נטע אהובתי

 

פרק 1

 

 

להכיר מחדש בכל יום, משימה לא פשוטה. מדי בוקר אני דמות חדשה בחייה של קלרה. לרוב היא אוהבת להציג אותי בפניי עצמה כעוזרת. בימים היותר טובים שלה, אני פשוט המאהבת הסודית של בעלה. בעלה, אם אפשר עדיין לקרוא לו כך, גר בבית הראשי וקלרה גרה בבית הבריכה. לתומי חשבתי שבתים כאלו קיימים רק בסרטים, אבל מתברר שכאן זאת המציאות, בית ראשי עם בית בריכה.

את רפאל, בעלה של קלרה, אני בקושי רואה, נפגשנו פעמיים. אני כאן כבר שבוע והוא לא גילה עניין בשלומה. בזכות הרגעים היותר טובים של קלרה, הצלחתי להבין שהיא זאת שדרשה מבני משפחתה לשכור לה מטפלת ולהמשיך בחייהם. בתחילת המחלה, כשחשבו שמדובר בדמנציה קלה בלבד, המשפחה סבבה סביבה במשך כל היום. ברגע שקלרה הבינה כי המצב הולך ומחמיר, היא דרשה מכולם להתנתק ממנה ולהמשיך בחייהם. היא ארזה מזוודה ועברה לבית הבריכה.

לקלרה שני בנים, והיא אוהבת להתפאר בהם. הבעיה היחידה היא שבעיניה הם עדיין בני שש והיא האם המסורה שמחכה לבואם מבית הספר. דניאל וברי, הם תאומים. ברי נשוי פלוס שלושה, הוא גר ממש קרוב ועובד עם אביו במשרד. סונה, עובדת משק הבית, עדכנה אותי שהוא מגיע אחת לשבוע לבקר את אמו. היא תמיד חושבת שהוא המאהב שלה ומתנהגת בצורה מגוחכת, לכן הוא לא מביא את ילדיו ואשתו. את ילדיו הוא לא מביא כדי שלא ייבהלו, ואת אשתו הוא לא מביא כדי שאמו לא תקנא בה.

דניאל רווק. הוא הקים חברת סטארט־אפ לפני כמה שנים ולאחר שמכר את החברה נשאר לעבוד בה. סונה סיפרה לי שהוא בתפקיד בכיר בחברה אבל לא הבעלים, מה שזה אומר. מזל שיש כאן את סונה, היא עובדת כבר עשרים שנה אצל המשפחה ויכולה לעדכן אותי במה שעליי לדעת ולהבין כדי שלא אטעה ואביך אף אחד.

לא קיבלתי חדר ביחידה של העובדים אלא קיבלתי חדר צמוד לחדרה של קלרה בבית הבריכה. למרות שמדובר בתקופה קצרה מאוד של שלושה חודשים, השתדלתי להקנות לחדר תחושה ביתית ונעימה. אחרי הכול, אני כאן על מנת להתרפא בעצמי והרגשת ביטחון של בית יכולה רק לסייע לי.

ימי ראשון יהיו הימים החופשיים שלי. הבנתי מסונה שדניאל מבלה עם אמו את ימי ראשון וגם מגיע בכל ערב ונמצא איתה כמה שעות. הוא מסרב למלא את בקשתה ולהתנתק.

"איך זה שעדיין לא פגשתי אותו?" אני תוהה בפני סונה.

"הוא נסע לניו יורק. את תכירי אותו ואת מישל, ארוסתו, בטח כבר מחר. הוא חוזר מניו יורק והיא בטח תגיע אחריו כמו שהיא תמיד מגיעה," עוינות נשמעה בקולה של סונה.

"הוא מתחתן. זה דבר טוב, לא?" העוינות בקולה גרמה לי לרצות ללמוד עוד על הזוג.

"הוא מתחתן וזה רע. הוא לא אוהב אותה, הוא כבול אליה מילדות. היא בחורה רעה ואני לא אוהבת אותה. דניאל הוא כמו בן בשבילי ועצוב לי לראות אותו מתחתן ללא אהבה."

"אז למה הם מתחתנים?" אני מחטטת.

"בגלל קלרה. היא אהבה את מישל, ודניאל מקווה שאם הוא יתחתן איתה, קלרה תחזור לעצמה בזמן החתונה. אבסורדי לגמרי." אכן טיפשי ומעורר תהיות לגבי אופיו של דניאל.

 

ברי הגיע לבקר את אמו ואני קיבלתי שעתיים חופשיות. הובהר לי היטב שאני יכולה להרגיש בבית ולהשתמש בבריכה מתי שרק אחפוץ בכך. תחילה לא התלהבתי מהרעיון, הצלקות על הידיים טריות מדי ואדומות מדי, הן עדיין לא היטשטשו. אני הולכת רק בחולצות ארוכות בטענה שהמזגן קר לי מדי, אז להעז ללבוש בגד ים, לא הייתי בטוחה בנוגע לזה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שיש לי בריכה פרטית, בני המשפחה לא משתמשים בה ונראה לי שאנצל את ההזדמנות. ברי אמר לי שהוא נשאר שעתיים ושסביר להניח שדניאל יחליף אותו, כך שאני יכולה להרגיש נוח לצאת. לא היה לי לאן לצאת אז החלטתי בכל זאת לנסות את הבריכה. לבשתי את בגד הים, התעטפתי בחלוק, לקחתי כוס ענקית של משקה פירות ויצאתי לבריכה.

מי הבריכה חמימים והאוויר בחוץ חם עוד יותר. התיישבתי על המדרגה בתוך המים, יד אחת אוחזת בספר והיד האחרת אוחזת בכוס השתייה. אחרי אינספור עמודים והמון תנוחות במים גיליתי שאני לא לבד. בחור מעונב בחליפה אפורה ישב על כיסא מעט מרוחק והתבונן בי. כשראה שאני מסתכלת עליו, הוא נעמד על רגליו והחל להתקדם לעברי. מיד שמטתי את הספר והכנסתי את ידיי מתחת למים.

"נעים מאוד, אני דניאל," הוא הציג את עצמו והושיט יד ללחיצה. נכנסתי לפאניקה, אני לא רוצה שיראה את ידיי. לא כי אני מתביישת אלא כי אני פוחדת שהוא יחשוב שאני לא מספיק טובה כדי לטפל באמו.

"נטע," אני עונה בחיוך. "אני לא רוצה להרטיב אותך." מה שבטוח, אנחנו לא נלחץ יד, לא איחשף בפניך.

"אמרו לי שאני יכולה להשתמש בבריכה. אני מקווה שזה בסדר?" לרגע עברה בראשי המחשבה שאולי הוא כועס שאני משתמשת בבריכה. אני יוצאת בזריזות מהמים ולובשת את החלוק עם השרוולים הארוכים, מסתירה את מחזה האימה המתנוסס על ידיי לנצח נצחים.

"לא התכוונתי שתצאי, את יכולה להישאר כמה שתרצי."

"אני כאן כבר מספיק, אלך להחליף את ברי."

"קחי לך את הערב חופשי, אני אבלה עם אמא שלי."

"דניאל, מה זה? התחלתם להרשות לעובדים להשתמש בבריכה?" אני רק יכולה לנחש שזאת מישל שבאה לכיווננו.

לא נשארתי לשמוע את התגובה, לקחתי את הספר ונכנסתי לבית הבריכה. בסלון ישבו ברי וקלרה, הוא הקריא לה ספר והיא בהתה בו בכמיהה מוזרה. היא באמת מאוהבת בו. לא הפרעתי, נכנסתי לחדרי כדי להתלבש לפני שברי ילך.

 

"הנה העוזרת הגיעה," קלרה שוב התחילה לדבר שטויות. דניאל עמד במטבח ומזג לה אוכל לצלחת.

"קדימה, על מה את מסתכלת? תגישי את האוכל," קלרה לא נרגעה.

ניגשתי למטבח ולקחתי מדניאל את הצלחת, הנחתי אותה על השולחן ומזגתי לקלרה מים בכוס.

דניאל לחש לי "תודה" וניגש לאמו.

"האם אני יכול להצטרף אל הגברת?" הוא שאל את קלרה בהיסוס. החלטתי להניח להם ויצאתי לגינה. התיישבתי על מיטת השיזוף והתחלתי להרהר בכל מה שקרה היום. אני לא מבינה איך דניאל, בחור נאה ומצליח לכל הדעות, מוכן להתפשר על זוגיות ללא אהבה. או שאולי לסונה אין מושג על מה היא מדברת.

 

הרגשתי יד מטלטלת את כתפי, פקחתי את עיניי והבנתי שנרדמתי על מיטת השיזוף.

"היא נרדמה," דניאל עדכן אותי.

"רציתי גם להודות לך ששיתפת פעולה עם המשחק שלה. זה לא מובן מאליו בשבילי." עכשיו הוא הדהים אותי, אני אמורה לטפל בה ורק הנחתי שזה חלק מהעניין.

"אין על מה. יש לי כבר כמה דמויות שלמדתי לגלם השבוע," חייכתי. "זה לא מטריד אותי, העיקר שקלרה מרוצה."

"לילה טוב," הוא אומר ונעלם מהשטח.

 

אסור לי, אסור לי, אסור לי! הוא גם מאורס וגם לא בדיוק הטיפוס שלי. ממתי אני נדלקת על מישהו שהוא פחות מדוגמן לוח שנה? רן הוא מסוג הטיפוסים שאליהם אני נמשכת, אני אוהבת אותם שריריים ושזופים. מה קורה לי? שאני אמשך לבייבי־פייס טיפוסי? אמנם דניאל גבוה כמו שאני אוהבת וסביר להניח שמתחת לחליפה מסתתר גוף לא רע, אבל בייבי־פייס ולבן להחריד? אני חייבת להפסיק לחשוב, לתת למוח שלי מעט מנוחה. סיגריות, מצית וכוס יין לבן. יצאתי שוב להתאוורר בגינה.

אפילו הלילות כאן חמים להחריד. במכנסיים קצרים וחולצה ארוכה נשכבתי על מיטת השיזוף ובהיתי בכוכבים. אני לא יכולה להפסיק לתהות, איפה שגיתי? הוא בחר בילדונת בת עשרים על פניי. הוא אוהב אותה. במשך שנים הוא אמר לי, לא הסתיר ממני את העובדה שהיחסים בינינו הם פיזיים בלבד, ואני אהבתי את זה. אז מה קרה לי בדרך שנפלתי ככה? איך הרשיתי לעצמי להתאהב ולהתנהג כפי שהתנהגתי? למה אני עדיין מקנאה בה? אני חייבת להשלים עם העובדה שהוא לא היה שלי, והוא גם לעולם לא יהיה. אצלו בראש קיים רק הסיפור של לורי ורן, ובטח לא של רן ונטע, הוא פשוט אוהב אותה!

"שקועה במחשבות?" דניאל יצא לרחבת הבריכה והצליח להבהיל אותי כהוגן.

"נהנית מהשקט." לא, אני בכלל לא חושבת על הבחור שפגע בי ועל הילדה שהצליחה לגזול אותו ממני.

"אפשר להצטרף?" הוא רוצה לשבת איתי? למה? ובעצם למה לא?

"זאת הבריכה שלך, אני מניחה שאתה יכול לשבת איפה שאתה רוצה." אני לא רוצה להיות נעימה מדי אליו. אני לא רוצה לאפשר לעצמי להתחבר אליו או לתת לו הרגשה נוחה מדי בקרבתי. אין לי שום עניין לפתח יחסי ידידות עם גברים, ובטח לא משהו אחר.

"אני מבין שאת רוצה להישאר לבד." הוא קלט את הנימה הקרירה בקולי.

"אני מצטערת, לא התכוונתי להיות גסה. אני פשוט עייפה." ממש! התכוונתי ועוד איך, פשוט יש לי רגשות אשם והרהורי חרטה.

"אני רוצה שנכיר." הוא מפתיע אותי.

"אני רוצה לדעת מעט על הבחורה שמטפלת באמי." ברור. גם אני הייתי רוצה להכיר את מי שמטפלת במישהו שקרוב אליי.

"בשמחה. אתה יכול לשאול כל מה שתרצה," אני מראה לו שאין לי סודות. אני לא רוצה שידע שאני מטורפת עם קבלות.

"אמרת שאת עייפה. נדבר מחר." הוא נעלם לכיוון הבית הראשי.

מה עובר עליי? הוא בסך הכול מנסה להיות נחמד ואני מגעילה כל כך. אני לא מצליחה להתעשת ולקבל את העובדה שיכול להיות לי ידיד אפלטוני ממין זכר או בוס שלא אכנס איתו למיטה.

אני מדליקה סיגריה אחרונה ומוזגת לעצמי עוד כוס יין לבן. אולי בהייה בכוכבים תעזור לי לשכוח את מה שקרה כאן לפני כמה רגעים.

דניאל שוב יוצא לגינה, הפעם מלווה במישל. הם מתיישבים בפינה הרחוקה ממקום מושבי ומשוחחים. נדמה שהם מתווכחים, אני מבינה שעליי להיעלם לפני שהוויכוח יסלים. אני נעמדת, מכבה את הסיגריה ולוקחת איתי את כוס היין. מבט אחרון לכיוונם ועינינו נפגשות. דניאל מביט בי, אני משפילה מבט ונעלמת אל תוך הבית. סיטואציה מוזרה לגמרי!

רשמית, מדי יום אני מתחילה לעבוד בשעה עשר בבוקר, מיד אחרי שהאחות שמטפלת בקלרה הולכת. המשפחה הזאת לא חוסכת במטפלים בשביל קלרה. יש לה אחות שעתיים ביום, היא מגיעה בשמונה בבוקר, נותנת לה תרופות, עוזרת לה להתקלח ואז מעבירה אותה לסמכותי. כל שעליי לעשות במהלך שמונה השעות שאנחנו מבלות יחד זה לשעשע את קלרה ולשמור שלא תזיק לעצמה. עבודה משעממת למדי. אמנם איני עובדת בלילות אבל רפאל, בעלה של קלרה, ביקש ממני ליידע אותו כאשר אני יוצאת, הוא לא משאיר אותה לבד אף פעם. הוא לא בא בעצמו אבל תמיד שולח מישהו שיימצא בסביבה למקרה שתתעורר.

 

בוקר חדש. אני כאן כבר שבועיים והגיע הזמן שאעשה קצת למען עצמי. מאז הסיפור עם רן לא דרכו רגליי בחדר כושר. עדיין איני מסוגלת להיכנס לחדר כושר או למרכז ספורט כלשהו בלי לכאוב. עקב הטירוף הפרטי שלי לרן חדלתי מפעילות גופנית למשך תקופה ארוכה, אבל היום אני לוקחת את עצמי בידיים ויוצאת להליכה. החלטתי לפתח שגרת חיים למשך התקופה שאני כאן, ובשגרת החיים החדשה תחזור גם פעילות גופנית.

חזרתי מיוזעת מהליכת הבוקר שהפכה לריצה. נכנסתי למקלחת לשטיפה מהירה במים קרירים ולבשתי בגד ים. החלטתי שאם כבר אני משכימה שעות לפני כולם בבית הזה, לפחות אהנה משחיית בוקר. בדיוק כשנכנסתי למים הגיעה מרגו, האחות שמטפלת בקלרה. הפכנו להיות מיודדות בשבועיים שאני כאן. מרגו בת גילי בערך ויש לנו נושאי שיחה משותפים. בעצם נכון לעכשיו היא הדבר הכי קרוב לחברה שיש לי כאן.

"הערב אנחנו יוצאות? אני מסיימת לעבוד בשבע ואחרי זה נוכל להיפגש." מרגו מנסה לשכנע אותי כבר כמה ימים לצאת לבלות איתה ועם חברותיה. היא חושבת שאני קוברת את עצמי בבית הזה. היא כל הזמן שואלת אותי אם אני מתחבאת ממישהו. אני לא יודעת איך לומר לה שאני מתחבאת רק מעצמי. מרגו עובדת כאחות בבית חולים ובנוסף יש לה כמה מטופלים פרטיים כמו קלרה, היא טוענת שממשכורת של בית חולים לא ממש אפשר להתפרנס בכבוד.

"קבענו, אני רק צריכה להודיע לרפאל." הוא בוודאי צריך התראה כדי להשיג מישהו שישגיח על קלרה.

היום להפתעתי יש הרבה אקשן בחצר. תחילה ראיתי את סונה מארגנת את שולחן האוכל המרוחק, ועכשיו ראיתי בזווית העין את מישל מציצה החוצה. אני מבינה שכנראה בקרוב יהיו עוד אנשים שיצאו ולכן אני ממהרת לצאת מהבריכה וללבוש את החלוק שיסתיר את ידיי ובעצם יסתיר את נפשי החולה.

טוב שיצאתי מהמים ולבשתי את החלוק כי מישל צועדת בהפגנתיות לכיווני. "יש לנו כאן ארוחת בוקר משפחתית. אודה לך אם תפני את המקום," היא אומרת בהתנשאות שכבר הבנתי שאופיינית לה.

"מישל, זה לא הכרחי," דניאל שבדיוק יצא הגיב לדבריה.

אני האחרונה שתיכנס לוויכוחים ביניהם, ויכוחים שבוודאי אינם קשורים אליי.

"שיהיה לכם בוקר נעים. אני בכל מקרה סיימתי כאן," אני עונה באצילות.

שליטה עצמית, זה הדבר הכי חשוב בשבילי כרגע. אני משתדלת ככל יכולתי לשלוט בעצמי ובכל מה שקשור להתפרצויות כאלו ואחרות שחוויתי בעבר. לו הייתי יודעת לפני שנה מתי לסתום את הפה הגדול שלי ומתי להרים ידיים, לא היה קורה לי כל מה שקרה ודברים היו נראים אחרת.

בבית קלרה מאורגנת ומוכנה ליציאה שלנו לפארק. רפאל התפלא שהצעתי להוציא את קלרה לפארק מדי בוקר, אבל הסכים. אנחנו חולפות על פני השולחן שסונה ערכה וקלרה נעצרת.

"אני לא ביקשתי שיערכו את השולחן. מדוע הוא ערוך?" קלרה רוטנת.

בדרך כלל החצר פנויה, במיוחד ביום שכולם עובדים. עניין ארוחת הבוקר היום די חריג.

"אמא, אני ביקשתי שיערכו אותו. את רוצה להצטרף אלינו לארוחת בוקר? מישל כאן וגם אבא." דניאל, ששמע את קלרה הגיע מיד לחצר וניסה לדבר איתה, ניסה לגרום לה להיות האמא שהוא אוהב כל כך.

"דניאל, כמה גדלת." דמעות הציפו את עיניה של קלרה שחווה רגע שפוי ומבינה שבנה כבר אינו ילד. דניאל אוחז בידה ומוביל אותה אל תוך הבית, קלרה מתבוננת בחדר הגדול ומתנתקת מהמציאות. היא מושכת את ידה מידו של דניאל ונראית מבולבלת.

"אתה משלה את עצמך," מישל לא מאחרת לומר לדניאל.

אני אוחזת בידה של קלרה ומוציאה אותה לכיוון הרכב שממתין לנו. למרות שהוזהרתי מספר רב של פעמים שקלרה עלולה להפוך אלימה, אני לא מפחדת לקחת אותה איתי אל הפארק. היא נהנית מהאוויר הפתוח ומהרוגע ששורר שם בשעות הבוקר, אפילו כשהיא לא עצמה. היום קלרה הייתה מנותקת במיוחד, כאילו לא כאן ולא בשום מקום אחר.

 

קלרה נרדמה לשנת צהריים. ניגשתי אל הבית הראשי, למשרדו של רפאל, כדי להודיע לו שאני יוצאת הערב. הוא כמובן לא הביע התנגדות והודה לי על ההתראה. בדרכי חזרה נתקלתי במישל הכעוסה.

"מה היה התרגיל היום בבוקר? ביקשתי ממך לפנות את החצר."

"מדי בוקר בדיוק באותה השעה קלרה ואני עוברות בחצר כדי לנסוע לפארק. זה קורה כבר שבועיים ואין לי כוונה לשנות את זה אלא אם כן רפאל ידרוש זאת ממני," לא יכולתי להתאפק ועניתי.

"הלוואי שתמות כבר," מישל לא התאפקה ופלטה את אשר על ליבה. לא נשאר לי מה לומר לבחורה הזאת, לכן הפניתי לה את גבי והלכתי.

תמשיכי ללכת, פשוט תמשיכי ללכת, לא הפסקתי לשנן לעצמי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לעימות עם מישל. אחרי הכול, היא עומדת להתחתן עם דניאל, ואני, מי אני בכלל בבית הזה.

בשעה שש כמו שעון דניאל הגיע לבלות עם קלרה. הוא הביא איתו ספר והתיישב איתה בחדר המנוחה. קלרה משוכנעת שהוא המורה שלה, המורה שמגיע מדי ערב להקריא לה ספרים. מדי פעם היא מדביקה לו דמות אחרת ומסרבת להיות לידו, אז הוא הולך וחוזר כמה פעמים עד שהיא מתרככת.

"את עדיין חייבת לי היכרות." דניאל לא שכח את השיחה הקודמת שלנו.

"בשמחה. אמרתי לך שאתה מוזמן לשאול כל מה שאתה רוצה לדעת."

"גמרתי עם הנסיעות החודש. יהיה לנו מספיק זמן לדבר." תודה על האינפורמציה. אם להיות כנה עם עצמי, באמת רציתי לדעת לאן הוא נעלם כל הזמן.

"אני לא אפריע לך להתארגן. אני יודע שאת יוצאת." הוא קיבל דיווח? או שהוא פשוט הגיע להשגיח על קלרה?

"אתה נשאר עם קלרה?"

"כן. עד שתחזרי."

מרגו אמרה שיוצאים לפאב אז החלטתי להתלבש בפשטות. מכנסי ג'ינס צמודים, חולצה דקיקה עם שרוולים ארוכים ואת נעלי העקב האהובות עליי. למזלי, הוריי הורישו לי גנים מעולים מבחינה פיזית. גם גבוהה וגם רזה, בטוב טעם ובלי שאצטרך להתאמץ בשביל זה. אני יודעת שאני נראית טוב, תמיד ידעתי שאני נראית טוב, הבעיה היא שאני פשוט פסיכית, נפשית אני פגומה לחלוטין. מרחתי איפור קליל על פניי, הבטתי פעם נוספת במראה ויצאתי לכיוון חדר המנוחה לומר שלום לקלרה ולדניאל.

דניאל הרים מבטו אליי וחייך חיוך שהרגיש לי בוחן ומעריץ.

"שיהיה לכם ערב מקסים," אמרתי בנונשלנטיות כדי לא להכניס את עצמי למצב של מבוכה.

"העוזרת יוצאת?" קלרה תהתה בקול רם.

דניאל אחז בידה של קלרה וחייך אליי. חייכתי חזרה ויצאתי לדרכי.

התגעגעתי ליציאות. עד לפני כל הבלגן עם רן הייתי חיית מסיבות. אני אוהבת לשתות, לעשן ולרקוד. אני יודעת שזאת הסיבה שרן ראה בי בחורה קלילה וזורמת, במשך שנים זרמנו יחד למיטה בלי שום מחויבות וזה בהחלט התאים לי, התאים לי עד שהבנתי שאני לגמרי מאוהבת בו ומוכנה לקבל כל מה שיחליט לתת לי, אפילו אם לא היה מדובר בלב שלו. ברגע שלורי נכנסה לתמונה, התפרקתי. עמוק בפנים וישר מההתחלה שלהם יחד, היה לי ברור שהוא אוהב אותה, פשוט סירבתי להשלים עם זה. כתיקון לעצמי, אני אצא, אשתה ואעשן, אבל אין סיכוי שאתקרב לבחורים. לעולם לא אהיה שותפה למיטה של מישהו ללא משמעות, ובטח לא ללילה אחד. אני על הטעות הזאת לעולם לא אחזור.

 

חזרתי הביתה ומצאתי את דניאל ישן על הספה, הוא לא השאיר אותה לבד. נראה כי מכל המשפחה הוא הכי מסור, הוא קשור אליה באופן מיוחד.

"דניאל, אתה יכול ללכת." הערתי אותו בלחישה. הוא התיישב בספה והציץ בשעון.

"חיכיתי לך שתחזרי. רציתי שנדבר קצת." לי אין בעיה שנדבר, אבל אתה נראה גמור.

"בוא נדבר בחצר, שלא נעיר את אמא שלך." אנחנו יוצאים החוצה ומתיישבים על מיטות השיזוף שאני אוהבת כל כך.

"בת כמה את?" הוא שואל את שאלתו הראשונה.

"עשרים ותשע."

"מה בחורה בת עשרים ותשע עושה בארץ זרה? משגיחה על אישה חולה?" הוא מפתיע אותי עם שאלתו.

"לקחתי הפסקה מהחיים."

"למה?" הוא מתפלא.

"אח שלי נפטר בשנה שעברה. אני ומשפחתי עברנו תקופה קשה. הייתי זקוקה לפסק זמן." אני לא חושפת את האמת בפניו. הוא מוצא חן בעיניי ולא מתחשק לי שהוא יחשוב שאני מטורפת.

"במה עסקת בישראל?"

"הייתי פקידה בחדר כושר." של הבחור שרציתי כל כך, הבחור שלא רצה אותי.

"למדת? יש לך השכלה גבוהה?"

"כן. יש לי תואר בכלכלה ומינהל עסקים, 'מדעי הדשא' כמו שחבריי נהגו לכנות את זה." אני מחייכת.

"מדעי הדשא?" הוא צוחק.

"כן. בישראל, לצערי, נשים עם תואר ראשון כמו שלי יכולות מקסימום להיות מזכירות. אז כבר עדיף לשבת ולהשתזף על הדשא במקום ללמוד." אני רצינית כי זה מרגיז. למה אישה צריכה פרוטקציה או דוקטורט וארבעים שנות ניסיון כדי לקבל תפקיד ראוי?

"זה אותו הדבר בכל העולם." זה לא בדיוק מעודד אותי.

"אז מה את חושבת על מיאמי?" הוא משנה נושא.

"בינתיים הייתי בבית שלכם ובפארקים. אני לא ממש מכירה את העיר." אני לא בדיוק יוצאת מהבית ומטיילת בעיר הגדולה.

"מה את עושה מחר?" מחר יום ראשון. זה היום החופשי שלי והאמת היא שלא חשבתי איך להעביר אותו. בשבוע שעבר בזבזתי את כל היום כאן בבריכה.

"אני באמת לא יודעת." אני כנה.

"את רוצה שאני אעשה לך סיור קצר בעיר?" זה מפתיע.

"חשבתי שאתה נשאר עם קלרה." ימי ראשון הם של דניאל, הוא מבלה אותם עם אמו.

"לא. אבל אל תדאגי, סונה תשגיח עליה מחר."

"אם כך, אני אשמח לסיור בעיר." אני לא מצליחה להסתיר את התלהבותי.

"השארת חבר בבית?" ברחתי מזה שאהבתי ולא, אין לי חבר.

"לא." אני עונה בטון החלטי. אני לא בטוחה שנוח לי עם שאלות מהסוג הזה, אני לא מתכוונת להיפתח לפני דניאל. אנחנו בקושי מכירים.

"הבנתי שאת כאן לשלושה חודשים. את ממשיכה מכאן לטייל?" ממש! אני. לטייל. המקום היחיד שאני חוזרת אליו זה החור שממנו ברחתי, ובתקווה שלא יזכרו לי את איך שהתנהגתי.

"אני לא בטוחה מה אעשה." שקר לבן.

"מחר בבוקר, אם כן." הוא מחייך אליי ונעמד. "ארוחת בוקר נאכל בחוץ," הוא קובע והולך. סיור כולל ארוחת בוקר עם בחור חמוד. לא רע, או שאולי בעצם כן. נטע, להירגע ומיד, הוא הבן של קלרה ולכן רוצה להכיר אותך. תפסיקי לדמיין דברים שלא שם, תפסיקי ליצור לעצמך מלכודות בסגנון העבר.