מתת החיים של היטנר יוסף

 פרק 1 - אבא

שנת 1930.

"שלום אדוני".

"היי יוֹשְׁקָה, מה שלומך? איך היה בבית הספר היום? שוב הלכת מכות?"

"לא! היום הייתי ילד טוב, אף אחד לא התנהג בטיפשות היום, כל הילדים הטובים היו בבית הספר, השניים המעצבנים היו חולים ולא הגיעו, אז היה יום די רגוע ושקט".

"יופי, מחר אשחק איתך כדורגל במגרש הקטן, היום אני עייף ולא מרגיש טוב כל כך. אשב לנוח מעט, אחר כך אתקלח ונאכל את ארוחת הערב הטעימה שאמא בטח הכינה... אני כבר מריח תבלינים ותבשילים, אתה רוצה להגיד לי מה היא הכינה? אתה יודע?"

"אהה, את מה שאנחנו הכי אוהבים, פפריקש עוף עם נוֹקֶדְלִי..."

"אוכל לעניים... ככה קוראים לזה כולם, נכון? אבל אנחנו אוהבים פפריקש עוף ונוקדלי..."

"בטח, אבא... זאת אומרת, אדוני..."

"אתה יכול לקרוא לי אבא מתי שאתה רוצה, טוב חמוד? אשכב פה על הספה לנוח מעט, אני עייף מאוד, לא יודע למה, לא עבדתי קשה כל כך היום".

הנימוס לקרוא לאביך אדוני ולאמך גבירתי היה דבר שבשגרה. כך לימדו אותנו, כך היה נהוג. אצלנו זה היה פחות רשמי, וכשניתן האישור קראנו להם אמא ואבא.

"אבא, העבודה שלך קשה?"

"כן, בן, קשה מאוד, להיות אינסטלטור זה לא קל... אני מקווה שכשתגדל תהיה שחקן כדורגל בינלאומי מצליח ותרוויח המון המון כסף, אה?"

"בטח, אבא! אני אוהב אותך, אבא".

"גם אני, גם אני, בן, אוהב אותך מאוד..."

אבא שלי שכב על הספה ותוך שנייה נרדם והחל לנחור בכבדות איומה. זה לא היה חדש שהוא נוחר אבל הנשימות שלו היו ממש כבדות, ואפילו מגובהו הנמוך של ילד בגילי הבנתי שמשהו לא כשורה. היו לי עוד מלא שאלות לאבא והשיחה שהתפתחה קודם על מי מנוחות מצאה חן בעיניי... "אבא?" קראתי שוב, לא היה מענה.

אמא שלי, לילי, הייתה במטבח עם אחותי הקטנה בת השנתיים, אגנטה (אגי, בקיצור), היא תמיד האכילה אותה לפני שאנחנו אכלנו כדי שנוכל לשבת לאכול כולנו יחד בלי הפרעות.

"אבאאאא!!!" עדיין לא היה מענה.

אגי הייתה תינוקת עגולת פנים, עם עיניים גדולות ובהירות, לא כהות כמו שלי, ושערה היה זהוב וחלקלק, יפהפייה. היא כבר ידעה לומר מילים בסיסיות כמו "פופו", "מומו" שזה אמא ואבא בהונגרית.

יחסית לילדה בת שנתיים היא הייתה גבוהה וכבר נעלה את נעלי העקב של אמא בכל הזדמנות. את הצעצועים שלה היא פיזרה בכל הבית ואני הייתי צריך לאסוף אותם עבורה. לפעמים זה לא ממש מצא חן בעיניי ואפילו זעפתי וחשבתי שאמא מפנקת אותה יותר מדי. גם עכשיו, כשבדיוק הייתי באמצע שיחה הכי מהנה עם אבא שלי, אמא צעקה מהמטבח:

"יוג'י (שם חיבה), אתה יכול בבקשה לאסוף את הצעצועים של אגי מהסלון ולעזור לה לקחת אותם לחדר כדי שנוכל לאכול? אגי כרגע סיימה את האוכל".

"אמא! נו באמת, עכשיו תורנו לאכול והיא ממילא תשב לידנו עם המשחקים שלה, אז למה לאסוף? חוץ מזה היא יכולה לאסוף אותם בעצמה, היא כבר מספיק בוגרת בשביל זה, די לפנק אותה כל כך, בסוף היא תצא עצלנית!"

"יוג'י, בבקשה אני רק רוצה לערוך את השולחן, בוא תתעסק איתה אולי לכמה דקות..."

"נו טוב, בשבילך, אמא".

הגעתי למטבח וביקשתי מאגי די בנחרצות, כדי שתבין שזה לא נתון לשיקול דעתה או לסירוב, לעזור לי לאסוף את הצעצועים שלה למקום אחד בפינת החדר. היא הרימה את ראשה וחייכה חיוך שובה לב. אי אפשר היה לכעוס עליה, היא כל כך מתוקה, אבל החלטתי שאני לא מוותר לה. לקחתי את ידה, משכתי אותה לכיוון הצעצועים וביקשתי ממנה כל פעם שנתקלנו בבובה או צעצוע, להרימו ולהביאו לפינה. אמא הייתה מופתעת ועקבה אחרי מעשינו בהתלהבות יתרה. סיימנו את המשימה. הושבתי אותה לידי על יד הצעצועים והתחלתי לשאול אותה לשמות הבובות, היא ענתה לי ואני המשכתי לשאול על צבעים ומספרים. היו רגעים שרק רציתי לחבק אותה. אמא סיימה את ההכנות במטבח ושלחה אותי לקרוא לכולם לארוחה.

קפצתי על רגליי, אגי צחקה המון, זה כנראה ממש הצחיק אותה אז קפצתי עוד כמה פעמים והיא התגלגלה מצחוק. צחקתי יחד איתה, הצחוק שלה שעשע אותי והעניק לי סיפוק רב. רצתי לכיוון הסלון המואר מקרני השמש המועטים שהשתקפו מהחלון, תחילת שקיעה של בין ערביים שכזו.

הנשימות של אבא הפכו לאנחות, הוא הפסיק לנחור. הסתכלתי עליו, הוא שכב על הספה על צידו, מתחת לראשו כרית נוי רקומה שסבתא רקמה. זר פרחים ורודים, צהובים וסגולים בתוך אגרטל פורצלן היה מונח על שרפרף מעץ ליד הספה והפיץ ריח ניחוח. הוא לבש מכנסיים מלאי כיסים בצדדים וחולצה משובצת מכופתרת, בגוון שחור ואפור, רחבה דיה ומותאמת לעבודה הפיזית שלו. על ראשו חבש כובע מצחייה עם סמל ירקרק, לוגו של העסק. פיו היה פעור במקצת, עיניו עצומות וידיו שמוטות לכיוון הרצפה.

היה לי ממש חבל להעיר אותו, הבנתי שאולי הוא כל כך עייף מהעבודה הקשה שאפילו לא הספיק להתקלח לפני הארוחה כפי שנהג לעשות מדי יום ביומו.

סבא וסבתא אדולברט ורגינה היטנר, ההורים של אבא, גרו איתנו בחדר קטן והיו עסוקים במלאכתם הקבועה לשעה זו - סבא קרא בעיתון וסבתא סרגה.

באמת התפלאתי שאפילו לא ניגש לומר שלום להוריו, זה לא היה אופייני לו, הוא כיבד את הוריו מאוד, וכשאני חושב על כך לרגע, הוא אפילו לא נכנס למטבח להגיד שלום לאמא. המצב היה די חריג בעיניי, חשבתי לעצמי, אתן לו עוד כמה דקות לנוח, אלך להודיע לסבא וסבתא שהארוחה מוכנה ואמא קוראת להם לגשת לשולחן, ואז אחזור ואקרא לו לקום.

לחשוב על מהלך כזה בגילי נחשב לבגרות. בבוקר תמיד ניסיתי לבקש עוד כמה דקות שינה עד שבאמת הייתי קם להתארגן לבית הספר ומכאן הסקתי שעוד כמה דקות שינה תמיד יכולות לעזור להתאוששות ולרעננות.

הודעתי לסבא וסבתא ובדרך ראיתי שמתג הדוד (בוילר) היה כבוי, גם זה לא אופייני. אמא תמיד הייתה מדליקה אותו כמה דקות לפני שאבא היה מגיע הביתה. מוזר, היום כנראה לא היה צריך לחזור כל כך מוקדם. לפעמים אבא עובד עד שעות מאוחרות יותר בבתים מרוחקים, בפרברי העיר, לפעמים אפילו בכפרים המיושבים בסמוך לנוג’ וארוד. הכול היה משונה היום, אמא כבר חזרה וקראה לכולם להתקדם לשולחן כדי שהאוכל לא יתקרר.

סבא וסבתא יוסף ולנה שטרנברג גרו מתחתנו בדירת חדר קטנה, צפופה ורעועה, הם יצאו לטיול רגלי בטיילת הירוקה עד לפארק. ידעתי זאת כי ראיתי אותם מהחלון יוצאים מהבניין. הם נהגו לטייל כל אחר צהריים, לפגוש חברים, שכנים, "להתאוורר", לקנות ירקות אצל הירקן השכונתי, לבדוק את תיבות הדואר, לקטוף לימונים מהעצים בגינה וללקט עשבים מדי פעם.

חזרתי לסלון נחוש להעיר את אבא ולומר לו שנתתי לו לישון עוד כמה דקות ושהדלקתי לו את הדוד. כל כך רציתי להרשים אותו, רציתי שיהיה גאה בי. שעון האורלוגין של השכן צלצל ותקתק, נתן לנו אינדיקציה שחלפה עוד שעה. גם לנו היה שעון גדול בסלון אבל הוא לא היה אורלוגין. הסתכלתי עליו, השעה הייתה חמש אחר הצהריים.

"אבא, קום, האוכל מוכן ואמא מתלוננת שהוא מתקרר".

חיכיתי כמה שניות אבל הוא לא ענה, חשבתי שהוא ישן עמוק אז הרמתי את קולי והתקרבתי אליו... "אבא, אבא, למה אתה לא קם? למה אתה לא עונה לי?"

הוא נראה מוזר מאוד ולא כל כך הבנתי מדוע אינני שומע נחירות או נשימות כלל...

ניסיתי להעיר אותו תוך כדי שאני מנער אותו, קראתי שוב: "אבא, קום!!!"

לא הייתה שום תגובה מצידו.

"אמא, אמא, בואי מהר, אבא ישן חזק והוא לא מתעורר, אמאאאא..."

אמא באה בריצה יחד עם סבא וסבתא שבדיוק יצאו מחדרם. אמא הזיזה אותי הצידה וחשבה שאבא מתלוצץ איתי ומשחק אותה ישן. גם הוריו חשבו אותו דבר, הם חייכו וקרצו זה לזה אבל אבא עדיין לא הגיב, לא פתח חצי עין, ונשימותיו כבר לא נשמעו כלל. פתאום אמא נהייתה רצינית, גם היא ניערה אותו וניסתה אפילו להרים אותו וקראה לו להפסיק להתחזות... אולם גם היא כבר החלה להחליף צבעים בפניה ולדאוג. היא הסתכלה על הוריו בדאגה רבה, וכולם הבינו מיד שמשהו פה ממש לא בסדר.

אמא הורתה לי להזעיק באופן מיידי את השכן הרופא ולבקש מהירקן שיצלצל להזמין מיד אמבולנס. סבתא רצה למטבח לראות מה עם אגי, ובדרך הביאה קרח מהמקפיא.

ירדתי בקפיצות במדרגות לרחוב ובכל כוחי רצתי לכיוון הירקן כדי שיזעיק אמבולנס, משם חזרתי לבדוק אם השכן הרופא בבית... דפקתי בחוזקה על הדלת, אשתו פתחה את הדלת וילדו רץ לכיווני, צעקתי לה: "אנחנו זקוקים לעזרתו המיידית של הדוקטור, האם הוא בבית? אבא שלי ישן בסלון ולא מתעורר".

"אלוהים אדירים..." ענתה בבהלה.

"פולי! בוא מהר!" קראה לבעלה, "יוג'י הקטן קורא לעזרה, לך איתו מהר-מהר..."

הוא לקח את תיקו ורץ לכיוון הבית. אני דלקתי אחריו מתנשם ומתנשף. מיהרנו במעלה המדרגות ונכנסנו לבית, בסלון אמא מיררה בבכי וגם סבתא וסבא, הם שלחו אותי לחדר יחד עם אגי באמתלה שאשמור עליה וכדי שלא אֶחזה במאורע הקשה. הם כבר ידעו משהו שאני עוד לא ידעתי. האמבולנס הגיע, אבל כפי שכבר שמעתי את הרופא השכן אומר להם, הוא כבר כמעט שעה אינו בין החיים, כולו כחול, אין דופק ואין נשימה, ציפורניו כחולות, רגליו וכפות ידיו קרות. ההערכה שלו הייתה שככול הנראה אבא עבר התקף לב, נרדם ולקה בדום לב.

רופאי האמבולנס שהגיעו כמה דקות לאחר שהדוקטור בדק אותו, קבעו את מותו של אבי, שנדור, והוא רק בן 32.