נוכרייה 1: נוכרייה

 nochriya-5

1

התחלה חדשה

זה לא היה המקום הכי מתקבל על הדעת להיעלמות, לפחות לא במבט ראשון. בדומה לאינספור מקומות אחרים שהציעו מיטה וארוחת בוקר ברמות סקוטלנד ב־1945, היה העסק של גברת בֶּרְד נקי ושקט, עם טפט פרחוני דוהה, רצפות בוהקות וסילון מים חמים שהופעל בשירותים באמצעות מטבעות. גברת ברד עצמה היתה גוצה ונעימת הליכות, וכשפרנק גדש את הסלון הקטן ועטור השושנים שלה בעשרות הספרים והמסמכים שתמיד נשא עמו בנסיעותיו, היא לא הביעה כל התנגדות.

פגשתי את גברת ברד בפרוזדור הקדמי בדרכי החוצה. היא תפסה אותי בזרועי בידה השמנמנה וטפחה על שערי.

"שככה יהיה לי טוב, גברת רנדל, את לא יכולה לצאת ככה! הנה, תני לי להדק את זה קצת בשבילך. הנה! ככה טוב יותר. את יודעת, דודנית שלי סיפרה לי על פרמננט חדש שניסתה, יוצא יופי ומחזיק כמו חלום; אולי תנסי את זה בפעם הבאה."

לא היה לי לב להגיד לה שגחמנותם של תלתלַי החומים־בהירים לא נובעת מהזנחה של יצרני המסלסלים, אלא אך ורק מטעות של הטבע. השיער שלה עצמה, על גליו הסדורים, לא לקה בסטייה מהסוג הזה.

"כן, כך אעשה, גברת ברד," שיקרתי. "אני רק יורדת לכפר לפגוש את פרנק. נחזור לתה מנחה." התחמקתי מבעד לדלת ולאורך השביל, בטרם תוכל להבחין בפגמים נוספים בהופעתי הסוררת. אחרי ארבע שנים כאחות בצבא המלכותי, נהניתי לברוח ממדים ומקיצוב מצרכים ולפנק את עצמי בשמלות כותנה קלות עם הדפסים בהירים, שמלות שלגמרי לא התאימו למסע בין שיחי האברש.

לא שמלכתחילה תיכננתי מסעות כאלה; חשבתי, פחות או יותר, שבבקרים אישן עד שעה מאוחרת, ואחר הצהריים אבלה שעות ארוכות ועצלות במיטה עם פרנק, בלי לישון. על כל פנים, היה קשה להשתהות בתוך הלך רוח רומנטי שכזה, כשגברת ברד שואבת אבק בחריצות מעבר לדלת.

"זה בטח השטיח הכי מלוכלך בכל רמות סקוטלנד," ציין פרנק באותו בוקר, כששכבנו במיטה והקשבנו לשאגה האכזרית של שואב האבק במסדרון.

"מלוכלך כמעט כמו המוח של בעלת הבית שלנו," הסכמתי. "אולי בכל זאת היינו צריכים לנסוע לברייטון." בחרנו ברמות כמקום לנפוש בו לפני שפרנק החל לשמש מרצה להיסטוריה באוקספורד, כיוון שסקוטלנד היתה נגועה פחות משאר בריטניה באימי המלחמה, ולא ניכרה בה אותה עליצות פוסט־מלחמתית מופרזת שדבקה באזורי נופש פופולריים יותר.

ובלי לדון בכך, אני חושבת ששנינו חשנו שזה מקום סמלי לבסס בו מחדש את נישואינו; את החתונה ואת שני ימי הירח־דבש עשינו ברמות, קצת לפני פרוץ המלחמה, שבע שנים קודם לכן. חשבנו שזה מקום מפלט שָלֵו שנוכל לגלות בו מחדש זה את זה, ולא עלה על דעתנו שבשעה שגולף ודיג הם ענפי הספורט הפופולריים ביותר בסקוטלנד בחיק הטבע, רכילות היא הספורט הפופולרי במקומות מקוֹרים. וכשהגשם יורד בכמויות כפי שהוא יורד בסקוטלנד, אנשים שוהים זמן רב במקומות מקורים.

"לאן אתה הולך?" שאלתי כשפרנק הניף את רגליו אל מחוץ למיטה.

"ממש לא הייתי רוצה שהזקנה היקרה תתאכזב מאיתנו," ענה. הוא התיישב על צדה של המיטה העתיקה והחל לקפץ מעלה ומטה בחריקה קצבית נוקבת. שאיבת האבק במסדרון פסקה באחת. אחרי דקה או שתיים של קפיצות הוא השמיע גניחה רמה, תיאטרלית, וקרס לאחור לקול מחאתם המתפקעת של הקפיצים. ציחקקתי בלי שליטה לתוך הכרית כדי לא להפר את הדממה עצורת הנשימה בחוץ.

פרנק זקר את גבותיו לעומתי. "את אמורה לגנוח באקסטזה, לא לצחקק," הוא נזף בלחישה. "היא תחשוב שאני לא מאהב טוב."

"אם אתה מצפה לגניחות של אקסטזה, תצטרך להמשיך עם זה עוד קצת," עניתי. "שתי דקות לא שוות יותר מצחקוק."

"נפקנית קטנה ולא מתחשבת. באתי לפה בשביל לנוח, זוכרת?"

"בטלן שכמוך. אילן היוחסין שלך לא יצמיח שום ענף נוסף אם לא תשנס מותניים קצת יותר."

סיבה נוספת לבחירה שלנו בָּרָמות היתה החיבה העזה שפרנק רחש לחקר שושלות יוחסין. אחת מפיסות הנייר המטונפות שהוא הסתובב איתן הלוך ושוב סיפרה על איזה אב קדום מַשְמִים שלו, שהיה קשור בדרך כלשהי לאזור הזה אי־שם באמצע המאה השמינית — או השביעית.

"אם אני אגמור את הקריירה בתור חוטר נטול ילדים באילן היוחסין המשפחתי, אין ספק שזה יהיה בגלל המארחת הבלתי נלאית שלנו שם בחוץ. אחרי הכול, אנחנו נשואים כבר כמעט שמונה שנים. פרנק ג'וניור הקטן יהיה חוקי למדי גם אם ייווצר שלא בנוכחות עד."

"אם ייווצר בכלל," אמרתי בפסימיות. שבוע לפני שיצאנו לחופשה ברמות התאכזבנו פעם נוספת.

"עם כל האוויר הצח והאוכל הבריא? איך נוכל להיכשל כאן?" ארוחת הערב של אתמול בלילה היתה מורכבת מהרינג מטוגן. ארוחת הצהריים היתה הרינג מוחמץ. והניחוח העז שעשה עכשיו את דרכו במעלה המדרגות רימז בעוצמה על הרינג מעושן לארוחת הבוקר.

"אם אתה לא מתכוון לחזק את רוחה של גברת ברד בהופעה נוספת," הצעתי, "כדאי שתתלבש. אתה לא פוגש את הכומר ההוא בעשר?" הכומר דוקטור רג'ינלד וֵיקפילד, יקירה של הקהילה המקומית, היה אמור לספק רישומי טבילה מרתקים ומסעירים לעיונו של פרנק, שלא לדבר על האפשרות המזהירה שאולי הוא חשף מסמכים צבאיים מרקיבים או משהו דומה, שבהם הוזכר האב הקדמון הנודע לשמצה.

"תזכיר לי שוב מה שמו של הסבא־רבא־רבא־רבא־רבא הזה שלך?" שאלתי. "ההוא שהסתובב פה באפס מעשה במהלך אחת ההתקוממויות? אני לא זוכרת אם זה וילי או וולטר."

"למעשה, שמו היה ג'ונתן." פרנק התייחס באורך רוח לחוסר העניין המוחלט שלי בהיסטוריה משפחתית, אבל תמיד עמד על המשמר, מוכן ומזומן ללכוד כל בדל התעניינות ולהשתמש בו כתירוץ לספר לי את כל העובדות הידועות והעדכניות על אודות משפחת רנדל הקדומה וקשריה. הוא כיפתר את חולצתו, ועיניו ניצתו בזיק המשולהב של המרצה הפנאטי.

"ג'ונתן ווּלבֶרטוֹן רנדל — וולברטון על שם הדוד של אמו, אביר זוטר מסאסקס. על כל פנים, הוא נודע בכינוי המלבב 'ג'ק השחור', כינוי שככל הנראה הודבק לו בצבא בזמן שהיה מוצב פה." הפכתי את פני לתוך המיטה והשמעתי נחרה. פרנק התעלם ממני והמשיך בפרשנותו המלומדת.

"הוא עבר קורס קצינים באמצע שנות השלושים — כלומר ב־1730 ומשהו — ושימש סרן בחיל הפרשים. לפי המכתבים הישנים האלה שהדודנית מרי שלחה לי, הוא עשה קריירה לא רעה בצבא. בחירה טובה לבן שני, את יודעת; אחיו הצעיר יותר הלך גם הוא בעקבות המסורת ונעשה כומר, אבל עליו עוד לא גיליתי הרבה. בכל מקרה, ג'ק רנדל זכה לתשבחות מפי הדוכס מסנדרינגהאם על פעילויותיו לפני ובמהלך ההפיכה היעקוביטית השנייה, את יודעת, זו של 45'," הוא הדגיש למען הבּוּרים בקהל מאזיניו, כלומר למעני. "את יודעת, הנסיך היפה צ'רלי וכל אלה."

"אני לא לגמרי בטוחה שהסקוטים מבינים שהם הפסידו במערכה ההיא," הפסקתי אותו ובתוך כך התיישבתי וניסיתי להכניע את שערי. "אתמול בלילה שמעתי במפורש שהברמן בפאב ההוא מכנה אותנו סָאסֵנָכִים."

"ולמה לא?" אמר פרנק בשוויון נפש. "אחרי הכול, סאסֵנָך זה בסך הכול 'אנגלי', או במקרה הגרוע 'נוכרי', ואנחנו עונים על שני הקריטריונים."

"אני יודעת מה המשמעות. הנימה היא שלא מצאה חן בעיני."

פרנק חיפש חגורה בשידת המגירות. "הוא פשוט התעצבן מזה שהערתי לו שהאֵייל חלש. אמרתי לו שבבירה סקוטית אמיתית יש להוסיף מגף ישן לחבית, ושאת המוצר הסופי יש לסנן דרך בגד תחתון שנלבש פעמים רבות."

"אהה, זה מסביר את החשבון המנופח."

"טוב, ניסחתי את זה במילים מעודנות יותר, אבל רק בגלל שבשפה הגאלית אין מילה לתחתונים."

הושטתי יד לקחת זוג משלי, מסוקרנת. "למה? הגאלים הקדמונים לא לבשו תחתונים?"

פרנק ליכסן את מבטו. "אף פעם לא שמעת את השיר הישן ההוא על מה שהסקוטים לובשים מתחת לקילְט שלהם?"

"אני מניחה שלא תחתוני בוקסר באורך הברכיים," אמרתי ביובש. "אולי בזמן שאתה מתרועע עם אנשי כמורה, אני אצא לחפש לובש קילט מקומי ואשאל אותו."

"רק תשתדלי שלא יעצרו אותך, קלייר. הדיקן של קולג' סנט דין לא יאהב את זה כלל וכלל."

רצה המקרה ולא היו לובשי קילט, לא בין האנשים ששוטטו בכיכר העיר ולא בין הקונים בחנויות הסובבות אותה. לעומת זאת, היו שם כמה אנשים אחרים, רובם עקרות בית מסוגה של גברת ברד, שערכו את הקניות היומיות שלהן. הן היו קולניות ורכלניות, וההופעה הסולידית שלהן בשמלות ההדפסים מילאה את החנויות בחמימות נוחה; מזור נגד הערפל הקר של הבוקר בחוץ.

כיוון שעדיין לא ניהלתי בית משלי, נצרכתי לקנות רק מעט, אבל שמחתי להסתובב בין המדפים שהועמסו זה לא כבר, מפני שנהניתי הנאה צרופה לראות מוצרים רבים מוצעים שוב למכירה. היתה תקופה ארוכה של קיצוב מצרכים, שבה נאלצנו לוותר על הדברים הפשוטים כגון סבון וביצים, וזמן רב עוד יותר על המותרות הקטנים של החיים, כמו בושם ל'איר בְּלֶה.

מבטי השתהה על חלון ראווה שהיה גדוש במוצרים לבית — מפיות שולחן וכיסויי קומקום רקומים, קנקנים וכוסות, ערמה של פחיות פח מכוערות למדי ומערכת של שלושה אגרטלים.

מעודי לא היה לי אגרטל. בשנות המלחמה גרתי כמובן באגף האחיות, תחילה בבית חולים פמברוק ואחר כך במחנה צבאי בצרפת. אבל אפילו קודם לכן לא חיינו במקום אחד די זמן כדי להצדיק רכישת חפץ שכזה. ואילו היה לי דבר שכזה, חשבתי לעצמי, היה הדוד לם ממלא אותו בשברי חרס הרבה לפני שהייתי מספיקה להתקרב אליו עם זר חרציות.

קוונטין למברט בּיצֶ'ם. "קיו", בפי הסטודנטים שלו לארכיאולוגיה וחבריו, "דוקטור ביצ'ם" בקרב חוגי המלומדים שבהם הסתובב והרצה והתקיים, אבל תמיד "הדוד לם" בשבילי.

האח היחיד של אבי, שהיה קרוב המשפחה החי היחיד שלי בזמנו, נתקע איתי בגיל חמש, לאחר שהורי נהרגו בתאונת דרכים. באותו זמן הוא עמד לערוך טיול במזרח התיכון והשהה את סידוריו די זמן כדי לדאוג לסידורי ההלוויה, להיפטר מהרכוש של הורי ולרשום אותי לפנימיית בנות מהוגנת, שסירבתי בתוקף ללכת אליה.

כשהיה עליו לקרוע את אצבעותי השמנמנות מידית דלת המכונית ולגרור אותי בעקבַי במעלה המדרגות לבית הספר, נאנח הדוד לם בייאוש. הוא שנא עימותים אישיים מכל סוג שהוא, ובסופו של דבר משך בכתפיו והשליך לכל הרוחות את שיקול הדעת ואת מגבעת הקש העגולה שזה עתה קנה לי.

"חפץ ארור," הוא מילמל כשהתבונן בה דרך המראה הפנימית מתגלגלת בעליצות, בעוד אנו רועמים בכביש בהילוך גבוה. "תמיד תיעבתי כובעים על נשים." הוא השפיל אלי את עיניו ונעץ בי מבט רושף.

"דבר אחד," אמר בנימה איומה. "את לא תשחקי עם פסלוני הקברים הפרסיים שלי. הם לא בובות. מה שתרצי, רק לא זה. הבנת?"

הינהנתי בסיפוק. ונסעתי איתו למזרח התיכון, לדרום אמריקה, לעשרות אתרי מחקר ברחבי העולם. למדתי קרוא וכתוב באמצעות טיוטות המאמרים לעיתונים, למדתי לחפור מחראות ולהרתיח מים ולעשות עוד כמה וכמה דברים שאינם יאים לליידי צעירה ואצילית מלידה — עד שפגשתי את ההיסטוריון הנאה וכהה השיער, שהגיע להתייעץ עם הדוד לם על הקשר בין הפילוסופיה הצרפתית למנהגי דת מצריים.

אפילו לאחר נישואינו ניהלנו פרנק ואני אורח חיים נוודי של סגל אקדמי זוטר. העברנו את זמננו בין ועידות באירופה לדירות זמניות, וכשהמלחמה פרצה, פרנק נשלח לקורס קצינים וליחידת המודיעין של אם־איי־6, ואני לבית ספר לאחיות. אף שהיינו נשואים כמעט שמונה שנים, המשכן החדש באוקספורד עתיד להיות הבית האמיתי הראשון שלנו. תחבתי את הארנק שלי היטב תחת זרועי, צעדתי לתוך החנות וקניתי את האגרטלים.

***

פגשתי את פרנק בהצטלבות של הרחוב הראשי עם דרך גירסייד, ופנינו אליה יחדיו. הוא זקף גבה למראה הרכישות שלי.

"אגרטלים?" חייך. "נפלא. אולי עכשיו תפסיקי לשים פרחים בתוך הספרים שלי."

"אלה לא פרחים, אלא דגימות. ואתה הצעת שאלמד בוטניקה. להעסיק את המוח עכשיו, כשאני כבר לא אחות," הזכרתי לו.

"אמת." הוא הינהן ברוח טובה. "אבל לא תיארתי לעצמי שצמחייה תנשור עלי בכל פעם שאפתח ספר עיון. מה היה החומר החום המתפורר המחריד שהכנסת לתוך טסקום ובנקס?"

"אגופודיום. טוב לטחורים."

"את מתכוננת לזִקנתי הממשמשת ובאה, מה? כמה שאת מתחשבת, קלייר."

עברנו בשער, צוחקים, ופרנק פינה דרך ונתן לי לעלות לפניו במדרגות האבן בכניסה.

לפתע הוא אחז בזרועי. "זהירות! את לא רוצה לדרוך על זה."

הרמתי את רגלי בזהירות מעל כתם אדום־חום גדול על המדרגה העליונה.

"כמה מוזר," אמרתי. "גברת ברד מקרצפת את המדרגות מדי בוקר; ראיתי אותה. מה זה יכול להיות לדעתך?"

פרנק השתופף מעל המדרגה וריחרח בעדינות.

"במבט ראשון הייתי אומר שזה דם."

"דם!" צעדתי צעד אחד לאחור, לכיוון השער. "של מי?" הבטתי בעצבנות לתוך הבית. "אתה חושב שלגברת ברד היתה תאונה כלשהי?" לא יכולתי לדמיין את בעלת הבית שלנו, הנקייה מכל רבב, משאירה כתמי דם בפתח ביתה ומניחה להם להתייבש, אלא אם כן התרחשה איזו קטסטרופה של ממש. לרגע תהיתי אם הסלון משמש עכשיו מקום מפלט לרוצח מטורף עם גרזן, שבזה הרגע מתכונן להסתער עלינו בצווחה מקפיאת דם.

פרנק נד בראשו. הוא נעמד על קצות האצבעות להציץ מעבר לגדר החיה אל הגן השכן.

"לא נראה לי. יש כתם דומה גם בפתח ביתה של משפחת קולינס."

"באמת?" התקרבתי אל פרנק, גם כדי להביט מעבר לגדר וגם כדי לקבל תמיכה רגשית. לא סביר שברמות סקוטלנד יימצא רוצח המונים, אבל ספק אם אנשים מסוג זה משתמשים בקריטריונים הגיוניים כשהם בוחרים את האתרים שלהם. "זה די... לא נעים," הערתי. בבית הסמוך לא היה כל סימן חיים. "מה לדעתך קרה?"

פרנק הזעיף פנים והירהר, ואז טפח קצרות בידו על צד מכנסיו, כולו השראה.

"אני חושב שאני יודע! חכי פה רגע." הוא זינק החוצה מהשער ודהר בשביל, ואני נשארתי תקועה על סף הבית.

הוא חזר במהרה, זורח באישוש.

"כן, זהו זה, אין ספק בכך. בכל בית בצד הזה היה דבר כזה."

"היה מה? ביקור של רוצח מטורף?" דיברתי מעט בחדות. עדיין הייתי עצבנית בשל העובדה שננטשתי במפתיע בחברתו הבלעדית של כתם דם גדול.

פרנק צחק. "לא, טקס קורבן פולחני. מרתק!" הוא ירד על ארבע בדשא וסקר בעניין את הכתם.

זה לא נשמע הרבה יותר טוב מרוצח מטורף. כרעתי לצדו, מעקמת את האף לנוכח הריח. עוד היה מוקדם לזבובים, אבל שני יבחושי רמות גדולים וכבדי תנועה חגו מסביב לכתם.

"למה אתה מתכוון 'טקס קורבן'? גברת ברד מבקרת בכנסייה בנאמנות, וכך גם כל השכנים. זו לא גבעת הדרוּאיד או משהו דומה, אתה יודע."

הוא נעמד וסילק דשא ממכנסיו. "זה מה שאת יודעת, נערתי," אמר. "אין עוד מקום עלי אדמות שבו מתערבבים קסמים ואמונות תפלות עתיקות בחיי היומיום כמו ברמות הסקוטיות. כנסייה או לא, גברת ברד מאמינה במנהגים הישנים, וכמוה גם כל השכנים." הוא הצביע על הכתם באצבע אחת, מטופחת. "דמו של תרנגול שחור," הוא הסביר בקורת רוח. "הבתים חדשים, את מבינה. טרומיים."

הבטתי בו בקור. "אם אתה מתרשם שזה מסביר הכול, תחשוב שוב. מה זה משנה בני כמה הבתים? ואיפה כולם, לכל הרוחות?"

"בפאב, אני מניח. בואי נלך ונראה, מה את אומרת?" הוא נטל את זרועי, ניווט אותי החוצה דרך השער, ופסענו במורד דרך גירסייד.

"בימים עברו," הוא הסביר כשצעדנו, "ואפילו לא לפני זמן רב, כשבנו בית, היה נהוג להרוג משהו ולקבור אותו תחת היסודות כמחוות פיוס לרוחות האדמה המקומיות. את יודעת, 'בבכורו יְיַסְּדֶנָּה, ובצעירו יציב דלתיה'. עתיק כמו הגבעות."

הציטוט גרם לי חלחלה. "במקרה הזה, אני מניחה, זה די חדשני ונאור מצדם להשתמש בתרנגולים כתחליף. אתה מתכוון שמאחר שהבתים חדשים למדי, לא נקבר תחתיהם דבר, והדיירים מתקנים עכשיו את המעוות?"

"כן, בדיוק." פרנק נראה מרוצה מההתקדמות שלי וטפח על גבי. "הכומר טוען שרבים מהמקומיים האמינו שהמלחמה נבעה בין השאר מכך שאנשים פונים עורף למקורותיהם ולא מקפידים על אמצעי זהירות נאותים, כגון קבירת מִנחה מתחת ליסודות הבית, נניח, או שרֵפת עצמות דגים באח — מלבד חמורי־ים, כמובן," הוא הוסיף, מאושר מהסחת הדעת. "ידעת שאסור לשרוף עצמות של חמור־ים, כי אז לא תצליחי לדוג עוד אחד? עצמות של חמור־ים יש לקבור. תמיד."

"אני אנסה לזכור את זה," אמרתי. "רק תגיד לי מה צריך לעשות כדי לא לראות עוד הרינג בחיים, ואעשה כך ללא דיחוי."

הוא נד בראשו ושקע באחד מהבלחי הזיכרון שלו, אותן תקופות קצרות של חדווה לימודית, שבמהלכן הוא מאבד מגע עם הסובב אותו ושוקע כל כולו בשאיבת ידע מכל מעיינותיו.

"לא יודע באשר להרינג," אמר בפיזור הדעת. "אבל נגד עכברים תולים צרורות של ערער. את יודעת: 'שימו בבית ערער, ולעולם לא תראו עוד עכבר.' אגב גופות מתחת ליסודות — זה המקור לרוב רוחות הרפאים המקומיות. את מכירה את מאונטג'רלד, הבית הגדול בקצה הרחוב הראשי? יש שם רוח רפאים, אחד מבנאי הבית שנהרג כקורבן ליסודות. מתישהו במאה השמונה־עשרה; לאחרונה, אפשר לומר," הוסיף מתוך מחשבה.

"מספרים שלפי הוראת הבעלים, נבנה קודם קיר אחד, ואז הפילו מראש הקיר לבֵנה על אחד הפועלים — ככל הנראה בחרו בברנש לא הכי פופולרי בתור קורבן — והוא נקבר במרתף ושאר הבית נבנה מעליו. הרוח שלו משוטטת במרתף, במקום שהוא נהרג בו, מלבד ביום השנה למותו ובארבעת 'הימים ההם'."

"הימים ההם?"

"החגים העתיקים," הסביר, עדיין אבוד בנבכי מחשבותיו. "הוגמנֵיי, שזה ראש השנה, יום אמצע הקיץ, בֶּלְטֵיין ויום כל הקדושים. ככל הידוע לנו, דרואידים, אנשי בּיקֵר ושבטי פּיקְט, ציינו כולם את חגי השמש וחגי האש. על כל פנים, בימים הקדושים הרוחות משוחררות, והן יכולות להסתובב חופשיות, לגרום נזקים או להועיל, ככל העולה על רוחן." הוא שיפשף את סנטרו וחשב. "בלטיין מתקרב — הוא קרוב לנקודת השוויון בין היום ללילה באביב. כדאי שתפקחי עיניים בפעם הבאה שאת עוברת ליד בית הקברות של הכנסייה." הוא קרץ בעינו והבנתי שהטראנס נגמר.

צחקתי. "אז יש איזה רוחות מקומיות ידועות?"

הוא משך בכתפיו. "לא יודע. אולי נשאל את הכומר בפעם הבאה שנראה אותו?"

למען האמת ראינו את הכומר זמן קצר לאחר מכן. כמו רוב תושבי הכפר הוא היה בפאב ושתה בירה לחיי הקידוש החדש של הבתים.

הוא נראה די נבוך על שנתפס מעלים עין מהמעשים הפגאניים, אבל הקל ראש בעניין ואמר שזה רק מנהג מקומי עם גוון היסטורי, כמו לבישת ירוק.

"די מרתק, למען האמת," התוודה, ואני זיהיתי לרווחתי את גון קולו של המלומד כמו כשמזהים את קולו של הקיכלי. פרנק נענה לקריאתה של נפש תאומה והחל מיד בריקוד החיזור האקדמי, ועד מהרה הם היו שקועים עד צוואר בארכיטיפים ובמקבילות בין אמונות תפלות עתיקות לדתות מודרניות. משכתי בכתפי ופילסתי את דרכי אל הבר וחזרה ממנו עם כוס גדולה של ברנדי מחוזק בכל אחת מידי.

מניסיון ידעתי עד כמה קשה להסיח את תשומת לבו של פרנק משיחה מהסוג הזה, לכן פשוט הרמתי את ידו, סגרתי את אצבעותיו סביב הכוס והנחתי אותו לנפשו.

מצאתי את גברת ברד על ספסל רחב ליד החלון, חולקת כוס ידידותית של ביטר עם קשיש שהציגה בפני בשם מר קרוּק.

"זה האיש שסיפרתי לך עליו, גברת רנדל," אמרה, עיניה בוהקות בהשפעת האלכוהול והחברה. "זה שיודע על צמחים מסוגים שונים."

"גברת רנדל מאוד מתעניינת בצמחים הקטנים," גילתה את אוזנו של ידידהּ, שהטה את ראשו בשילוב של נימוס וחירשות. "מייבשת אותם בספרים וכדומה."

"באמת?" שאל מר קרוק וזקף בעניין אחת מגבותיו הלבנות הסמיכות. "יש לי מכבשים — אמיתיים, יש לציין — לצמחים וכולי. קיבלתי אותם מאחייני שהגיע לחופשה מהאוניברסיטה. הוא הביא לי אותם, ולא היה לי לב להגיד לו שאני לא משתמש בדברים כאלה. תלייה, זה מה שצריך לעשות עם עשבים, את יודעת, או לייבש אותם על רשת ולשים אותם בשקית בד או בצנצנת, אבל אין לי מושג מה עושים אחרי שמוחצים ומשטחים את הקטנטנים האלה."

"אולי מסתכלים עליהם," הפריעה גברת ברד באדיבות. "גברת רנדל עשתה דברים יפים מפרחי חלמית וסיגליות, כאלה שאפשר לשים במסגרת ולתלות על הקיר, אם רוצים."

"ממממפמ." פניו חרושי הקמטים של מר קרוק הביעו פקפוק עז באפשרות הזאת. "טוב, אם יש לך מה לעשות איתם, גברתי, את יכולה לקבל את המכבשים, בשמחה. לא רציתי לזרוק אותם, אבל אין לי כל שימוש בהם."

הבטחתי למר קרוק שאשמח לעשות שימוש במכבשי הפרחים ושאשמח עוד יותר אם יוכל להראות לי איפה נמצאים הפרחים הנדירים יותר של האזור. הוא תקע בי לרגע מבט חד, הטה את ראשו הצידה כמו בז קשיש, אבל בסופו של דבר כנראה החליט שהעניין שאני מגלה הוא אמיתי, וקבענו להיפגש בבוקר לסיור בחלקות השיחים המקומיות. ידעתי שפרנק מתכוון לנסוע בבוקר לאינוורנס כדי לבדוק רשומות בעירייה, ושמחתי שיש לי תירוץ לא להתלוות אליו. מבחינתי, ראית תיק אחד — ראית את כולם.

זמן קצר לאחר מכן נחלץ פרנק מהכומר, והלכנו הביתה בחברת גברת ברד. לא ששתי להזכיר בעצמי את דם התרנגול בפתח, אבל פרנק לא סבל מעכבה דומה, ושאל אותה בלהיטות על הרקע למנהג.

"אז אני מניח שזה די קדום?" שאל, מעביר מקל דרך העשבים שבשולי הדרך. כף האווז הלבנה והחמשן כבר עמדו בפריחתם, וראיתי שניצני הרותם נגדשים; עוד שבוע יפרחו.

"אה, כן." גברת ברד התנודדה בקצב מהיר, בלי לבקש הנחה מרגלינו הצעירות. "קדום יותר מהידוע לנו, מר רנדל. אפילו מלפני ימי הענקים."

"ענקים?" שאלתי.

"אהה. פין ולוחמי הפֵיין."

"סיפורי עם גאליים," העיר פרנק בעניין. "גיבורים, את יודעת. כנראה עם שורשים נורדיים. יש פה הרבה השפעה נורדית, ובכל האזור עד החוף במערב. כמה משמות המקומות הם נורדיים, את יודעת, לא גאליים בכלל."

גילגלתי את עיני, חשה בעוד התפרצות מתקרבת, אבל גברת ברד חייכה באדיבות ועודדה אותו באומרה שזה נכון, היא היתה בצפון וראתה את אבן שני האחים, וזה הרי נורדי, לא?

"הנורדים ירדו אל החוף ההוא מאות פעמים בין שנת 500 ל־1300 בערך," אמר פרנק והביט בחולמנות באופק, רואה בעיני רוחו ספינות מלחמה בענן סחוף הרוח. "ויקינגים, את יודעת. והם הביאו איתם רבים מהמיתוסים שלהם. זו ארץ טובה למיתוסים. נראה שדברים מכים פה שורש."

לזה יכולתי להאמין. הדמדומים החלו לרדת, ואיתם סערה. באור המסתורי שמתחת לעננים אפילו הבתים המודרניים לחלוטין לאורך הדרך נראו עתיקים ומנבאי רעה, כמו הסלע הפּיקטי ידוע התלאות שעמד במרחק שלושים מטרים ושמר על הצטלבות הדרכים שסימן במשך אלף שנים. זה נראה כמו לילה שטוב לשהות בו בתוך הבית, מאחורי תריסים מוגפים.

במקום להישאר בסלון של גברת ברד ולצפות בתמונות של נמל פֶּרְת המוקרנות דרך פנס קסם, העדיף פרנק לשבת עם מר ביינברידג', פרקליט בעל עניין ברשומות היסטוריות מקומיות, על כוסית שרי, כפי שקבע. בהתחשב במפגש הקודם שלי עם מר ביינברידג', בחרתי להישאר בבית עם נמל פרת.

"נסה לחזור לפני שהסופה תפרוץ," אמרתי ונפרדתי מפרנק בנשיקה. "ומסור ד"ש למר ביינברידג'."

"הממ, כן, בטח." פרנק, שנזהר לא לפגוש בעיני, משך בכתפיו בתוך מעיל הגשם שלו, לקח מטרייה מהמתקן ליד הדלת והלך.

סגרתי את הדלת מאחוריו, אבל השארתי אותה לא נעולה כדי שיוכל להיכנס בשובו. חזרתי לאטי אל הסלון והירהרתי בכך שפרנק ודאי יעמיד פנים שהוא לא נשוי, וכי מר ביינברידג' ישתף פעולה בשמחה עם הרעיון. לא שיכולתי להאשים אותו במיוחד.

בביקור שלנו בביתו של מר ביינברידג' אתמול אחר הצהריים הכול התנהל כשורה, בתחילה. הייתי צנועה, מנומסת, אינטליגנטית אבל לא יהירה, מטופחת ולבושה בצנעה — כל מה שראוי שתהיה אשת אקדמאי מושלמת. עד שהוגשה ארוחת המנחה.

עכשיו הפכתי את ידי הימנית ובחנתי בצער את הכווייה הגדולה שנמשכה לאורך בסיסן של ארבע האצבעות. אחרי הכול, זאת לא היתה אשמתי שמר ביינברידג' האלמן הסתפק בקומקום תה זול מפח במקום להחזיק בכלי חרס הולם, וגם לא שהפרקליט, ברצונו להיות מנומס, ביקש ממני למזוג, וגם לא שלמטלית הסירים שלו היה חלק בלוי שאיפשר לידית הלוהטת של הקומקום לבוא במגע ישיר עם ידי כשהרמתי אותו.

לא, החלטתי. הפלת הקומקום היתה תגובה נורמלית לחלוטין. הפלתו על ברכיו של מר ביינברידג' לא היתה אלא מקום שמקורו בתאונה; הרי הייתי חייבת להפיל אותו איפה שהוא. הזעקה שלי, "איזה זין!" בקול שגבר על שוועתו של מר ביינברידג', היא שגרמה לפרנק לנעוץ בי מבטים רושפים מעל הביסקוויטים.

ברגע שהתאושש מההלם, היה מר ביינברידג' אבירי למדי. הוא טרח סביב יָדִי והתעלם מניסיונותיו של פרנק להתנצל על השפה שהשתמשתי בה, ולתרצה בשהייה של שנתיים תמימות כמעט בבית חולים שדה. "אני חושש שאשתי קלטה כמה ביטויים, אה, ססגוניים מהינקים ומדומיהם," הסביר פרנק בחיוך עצבני.

"אמת," אמרתי, חושקת את שיני ומלפפת מטלית ספוגת מים סביב ידי. "גברים נוטים להיות מאוד 'ססגוניים' כששולפים מהם רסיסי פגזים."

ברוב נימוס ניסה מר ביינברידג' לכוון את השיחה לשטח היסטורי ניטרלי ואמר, שתמיד התעניין בווריאציות של מה שנחשב לאורך הדורות כניבולי פה. לדוגמה "גוֹרבּלַיימי", שיבוש עכשווי של השבועה "גוד בליינד מי" — שאלוהים יעוור אותי.

"כן, כמובן," אמר פרנק, שהיה אסיר תודה על הסטת הנושא. "בלי סוכר, קלייר, תודה. מה בעניין 'גֵדזוּקס'? החלק של 'גד' די ברור, כמובן, אבל ה'זוק'..."

"טוב, אתה יודע," שיסע אותו הפרקליט, "פעם חשבתי שלמעשה זה עשוי להיות שיבוש של מילה סקוטית עתיקה — 'יוּק', שמשמעה 'גירוד'. זה יכול להיות הגיוני, לא?"

פרנק הינהן והניח לבלוריתו הלא מלומדת ליפול על מצחו. הוא הסיט אותה לאחור אוטומטית. "זה בהחלט מעניין," אמר, "כל האבולוציה של ניבולי הפה."

"כן, וזה עדיין נמשך," אמרתי והרמתי בזהירות קוביית סוכר בעזרת מלקחיים.

"אה?" אמר מר ביינברידג' בנימוס. "נתקלת בווריאציות מעניינות במהלך, אה, חוויות המלחמה שלך?"

"הו, כן," אמרתי. "את האהובה עלי שמעתי מיֶנקי. איש בשם ויליאמסון, מניו יורק, כמדומני. הוא אמר את זה בכל פעם שהחלפתי לו תחבושות."

"מה זה היה?"

"ישוע אלינור רוזוולט על הצלב," אמרתי ושמטתי את קוביית הסוכר בקפידה לתוך התה של פרנק.

***

אחרי ישיבה שלווה ולא בלתי נעימה עם גברת ברד עליתי במדרגות כדי להכין את עצמי לפני בואו של פרנק הביתה. ידעתי שהוא מגביל את עצמו לשני שרי, כך שציפיתי שיחזור מהר.

הרוח התגברה, ואפילו האוויר בחדר השינה היה מחושמל ודוקרני. העברתי את המברשת בשערי, תלתלי השמיעו קול פקיעה של חשמל סטטי והחלו לנתר בקשרים ובתסבוכות נזעמות. השיער שלי יצטרך להסתדר בלי מאה ההברשות שלו הלילה, החלטתי. במזג אוויר כזה אסתפק בצחצוח שיניים. ניסיתי להחליק לאחור את קווצות השיער, אבל הן נדבקו ללחיי ונאחזו בהן בעקשנות.

אין מים בכד; פרנק השתמש בהם כשהתארגן לפגישה עם מר ביינברידג', ואני לא טרחתי למלא אותו מחדש מהברז שבשירותים. הרמתי את בקבוק הבושם ל'איר בְּלֶה, ושפכתי שלולית נדיבה לכף ידי. שיפשפתי את ידי בזריזות בטרם יתפוגג הניחוח והעברתי אותן במהירות בשערי. שפכתי עוד טיפונת על המברשת והברשתי את תלתלי אל מאחורי אוזני.

יפה, עכשיו יותר טוב, חשבתי לעצמי, מפנה את ראשי מצד לצד לבחון את התוצאה במראה המוכתמת. הלחות העלימה את החשמל הסטטי משערי, כך שהוא צף בגלים כבדים, בורקים, סביב פני, והאלכוהול המתנדף השאיר מאחוריו ניחוח נעים מאוד. פרנק יאהב את זה, חשבתי. ל'איר בלה הוא הבושם המועדף עליו.

ברק פתאומי וקרוב הופיע, ומיד אחריו התנפץ רעם. כל האורות כבו. קיללתי בלחש וחיפשתי במגירות.

איפשהו ראיתי נרות וגפרורים; הפסקות חשמל הן אירוע כל כך נפוץ ברמות, שנרות הם אביזר הכרחי בכל חדר מלון ופונדק. ראיתי אותם אפילו במלונות המהודרים ביותר, שבהם בושמו הנרות ביערה והוצבו בפמוטי זכוכית חלבית עם קישוטים תלויים מנצנצים.

הנרות של גברת ברד היו הרבה יותר ארציים — נרות לבנים פשוטים — אבל רבים, והיו גם שלוש קופסאות גפרורים. בזמנים כאלה אני לא נוטה להיות בררנית בענייני סגנון.

לאור הברק הבא הכנסתי נר לתוך פמוט הקרמיקה הכחול שעל שולחן האיפור, ואז הסתובבתי בחדר והדלקתי נרות נוספים עד שבכל החדר הבליח אור רך. מאוד רומנטי, חשבתי, ובתוך כך הורדתי את מתג האור כדי ששובו הפתאומי של הזרם לא יהרוס את האווירה באיזה רגע לא מתאים.

הנרות נמסו מעט יותר מסנטימטר כשהדלת נפתחה, ופרנק נכנס פנימה כרוח סערה. פשוטו כמשמעו, שכן הרוח שבאה בעקבותיו במדרגות כיבתה שלושה מהנרות.

הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה שכיבתה שניים נוספים, והוא הציץ לתוך האפלה הפתאומית והעביר יד בשערו הסתור. קמתי, הדלקתי את הנרות מחדש והערתי הערות מעודנות על השיטות שלו להתפרץ לחדרים. רק כשסיימתי והסתובבתי לשאול אותו אם ירצה לשתות משהו, ראיתי שהוא נראה חיוור ומעורער למדי.

"מה קרה?" אמרתי, "ראית רוח רפאים?"

"טוב, את יודעת," אמר באטיות, "אני בכלל לא בטוח שלא זה מה שראיתי."

כשהרים בפיזור דעת את המברשת שלי כדי לסדר את שערו, הכה בנחיריו ניחוח פתאומי של ל'איר בלה. הוא עיקם את אפו והחזיר את המברשת למקומה, מסתפק בחסדי מסרק הכיס שלו.

הבטתי מבעד לחלון אל עצי הבוקיצה שהצליפו כה וכה כמו כלי דיש. איפה שהוא בצד השני של הבית נחבט תריס רופף, ועלה על דעתי שאולי כדאי שנגיף את התריסים שלנו, אם כי המראה בחוץ היה מלהיב למדי.

"נראה לי קצת סוער מדי לרוח רפאים," אמרתי. "הן לא מעדיפות ערבים שקטים ערפיליים בבתי הקברות?"

פרנק צחק, מעט במבוכה. "טוב, אולי אלה רק הסיפורים של ביינברידג', וקצת יותר שרי ממה שהתכוונתי לשתות. סביר להניח שזה היה שום דבר."

עכשיו נעשיתי סקרנית. "מה בדיוק ראית?" שאלתי והתיישבתי על כיסא שולחן האיפור. החוויתי לעבר בקבוק הוויסקי בגבה מורמת למחצה, ופרנק ניגש מיד למזוג שתי כוסיות.

"ובכן, זה היה רק גבר," הוא התחיל, מודד מנת משקה לעצמו ושתיים לי. "שעמד על השביל בחוץ."

"מה, מחוץ לבית?" צחקתי. "אם ככה, זו חייבת להיות רוח רפאים; קשה לי לדמיין אדם חי עומד בחוץ בלילה כזה."

פרנק הטה את הכד מעל הכוס שלו, וכשלא נשפכו ממנו מים, הוא הביט בי בהאשמה.

"אל תסתכל עלי," אמרתי. "אתה השתמשת בכל המים. לא מפריע לי שהמשקה נקי," אמרתי ולגמתי כדי להדגים את דברי.

פרנק נראה כאילו הוא מתפתה לרדת למטה לשירותים להביא מים, אבל הוא זנח את הרעיון והמשיך בסיפורו, לוגם בזהירות, כאילו הכילה הכוס חומצה גופריתית, ולא ויסקי סינגל מאלט משובח שבמשובחים מתוצרת גְלֶנפידיך.

"כן, הוא היה בקצה הגן בצד הזה, עמד ליד הגדר. חשבתי" — הוא היסס והביט לתוך כוסו — "חשבתי שהוא מסתכל למעלה, אל החלון שלך."

"אל החלון שלי? מי היה מאמין!" לא הצלחתי לכבוש רעד קל, ואף שנראה שאיחרתי את המועד, חציתי את החדר להגיף את התריסים. פרנק הלך בעקבותי בחדר והמשיך לדבר.

"כן, אני בעצמי יכולתי לראות אותך מלמטה. הברשת את השיער וקיללת קצת כי הוא הזדקר."

"אז הבחור בטח התבדר," אמרתי במרירות. פרנק נד בראשו לשלילה, אף שחייך וליטף בידו את שערי.

"לא, הוא לא צחק. למעשה, נראה שמשהו מאוד לא משמח אותו. לא שיכולתי לראות היטב את פניו; רק משהו בתנוחה שלו. נעמדתי מאחוריו, וכשלא זז שאלתי בנימוס אם אוכל לעזור לו במשהו. בתחילה הוא התנהג כאילו לא שמע אותי, ואני חשבתי שאולי באמת לא שמע עם כל הרעש של הרוח, אז חזרתי על דברי והושטתי יד לטפוח על כתפו. להסב את תשומת לבו, את יודעת. אבל בטרם הצלחתי לגעת בו, הוא סב במקומו בפתאומיות, חלף על פני בהתעלמות והמשיך ללכת בשביל."

"נשמע קצת חצוף, אבל לא ממש רוח רפאים," הערתי ורוקנתי את כוסי. "איך הוא נראה?"

"בחור מגודל," אמר פרנק, מזעיף פנים בהיזכרו. "וגם סקוטי, בתלבושת הררית ובאבזור מלא, כולל נרתיק פרווה. על הרדיד שלו היתה סיכה של צבי רץ, הסיכה היפה ביותר שראיתי מעודי. רציתי לשאול אותו מאיפה השיג אותה, אבל הוא נעלם לפני שהספקתי."

הלכתי לשידה ומזגתי עוד כוס. "טוב, זו בטח לא הופעה הכי חריגה באזורים הללו. פה ושם ראיתי גברים לבושים ככה בכפר."

"לאאא..." פרנק נשמע ספקני. "לא, הלבוש שלו היה מוזר. אבל כשהוא חלף על פני יכולתי להישבע שהוא מספיק קרוב שאוכל להרגיש אותו מתחכך בשרוול שלי — אבל לא הרגשתי. הייתי מסוקרן מכדי להסתובב ולהביט בו מתרחק. הוא המשיך במורד דרך גירסייד, אבל כשכמעט הגיע לפינה, הוא... נעלם. זה השלב שתקפה אותי צמרמורת קלה בעמוד השדרה."

"אולי לא שמת לב לרגע, והוא פשוט נעלם בצללים," הצעתי. "יש הרבה עצים ליד הפינה ההיא."

"אני נשבע שלא הורדתי ממנו את העיניים אפילו לרגע," מילמל פרנק. הוא הרים את מבטו בפתאומיות. "אני יודע! עכשיו אני זוכר למה חשבתי שהוא כל כך מוזר, למרות שבאותו רגע לא הבנתי את זה."

"מה?" כבר התחלתי להתעייף מהפנטום ורציתי לעבור לנושאים קצת יותר מעניינים, כגון המיטה.

"הרוח השתוללה כמו מטורפת, אבל הבגדים שלו — הקילט והרדיד, את יודעת — הם לא זזו בכלל, אלא רק לתנועת ההליכה שלו."

נעצנו מבטים זה בזה. "טוב," אמרתי לבסוף, "זה באמת קצת מפחיד."

פרנק משך בכתפיו וחייך בפתאומיות בביטול. "לפחות יהיה לי מה לספר לכומר בפעם הבאה שניפגש. אולי זו רוח רפאים מקומית מוכרת, והוא יוכל לספר לי את עלילותיה המחרידות." הוא הביט בשעונו. "אבל עכשיו לדעתי הגיע הזמן להיכנס למיטה."

"אכן כך," מילמלתי.

הבטתי בו במראה כשהסיר את חולצתו ושלח את ידו לקולב. לפתע הוא נעצר באמצע פתיחת כפתור.

"היו הרבה סקוטים בהשגחתך, קלייר?" הוא שאל בפתאומיות. "בבית החולים שדה או בפֶּמבּרוֹק?"

"כמובן," עניתי, תמהה משהו. "היו לנו לא מעט מגדודי סיפוֹרְת וקָמֵרוֹן בבית החולים שדה באַמְיֵאן, וקצת אחר כך, אחרי קָן, היו לנו הרבה מגורדון. בחורים נחמדים, רובם. בדרך כלל מבליגים על כל דבר, אבל פחדנים איומים כשזה מגיע לזריקות." חייכתי כי נזכרתי באחד מהם.

"היה לנו אחד — יצור זקן נרגן באמת, נגן חמת חלילים מגדוד סיפורת השלישי — שלא היה יכול לסבול שדוקרים אותו, במיוחד לא במותן. הוא היה מסתובב שעות באי־נוחות איומה לפני שהיה מרשה למישהו להתקרב אליו עם מחט, ואפילו אז היה מנסה לשכנע אותנו לתת לו את הזריקה בזרוע, למרות שהיא אמורה להיות תוך־שרירית." צחקתי כשנזכרתי ברב טוראי צ'ישולם. "הוא אמר לי, 'אם אני עומד לשכב על הפרצוף עם התחת חשוף, אני רוצה שהבחורה תהיה מתחתי, לא מאחורי עם סיכת כובע!'"

פרנק חייך, אבל נראה כמי שחש מעט לא בנוח, כפי שחש תמיד לשמע סיפורי המלחמה המעודנים פחות שלי. "אל תדאג," הרגעתי אותו כשראיתי את המבט, "את הסיפור הזה לא ישמעו ממני בזמן ארוחת מנחה בחדר של הסגל הבכיר באוקספורד."

חיוכו התרחב, והוא נעמד מאחורי כשהתיישבתי אל שולחן האיפור. הוא הצמיד נשיקה לראשי.

"אל תדאגי," אמר. "הסגל הבכיר יאהב אותך, ולא משנה איזה סיפורים תספרי. ממממ. לשיער שלך יש ריח נהדר."

"אז אתה אוהב את זה?" בתשובה החליקו ידיו למטה מעבר לכתפי, חופנות את שדי בכתונת הלילה הדקה. יכולתי לראות את ראשו מעל ראשי במראה. סנטרו נח על קצה ראשי.

"אני אוהב כל מה שקשור בך," אמר בקול צרוד. "את נראית נפלא לאור נרות, את יודעת. העיניים שלך הן כמו שרי בבקבוק קריסטל, והעור שלך קורן כמו שנהב. מכשפה של אור נרות, זה מה שאת. אולי אני צריך לנתק את החשמל לתמיד."

"זה יקשה את הקריאה במיטה," אמרתי ולבי החל להחיש את פעימותיו.

"אני יכול לחשוב על דברים שיותר טוב לעשות במיטה," מילמל.

"באמת?" אמרתי וקמתי להקיף את צווארו בזרועותי. "כמו מה?"

***

מתישהו אחר כך, כשהיינו מכורבלים יחדיו מאחורי תריסים מוגפים, הרמתי את ראשי מכתפו ואמרתי, "למה שאלת אותי את זה קודם? אם היה לי קשר עם סקוטים, כלומר — בטח ידעת שכן, כל מיני אנשים עוברים בבתי החולים האלה."

הוא זז והעביר את ידו ברכות במורד גבי.

"מממ. שום דבר, האמת. פשוט, כשראיתי את הבחור הזה בחוץ, עלה על דעתי שהוא עשוי להיות" — הוא היסס והידק מעט את אחיזתו — "אה, את יודעת, שאולי זה מישהו שטיפלת בו, אולי... אולי הוא שמע שאת כאן, ובא לראות... משהו כזה."

"אם זה כך," אמרתי במעשיות, "אז למה שהוא לא ייכנס ויבקש לראות אותי?"

"טוב," קולו של פרנק היה אגבי במיוחד, "אולי הוא לא רצה להיתקל בי."

התרוממתי על מרפק אחד ונעצתי בו מבט. השארנו נר אחד בוער, ויכולתי לראות אותו טוב למדי. הוא הפנה את ראשו והרחיק מבט כבדרך אגב אל הליתוגרפיה הצבעונית של הנסיך היפה צ'רלי, שגברת ברד מצאה לנכון לקשט בה את קיר חדרנו.

אחזתי בסנטרו וסובבתי אלי את ראשו. הוא פער את עיניו בהפתעה מלאכותית.

"האם אתה רומז," אמרתי, "שהאיש שראית בחוץ הוא מעין, סוג של..." היססתי, מחפשת אחר המילה המתאימה.

"איש קשר?" הוא יצא לעזרה.

"מישהו שיש לי בו עניין רומנטי?" סיימתי.

"לא, לא, בהחלט לא," אמר באופן לא משכנע. הוא הרחיק את ידי מפניו וניסה לנשק אותי, אבל הפעם הגיע תורי להפנות ראש. הוא ויתר ומשך אותי מטה כדי שאשכב לצדו.

"זה רק..." הוא התחיל. "טוב, את יודעת, קלייר. שש שנים עברו. וראינו זה את זה רק שלוש פעמים במהלכן, ובפעם האחרונה רק ליום אחד. זה לא יהיה חריג אם... כלומר, כולם יודעים שרופאים ואחיות נמצאים בלחץ עצום בעתות חירום, ו... טוב, אני... זה רק ש... טוב, אני אבין, את יודעת, אם משהו, אה, ספונטני באופיו..."

השתחררתי מאחיזתו וזינקתי מהמיטה, קוטעת את הלהג הזה.

"אתה חושב שלא הייתי נאמנה לך?" דרשתי לדעת. "זה מה שאתה חושב? כי אם כן, אתה יכול לצאת מהחדר הזה עכשיו ומיד. לצאת מהבית! איך אתה מעז לרמוז דבר שכזה?" רתחתי, ופרנק התיישב והושיט יד בניסיון לפייס אותי.

"אל תיגע בי!" התזתי. "רק תגיד לי — בגלל שראית גבר זר מביט במקרה בחלון שלי, אתה כבר חושב שהיה לי רומן סוער עם אחד המטופלים שלי?"

פרנק יצא מהמיטה וכרך סביבי את זרועותיו. נשארתי נוקשה כמו אשת לוט, אבל הוא היה עיקש, ליטף את שערי ועיסה את כתפי, כפי שידע שאהבתי.

"לא, אני לא חושב כך בכלל," אמר בנחישות. הוא משך אותי קרוב יותר, ונרגעתי מעט, אם כי לא די לכרוך את זרועותי סביבו.

כעבור זמן רב הוא מילמל לתוך שערי, "לא, אני יודע שלעולם לא היית עושה דבר כזה. רק התכוונתי להגיד שגם אם אי־פעם תעשי... קלייר, זה לא ישנה לי כלום. אני אוהב אותך. שום דבר שתעשי לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותך." הוא לקח את פני בין ידיו — הוא היה גבוה ממני בעשרה סנטימטרים בלבד, והיה יכול להביט בלי כל קושי ישירות לתוך עיני — ואמר ברכות, "תסלחי לי?" חשתי על פני את נשימתו החמימה, שניחוח עדין של גלנפידיך הורגש בה, ושפתיו המלאות והמזמינות היו קרובות באופן מטריד.

עוד הבזק פתאומי בחוץ הכריז על תחילתה של הסערה, והגשם הרועם ניתך על רעפי הגג.

הנחתי את זרועותי באטיות סביב מותניו.

"מידת הרחמים, אין כל אונס לה," ציטטתי, "כרביבים מן השמים על הארץ היא רועפת..."

פרנק צחק והביט מעלה; הכתמים המגוונים על התקרה בישרו רעות בנוגע לסיכוי שלנו לישון יבשים כל הלילה.

"אם זו דוגמה של הרחמים שלך," אמר, "לא הייתי רוצה לטעום מנקמתך." הרעם הפגיז כמטח ארטילרי, כמו משיב למילותיו, ושנינו צחקנו, ושוב היינו נינוחים.

רק אחר כך, כשהקשבתי לנשימות הסדורות והעמוקות שלו לצדי, התחלתי לתהות. כפי שאמרתי קודם לכן, לא היה שום דבר שירמז על חוסר נאמנות מצדי. מצדי. אבל שש שנים, כפי שאמר, זה הרבה זמן.