נינוחות

מה הם בעצם חיים? משהו שלפעמים חשים בו בצורה אינטנסיבית, ולפעמים לא חשים בו כלל. לפעמים הכול אותו דבר, לפעמים לא. לפעמים הם מגוונים מאוד, לפעמים שגרתיים. הם מביאים תשוקות ואושר וגם כאב ואומללות, ואיש אינו יודע איך נעשית החלוקה. הם דוחקים באדם לרצות מגע ויחסים, ואחר כך גורמים לו לברוח מהם. הם תובעים ממנו לפעול מתוך מחשבה, אבל אחר כך בכל זאת גורמים לו להיגרר בבלי דעת. קוטביות היא תכונה מהותית של החיים: הם נעים בין קטבים מנוגדים כמו שמחה וכעס, פחד ותקווה, געגועים ואכזבה. ובין התהוות לדעיכה, מה שכבר מזמן נחשב כגורל שאין ממנו מנוס. כל הזמן מתהווה משהו, ומשהו אחר דועך וחולף. כל התהוות מלווה בדעיכה וכל דעיכה מלווה בהתהוות, גם ההזדקנות. אבל בעולם המודרני מוטל ספק בתכונה הבסיסית הזאת שהיא הקוטביות. איך אפשר ללמוד להתייחס אליה שוב בנינוחות?

טוב נעשה אם נעביר את תקופות החיים השונות לנגד עינינו ונבחן מה מייחד כל אחת מהן. הן דומות במקצת למהלך היום: יש כאלה שקופצים בבוקר מהמיטה ומייד נכנסים לפעולה, ואילו אחרים מתקשים בכך. לרוב שוררת אופוריה רבה לקראת היום שעודנו צעיר: יש המון זמן, המון אפשרויות פתוחות, אנחנו בשיא כוחנו, ששים להגשים את עצמנו בעבודה, מסדירים בקלות, על הדרך, את ענייני היומיום שלנו, ואז, בלי שנרגיש, מגיעה הפסקת הצהריים. אחר הצהריים שבא אחריה יכול להימתח לנצח. כבדות יורדת עלינו, עייפות משתקת את איברינו, ריקנות מפוהקת אופפת אותנו במפתיע. איך נעמוד בזה? אל נקודת האמצע של יום החיים פורצת לפתע ההכרה שהיום עומד להסתיים ועדיין יש כל כך הרבה דברים לעשות. לא להיבהל. אחרי ארוחת הערב עוד עומדת לרשותנו שארית היום. מה שחשוב עכשיו זה לדבר עם בני המשפחה, עם חברים, עם מכרים, עד שתרד עלינו עייפות ותיקח אותנו אל השינה.

כך, פחות או יותר, מאורגנות תקופות החיים, גם אם הן שונות מאוד מאדם לאדם וגם אם אפשר לתארן בצורה מדויקת ועדינה יותר. כצעד ראשון לנינוחות נקצה להן את הזמן שהן ממילא תובעות לעצמן. הרבע הראשון של החיים מתאים לשעות הבוקר המוקדמות: גם אם הקימה קשה, בשנותיו ובעשוריו הראשונים עומדות בפני האדם הצעיר אינספור אפשרויות: הוא יכול להיות כל מה שירצה, הוא יכול להרגיש אלמותי במרחב האינסופי של אפשרויות, לשוטט במרחב הזה באמצעות משחק, התנסות ולמידה. החיים בשלב זה מתאפיינים בתחושה חזקה של אופקים פתוחים, זהו זמן שבו הכול אפשרי. בזמן הזה, ״אני יכול״ פירושו: הייתי יכול לו רק רציתי.

ההזדקנות מתחילה בראשית החיים, בלתי מורגשת כמעט לעיתים, ואחר כך בקפיצות, שלא קל לשלוט בהן כשהן קורות בהפתעה. כולם מזדקנים עוד ברחם האם בלי להבחין בכך. ילד בן שלוש רוצה להיות בן שש, בן השש רוצה להיות בן שתים־עשרה ובן השתים־עשרה רוצה להיות סוף־סוף בן שמונה־עשרה. עם קשיי גיל ההתבגרות נחווית לראשונה ההזדקנות בצורה שונה. ילדים להוטים שדברים יקרו כבר, ואילו מתבגרים חשים שהכול קורה מהר מדי. אין הרבה מקום לנינוחות בשלב זה. אחדים יודעים כבר בשלב זה בדיוק מה הם רוצים ואצה להם הדרך. אחרים עדיין מחפשים, וכבר בנקודה זו מבקשים לפנות אחורה: ״אני פוחדת להתבגר,״ אומרת לי בחורה בת עשרים. בסופו של דבר תקופת ההתבגרות גולשת בטבעיות למשבר קיומי גדול. אכזבות ראשונות בניסיון לממש דברים במערכות יחסים וביוזמות אישיות גורמות למשבר רבע החיים.

דברים רבים קורים ברבע הראשון. זוהי תקופה עשירה בהתנסויות, וכל החוויות שנחוו בה משמשות אותנו בהמשך החיים. המעבר לרבע השני של החיים קורה בלי שנרגיש, ורק לקראת שעות הבוקר המאוחרות, סביב יום הולדת שלושים, אנו קולטים פתאום שהאופק לא יישאר פתוח לנצח כפי שהאמנו עד כה. ההבנה הזאת אינה מבשילה בשנה או בתאריך מוגדרים. טווח הזמן שבו היא מתרחשת רחב, אבל בפעם הראשונה עולה השאלה: אילו תוכניות עוד אפשר יהיה לממש?

הזמן דוחק כשמדובר בתוכניות ארוכות טווח, להקים משפחה, למשל, או להשיג יעדים מקצועיים. עוד יותר מהלחץ החיצוני, פועל עלינו הלחץ הפנימי להחליט סוף־סוף, ולעבוד על הקשר שלנו עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם לטובת הגשמת הרעיונות והיעדים שלנו, אם אנחנו רוצים שמשהו מכל זה באמת יתגשם אי־פעם. סימן היכר של התקופה הזו הוא הפרידה מצורת האיווי ״הייתי יכול לו רציתי״, ובמקומה העמדה למבחן של ״מה אני יכול באמת״. ״אני יכול״ פירושו כעת לבצע, אבל ממש, את הדבר, גם אם זה לוקח זמן רב וכרוך בקשיים גדולים. ההתלהבות מהעשייה גוברת על ההתשה האפשרית של כוחותינו. התחושה החזקה שאנו ניצבים באמצע החיים, לחוצים, אבל מלאי כוח ובלתי מנוצחים, עוזרת לשכוח את ההתקדמות בגיל.

בתנופה גדולה חוצים אפוא בני הארבעים והחמישים את אמצע היום, את קו מחצית החיים, תלוי איך מחשבים את תוחלת החיים, והרי בעידן המודרני (כך בראשית המאה ה־21) אין זה בלתי סביר להגיע לגיל שמונים, תשעים או אפילו מאה. מעתה ואילך ילך ויקטן מספר השנים הבאות לעומת מספר השנים החולפות. הגיל עוקב אחרינו כמו סטוקר שאינו מציית לשום צו הרחקה, ולכן גם אין טעם להגיש נגדו תלונה. התאמת הגוף, הנפש והרוח לתקופת החיים החדשה כרוכה בקשיים שמזכירים את מצוקות גיל ההתבגרות וכמוהן יכולים להימשך שנים. בתקופה זו שתחושת החיים בה דומה לשובע אחרי ארוחת צהריים עשירה, המלווה בכבדות כלשהי, זה מופיע כמו הלם. בתקופת חיים זו נינוחות אפשרית רק כשיש נכונות גדולה להניח לתהליך לקרות.

במהלך משבר אמצע החיים ושנות המעבר משתנה הפרספקטיבה על החיים מהקצה אל הקצה: החיים שהיו במשך זמן רב פרוספקטיביים, פונים קדימה, אל העתיד (״איזו צורה תהיה לחיים שלי? מה אני רוצה להשיג ומה אני יכול לעשות לשם כך?״) הופכים אט־אט לרטרוספקטיביים. מה שמלפנים הולך ומצטמצם, וכעת הפנייה היא אל העבר (״איך עברו עליי חיי? מה עשיתי עד כה? מה השגתי?״)

אם בשנים הצעירות שלנו לא התעניינו בהזדקנות, בגסיסה ובמוות, הרי שכעת עולה המחשבה עליהם כמו מעצמה, אם לא דוחים ומדחיקים אותה בכוח. מצבי החיים האישיים משתנים והחוויות הגופניות והנפשיות החדשות שלנו משפיעות מיידית על הדרך שבה אנחנו רואים את החיים ואת העולם. אנשים כבולים לדרך הראייה שלהם, מושפעים ממצבם ומסביבת העבודה שלהם, מהחוויות וממערכות היחסים שלהם. הראייה הזאת דומיננטית כל כך שקשה לנו לתאר לעצמנו אפשרות אחרת, שונה ממנה. גם כשמתאפשר לנו לראות דרך עיניים של אחרים, צעירים או מבוגרים מאיתנו, בכל זאת תהיה זו הראייה שלהם ולא שלנו. פרספקטיבה חדשה נוצרת כעת ומציגה את קודמתה כמיושנת. אבל גם היא מוגבלת, היא תואמת לחיים אחרים ולחשיבה אחרת. הידיעה בדבר קץ החיים גדלה, אך היא נותרת תיאורטית מאוד שכן הקץ הזה עדיין רחוק על פי רוב.