעה Transcend, הפסיכולוג הקוגניטיבי סקוט ברי קופמן מחזיר לחיים את הפסיכולוגיה החיובית כפי שחשב עליה מסלו, פסיכולוגיה שמכירה בקיום סגנון האישיות של מי שמסלו זיהה אצלם נטייה לטרנסצנדנציה. אלה אנשים, "פחות 'שמחים' מאשר הבריאים [באורח קונבנציונלי].53 הם יכולים להיות יותר אקסטטיים, יותר חדורי להט, ולחוות גבהים גדולים יותר של 'אושר', אבל יש להם נטייה — או נטייה גדולה יותר — למעין עצבות קוסמית."

כל אלה תורמים תרומה חיובית ליכולתנו, כיחידים וכתרבות, לממש את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי שמצא קלטנר בעבודתו. אם נוכל לכבד קצת יותר את העצבות, אולי נוכל לקבל אותה — במקום חיוכים מאולצים וזעם צדקני — כגשר שנחוץ כדי לחבר אותנו זה לזה. נוכל לזכור שאפילו כשדעותיהם של אחרים מעוררות בנו סלידה, ואפילו אם הם נראים קורנים וחזקים — גם הם סבלו, או יסבלו.

קלטנר וה־Greater Good Science Center, מרכז המחקר שהוא אחד ממייסדיו, פיתחו פרקטיקות רבות, מבוססות מדעית, שיכולות לעזור לנו לעשות בדיוק את זה.

צעד ראשון וחשוב הוא טיפוח הענווה. ידוע לנו ממחקרים שונים שהתייחסות לאחרים מתוך תחושת עליונות מונעת מאיתנו להגיב לסבלם — ואפילו לסבל של עצמנו. "אצל מי שחושב שהוא טוב יותר מאחרים, העצב התועה לא יתעורר לפעילות למראה ילד גווע ברעב," אומר קלטנר.54 מדהים שאצל אנשים במעמד גבוה (כולל מי שמקבלים מעמד גבוה באופן מלאכותי, בתנאי מעבדה) גובר הסיכוי להתעלם מהולכי רגל ולחסום את דרכם של נהגים אחרים,55 והם עוזרים פחות לחברים לעבודה ולאחרים שזקוקים לעזרה.56 יש להם נטייה פחותה לחוש כאב פיזי ורגשי כשהם מחזיקים את כפות ידיהם מתחת למים כמעט רותחים,57 כשלא משתפים אותם במשחק, או כשהם עדים לסבל של אחרים.58 יש להם אפילו נטייה מוגברת לקחת יותר מאחרים כשעובדי המעבדה מחלקים ממתקים!

אז איך משיגים ענווה (במיוחד למי שהתמזל מזלם להימצא במצב סוציו־אקונומי טוב יחסית)? אחת התשובות לשאלה היא לאמץ נוהג פשוט של השתחוות או קידה — כמו היפנים בחיים החברתיים יומיים וכמו מאמינים רבים לפני אלוהים. לדברי קלטנר, המחווה הזאת מפעילה את העצב התועה. "אנשים מתחילים לחשוב על הממשק שבין הגוף ולנפש במעשים האלה של הפגנת כבוד," הסביר בהרצאה שנשא בשנת 2016 בעמק הסיליקון.59

אמריקאים רבים אינם דתיים, ולרבים לא נוח עם מחוות של כניעוּת, ויש מי ששני הדברים נכונים לגביהם. אבל אפשר לחשוב על מחוות כאלה כעל מחוות של מסירוּת במקום של כניעות. הרי רבים מאיתנו עושים יוגה, ולעתים קרובות היא כוללת יסודות של השתחוות. וכאשר אנחנו מתבוננים ביצירת אמנות או בנופים טבעיים שמעוררים בנו התפעמות, אנחנו מרכינים את הראש באופן אינסטינקטיבי.

אפשר גם לפנות לעזרת המקלדת. הפסיכולוגית החברתית ד"ר חורייה ג'זיירי (Jazaieri), פרופסור לניהול מבית הספר לעסקים של ליוִוי, מציעה תרגיל כתיבה שבו נתאר מקרה שבו מישהו אחר נהג עמנו בחמלה, או שבו התעוררה בנו חמלה כלפי מישהו אחר. מי שלא אוהב כתיבה פורמלית יכול פשוט לנהל רשימה פשוטה של מקרים שבהם חש יותר או פחות מעורבות בעצבותם של אחרים. "אספו נתונים משלכם," מייעצת ג'זיירי באתר של ה־Greater Good Science Center.60 "לדוגמה, אתם יכולים לשים לב במשך היום מתי חמלה מתעוררת אצלכם בקלות או באופן ספונטני (למשל בעת צפייה בחדשות). אתם יכולים לשים לב מתי יש בכם התנגדות להכרה בסבל (שלכם או של אחרים) או להימצאות בו במהלך היום (למשל כשאתם חולפים ברחוב על פני מישהו שמבקש כסף או עם בני משפחה מורחבת שמעיקים עליכם)... לעתים קרובות אנחנו שמים לב לסבל (של עצמנו ושל אחרים) אבל מתייחסים אליו עד מהרה בביטול, וכך לא מאפשרים לסבל לגעת בנו רגשית או להשפיע עלינו."

אבל ייתכן שכל זה כלל לא אפשרי אם לא מטפחים תחילה חמלה עצמית. אולי נשמע שזה ההפך של מה שצריך לעשות כדי לעודד ענווה, אולם ברבים מאיתנו, אפילו בלי להרגיש, יש זרם בלתי פוסק של דיבור עצמי שלילי. "את גרועה בזה." "למה פישלת?" אך כפי שמסבירה ג'זיירי, "אין ראיות אמפיריות שלפיהן הלקאה עצמית תעזור לנו לשנות את התנהגותנו. לאמיתו של דבר, מחלק מהנתונים עולה שביקורת מהסוג הזה עלולה להרחיק אותנו ממטרותינו במקום לקדם אותנו לעברן."

מצד שני, ככל שאנחנו מדברים עם עצמנו יותר בעדינות תגבר נטייתנו לנהוג כך גם עם אחרים. אז בפעם הבאה שתשמעו בתוככם את הקול הנוזף, עצרו, קחו נשימה, ונסו לדבר אל עצמכם אחרת. דברו לעצמכם ברוך כפי שהייתם מדברים לילד אהוב — ממש עם אותן מילות חיבה ועם אותה כמות של דברי חיזוק שהייתם מרעיפים על ילד חמוד בן שלוש. אם בעיניכם זאת התפנקות מופרזת, זכרו שאתם לא מתייחסים לעצמכם כאל תינוקות ולא מתחמקים מאחריות. אתם דואגים לרווחתכם כדי לאפשר לעצמכם להמשיך הלאה ולדאוג לאחרים.

לקלטנר — הפסיכולוג המוכשר עם תלתלי הזהב, עם החזות של גולש גלים ועם העיניים העצובות, שעבד עם פיט דוקטר וחבריו יוצרי הסרטים בפיקסאר — היו שפע סיבות לעבוד על החמלה העצמית שלו. כששוחחתי איתו לא מזמן, בתו הצעירה בדיוק נסעה ללימודים בקולג' והבית נותר ריק ושקט מדי. אמו של קלטנר היתה בודדה, מדוכאת, וסבלה מבעיית לב. ורולף, אחיו הצעיר והאהוב, מת מסרטן במעי בגיל חמישים ושש, אחרי מאבק ממושך במחלה.

קלטנר יצא מאיזון וסבל מתחושה עזה של תלישות. הוא הרגיש כאילו חסר חלק בנפשו. "יהיה אשר יהיה מספר העשורים שעוד נותרו לי, אין ספק שחיי יהיו מלאי עצבות," אמר לי. "אני לא בטוח שארגיש שייך למקום ולקהילה כלשהם בחיים האלה."

ידעתי כמה הוא אהב את אחיו ובכל זאת הופתעתי שהוא הציג זאת כך. קלטנר מנהל את אחת המעבדות החשובות בתחום אקדמי עתיר משמעות. הוא פרופסור אהוד באחת האוניברסיטאות התוססות בעולם. יש לו רעיה שהוא נשוי לה זה שלושים שנה, שתי בנות בוגרות, ואין־ספור חברים שהוא אוהב. אם הוא לא יכול להרגיש שייך למקום ולקהילה, מי יוכל להרגיש שייכות כזאת?

אבל קלטנר ידע גם שעצבות מולידה חמלה — חמלה כלפי אחרים, וגם חמלה עצמית. במהלך תקופת המחלה של אחיו ועד מותו הוא קיים את הפרקטיקות שתמיד ידע עליהן. בהשראת הנדיבות הטבעית של רולף הוא התנדב במשך שנים רבות לעבוד עם עבריינים מורשעים בכלא סן קוונטין שנמצא בקרבת מקום. "אני שרוי בבהירות מְרַבית כאשר אני מעורב בסבל," הוא מסביר. "עצבות היא כמו מדיטציה על חמלה. מתפרצות בך מחשבות. יש כאן נזק, יש כאן צורך. ואז אני יוצא מהכלא. אני חושב על אחי, וזה כמו מצב מדיטטיבי. תמיד הרגשתי כך לגבי המצב האנושי. אני לא אדם טרגי. אני אדם מלא תקווה. אבל אני חושב שיש בעצבות יופי ושיש בעצבות חוכמה."

בחודש האחרון בחייו של רולף עשה קלטנר מדי יום תרגיל של הכרת תודה כלפי אחיו. "הדברים שהוא עשה, הניצוץ בעיניו, הרוך העולץ שהוא מראה למי שלא שפר עליהם מזלם." הוא חשב על אחיו כשהסתובב בקמפוס וכשהחליט באילו נושאי מחקר לעסוק. הוא ראה איך כל העבודה שעשה, וקרוב לוודאי שכל העבודה שיעשה אי־פעם, מקורה באחיו כפי שהיה בנערותו, שאובדנו תמיד יגרום לו כאב, ושהכאב מעמיק את באר החמלה שממנה לימד אותו אחיו לשאוב כשהם היו צעירים.

"עכשיו, כשהוא איננו, כל החלקים של איך שאני רואה את העולם נלקחו מתוכי," הוא אומר לי כעת. "אבל הם עדיין כאן."

שאלתי את קלטנר אם החלק שבו שנמשך להתפעמות, לפליאה ולקשר נפרד מהחלק העצוב, או ששני החלקים שזורים זה בזה. "השאלה הזאת גורמת לשיער שלי לסמור," השיב. "הם שזורים זה בזה."

לבסוף התחיל קלטנר להבין שלאחר התפרקות המשפחה שהיתה לו בילדותו, הוא אף פעם לא הרשה לעצמו להרגיש בבית. אבל אולי הגיע הזמן להתחיל. כל שנה, בטקס סיום הלימודים בברקלי, הוא סקר באורח אינסטינקטיבי את הקהל בחיפוש אחר סטודנטים שנראו אבודים, כמו שהוא היה פעם. צעירים שהסתובבו ללא משפחה, שראו את חבריהם ללימודים יושבים ליד שולחנות פיקניק עם קבוצה עליזה של קרובי משפחה ותהו מדוע המשפחה שלהם לא יכולה להיות גם היא כזאת.

אבל קלטנר הגיע לברקלי בגיל שלושים וארבע, ועכשיו הוא בן חמישים ושבע וכבר אינו אחד מהצעירים האלה. והוא יודע שגם הסטודנטים האלה, הפליטים האלה ממשפחות שבורות — גם הם לא יישארו צעירים. הם יצאו אל העולם כפי שהוא יצא פעם לעולם, הם יעשו את עבודתם ויעברו הרפתקאות, הם יחיו בצל אובדנם ולאורן של אהבות חדשות. אולי הם יחזרו על הדפוסים שהתקיימו במשפחותיהם בילדותם, אולי לא. אבל בכולם יהיה משהו מהאנשים שהם אהבו יותר מכול, ולכולם תהיה היכולת — כמו לקלטנר, שלמד אותה מאחיו הצעיר — לחצות את גשר העצבות ולמצוא מעברו האחר את השמחה שבשותפות עם אחרים. כמו קלטנר, הם ימצאו את דרכם הביתה.

6 קלטנר אמר ל"ניו יורק טיימס" שהיו לו "כמה השגות" על הדרך שבה הוצגה העצבות בסרט. "העצבות נראית כדמות מגושמת ואיטית," אמר. "לאמיתו של דבר, מחקרים מצאו שהעצבות קשורה לעוררות פיזיולוגית מוגברת המפעילה את הגוף להגיב לאובדן. ובסרט, העצבות מרושלת ולא מושכת."