אז על מה בעצם כל המהומה, למה קוראים לספר "נבחרת החלומות"? מדוע הנבחרת ההיא כל כך חשובה, עד שהיא צריכה להוות עוגן כה קריטי לכדורסל? ובכן, זה די פשוט - היא שינתה אותו. היא לקחה ענף והפכה אותו לחלוטין. הסיפור שלה הוא הבסיס לכל מה שקורה עכשיו ב-NBA. הוא גם הבסיס לספר זה.
רק שהסיפור של "הדרים טים" המקורית (והיחידה, דרך אגב. אל תחללו את השם) מתחיל בכלל ארבע שנים קודם לכן, ב-1988. חבורת צעירים בני 20 וקצת, שביניהם אפשר היה למצוא את דייויד רובינסון, מיץ' ריצ'מונד ואפילו את ווילי אנדרסון, אקס מכבי תל אביב ("לשחרר את ווילי", זוכרים?), הפסידה לברית המועצות של ארווידאס סאבוניס בחצי הגמר של אולימפיאדת סיאול והסתפקה בארד.
כשהברון פייר דה קוברטן "ילד" את המשחקים האולימפיים החדשים, הוא טבע את המושג "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות". תפישה שקבעה בבסיסה כי האולימפיאדה היא קודם כל לחובבנים. תפישה שהתפוררה עם השנים, אבל באופן ביזארי נשארה דווקא בכדורסל. המחשבה הייתה עקומה למדי: שיחקת באירופה והרווחת כסף? אתה חובבן. שיחקת ב-NBA והרווחת כסף? אתה מקצוען.
את העיוות ההיסטורי, יחד עם רצון אמיתי להפוך את הכדורסל לכוח משמעותי בעולם הספורט, ניסה לתקן נשיא פיב"א דאז, בוריסלאב סטאנקוביץ', שהיה הראשון לאשר השתתפות גם לשחקני NBA. בארצות הברית לא התלהבו מהרעיון. הרי הם ממילא קראו לזוכת ה-NBA "אלופת העולם", אז בשביל מה ובשביל מי בכלל להתאמץ? אבל דייויד סטרן, הקומישינר האגדי ואבי תורת ההתרחבות הגלובלית של הליגה, דחף לאישור המהלך.
כל זה לא היה קם לתחייה, לפחות לא בעוצמה ובמשמעות ההיסטורית שלו, לולא שחקן אחד - מייקל ג'ורדן שמו. שיחת הטלפון הראשונה של חבר הוועדה המארגנת של הנבחרת, רוד ת'ורן, נעשתה כמובן אליו. ירום הודו לא ממש שש לתפקיד. הרי הוא כבר זכה בזהב עם ארצות הברית ככדורסלן צעיר במשחקי 84' בלוס אנג'לס, אז בשביל מה לוותר על 90 ימי גולף פנויים בקיץ? "אולימפיאדה זה גדול יותר מגמר ה-NBA", הסביר לו ת'ורן. "קודם תגיד לי מי בנבחרת, אחר כך נראה", ענה לו הראשון בכדרור.
שיחת הטלפון השנייה של ת'ורן הייתה למג'יק ג'ונסון. אותו מג'יק ששלט בליגה על ומחוץ למגרש במשך עשור שלם, אבל בקיץ 91' הודיע על פרישה דרמטית לאחר שנגיף ה-HIV התגלה בגופו וכששחקנים סירבו לשחק עמו או נגדו. מג'יק, כמובן, מיד הסכים להצעה. זו הייתה שיחת "גאולה" עבורו.
השיחה השלישית הייתה ללארי בירד, עוד שליט של שנות השמונים שהיה על סף פרישה עם גב דפוק ורגליים גמורות. אם מג'יק הסכים - תהיו בטוחים שבירד בפנים. האפשרות לסיים את הקריירה יחד עם הנמסיס והחבר הכי טוב שלו היא לא פחות מחלום עבורו. ועבורנו.
אחר כך הורמו הטלפונים לדייויד רובינסון מסן אנטוניו, פטריק יואינג מניו יורק, קארל מאלון וג'ון סטוקטון מיוטה (שקיבל את מקומו של אייזיה תומאס המנודה), סקוטי פיפן, החבר של מייקל משיקגו, כריס מאלין מגולדן סטייט, צ'רלס בארקלי מפילדלפיה וקלייד דרקסלר מפורטלנד. לבסוף, מקום אחד שוריין לנציג מכללות - כריסטיאן לייטנר. 11 שחקנים היו בפנים, כעת היה חסר רק אחד - הראשון ברשימה המקורית.
ת'ורן חזר למייקל ואמר לו - ובכן, זו הנבחרת. מייקל הסכים. וכך נולדה לה "אסופת השחקנים הגדולה ביותר שהתכנסה לה יחדיו בתולדות הספורט", כפי שהגדיר זאת השדר האגדי מארב אלברט. כך נולדה Dream Team.
האימונים הראשונים התקיימו ביוני 1992. לאחר כמה ימים של אווירת אולסטאר נינוחה, נערך משחק אימון פנימי סגור לתקשורת מול שחקני מכללות מובילים, ביניהם כריס וובר. נבחרת החלומות זלזלה, מסרה יותר מדי - וחטפה בראש. ילדים בני 19 ו-20 גברו על מי שיהפכו לכמה מהשחקנים הגדולים בתולדות המשחק, או כבר היו כאלה.
זה לא היה מקרי. צ'אק דיילי, המאמן הכל כך מיוחד שהוביל את דטרויט לשתי אליפויות, גרם לזה לקרות. הוא שינה הרכבים, לא הפסיק לבצע חילופים והשאיר את ג'ורדן זמן רב על הספסל. למעשה, התמונות של המאורע ההיסטורי נחשפו רק 20 שנה לאחר מכן, בסרט הדוקומנטרי המצוין "החלום", שמהווה במידה רבה גם את הבסיס לטקסט זה. דיילי ביצע בגאונות את הדבר הכי חשוב והכי קשה באותה סיטואציה - הוא גרם לנבחרת החלומות להפסיד. הוא הוריד את הסופרסטארים לקרקע כי הבין שרק כך יקשיבו לו. הוא גרם להם להבין שכאן זה לא אולסטאר, שיש אפשרות אמיתית שיפסידו, שזה הגיוני. ושאם זה יקרה - זה יהיה אסון ספורטיבי.
היה זה ההפסד האחרון של נבחרת החלומות.
אחרי הדרמה הגיע החלק הקל - המשחקים. בדברי הימים ייכתב כי הדרך החלה במפגש ראש בראש מול קובה באליפות האמריקות ב"מאבק" על כרטיס לאולימפיאדה. בהתחלה שחקני קובה ירדו על הברכיים כדי להצטלם עם היריבים שלהם, בסיום הם חטפו בראש 79 הפרש.
אפשר לדבר על הכדורסל שהוצג לאחר מכן בטורניר בברצלונה. על ההתקפות המתפרצות עוצרות הנשימה, על שיתופי הפעולה החלומיים בין מג'יק לבירד, מייקל לפיפן, סטוקטון למאלון. אפשר לדבר על משחקים שנגמרים בהפרש של 68, 33, 42, 44, 41, 38, 51 ו"רק" 32 מול קרואטיה של פטרוביץ' בגמר.
אבל צריך לדבר על הבום העוצמתי שנשמע ברחבי ברצלונה. בום של "להקת רוק" פופולרית בהופעה שנמתחה על פני שבועיים. צרחות בעלייה לאוטובוס, צרחות בירידה, צרחות ביציאה מהמלון. עשרות ומאות שמחכים לתפוס מבט חטוף. שומרי ראש הוצבו, האולמות היו מפוצצים, שחקני היריבות ביקשו להצטלם... במהלך המשחק! מייקל ג'קסון מחופש לנבחרת כדורסל הגיע העירה.
ארצות הברית זכתה בזהב, כצפוי. היו בנבחרת ההיא 11 שחקני היכל תהילה עתידיים, עשרה שחקני טופ 50 בכל הזמנים. שחקנים שיזכו יחדיו ב-23 אליפויות NBA ובאינספור תארים אישיים. אבל כפי שהבינו רבים מהם והעידו מגוף ראשון, הזהב ההוא היה הרגע הגדול ביותר בקריירה שלהם. הם הבינו אז, ומבינים כיום 25 שנה אחרי, שזה היה הדבר הגדול ביותר בו לקחו חלק.
הייתה זו הפעם הראשונה בה ה-NBA, במלוא הדרה ועוצמתה, הגיעה לעולם הישן. לאירופה. למקום שהכיר אותה דרך העיתונים היומיים אחרי משחקים או רק פעם-פעמיים בשבוע בשידור ישיר, באמצע הלילה, בעיניים טרוטות מול המסך. היא נחתה להם כעת מול הפרצוף בשעות נורמליות ופתחה להם את הפה מהשתאות.
הנבחרת הזו הפכה את אולימפיאדת 92' לגדולה בכל הזמנים. היא הפכה את המושג אולימפיאדה לגדול יותר מכל מה שהיה לפני. היא גרמה לילדים בכל העולם להתאהב במשחק, כפי שהוא צריך להיות משוחק. היא גרמה לאנשים להבין שב-NBA יש אנשים בשר ודם. היא הפכה את תרבות הספורט הבינלאומית לתרבות של פופ, של כוכבי קולנוע. היא פתחה את הדלת מליגה בדלנית לכזו שמלאה בשחקנים מ-37 מדינות. כולל ישראל.
היא חוללה שינוי כמו שאף נבחרת או קבוצת ספורט לא חוללה בהיסטוריה. היא יצרה מציאות חדשה. מציאות שנוצרה בזכות חלום.
מבוסס על טקסט שפורסם ב-ynet ספורט ב-23/7/2016
לחצו כאן למעבר לסרטון
קוראים כותבים
There are no reviews yet.