נגד כל הסיכויים

"מי לקח את הגופייה שלי?" שמעה זוהרה צעקה מכיוון המסדרון. "מי שלקח גופייה לבנה ישנה עם מספר 327 כחול שיחזיר לי עכשיו!"

"אוי, ברית," נאנחה זוהרה, כשהבינה שאחותה התכוונה להתלבש במקלחת ואז לחזור לחדר, "כבר שכחתי מה זה מקלחות של בסיסים צבאיים." היא מיהרה לצאת מהחדר ופנתה לכיוון המקלחות. אחרי כמה צעדים הסתובבה, והלכה לכיוון הנגדי כשנזכרה שברית הלכה למקלחות רחוקות יותר, כי המקלחת במגורי הבנות לא תקינה.

"ברית, אני מגיעה," מיהרה לצעוק בכיוון הכללי שממנו נשמע שוב קולה של אחותה, ששאלה על גופייתה, והלכה לאורך המסדרון.

"הגופייה אצלי." קול גברי הדהד במסדרון הריק.

היא פנתה ללכת לכיוון שממנו נשמע הקול. "איפה אתה?" שאלה בקול רם. כשהגיעה לקצה המסדרון ראתה שהוא מתפצל ימינה ושמאלה לחדרים נוספים.

"אני כאן," נשמע שוב הקול הגברי והיא ראתה ראש מציץ מאחד החדרים, "תכף אביא לך את הגופייה."

איך הגופייה של אחות שלי הגיעה לבחור הזה? התפלאה זוהרה. אמנם היא הספיקה לראותו במבט חטוף בלבד אך הוא נראה לה מבוגר מברית.

הוא יצא אחרי זמן מה והתקרב אליה, אוחז בגופייה.

זוהרה הביטה בו בסקרנות, מבטה המעריך חולף על פני כל גופו. הוא היה גבוה יחסית והיא נאלצה לכופף ראשה לאחור כדי להביט בפניו כשהתקרב.

עיניה הוצרו כשמבטה חלף על כתפיו. "לפי הדרגה שלך אתה בטח מפקד הבסיס, לא? מה הגופייה של ברית עושה אצלך?" שאלה בתוקפנות.

"איזו סקירה מעמיקה! את חוקרת?" שאל בקול מבודח.

קולו שבה אותה בחמימותו, והיא הסמיקה כשהשיב לה במבט סוקר משלו, ומבטו ירד לאורך גופה.

"אני פשוט תוהה למה הגופייה אצלך!" אמרה, קמטי מחשבה חורשים את מצחה. היא הייתה מובכת מתחושת החום בלחייה, כבר זמן רב שלא התרגשה עד כדי כך מגבר כלשהו בדקה הראשונה להיכרות עימו ועכשיו פשוט בהתה בו במשך כמה שניות. היא מצאה את עצמה נועצת מבט בעיניים בצבע חום אגוז, ובפנים מארכות מעט שתוחמו על ידי שער קצר מאוד בצבע חום כהה שהזכירו לה את השחקן ריצ'רד גיר בסרט 'קצין וג'נטלמן'. היא זכרה מימי ילדותה בבהירות את הסרט, שכבר אז היה ישן. זה היה הסרט שהוקרן בפעם הראשונה שבה התגנבה עם חבריה לדשא הגדול שליד חדר האוכל. היא התחבאה בשיחים וצפתה פעורת פה במסך, עשוי מפלטות ברזל גדולות, מחוברות וצבועות בלבן.

"חשבתי שזו הגופייה שלי. מצאתי אותה על הרצפה, לא רחוק מהחדר," הוא הרים את מבטו בחזרה, ועיניו החומות הביטו בחיוך בעיניה הכחולות, "כשהייתי בשירות סדיר היה לי חבר שלקח לפעמים את הבגדים לכביסה אצלו בקיבוץ כשנשארתי שבת בבסיס. הוא סימן את הבגדים שלי במספר כביסה שלו, 327 כחול ולכן חשבתי שזו הגופייה שלי. מצחיק שהיא של ברית, לחבר ההוא יש גם אחות בשם ברית."

זוהרה הייתה מופתעת מהתחושות שהציפו אותה וענתה בציניות, "מה, אצלכם בכיפות הסרוגות לא שמעו על השם ברית? זה שם שיש רק בקיבוצים?" היא החוותה בסנטרה לעבר הכיפה שעל ראשו.

"בטח, שמעתי את השם הזה אצלנו. את ודאי יודעת שיש הרבה דמיון בין מתנחלים לקיבוצניקים," הוא חייך, עיניו מתנוצצות במשובה.

זוהרה לא ענתה ורק נעצה בו מבט מפקפק.

"זוהרה! מצאת את הגופייה?" נשמע קולה של ברית מהמקלחת.

"קחי, מסרי לה שלקחתי את הגופייה שלה בתום לב," אמר תואם ריצ'רד גיר, עדיין מחייך, והושיט לה את הגופייה, בדיוק כשהושיטה את ידה לעברו.

אצבעותיה נתקלו באצבעותיו והיא חשה בזרם של חום. היא מיהרה לשמוט את ידה וראתה שגם הוא נבוך מעט מהמגע המקרי. כשהושיט לה שוב את הגופייה בזהירות, הקפידה גם היא לשים לב שאצבעותיה לא יגעו באצבעותיו כשלקחה אותה ממנו.

"בשבילך ברית ביקשה את האישור להכנסת מכונית לתוך הבסיס?" שאל.

"כן, אני צריכה להספיק להגיע חזרה למשמרת בירושלים, והבסיס הזה כל כך גדול שחצי מזמן הביקור היה מתבזבז בהליכה," ענתה זוהרה.

"איזו אחות משקיענית!" החמיא לה.

זוהרה חייכה, חשה בחום שכבר קודם היה בלחייה מתגבר. "כשאני אוהבת מישהו אני משקיעה בו, וברית היא האחות הקטנה שלי. אני רצה אליה למקלחת, שלא תחכה יותר מדי," היא החלה ללכת בעודה מדברת, מנופפת לו לשלום.

"אני צריכה עוד מעט לנסוע," אמרה זוהרה. הן שתו קפה בחדר של ברית, כשזוהרה מנסה בכל כוחה לעודד את רוחה.

"כן, אהיה בסדר," נאנחה ברית, "מזל שבאת היום, והבאת לי את העוגיות ופאי התפוחים שלך שאני אוהבת, ולא, הייתי מבלה חצי יום בבכי," הוסיפה בפנים עגומות.

"זה באמת מעליב שהוא נפרד ממך ככה בטלפון, בדיוק כשנשארת שבת וחשבת שהוא יבוא לבקר," חיבקה זוהרה את ברית. "תכף את צריכה ללכת לחדר קשר. קחי לשם את העוגיות, ותשתדלי לקרוא קצת, בסדר? שמונה השעות שלך יעברו ככה די מהר."

"אקרא, מקווה שאתרכז ואבין מה אני קוראת. אני צריכה להצליח לא לצלצל אליו כל השבת ולא לכתוב שום הודעה. נראה לי שהוא חשב שאתחנן שלא ניפרד, אבל אני לא מתכוונת להעניק לו את העונג הזה!" אמרה ברית בנחישות.

"בדיוק כך, בשום פנים ואופן אל תדברי איתו!" ענתה לה זוהרה בעידוד. היא ליוותה את אחותה לחדר קשר ושמחה לראות שלמשמרת שובצו גם שתי חיילות שלפי קבלת הפנים שערכו לברית הבינה זוהרה שהן יודעות על החבר, שהפך לחבר לשעבר.

"אתן לא מאמינות מי לקח לי את הגופייה! רב-סרן עמוס!" שמעה זוהרה את קולה של אחותה כשהחלה לרדת במדרגות. "וואו! רב-סרן עמוס!" ענתה לה אחת מחברותיה למשמרת, "את לובשת עכשיו בגד שעבר את הכתפיים של רב-סרן עמוס?" הוסיפה השנייה.

צחוקן המתגלגל של אחותה וחברותיה, שבקע מהחלון הפתוח בחדר קשר, ליווה את זוהרה, כשיצאה מפתח הבניין.

"גיל תשע עשרה," נאנחה, "איפה אני בגיל עשרים ותשע והצחקוקים של מתבגרות במדים." היא חייכה בחיבה כשצחוקן המתגלגל של החיילות, שהמשיכו כנראה לדון בכתפיו של רב-סרן עמוס, מלווה אותה בדרכה למכונית.

היא שמחה שאינה צריכה לצעוד בתוך הבסיס הגדול עד לשער. כשהתניעה, חושבת על הנהיגה הארוכה מהבסיס הסמוך לירוחם עד ירושלים, לקחה נשימה עמוקה. נגן המוזיקה, שכובה כשהגיעה לבסיס, החל לנגן עתה שוב. זוהרה חייכה כשהשיר שהחל להתנגן היה 'שוב יוצא הזמר אל הדרך'. זה בדיוק שיר להתחלת מסע או נסיעה ארוכה, חשבה. איימי, שותפתה לדירה, נתנה לה אתמול אריזה ובה שלושה תקליטורים וזוהרה הכניסה את האריזה לתיקה, כדי לקחתה למכונית, ולא ממש שמה לב איזה תקליטורים היא מכילה. רק אחרי שעברה את באר שבע החלה להאזין לשירים.

היא יצאה באיטיות מהחניה והעיפה מבט נוסף לעבר המבנה שבו נשארה אחותה. כשהתקרבה לשער הבסיס פתחה את החלון כדי להיפרד לשלום מהשומר, ומצאה עצמה מול פניו המחייכות של רב-סרן עמוס.

"רב-סרן עמוס! כבר הספקת להגיע לשער!" אמרה מופתעת.

"מה לעשות, אני אחראי כאן היום, אז אני מסתובב לראות שכולם עושים מה שצריך היכן שצריך," השיב לה.

"טוב, עם דרגה גבוהה כמו שלך אין לך הרבה ברירה," ענתה, נהנית ממבטו החם ומכך שהוא לא משוחח עימה כמפקד בצבא אלא בבדיחות הדעת, ולא נרתע לעשות כך ליד פקודיו.

"נו, קיבוצניקית, את יודעת מי כתב את השיר היפה שאת שומעת?" שאל.

"אני כבר לא ממש קיבוצניקית, אלא ירושלמית, אבל זה נשמע כמו השירים שתורגמו מרוסית לעברית בזמן שעבדו בייבוש ביצות וסלילת כבישים," זוהרה חייכה, מופתעת משאלתו.

"זה לא! זה שיר שכתב נתן יונתן משריד ב-1948 לזכר בחור מהקיבוץ שלו, שנפל באחת השיירות לירושלים," הוא התקרב לחלון מכוניתה והביט על אריזת התקליטור שהשליכה לפני כן על המושב שלצידה, "את שומעת את הדיסק שיצא בשנת המאה להקמת דגניה. תכף יגיעו שירי היי-הוֹ, תיזהרי לא להתלהב מידי בזמן הנהיגה. יפה שיש עדיין מי ששומע דיסקים!"

זוהרה הופתעה מהידע שהפגין, "אה, אני לא אוהבת כל כך חידושים טכנולוגיים. גם טלפון סלולרי זה חפץ שלא תמיד נמצא איתי, אף על פי שהיום רוב האנשים לא נושמים בלעדיו," היא הפטירה ועמוס חייך, "איזה זיהוי של השיר!" התפעלה, "לאיזה שירים אתה מתכוון כשאתה אומר שירי היי-הוֹ?" קימטה את מצחה.

"תזהי אותם כשהם יתנגנו," חיוכו התרחב, "ואם לא, אני מגיע בקרוב לירושלים ואוכל לקפוץ להסביר לך עליהם. חכי רגע," הוא הסתובב לעבר חייל שהמתין בצד כדי לשאול אותו משהו.

זוהרה הופתעה מכך שהוא כל כך נינוח לצד החיילים הצעירים, ולא מרגיש צורך להיראות קשוח, כדי להדגיש את פער הדרגות בינו לביניהם. מההערה שהעירו חברותיה של ברית, היא הבינה שהוא נערץ על החיילות בבסיס, וכשראתה את החייל ששוחח עימו עכשיו, הבינה שגם החיילים רוחשים לו כבוד רב. הוא לא חשש לשוחח עימה שיחה קלילה, אך כשהחייל תבע את תשומת ליבו, הקשיב לו מיד בריכוז וברצינות.

כשפנה אליה בחזרה ואיחל לה נסיעה טובה, אמרה לו, "תשגיח על ברית, שלא תהיה עצובה מִדי. אם תזכור את מספר הטלפון שלי תתקשר כשתהיה בירושלים, חמש שש אפס שבע שמונה אחת שלוש, או שתבדוק בתיאטרון ירושלים, אני עובדת שם, תבקש את זוהרה."

אחיות שקוראים להן זוהרה וברית? מאיפה זה מוכר לי? קימט עמוס את מצחו, בעודו צופה במכוניתה המתרחקת. זה בטח סתם צירוף מקרים, עזוב, יש לך מספיק דברים להתרכז בהם עכשיו, ובמיוחד במספר הטלפון שלה. חמש שש אפס, שבע שמונה אחת שלוש. הוא נשאר ליד השער עוד כמה דקות והמשיך משם לכיוון מגדל השמירה, משנן את המספר.

יש בה משהו מיוחד. ההודאה שהיא לא תמיד הולכת עם טלפון סלולרי, המבט שנעצה בי במסדרון. הוא נזכר במבטה, שבחן אותו לכל אורך גובהו והצטמרר קלות. היא הראשונה שגורמת לי לפקפק בהחלטה שלא לצאת עם אף אחת עד שאסיים את התפקיד. אבל איך בכלל אני יכול לחשוב על לצאת איתה כשאני רוצה להתחתן עם בחורה דתייה, כמוני. טוב, אני הרי לא מתכוון ממש לצאת איתה, זה ממש לא שייך, אבל מעניין איך היא תגיב לכך שזכרתי את מספר הטלפון שלה. חמש שש אפס, זו לא בעיה, אזכור את זה בקלות, אבל ההמשך, שבע שמונה אחת שלוש, איזה מספר טלפון, בלי שום חזרות. את השם המיוחד שלה, זוהרה, בטוח אזכור. הוא חייך בעודו עולה בסולם למגדל השמירה, משנן את מספר הטלפון.

"וואו, הוא נראה מעולה, ואני התחלתי איתו! ממש התחלתי איתו! לא נראה לי שאי פעם התחלתי עם מישהו," אמרה זוהרה בקול רם כשנסעה בכביש המתפתל שחיבר את הבסיס לכביש הראשי. חיוך גדול האיר את פניה והיא העיפה מבט במראה, לא מופתעת למראה ברק ההתלהבות שנצץ בעיניה. אחרי כמה דקות נשמעו צלילי השיר הראשון שאליו התכוון עמוס. היא פרצה בצחוק כשבתוך מכוניתה הקטנה הידהדו במשך כמה דקות שירים שבפזמונם שולבו שורות קצביות עם המילים 'היי –הו'.

"מה נשמע ברית? איך עברו השעות בחדר קשר?" התקשרה זוהרה לאחותה כשסיימה את המשמרת בקופת התיאטרון.

"היה בסדר. נהנינו לאכול את מה שהבאת לי והבנות הצחיקו אותי כמה שיכלו. השתדלתי לא לבכות יותר מִדי."

"יופי, חבל שאמא ואבא בדיוק נסעו לחופשה בחוץ לארץ, אבל אני שמחה שהעוגיות שלי היו טעימות," אמרה זוהרה.

"מממ, זה היה מאוד טעים. גם רב-סרן עמוס אמר שהעוגיות מצויינות, והוא ישר ידע שהשם שלך הוא בגלל זוהרה לביטוב. הוא אמר שעד היום לא פגש זוהרה צעירה כמוך, אבל כל מי שהוא הכיר בשם זה נקראו בגלל אותה זוהרה הטייסת, זוהרה של שמוליק-" התרגשותה של ברית נשמעה היטב דרך קו הטלפון.

"עמוס אכל מהעוגיות?" זוהרה קטעה את השתפכותה של אחותה כשליבה החסיר פעימה לשמע התעניינותו של הגבר ששמו עורר התרגשות בכל גופה.

"כן, הוא הגיע לבדוק מה קורה בחדר קשר בדיוק כשהייתי במשברון. למרות שהבנות השתדלו להסיח את דעתי ישבתי שם כמה דקות ובכיתי. הוא היה ממש נחמד. הוא בא רק לחודש לבסיס שלנו, לעבור קורס עם היחידה שלו. אמרתי לו שאת צמחונית, אז אין לו מה לחשוש מענייני כשרות, והוא לקח עוגייה, ואז אכל עוד כמה. מזל שלא הבאתי את העוגה, כי הוא בטח היה מחסל אותה."

"באמת?" ענתה זוהרה, מקווה שברית לא תקלוט כמה שהיא שמחה לשמוע זאת.

"הוא אמר שאם זה מה שיגרום לי להפסיק לבכות, אז הוא יטעם עוגייה וגם התעניין לדעת למה אני בוכה. את לא מאמינה שהוא- תביני, הוא המפקד של היחידה, אני אספר לך בהזדמנות למה הם כאן, זה לא לטלפון," אמרה ברית.

"והפסקת לבכות?" התעניינה זוהרה.

"כן, בטח, הוא גם אמר שיחסים בין גברים ונשים זה דבר מסובך ומורכב," אמרה ברית.

"מה, הוא ממש ישב לשוחח איתכן? בקצב הזה נראה לי שמהר מאוד תשכחי את החבר הקודם ותתאהבי בו," אמרה זוהרה, ורצתה לבלוע את מילותיה בחזרה מחשש שאחותה תיפגע.

אך ברית לא התייחסה לכך. "כשהוא נכנס וראה שאני בוכה, הוא שאל מה קורה, ואחת הבנות אמרה לו מה עבר עליי."

"טוב, הוא צודק, זה באמת מורכב," אמרה זוהרה, "ויפה שהיה אכפת לו ממך."

"אני יודעת שלא סתם היה אכפת לו ממני ולא סתם הוא בא לראות מה נשמע. אחד החיילים שלו אמר שדיברת איתו כשעברת בשער. רב-סרן עמוס אמר שאת נראית כבר מספיק מבוגרת כדי שתהיה לך משפחה משלך, ואני צריכה להעריך את זה שבאת לבקר אותי," ענתה ברית, וזוהרה חשדה שאחותה נהנתה לזעזע אותה כך.

היא הליטה את מצחה בכף ידה. "הוא דתי, בטח שאני נראית לו כמישהי שאמורה להיות עם משפחה," אמרה לברית, ותהתה מה בדיוק עמוס חשב עליה כשסיפרה לו היכן היא עובדת, ואמרה לו בקלילות כזו להתקשר אליה.

"גם אני חשבתי כמוך, אבל כשאמרתי את זה לבנות אחרי שהוא יצא מחדר קשר הן צחקו עליי ואמרו שאני תמימה. הן אמרו שהוא אמר את זה כדי שאתן לו מידע עלייך," אמרה ברית.

"מה זאת אומרת?" תהתה זוהרה.

"כנראה שלמרות שאת מבוגרת ממני בעשר שנים את תמימה לא פחות ממני," צחקה ברית. "עניתי לו כמובן שאין לך משפחה וגם שאין לך חבר אפילו. ובאמת, די מהר אחרי שאמרתי את זה, הוא הלך!"

"הימים של השבתות בצבא," נאנחה זוהרה בדרמטיות, ושמחה לשמוע את צחוקה של אחותה בתגובה, "כבר שכחתי מה זה. רק כשהייתי אצלך היום, נזכרתי שפעם גם אני הייתי בצבא ונשארתי בסופי שבוע." היא שמחה שאחותה לא יכולה לראות את פניה כעת, כי החום שהציף אותה הפריח את לחייה בצבע אדום. "תסמכי בכל זאת על הניסיון שלי. אני לא מאמינה שהוא באמת מתעניין בי, אלא שהוא פשוט רצה לוודא בתור המפקד האחראי בשבת שאת בסדר."