נוודת: מסע אישי מהאסלאם לאמריקה



פרק 1

אבי

כשבאתי לבקר את אבי ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים המלכותי של לונדון, חששתי שהגעתי מאוחר מדי. הוא היה שרוע על המיטה, פשוט איברים, פיו פעור, והוא מחובר להרבה מכונות מאיימות. הן ציפצפו ותיקתקו והקווים שעלו וירדו במהירות בצגים נראו כולם כמו ספירה מהירה לאחור.

"אַבֶּה," צעקתי, "אבה, זאת אני, אייאן."

לחצתי את ידו בחוזקה, בחרדה נישקתי את מצחו, ועיניו נפקחו באחת. הוא חייך, וחיוכו החם חימם את החדר כולו. הנחתי את כפות ידי על ידו הימנית, הוא לחץ אותן בחוזקה וניסה לדבר, לחלץ לפחות מילה אחת או שתיים. אבל רק חרחורים יצאו מפיו. במאמץ רב ניסה להתרומם לישיבה, אבל לא הצליח.

הוא היה מכוסה בסדינים לבנים, ונראה שהוא קשור למיטה. עם הקרחת הוא נראה קטן משזכרתי. צינורית מחרידה בגרונו סיפקה לו חמצן דרך מאוורר; צינורית אחרת חיברה את כלייתו למכונת דיאליזה, ופקעת סבוכה נוספת של צינוריות היתה נעוצה במפרק ידו. ישבתי לידו, ליטפתי את פניו ואמרתי,"אבה, אבה, הכול בסדר. אבה, אבה מסכן שלי, אתה כל כך חולה."

הוא לא הצליח לענות. כשניסה לדבר, היה נשכב לאחור, מתנשם בכבדות, והמכונה המספקת חמצן שורקת ושואפת עוד ועוד אוויר. ואז, לאחר רגע או שניים של מנוחה היה מנסה שוב. הוא סימן ביד ימין שהוא רוצה עט כדי לכתוב, אבל בקושי הצליח לאחוז בו; שריריו היו חלשים, והוא הצליח רק לשרוט את הנייר. מרוב מאמץ להחזיק בעט החל ממש להחליק מן המיטה.

המחלקה היתה גדולה והאחיות התרוצצו הלוך ושוב, מחליפות סדינים ונותנות תרופות. שמתי לב שלרופא היה מבטא, ולרגע חשבתי שהוא ממקסיקו. כששאלתי אותו מהיכן הוא, אמר שהוא מספרד. במחלקה עבדו כמעט רק מהגרים. לא הצלחתי להבחין בין האחיות לרופאים, וכשהבטתי סביבי ניסיתי לנחש את מוצאם של אנשי הצוות הרפואי, הטכנאים והמנקים: בני תת־היבשת ההודית, שחורים שחשבתי שהם ממזרח אפריקה או ממערבה, אנשים שנראו צפון אפריקנים, כמה נשים בכיסוי ראש מעל מדי בית החולים. אם היו עובדים סומלים במחלקה, לא ראיתי אותם, ולמזלי הם גם לא ראו אותי.

אחת האחיות פתחה חלוק פלסטיק מגולגל, קשרה אותו סביב מותניה וביקשה ממני לזוז הצידה, אבל אבי לא הִרפה, ונאלצתי לקלף את אצבעותיו מידי. האחות הגביהה את תנוחת השכיבה שלו בעזרת כריות ונעצה בי מבט מוזר. אחת האחיות סיפרה שקראה כתָבה עלי במגזין, כך שמקצתן כן ידעו מי אני. הסטתי את מבטי והבחנתי בגיליון הרפואי שעל מיטתו; הוא נרשם בשם חירסי מאגאן עבדירחמן, אף על פי ששמו חירסי מאגאן עיסא.

רופא צעיר אמר לי שאבי חולה בלוקמיה. הוא היה מחזיק מעמד עוד שנה אלמלא לקה בזיהום. כעת, אף שיצא מהתרדמת שבה שקע כמה ימים קודם לכן, רק המכונות מחזיקות אותו בחיים. שאלתי שוב ושוב אם אבי סובל מכאבים, והרופא אמר שלא, זוהי אי־נוחות ללא כאב.

שאלתי את הרופא אם אוכל להצטלם עם אבי. הוא סירב. הוא אמר שיש לקבל אישור לכך מהמטופל, ובמצבו הוא אינו מסוגל לקבל החלטות שכאלה.

כשעזבתי את ניירובי ב־1992, היה אבי איש חזק ומלא חיים. הוא היה יכול להיות פראי, אפילו מפחיד — אריה, מנהיג. כשהייתי נערה הוא היה האדון שלי, הגיבור שלי, היעדרותו היתה תעלומה בעיני, כמהתי לנוכחותו, תמיכתו היתה חשובה לי יותר מכול, וזעמו הפחיד אותי.

כעת עמדו בינינו מחלוקות כה רבות. ב־1992 פגעתי בו עמוקות כשברחתי מהגבר הסומלי שבחר לי לבעל. הוא סלח לי על כך; היתה לנו שיחת טלפון קשה בעניין. עשר שנים אחר כך פגעתי בו שוב כשהכרזתי על עצמי כחסרת אמונה ומתחתי בגלוי ביקורת על היחס של האסלאם לנשים. העימות האחרון והקשה ביותר בינינו היה ב־2004, כשתיאו ואן גוך ואני יצרנו סרט בשם "כניעה", שעסק בהתעללות בנשים מוסלמיות ובדיכוין. לאחר מכן אבי פשוט לא היה מוכן לענות עוד לטלפון; הוא לא היה מוכן לדבר איתי. זמן־מה לאחר שתיאו נרצח, כשירדתי למחתרת והטלפון נלקח ממני, הפסקתי לנסות להתקשר אליו. כשנשאלתי עליו, עניתי שהתרחקנו.

ביוני 2008 נודע לי על מחלתו שבועות ספורים בלבד לפני מותו. מרקו, בן זוגי לשעבר בהולנד, הודיע לי שבת דודתי מאגוּל, החיה בלונדון, מחפשת אותי בדחיפות. מאגול, בת אחותה הקטנה של אמי, איננה קרובה למשפחתו של אבי, אבל היא אישה בעלת תושייה. כשאחותי החורגת סהרה עמדה על חומרת מצבו של אבי, היא ביקשה ממאגול לנסות לאתר אותי, ומאגול התקשרה למרקו, האדם היחיד שידעה שהיה בקשר איתי בפעם האחרונה שדיברנו, חמש שנים קודם לכן.

טילפנתי לדירת השיכון בטאוור האמלֶטס שבאיסט אנד בלונדון, שבה התגורר אבי. היתה זו שעת ערב מאוחרת אצלו ואחר צהריים שטוף שמש אצלי, בחוף המזרחי בארצות הברית. רעדתי. כשלקח את השפופרת, נשמע ממש כמו שהוא, חזק ונרגש. כששמעתי את קולו, דמעות נקוו בעיני ואמרתי את הדבר היחיד שרציתי לומר, שאני אוהבת אותו, ושמעתי אותו מחייך, חיוך כה עז, עד שהיה נדמה כי הוא עובר דרך הטלפון.

"ברור שאת אוהבת אותי!" התפרץ בקול רם. "וברור שאני אוהב אותך! לא ראית אף פעם איך הורים נוגעים בילדיהם ומחבקים אותם? לא ראית חיות מלטפות ומלקקות את גוריהן בחיק הטבע? ברור שאני אוהב אותך. את הילדה שלי."

אמרתי לאבי כמה אני רוצה לראות אותו, אבל הסברתי לו שיהיה קשה לארגן אבטחה בטאוור האמלטס, אזור שבו מתגוררים בעיקר מהגרים מוסלמים. ביקור במקום כזה ללא הגנה שקול לחרק קטנטן המתעופף בחדר מלא קורי עכביש; ייתכן שלא יבחינו בו כלל, אבל אם ייתפס — סופו ידוע. לעומת זאת, ליווי משטרתי יעורר ללא ספק תחושות קשות של חוסר אמון במשפחתי.

"אבטחה!" קרא אבי. "למה את צריכה אבטחה? אללה יגן עלייך מכל רע! איש מהקהילה לא ירים עלייך יד. חוץ מזה, המשפחה שלנו לא ידועה כפחדנית! למעשה, רק לפני כמה ימים אמר אחד מבני השבט הבכירים שהוא רוצה להתווכח איתך בפומבי. אם תרצי, אוכל לבקש מהם לארגן משלחת ולקחת אותך לג'דה להתפלמס איתו בערב הסעודית! למה שלא תכנסי מסיבת עיתונאים ותגידי שחזרת לאסלאם ושמעתה והלאה את אשת עסקים?"

צחקתי בשקט על אבי, לכמה רגעים סתם נהניתי להקשיב לו. ואז התעניינתי בבריאותו. הוא אמר, "את בטח זוכרת, אייאן, שהבריאות והחיים שלנו הם בידי אללה. אני בדרכי לעולם הבא. ילדתי היקרה, מה שאני מבקש ממך הוא שתקראי רק פרק אחד מהקוראן. 'לַא אוּקסִים בִּיַוְם אל־קִיאמָה'."

הוא דיקלם — בערבית, כמובן, אף על פי ששוחחנו בסומלית — את הפרק "יום תחיית המתים": "נשבעתי ביום תחיית המתים ונשבעתי בנפש המתייסרת — האם סבור האדם כי לעולם לא נקבץ את עצמותיו? ואולם האדם מתעקש להמשיך ולפשוע ושואל מתי יום תחיית המתים?"

אמרתי לאבי שלא אשקר לו, שאינני מאמינה עוד בנביא כדמות מופת. הוא קטע אותי והחל לדבר בלהט ובקוצר רוח במונחים של שכר ועונש. הוא קרא לי עוד פסוקים מהקוראן, תירגם אותם לסומלית ונתן דוגמאות רבות לאנשים כמוני שעזבו את האסלאם וחזרו בתשובה. הוא דיבר על ההמונים שמתאסלמים ברחבי העולם וסיפר לי על האל האחד והיחיד; הוא הזהיר אותי שלא אסכן את חיי בעולם הבא.

תוך כדי הקשבה אמרתי לעצמי שההטפה הפטרונית הזאת יוצאת מפיו של אב המביע את אהבתו בדרך היחידה שהכיר. רציתי להאמין שעצם הההטפה מגלה שבתוך תוכו כבר החל לסלוח לי על מי שנהייתי. אבל ייתכן שזה לא היה העניין כלל. ייתכן שהוא פשוט מילא את חובתו. נפטרתי מכבודי העצמי כאשר בחרתי בדרך חיים מערבית; לבשתי בגדים מערביים, ובעיניו היה זה כאילו לא לבשתי דבר. וחמור מכול, התכחשתי לאסלאם וכתבתי ספר בשם המחוצף והראוותני כופרת כדי להכריז בראש חוצות על כפירתי בדת. אבל אבי ידע שחייו מתקרבים אל קִצם, הוא רצה להבטיח שכל ילדיו, על אף טעויותיהם, נמצאים בדרכם הבטוחה לגן עדן.

הנחתי לו לדבר. לא הבטחתי הבטחות שווא של חזרה בתשובה. אילו הבטחתי, אולי היה עוזב את העולם ביתר שלווה, אבל לא הייתי מסוגלת, לא יכולתי לשקר לו. הצלחתי לומר בעדינות שאף שאינני מסכימה עוד עם האסלאם, אהיה מוכנה לקרוא בקוראן. לא הוספתי שבכל פעם שקראתי בו, נעשיתי יותר ויותר ביקורתית כלפיו.

הוא פרץ בסדרה של תפילות תחנונים: "מי ייתן ואללה יגן עלייך, מי ייתן ויחזיר אותך אל דרך הישר, מי ייתן וייקח אותך לגן עדן שבעולם הבא, מי ייתן ואללה יברך אותך וישמור על בריאותך." ובסופה של כל תפילה השבתי בנוסחה הנדרשת: "אמין" — כלומר, אָמֵן.

כעבור כמה רגעים אמרתי לו שאני צריכה לצאת לנמל התעופה. הוא לא שאל לאן או מדוע; ידעתי שהפרטים הארציים כבר אינם מעניינים אותו. ואז ניתקתי. היו עוד כל כך הרבה דברים שלא אמרנו, וכמעט החמצתי את הטיסה שלי לכנס על רב־תרבותיות בברזיל.

בסוף יוני, אחרי הכנס בברזיל, הייתי אמורה לנסוע לאוסטרליה לסמינר בנושא הנאורות. תיכננתי לבקר את אבי בלונדון בסוף הקיץ. אבל באמצע אוגוסט, בעצירה בלוס אנג'לס בדרכי חזרה מאוסטרליה, קיבלתי שיחת טלפון נוספת ממרקו. אבי שקע בתרדמת.

התקשרתי שוב לבת דודתי מאגול. היא נתנה לי את מספר הטלפון הנייד של אחותי החורגת סהרה. בפעם הקודמת שראיתי את סהרה, בתו הצעירה של אבי, ב־1992, היא היתה בת שמונה או תשע, ילדה קטנה, כחושה ונמרצת. נפגשנו כשעצרתי באתיופיה בדרך מביתי בקניה לגרמניה. משם הייתי אמורה, על פי פקודותיו של אבי, להמשיך לקנדה כדי לחבור לאדם שבקושי הכרתי, שהיה בן דוד רחוק והיה אמור להיות בעלי. באותם ימים התגוררה סהרה באדיס אבבה עם אמהּ, שכמו אמי שלי, עדיין היתה נשואה לאבי על אף היעדרו. שיחקתי עם אותה אחות חורגת קטנה כל אחר הצהריים, מנסה בכל כוחי להיזכר באמהרית מילדותי, שהיתה השפה היחידה שדיברה אז ושגם אני דיברתי כשהייתי בגילה ועדיין חייתי עם אבי.

כעת, בקיץ 2008, היתה סהרה בת עשרים וארבע, נשואה ואם לילדה בת ארבעה חודשים. היא התגוררה בטאוור האמלטס עם אמה, אשתו השלישית של אבי.

לא סיפרתי לסהרה שתיכננתי לבקר את אבא בבית החולים. אולי אני כותבת דבר נורא, אבל לא ידעתי אם אפשר לסמוך עליה. אני מניחה שבני משפחתי הקרובים לא רוצים להרוג אותי, אבל האמת היא שביישתי אותם ופגעתי בהם; הם צריכים להתמודד עם התרעומת שעוררו ההצהרות הפומביות שלי, ובשל כך אין לי ספק שכמה מבני השבט אכן רוצים להרוג אותי.

סהרה הציעה ביוזמתה שאם אני מבקרת את אבּה, כדאי שאמנע משעות הביקור הרשמיות, כיוון שהמוני סומלים יציפו את בית החולים המלכותי של לונדון ויבקשו את ברכתו כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לגן עדן. בעיני רבים, היה אבּה סמל המאבק נגד משטרו הצבאי של הנשיא סיאד בָּרֶה, הוא הקדיש את רוב חייו הבוגרים להפלת המשטר הזה. וכמו שהיה בסומליה, כך גם באיסט אנד בלונדון: הרבה נשים, הרבה ילדים, זקני השבט ותת־השבט ותתי־השבטים האחים, עשרות רבות של קרובי משפחה יגיעו לחלוק כבוד לאבי. רבים מהם לא יראו בעין יפה את נוכחותי ליד מיטתו, משום שאני חסרת אמונה, כופרת, אתיאיסטית מוצהרת, עריקה מטונפת, וחמור מכול — בוגדת בשבט ובאמונה. מקצתם ודאי מעדיפים שאמות, ובעיני רבים אחרים נוכחותי תטמא את ערש הדווי של אבי, ואולי אפילו תעלה לו במקומו בעולם הבא.

לא הרגשתי דחייה כזאת מצד סהרה. היא היתה מתוקה ושתקנית, נדמית כקושרת קשר כאילו גייסתי אותה למשהו חשאי ומסוכן בעצם שיחת הטלפון שלנו.

היה עלי לטוס ללונדון מיד. מכיוון שזו היתה נסיעה דחופה, לא מתוכננת ופרטית לחלוטין, ידעתי שיהיה מסובך לארגן אבטחה, בניגוד לכנס שבו הכול מתואם רשמית עם המשטרה שבועות מראש. ידעתי שלא יהיה זה נבון לנסוע בלוויית המאבטחים האמריקנים שלי. בבריטניה הם לא יתמצאו בשטח ויהיה אסור להם לשאת נשק. אם לא אתכנן את הנסיעה כראוי, אסכן עוד אנשים מלבדי.

התקשרתי לכמה חברים בעלי השפעה באירופה וביקשתי את עזרתם בארגון ההגנה הדרושה לנסיעה. שעות רבות ניסו לעזור לי ללא הצלחה. גורם רשמי בבריטניה אמר לאחד מחברי שכסומלית, עלי לפנות בעניין לשגרירות סומליה; הם יוכלו לפנות למשרד החוץ ויבקשו אבטחה בשבילי. האבסורד במחשבה הבירוקרטית הזאת היה יכול להיות קומי בנסיבות מסוימות, אבל לא נוכח הדחיפות שלי להגיע ללונדון לראות את אבי הגוסס.

כשהמטוס המריא ללונדון, עדיין לא היה לי מושג אם תהיה אבטחה כלשהי כשאנחת. אך כל זה כבר לא היה חשוב; לאחר ימים ארוכים של המתנה חששתי רק שאגיע מאוחר מדי. ידעתי שאם אבי ימות, לא ירשו לי לראות את גופתו. הוא יובהל משם בידי כמה גברים מבני המשפחה לרחצה ולהכנה לקבורה בתוך עשרים וארבע שעות. בטקס קבורה מוסלמי לנשים אסור לעמוד ליד הקבר. נוכחותן מפריעה, כך מאמינים; הן עלולות להיכנס להיסטריה, ואולי אף להשליך את עצמן לתוך הקבר עם הגופה. לא יהיה זה ראוי אם אנסה להשתתף בהלוויה.

אבי היה אמביוולנטי ביחסו לנשים. הוא אימץ רעיונות מודרניים מסוימים בנושא האוריינות, עודד את אשתו הראשונה ללמוד באוניברסיטה ועמד על כך שאחותי הוואיה ואני נלך לבית הספר על אף התנגדותה של אמי. הוא האמין בכוחן של נשים, ושוב ושוב עמד על כך שלנשים יש תפקיד חשוב ובעל ערך. אבל עם הגיל נעשה יותר ויותר אורתודוקסי באמונתו האסלאמית והתעקש שנכסה את עצמנו, שנתחתן ונהיה כנועות לבעלינו. אף שלא פעם היה בעל דעות יוצאות דופן, אפילו הוא לא היה מוכן לסבול נוכחות של אישה בהלוויה.

כשהגעתי לנמל התעופה היתרו בלונדון, קיבלה את פני מכונית גדולה ושחורה משגרירות הולנד; במכונית אחרת, קטנה יותר אך גם מאובטחת ממנה, ישבו אנשי הסקוטלנד יארד. נסענו ישירות לבית החולים. כעת הוקל לי, אבי שכב חי לנגד עיני. אבּה המסכן. הוא היה קשור למיטה, זקן, חלש, חולה. הוא חייך אלי חיוך רחב ושקע בתנומה, ואז התעורר, מתנשם בכבדות ומנסה שוב ושוב לומר מילה, אך דבר לא יצא מפיו, רק "אָש־הָה", בניסיון נואש לנשום. לאחר מכן עשה תנועות נשיקה בשפתיו ואחז בידי חזק ככל האפשר.

לבי היה כבד מכל הדברים שמעולם לא אמרתי לאבי, ומכל השנים שביזבזנו כשלא חיינו יחד. המילים היחידות שעלו על דעתי היו סתם מילות אהבה נדושות, אמרתי אותן שוב ושוב, כבר היה מאוחר לדברים אחרים.

לא נסעתי לבית החולים בשביל מחילה. כבר הפסקתי להאמין שאם אעשה את הדבר הנכון, כמו לבקש סליחה וברכה מהורי, חטאַי יימחקו. אולי הוא אפילו לא ישמח בנוכחותי, מאחר שראה את בתו במכנסיים ובראש גלוי. הלכתי לשם רק בשביל האור בעיניו, לדעת שהוא מכיר בי, שהוא אוהב אותי ואני אותו — הכרה הדדית בכך שתמיד היינו יקרים זה לזה.

בשארית כוחו ניסה לומר לי משהו. לעולם לא אדע מה רצה לומר. אבי ראה באל את הבורא הדואג לכול, אבל האל היה גם אכזר ומלא חֵמה. עמוק בפנים הבנתי שעל ערש דווי היה אבי מבועת מכך שדחיתי את אמונתו של אללה והסתכנתי בזעמו. אבי לימד אותנו שמי שהאל אינו מוחל להם, יחיו באומללות על פני האדמה ובתופת נצחי בעולם הבא. אבל אף שאמונותינו אינן מתיישבות זו עם זו — ולא יתיישבו לעולם, משום שהן רחוקות זו מזו כרחוק השמים מהארץ — אני חושבת שאבי כן סלח לי. בסופו של דבר, הוא נתן לאהבה האבהית שלו להתעלות מעל דבקותו באל שאינו סולח.

***

שעות הביקור התקרבו. נחילי הסומלים שסהרה הזהירה אותי מפניהם עמדו לנהור אל מיטתו של אבי בכל רגע, ואני לא יכולתי לשאת את המחשבה על עימות. משום כך נפרדתי מאבּה בכאב.

כשאנשי הסקוטלנד יארד ליוו אותי החוצה מבית החולים, מצאתי את עצמי ברחוב וייטצ'אפל, בלב ריכוז האוכלוסייה המוסלמית הגדול ביותר בבריטניה. מעבר לכביש היה רחוב צפוף מכוסה יריעות ברזנט, שוק הומה דוכנים של בדי סארי, כרטיסי חיוג בינלאומיים וכריכים פיקנטיים של בשר טלה. על המדרכה לצִדי, בתחנת האוטובוס שליד המדרגות המובילות אל בית החולים, עמדו נשים שלבשו כל סוג של כיסוי מוסלמי שאפשר להעלות על הדעת, מצעיף ראש בהיר ועד הניקאבּ המכסה הכול, עם רעלת פנים שחורה שמסתירה אפילו את העיניים. אלה היו נשים צעירות וחזקות, לא זקנות נרעדות; מקצתן בהיריון, לרובן היו כמה ילדים קטנים, כנראה יצאו לקניות בשביל המשפחה בשמש הטובה. כמה מהן עטו על עצמן פריט שטרם ראיתי: נוסף על הגלימה הארוכה וכיסוי הראש, היו פניהן מכוסות ברעלה שהוצמדה בסקוץ'; שתי רצועות שחורות ועבות נקשרו כך שבקושי נשארו שני סנטימטרים גלויים סביב הריסים.

תאי הטלפון ושלטי הרכבת התחתית היו בריטיים, אבל לא הייתי מעלה על דעתי שאני באנגליה. ריח תיקי האוכל של חברותי מבית הספר התיכון בניירובי עלה באפי, תערובת מסחררת של תבלינים ואוכל ושמנים מבושמים לשיער. גם כאן המולת הרחוב הסואנת, ערב רב של אנשים — סומלים, ולדעתי גם פקיסטנים ובנגלדשים — שנדחקו בתוך השוק.

היה די בריחות כדי שארגיש צביטה של געגועים לתום הנעורים. אינני יודעת אם בתרבויות אחרות תחושת הקהילה חזקה כל כך, אבל למי שגדלה בשבט, ההרגשה של משפחה — הריחות — רבת־עוצמה. אלא שהגעגועים היו מעורבים בחשש מעימות. ומה אם מישהו בהמון יזהה אותי, כפי שקורה לפעמים, ויחליט להתעמת איתי? בעיני רבים מהם הייתי כופרת ובוגדת שמסתובבת חופשייה ולא נענשה.

חזרתי למכונית עם שומרי הראש שלי, והמשכנו לנסוע לאורך רחוב וייטצ'אפל, לאט, בפקקי התנועה. בחוץ, ליד דוכן מזון מהיר כשר (על פי חוקי החלאל) ישבה אישה קטנה בגלימה שחורה ארוכה, שמעל אפה ופיה נכרך כיסוי בד שחור, רקום ומחודד, בסגנון של נשות אלג'יר. שני ילדים קטנים בכו בעגלה שלידה, והיא ניסתה לנענע ולהרגיע אותם שעה שהרימה את פיסת הבד המחודדת כדי לאכול בצנעה את המאפה. הפעוטה הגדולה יותר לבשה גם היא רעלה. לא כזאת שנועדה לפנים, אלא רעלה שכיסתה את שערה ואת כתפיה; רעלה לבנה ושקופה שנמתחה היטב על ראשה. הילדה היתה בת שלוש לכל היותר.

בהמשך הרחוב, מרחק שתי חנויות משם, היה מסגד ענקי — הגדול ביותר בלונדון, כך סיפרו לי מלווי. קבוצה קטנה של גברים עמדה בחוץ, כולם לבושים בבגדים רפויים, עם זקנים ארוכים וכיפות לבנות. כל האנשים האלה עזבו את מדינותיהם, והם מתאחדים שוב כאן, מחוסר רצון או מחוסר יכולת להרפות, כאן הם מחמירים באכיפת התרבות אפילו יותר מבניירובי. וכאן עומד המסגד כצפון מגנטי סמלי, הכוח המניע את נשותיהם להתכסות בקנאות שכזאת, כדי להפריד את עצמן ביתר שאת מן ההשפעה המאיימת של התרבות והערכים במדינה שבה בחרו לחיות.

זאת היתה רק הצצה, ובכל זאת מיד נתקפתי פניקה ותחושת חנק. שוב הייתי בלב לבו של העניין: בתוך עולם הרעלות וכיסויי העיניים, עולם שבו נשים חייבות להסתיר את שערן ואת גופן, חייבות להתכווץ בפחד כדי לאכול בפומבי וחייבות ללכת כמה צעדים אחרי בעליהן ברחוב. עדיין הייתי לכודה ברשת של ערכים — של כבוד ושל בושה ושל דת — עם כל הנשים האלה בתחנת האוטובוס, וכמעט עם כל אישה אחרת ברחוב וייטצ'אפל באותו בוקר. כולנו היינו רחוקות מהמקום שבו נולדנו, אלא שאני השארתי מאחור את התרבות ההיא. הן הביאו עִמן את רשת הערכים הזאת אל הצד השני של העולם.

הרגשתי כאילו אני הנוודת האמיתית היחידה.