מתרגשת

לְהָרִים

רוטורואה, ניו זילנד

גדעון ואני היינו באותה כיתה. היה תלמיד טוב. בעצם היה טוב בהכול, גם בספורט, ופופולרי בין הבנות החתיכות.

אני הייתי גרועה בהכול, עד שגילינו את 'חמש אבנים'. המפסיד שילם באולרים. החבאתי את מה שהרווחתי. אימי הייתה נגד אולרים ובעד לשחק ללא תמורה.

בגיל שש-עשרה עברנו דירה. נפרדנו. נדברנו להיפגש. הייתה לו חברה, ״אני מרים אותה.״ לא הבנתי. חלמתי על קשר.

לא ביקשתי לשרת על הים. צחקנו על הצנחנים שהיו עולים לשייט ומקיאים על 'ים אפס'. ניסו לא לאכול. ואני... הטבחים אימצו אותי. אכלתי 'נונסטופ'.

ככה, באמצע השירות, נפגשנו בהפלגה. בקושי זיהיתי אותו. חילק פקודות בתרגיל פשיטה, "להיכנס לסירות הקומנדו." שטנו במהירות של שלושים קשר. הים היה משחק ילדים, 'ים שֶמֶן'.

יצא לנו לשבת מעט בירכתיים ולשחק ב'חמש אבנים'. לא הצליח לשנות את מזלו.

אחר-כך באו יומיים של ים סוער וכולם הקיאו. ״להקיא זה כמו לחרבן, זו לא בושה,״ אמרתי ורצתי להקיא. אחר כך שמעתי צעקה, "אדם בים!" רצתי, נקשרתי לחבל וקפצתי. התברר שגדעון נפל לים, חטף מכות חזקות וידיו כמעט נשברו. אמר, "טוב שקפצת, חברה מפעם." עטפו אותנו טוב-טוב. חבשו אותו. אחר כך ישבנו בירכתיים על תה חם. חיבק חצי חיבוק.

שיחקתי לבד 'חמש אבנים'. הוא הסתכל.

כשחזרנו לנמל, הרב הראשי של חיל הים עלה ראשון ובירך את ברכת הגומל. החברה של גדעון, קצינה בחיל אוויר, באה לרציף. רק התחבקו. הסתכלתי עליה טוב-טוב ונזכרתי, ״אני מרים אותה,״ וחשבתי עליה לא טובות.

עבר זמן עד שנפגשנו שוב במקרה בסינגפור, באותו המלון, כל אחד בענייני עבודתו. חתיכת מלון. רק בלהיזכר הלב בוכה. ערב אחד ברחנו (כל אחד מקבוצתו), להיות לבד. הוצאתי 'חמש אבנים', תמיד איתי, וניצחתי בסריה ארוכה. צחקתי בלי שליטה. ״היית גרועה בהכול, חברה, אבל התהפכת,״ וצחק.

לא התאפקתי ועשינו סקס נונסטופ.

חזרנו לארץ. מהמפגש יצאתי די מסובבת ולא באמת מרוצה.

עבר זמן. התקשרה אליי אשתו של גדעון, ביקשה, התחננה, "בואי, הוא הפסיק לדבר." באתי, לא התייחס.

"מה עם רופא? פסיכיאטר? מיון?"

כלום. שלחתי רב, לא עזר.

התברר שתפס את אשתו בוגדת כבר שנתיים. צעקתי, "אז הרימה אותך, אז מה?" הלכנו מכות, הרבצתי לו מכות רצח.

בבית החולים ניצחתי אותו בסריות של 'חמש אבנים'. לפעמים החלקתי אותה ונתתי לו לנצח. "אני מרימה אותך," צחקנו והתחבקנו.

רצו לסגור אותנו במחלקת המשוגעים. אחרי בקבוק יין אמר, "תמיד קינאתי בך. כמו עם ה'חמש אבנים', הכול הלך לך, בלי לעשות רוח ושמיניות. גם בים."

יצא מבית החולים כחדש. הרופאות והאחיות ניסו עוד ועוד להשאירו, מתו עליו. גם אני. מי לא?

על המכות, קיבלתי על תנאי. השופטת, שפעם ניסתה להתחיל עם גדעון, ריחמה עליי ואולי עליו.

גדעון התגרש.

פעם ישנתי בלילה ברכב. היה קר.

ראיתי את הזריחה ואת המטוסים מעליי. עשיתי סיבוב רגלי בבני-עטרות לתיקון הנשימה ולהבראתה. בסוף בא גורר מדהים ולא גרר.

כתמיד, הידקתי את עצמי לקפה חזק בתחנת דלק וזחלתי על כביש 6. חלמתי על עיניו הכחולות הנעוצות בעיניי, על כפות ידיו עם הכריות שממתינות ועל הנינוחות ששידר, וחשבתי מה יקרה עם ההיריון. לא תכננו ילדים. הפתעה. יקראו לו אמנון.

כשסוף-סוף נעתי במאה ועשרים קמ"ש, שמתי לב שיש אבנים על מכסה המנוע. באלגנטיות ניסיתי לברוח מהמכוניות שמאחוריי וגם ללחוץ מדי פעם בעדינות על הבלמים. האבנים נעו מפה לשם, אבל התעקשו להישאר על המכסה, לעיתים אף התקרבו אליי.

כשהתייאשתי, התעלמתי.

היום הזה, שאחרי הבחירות, היה גדוש בניתוחים ששודרו ברדיו. עדיין חלמתי, הרחתי את ריחו.

מדי פעם בפעם היו צפצופים. הצצתי במכוניות שחלפו על פניי בלי לזהות את מקור הצפצופים.

אחרי שמכונית של משטרת התנועה סימנה לי, הבנתי שמכסה המנוע פתוח. עצרתי ליד יוקנעם, סגרתי את המכסה. לפתע ראיתי שיש כתוביות על האבנים.

זיהיתי את כתב היד האהוב עליי.

על אבן אחת: "בגלל ההיריון, מת שהחיים בארץ יהיו בלי צבא, ורוצה אותך כמו שלא רציתי מעולם, סיימי ובואי בריצה."

על האבן השנייה: "מכסה המנוע שלך פתוח."

על האבן השלישית: "האם מימשת את חובתך?"

על האבן הרביעית: "מי אומר שאבנים לא מדברות?"

על האבן החמישית: "מי מת על 'חמש אבנים'?"

אלוהים יודע איך שוב נפגשתי עם גדעון והתחתנו בצ'יק כשהיינו בני עשרים ושמונה.

אחרי שלוש שנים ילדנו את בננו הבכור ואחרי שלוש שנים נוספות את בננו השני.

האם מימשתי את חובתי מול אלוהים?

מול 'חמש אבנים'?

סתם שטות כל המשחק הזה, אפילו שמרים אותי.

פתקה 4

לקח שנים עד שחיבקתי את אימי.

כבר איננה.

הייתי באה אליה פעם ב... המציאה שנפגעה בתאונת דרכים.

"הגוף שלי עף. הפוגע לא נמצא."

ליבה כובש וראשה חכם ומדהים.

קשקשה, "אני רווקה בתולה ואישאר בתולה ללא רבב, רוצה קשר עד כלות או להתאבד, לא יכולה לקחת צעד אחורה."

בלעתי וקשרתי לשוני ואת המילים שהיו בפי: אח! אימא, זונות קטנות לא מתמסרות.

(מ) היה לי קשר מיוחד לסבתא רבקה. מתגעגעת. עברה חיים לא קלים. מי יכול להבין אימא שאיבדה שני בנים? סיפרה לי, "היו לי כמה הפלות. כנראה לא הייתי מוכנה, וכשהייתי מוכנה הייתי כרוכה אחרי ילדיי."

שמרה לא מעט בפנים ולרוב התנהגה כממזרה וערמומית. אמרה, "החיים נוטפים סקס."

האם צדקה לשמחתי? לצערי?

עברתי דרכה בשביליי חיי. הימים עברו כמים במפלים.

אהבה את 'העלמה והמוות' של שוברט. העימות בין עלמה צעירה לבין מר מוות המנסה לפתותה לבוא עימו, כבש אותה.

פותחת וילון לראות את הים.

שמה בלוּפּ את היצירה וחשה שמימיות.

החשק לבשל, שתמיד קיים, ניטל היום, נקבר בתוך רצון לעוף לים.

מאחר שאין בישול, בן הזוג נדחף לקחת חופש, "לך לבד, מחויבת לחופש שלי."

לא דואגת לו, נעולה בעיקר על הילדה ועל הבטן עם עוד בת בפתח.

זקוקה לטיפוח עצמי. להרפות את הביחד ואת הבצוותא.

בכל זאת, קוראת את ההוראות מאימי איך להכין 'מרק בצל עשיר'. חסר שלא יהיה עשיר.

חבל שהשירה, הרעש, הרעם בפיו ובידיו הלא מתחשבות של הגנן, מנצחים את שוברט. הוצאתי לו מרק לניסיון. "חבל"ז על המרק, לא מבין במוזיקה," ושתק.

שוברט הודה לי. מרחמת על שוברט שלקה בעגבת.

יום אחד תפסתי את הגנן מתעסק 'בקטנה' עם בתי. בעלי ניפח אותו.

בעלי מת על מרק בצל. אפילו משקית.

אבא מהמם, תופר לילדה סיפורים, מטליא, מאחה, ממסגר ואורז. מלאך, חייכן קבוע, "החיים הם חביות יין או נפץ, תבחרי."

בזכותו שותה המון חריף.

(מ) אח! אבא, בטוח מחייך למעלה.

הולכות לטבול רגליים בחוף הסטודנטים האורגינלי.

(מ) היום היית מוסיפה, "משאירה את הטלפון הנייד בבית על הכרמל."

סוגרת פתח לכרסום השקט.

השמיים הכחילו לכבודנו. המתוקה מדהימה, מתה על ים, עננים, עפיפונים ושמיים. מנסים להתחיל איתי. לא רואים שאני אימא והרה?

שותקת מולם כמו מול הגלים.

מסובך לקרוא, לקרוע את שתיקתי הרועמת העטופה בצלופן.

שיחקנו במשחקים בחול, בלאכול קליפות של תפוזים.

לא הצלחנו עם הבננות. הצטערנו שאנו לא קופות.

מסובך לקרוא,

לקרוע את שתיקתי הרועמת העטופה בצלופן.

שיחקנו במשחקים בחול, בלאכול קליפות של תפוזים.

לא הצלחנו עם הבננות. הצטערנו שאנו לא קופות.

(מ) נזכרתי שבחיפה עברתי בקניון. ראיתי נשים שמקדמות תכשירים יושבות, משוחחות, מובטלות.

שאלתי, ״איך זה שיש כל-כך הרבה סוגים של קרמים של חברות שונות, או אפילו מאותה חברה? איך יש כל-כך הרבה סוגי אריזות, סוגי מכוניות וסוגי גבינות צהובות?"

יצאתי מהן עם משחת אפטר שייב צרפתי במאתיים ושמונים ש״ח עבור גדעון.

בבית הייתה הפסקת חשמל.

״יחזרו אלייך היום,״ אמר הטכנאי בחברת חשמל.

״מתי היום? יש איזו אינדיקציה?"

"אני חדש כאן. זה מה שאמרו לי לומר – יחזרו אלייך. הבוט התקלקל.

לא מרפֶּה כי לא מרפים. הפה התייבש ים המלח. תעשי את זה קצר.

מבואס, הטלפון שלי נפל בשירותים לתוך סל ניירות טואלט משומשים שהיה מלא ומגעיל.

מה אני אשם? חסר לי לראות אנשים, את המגע בארבע עיניים. תעשי את זה קצר.

היום היה אמור להיות יום הנישואים שלי. ברחתי. ישנתי חודש על המרפסת באוהל, על מזרן-ים. אישה עצבנית. מעצבנת. שתיינית. דוחה חיבוקים. דורשת סיפוקים. בלי נשמה.

אח! מת לשקט, לרוך. שבעתי. יותר קל לחשוב ממה לא. קיבלתי ממנה כווייה בנשמה.

בלעשות את זה קצר, אני מופלא. יהלום. נופלים לרגליי. התחלתי חופשת סמסטר.

לומד פסיכולוגיה לתואר שני. מתמחה בדרכי התנהגות של צעירים.

אחזור אלייך. הולך לשתות. מפהק. התייבשתי."

״אהיה קצרה, נרטבתי, התמכרתי לקצב, לצליל, לאסוציאציות שעולות מדבריך, נדלקתי עליך, אחכה לך לעד, שרוף את אשתך המנוולת ותן אינדיקציה."

גדעון הימם אותי, "מה פתאום קנית לי, ועוד הכי יקר? ומה קרה למקפיא?"

פתקה 5

מעניין אם אנותק מחשמל.

(מ) היום היית מוסיפה, "וממֶדְיָה."

יהיה בבית רק חפץ אחד,

ללמוד בע״פ שיר אחד,

זיכרון אחד לזכור,

ספר בלוי אחד,

בגד אחד מסמורטט,

חזייה לא תומכת.

(מ) אימא, כמו לך, יש לי רק חזיות עם ברזלים, שמצפצפות בשדות התעופה, רק זוג אחד של ניו באלאנס ששכחו את ה-NEW.

גרב לבן אחד בתוך גרב תכול אחד.

ואם איאלץ לאכול רק תפוח עץ, אגס, עגבנייה, מלפפון ירוק, גמבה, ביצים, אגוזים וטונה.

איך לא אשתגע?

מה שיכול לעצבן הוא שאנשים שהממון והזמן מפוצצים אצלם את הכיסים והחיים קטנים עליהם, לא מבקשים

סליחה מאחרים, לא מתדלקים את הצורך באישור.

לא צריכים דבר מאחרים, רק חופש. סגורים על עצמם, על מנעול עם קוד שידוע רק למי שיודע.

מעניין,

אצל אימי, מייד עולים הרגש והצביטה, שנים הדלת נשארה פתוחה כל שבת וכל חג.

ליד פוֹטֶלִים גדולים בצבע ארגמן, ששוקעים ונתמכים בהם בגב, חיכו בשקט, שוקולדים עטופים בסוכריות צבעוניות זעירות לילדים, שוקולדים עם ליקר למבוגרים, כוסות סגולות קטנות מקריסטל ליד בקבוק ליקר אגסים.

אנשים לא צבאו על דלתה, מי שבא כבר היה רגיל וצפוי לבוא, אולי באו מרחמים למשפחה שכולה? האם אימי המתוקה דגה אנשים? הרי על השכול על שני הבנים, אחיי שנפלו, לא צייצה.

מעניין שעד הרגע לא שאלתי האִם חיבקתי אותה מספיק?

(מ) מעניין,

למה אי אפשר להעביר זיכרונות ישר למחשב ולשכוח מהם עד שהמחשב יבחר באופן אקראי וישאל, "האם את זוכרת? ומה הרגשת? והיכן התרחש?"

המחשב לא מפספס, יודע להחזיק חזק. והכי חשוב, לא משנה את הזיכרונות.

מעניין,

יש אנשים שאי אפשר לדוג אותם במגוון מבטים או בחיבוקים.

לעיתים תופסת אותי חרדה מתישה, שמא אדוג אוכלי אדם שיצאו לעולם הפתוח, יאבדו את המערב, ואחרי שאתבשל בסיר, דמי יהיה בדמם.

מעניין,

למה מספרת לכם את כל זה, הרי הסכמתם לעצור רק לדקה, גלי העומק שלכם שידרו על הגל שלי והיום הים רב-גלי ומעניין. האם אני סובלת מעודף שאלות וקושיות? מדי פעם, ביום הזיכרון, הולכת לבית הקברות הצבאי אפילו שהטקס לא רגשי, קפוא ובלי מוזיקה לנשמה.

(מ) המון פעמים הצטרפתי ביום הזיכרון לבית הקברות הצבאי לעמוד ליד קברי דודיי שלא הכרתי. מרדכי נהרג ב-1956 כשהוא בן עשרים ושתיים. אברהם, אחיו, נהרג ב-1958 גם הוא בן עשרים ושתיים. אח! אימא זוועה, לא נשארו לך אחים.

מסכימה עם אבא שכולנו חולמים על טקס אחר לגמרי.

דפדפתי רבות באלבומים עם תמונות של דודיי. בחלקם הם צוחקים.

מעניין, משום מה לא מספרים על סבא. מציק לי. אשאל אותך בהזדמנות.

פתקה 6

אמש, ליום הולדתי, למרות כל תחנוניי, "די, שחררו," המעגל המשפחתי הקרוב הזמין, חודש מראש, למסעדה לא מוכרת לי.

חברי המעגל יודעים הכול.

לא הבנתי את ההתלהבות מהאוכל.

אמרו, "מביאים אותה למסעדה נחשבת ולא מרוצה. חבל ללכת איתך למקום כזה שרק עם פרוטקציה." וואו, איך שהם טורפים אחד את השני במחמאות על המנות ״המדהימות לא מהעולם הזה, והלחם הוא שיא של מיוחדות."

הסכמתי על הלחם.

סתם פלצנים.

אוהבת אותם.

העברתי ביקורת על ספר פרוזה מקור. אולי הקשיבו.

לבתי נתקעה עצם של דג.

התגברנו גם על זה.

(מ) משפחה של דוקרים. "הישמרי מהדג".

תמיד בוחנים מי אוכל עם פה פתוח. מתים בכל שנייה לעקוץ מישהו.

חברי המעגל המשפחתי יודעים הכול על מסעדות שפים, סדרות קוריאניות, מי משתתף בתוכניות ריאליטי ומה קורה איתם בחיים, מי יוצא ומי נפרד ממי.

אני לדבריהם חנונה, בעיקר קוראת ספרים והולכת לסרטים... ועם גברים. שבוודאי יודעים מעט.