נדיבות טובה

מספרים:

רוברטו דה ויצֶ'נזו, שחקן גולף מפורסם בארגנטינה, זכה פעם בתחרות. אחרי שקיבל את ההמחאה וסיים לחייך למצלמות, הוא ניגש למלתחות המועדון והתארגן לעזוב את המקום. מאוחר יותר, כאשר הלך לבדו אל המכונית שלו במגרש החנייה, ניגשה אליו אישה צעירה. היא בירכה אותו על זכייתו וסיפרה לו שהבן שלה חולה מאוד ונמצא על סף המוות.

סיפורה נגע ללבו של דה ויצ'נזו. הוא שלף מכיסו עט והסב את הזכייה שלו לזכותה של האישה. "בעבור כמה ימים טובים לתינוק," אמר ונתן לה את ההמחאה.

שבוע מאוחר יותר, כאשר סעד צהריים במועדון, ניגש אליו אחד מבכירי איגוד שחקני הגולף המקצוענים ואמר: "כמה חברים כאן סיפרו לי שראו אותך מדבר עם אישה צעירה בשבוע שעבר במגרש החנייה, אחרי שזכית בתחרות."

דה ויצ'נזו הינהן.

"אז יש לי חדשות בשבילך," אמר הבכיר. "היא רמאית. היא לא מסכנה, אין לה ילד חולה. היא עבדה עליך, ידידי."

"אתה אומר לי בעצם שאין תינוק גוסס?"

"בדיוק כך."

"אלו החדשות הכי טובות ששמעתי לאחרונה," אמר דה ויצ'נזו.

ובכן, מה דעתכם? האם זהו סיפור על נדיבות?

כך שאלתי חברים והופתעתי ממגוון התשובות:

"איזה סיפור יפה!" היתה התגובה הראשונית שכולם חלקו, לרוב עם חיוך גדול. היא נבעה מההערכה ליכולתו הטבעית של דה ויצ'נזו להבדיל מיד בין החשוב לטפל, וגם מן השמחה הפשוטה, שלו וגם שלנו, שאין באמת תינוק גוסס.

האם מדובר בסיפור על נדיבות? בוודאי, היו שענו לי, דה ויצ'נזו הוא אדם נדיב, שהציע עזרה מיידית ובאופן מושלם; גם יחס וגם כסף. הוא לא חשב על עצמו בכלל, וּויתר על משהו שהגיע לו בצדק. אפילו עצם העברת ההמחאה מצטיירת כתנועה יפה בעולם, כמו היה דה ויצ'נזו רק צינור להעברת הטוב: הוא זכה וקיבל, וכעת הוא שולח אותו הלאה לדרכו.

אבל היו גם מי שפיקפקו: רגע, האם הוא באמת עזר לאישה? אולי היה צריך לבדוק טוב יותר את זהותה? וגם: איך הוא נותן שינצלו אותו כל כך בקלות? נכון, ענו להם אחרים, התגובה שלו כלפיה אכן נשמעת מעט נאיבית או נמהרת, אבל, לצערם, כך קרה גם להם. גם הם נפלו לא אחת בפח שטמן להם מישהו שביקש עזרה, והם נתנו מבלי לעצור ולבדוק. חוץ מזה, נדיבות אמיתית היא לתת דווקא למישהו זר, לא כן?

התגובה השנייה של ויצ'נזו כבר מעוררת הרבה יותר חילוקי דעות: יש מי שבעיניהם היא כמעט מבטלת את נתינתו, שפתאום נראית חסרת מאמץ מצדו... אם כך, אולי זה לא סיפור על נדיבות בכלל? כי אם הוא מוותר כל כך בקלות, הוא כנראה עשיר והכסף שנתן זניח בשבילו. ואולי מדובר בשחצנות של מצליחן, שפשוט נהנה להפגין את עליונותו על אחרים? או בהתנהגות ראוותנית שכוּונה אל מי שצפו בו ובאישה בחנייה (כפי שהתברר בדיעבד)? ואולי יש איזה פגם באישיותו: הוא לא כועס על ההונאה, ואינו יוצא לטפל במי ששיקרה לו ותמשיך לעשות זאת בוודאי גם לאחרים. ובכלל, הם מוסיפים: בואו לא נשכח שיש תינוק גוסס. לא כאן, אבל העולם מלא תינוקות גוססים, והיא קיבלה כסף במקום מי שבאמת זקוק לו.

ואגב, מה עם החלטתו של הבכיר באיגוד לגלות לו את האמת המביכה? האין גם היא מעשה נאה של נדיבות? והרי לא אחת אנחנו מוותרים לעצמנו כשצריך לבשר למישהו דברים לא נעימים.

ויש אנשים שרואים דווקא את תגובתו השנייה של דה ויצ'נזו כביטוי היפה ביותר של חסד אמיתי. אלא שהפעם אין הנדיבות מכוונת לזולת, אלא זו נדיבות בריאה כלפי עצמו. הנה, הם יאמרו, במקום לכעוס, להיעלב או להאשים אותה ואת עצמו, דה ויצ'נזו פשוט שיחרר, הניח לדברים... הוא לא שם את עצמו במרכז האירוע, ואינו מבזבז את זמנו על אגו פגוע, כמו שאולי היו עושים רבים בינינו. ייתכן שהוא אפילו חש חמלה כלפי האישה שהחיים הפכו אותה לרמאית. בכל מקרה, דה ויצ'נזו הניח את האירוע מאחוריו, וכך היה יכול להמשיך בדרכו הלאה, בלב נקי.