ניסיון נוסף

אור הירח הציף את המלון שניצב בראש ההר והעניק לו איזו איכות מסתורית, לא ארצית. מזווית מסוימת הוא נראה מפתה, מזמין, אבל מזווית הראייה של צ'רלי, הצללים שהוא הטיל העידו על סכנה. אור הירח לא היה אמור להיות כסוף. הוא היה צריך להיות אדום כדם.

אבל זה לא היה הזמן לחששות דמיוניים. היא היתה פה לצורך מטרה אחת – מטרה אחת בלבד.

אחרי ששאפה נשימה עמוקה לחזק את נפשה, היא חיכתה עד שהמחסום יתרומם, ואז המשיכה בנהיגה והחנתה את המכונית במגרש החניה הראשי. איש לא מיהר להחנות את הפיאט 500 הקטנה שלה באחת מהחניות השמורות, אלה היו מלאות במכוניות פרארי, למבורגיני, מזארטי וכיוצא בזה.

מוזיקת אמביינט רכה קיבלה את פניה בהיכנסה אל הלובי רחב הידיים. אורחי המלון ישבו במיטב מחלצותיהם בפינות ישיבה נוחות כשהם לוגמים משקאות של לפני או אחרי ארוחת הערב. היא נמנעה מליצור קשר עין עם מישהו. כל כוונתה היתה לחמוק בלי הפרעה אל אולם האירועים שבקצה המרוחק של הלובי.

ככל שהתקרבה אל מחוז חפצה כך הלכה וגברה העוצמה של הלמות לבה. ובהגיעה אל פתח האולם, הפעימות שבתוכה היו רמות מספיק כדי להטביע את מוזיקת האמביינט המתנגנת באוויר.

איש גדול ממדים צץ לפניה ומנע בגופו את כניסתה אל האולם.

"ההזמנה שלך, בבקשה," הוא אמר בהושיטו קדימה את ידו.

"בעלי הקדים והגיע לפני," היא השיבה בספרדית מהוססת. היא התגוררה חמש שנים במדינה, אבל רק לאחרונה היא החלה להרגיש שהיא משתלטת ממש על השפה. היא דאגה לשאת עמה תמיד בתיק את השיחון האנגלי-ספרדי, לכל מקרה. "הוא בוודאי עדכן אתכם בנוגע להגעה שלי," היא שיקרה.

"בעלך?"

צ'רלי שלחה את ידה אל התיק הכסוף שנשאה, שלפה מתוכו את הדרכון שלה והושיטה לו אותו. "ראול קאסורלה." היא תיארה לעצמה איך מי שעומד להפוך בקרוב לגרוש שלה היה מתנהג אילו היה נמצא בסיטואציה הזאת, והשתדלה לאמץ לעצמה מקצת מהיהירות הגאה שלו. היא הרימה את הטלפון שלה. "אתה רוצה שאתקשר אליו כדי שהוא יבוא לאשר את זהותי?"

היא יכלה לראות איך שומר הסף מתחבט בינו לבין עצמו מה לעשות. לא היה לה ספק שהוא זה שלקח בעצמו את ההזמנה מידו של ראול בהיכנסו. לא היה לה גם שום ספק שהוא זוכר את דוגמנית ההלבשה התחתונה, בעלת השיער האדמוני הלוהט, שהוא ראה תלויה על זרועו של ראול.

רק לחשוב על דוגמנית ההלבשה התחתונה הזאת...

מגוון של רגשות מרירים גרמו לבטנה של צ'רלי להתהפך, בדיוק כמו שהיא התהפכה לפני שבועיים כשהתצלום של הזוג המאושר הופיע על העמוד הראשון של אחד הירחונים הפופולריים ביותר בספרד. ראול נראה בו כמו החתול שליקק את קערת השמנת עד לטיפה האחרונה, מה שצ'רלי הניחה שלא היה בכלל מפתיע. מבחינה פיזית, ג'סיקה היתה פשוט מושלמת.

צ'רלי תיארה לעצמה שהדוגמנית הזאת לא היתה המאהבת הראשונה שלו מאז שהיא עזבה אותו, היא רק היתה הראשונה שבקיומה הוא הודה בפומבי.

עם מי הוא יוצא זה ממש לא העסק שלה, היא שבה והזכירה לעצמה. בעוד כמה שבועות כבר ייכנסו גירושיהם לתוקף, והוא יהיה חופשי כציפור.

היא שאפה עמוקות ונעצה את עיניה בעומד מולה, מחווה קטנה שהיא ראתה את ראול מראה לא פעם במטרה לבטא את מורת רוחו ממצבים שאליהם הוא נקלע. "אולי תעדיף למצוא אותו בעצמך ולברר איתו מי אני?"

היא הבינה שמילותיה עשו את שלהן כשהשומר הניח את ידו על ידית הדלת כדי לפתוח אותה לפניה. מי בדיוק האיש שירצה לחפש את ראול קאסורלה, אחד האנשים העשירים ביותר בספרד, באמצע מסיבה של החברה הגבוהה כדי לשאול אותו אם אישה שנושאת את שמו היא באמת אשתו?

"תיהני מהמסיבה," הוא אמר בפתחו את הדלת.

באולם האירועים של מלון גארסיה בברצלונה היה ריכוז גדול של זוהר ושל כסף ושפע של גופות חטובים. בניגוד למוזיקת הג'אז הקלילה של הלובי, כאן היה כבר די-ג'יי. מוזיקת הריקודים שהושמעה היתה פופולרית והרטיטה את הרצפה מתחת לכפות רגליה הכואבות ממילא. כמעט שנתיים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה נעלה עקבים, וכל העצמות הקטנות בכפות רגליה הביעו את מחאתן.

מלצרים ומלצריות, חמושים במגשי שמפניה ומתאבנים, הסתובבו בין האורחים בלי להפריע, אך עברו קרוב מספיק אל צ'רלי כדי לאפשר לה לחטוף גביע של שמפניה ולרוקן אותו בלגימה אחת.

בסקרה את האולם היא הבחינה בעיניים סקרניות שבוחנות אותה, ונדמה היה לה שהיא מסוגלת אפילו לשמוע את הלחישות, "האם ייתכן שזוהי שארלוט...?"

היא התעלמה מהם ומיקדה את מבטה בדלתות הכפולות הפתוחות שהובילו אל הגנים המפוארים ואל הרוח הלילית החמימה והמבושמת ששררה בחוץ.

האורחים הרבים שמילאו את הגן ישבו על כיסאות ברזל מפורזלים ליד שפע השולחנות הקטנים שהיו מפוזרים ברחבי המדשאה. אנשים שוחחו, עישנו, התנשקו...

לבה האיץ את דהירתו כשעיניה הבחינו בגבר הגבוה והשרירי שניצב בקצה המרוחק, גבו מופנה אליה, ידו מונחת בכיסו. הוא היה שקוע בשיחה עם איזה גבר אחר שהיא לא הכירה. בשולחן הסמוך להם ישבו שתי נשים ושוחחו ביניהן. האדמונית מבין השתיים ינקה ארוכות מהסיגריה שלה.

ראול שונא עישון, היא חשבה לעצמה בעליבות.

לרגע נורא אחד נדמה היה לה שהיא עומדת בפני התקף בחילה.

היא לא הספיקה לעשות יותר מצעד, והוא כבר סובב את ראשו, כאילו הרגיש בעיניים שהיו נעוצות בגבו.

הוא הטה קמעה את פניו לכיוונה, ואז שב והסתובב אל הגבר שאיתו הוא דיבר, והמשיך בשיחתו.

כשהיא אוזרת מספיק אומץ, צ'רלי החלה לצעוד קדימה. היא הספיקה לעשות רק כמה צעדים לפני שהוא שב והפנה את ראשו. הפעם עיניו התמקדו בה.

הוא סובב את מלוא גופו כשהוא פונה לכיוונה.

בהתקרבה אליו, הוא נהפך ליותר מסתם דמות במרחק. עם כל צעד שלה הוא כאילו גדל והתרחב, נעשה מוצק יותר. נעשה ראול.

הוא היה יפה-תואר, כמו שהיה חקוק בזיכרונה המענה.

היא שמה לב במעומעם לכך ששערו הכהה היה מסופר קצר יותר, עניבת הפרפר השחורה שלו משוחררת סביב צווארו, וחליפתו המחוייטת בשלמות חובקת את מותניו הצרים.

עם הגעתה אל השולחן, הקולות בין בני-שיחו נדמו. היא יכלה לחוש במיוחד במבטה של האדמונית שהעמיק לחדור לתוכה.

"שלום, ראול," אמרה לו צ'רלי חרש, והכעס שהניע אותה להתפרץ בלי הזמנה למסיבה הזאת נגוז בראותה את הפנים שהיא ראתה בפעם האחרונה לפני כמעט שנתיים.

אם הופעתה שם הפתיעה אותו, הוא היטיב מאוד להסתיר את זה. הוא היה מסוגל תמיד להסתיר היטב את רגשותיו, חוץ מאשר בחדר המיטות...

"שארלוט," הוא אמר וגחן קדימה כדי להצמיד נשיקות לשתי לחייה. "איזה תענוג בלתי צפוי."

אלה היו המילים שהוא אמר בפיו, אך עיניו סיפרו סיפור אחר לחלוטין. למרות הדגדוג שנותר בלחייה, במקומות שבהם שפתיו פגשו את עורה, היא יכלה לחוש באש הניתזת מבין השפתיים הללו.

כשהוא שב ודיבר, היא הצליחה להבחין גם במתיחות של מיתרי הקול שלו. "סלחו לי, אנדרס, גבירותיי." ואחרי מילות הפרידה המנומסות הללו, הוא הוביל אותה משם כשהוא נוטל שליטה על זרועה וסוגר עליה חזק מספיק כדי למנוע מצ'רלי כל ניסיון להימלט, אך לא חזק עד כדי כך שזה יכאיב לה.

עיניים עקבו אחריהם בצעדם בשקט אל פינה מרוחקת של הגן, מקום שבו ספסלים דיסקרטיים הוצבו בין ערוגות פרחים בשביל האוהבים שירצו להתבודד. עם כל צעד שהיא עשתה, צ'רלי אילצה את מוחה להתרכז, לזכור את המילים שהיא למדה בעל פה במשך כל היום.

אלא שכאן, במחיצתו, זה היה פי אלף יותר קשה מכפי שהיא יכלה להעלות בדמיונה.

בפעם האחרונה שהיא ראתה את בעלה, שניהם צרחו זה על זה; שנאה וזעם התעופפו ביניהם כמו זיקוקין די נור, התפוצצו במפץ אחד גדול מאוד. היא עזבה באותו ערב ולא שבה לראות אותו מאז.

היא היתה בטוחה שכל הכאב והכעס מאותו ערב, ומכל מה שהוביל אליו, התפוגגו כבר, שהיא התגברה על כל זה והמשיכה הלאה בחייה. תחושת מערבולת הרגשות הזאת, השבה ומתעוררת בקרבה, הפחידה אותה יותר מכל דבר שהיא חוותה מאז אותו לילה.

היא יכלה לראות שגם הוא מתאמץ למשול בכעסו, על פי הרמזים העדינים שרק מי שחייתה במחיצתו לאורך זמן היתה יכולה לזהות. מישהי כמו רעייתו.

רק אחרי שהם יצאו משדה הראייה של כל שאר האורחים, כשהיו מוסתרים מאחורי עץ דובדבן עמוס פירות, הוא שמט סוף-סוף את זרועה ונעץ בה מבט רושף. "מה את עושה כאן, שארלוט?"

"באתי לדבר איתך."

"את זה הבנתי בעצמי. השאלה היא למה התפלחת למסיבה הזאת אחרי שהבהרתי לך היטב שאין לי שום רצון לראות אותך?"

המילים שלו הִדהדו כמו סטירה על פניה. הן צרבו בדיוק כמו סירובו לענות לשיחות הטלפון שלה, ובדיוק כמו הביטול שלו את פגישתם המתוכננת, שעה בדיוק אחרי שהעוזרת האישית שלו רשמה אותה ביומנו. צ'רלי שמעה את הבושה הנוראית בקולה של אווה שהתקשרה לבשר לה את הבשורה הלא נעימה.

"אני זקוקה לעזרתך," היא אמרה לו במשיכת כתף של חוסר ישע, כשהיא מביטה אל תוך עיני התכלת שפעם היא כל כך העריצה. בפעם הראשונה שהעיניים הללו הבחינו בה, היא הרגישה כאילו לבה מתרחב מספיק כדי להכיל את כל גופה. עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים המלאות, הלסת המוצקה...

היא מצמצה והפנתה את מבטה הצידה. גבריותו העזה של ראול, שגבלה ממש ביופי צרוף, כבר הצליחה לגרום בעבר למוחה להפוך לעיסה חסרת תועלת. היא היתה חייבת לשמור על ראש צלול, לא לצלול חמש שנים אחורה אל התקופה שבה הליבידו שלה הוא שהוביל את תהליך קבלת ההחלטות שלה. זאת היתה ההזדמנות האחת והיחידה שלה לשכנע אותו לסייע לה. "האם קיבלת את המכתב שלי עם הדו"ח הפיננסי שצירפתי אליו?"

צליל של מיאוס בקע מגרונו. "את מתכוונת למכתב קיבוץ הנדבות שלך שהגיע אלי לפני כמה ימים?"

היא שפשפה את עיניה, ומיד הצטערה שעשתה זאת. היא הקדישה שעות לאיפור שלה, בהיותה לגמרי לא מתורגלת אחרי שלא התאפרה כבר לפחות שנתיים, ועכשיו, במחי יד כועסת אחת, היא כנראה הרסה את זה. אבל היא היתה צריכה להתאים את הופעתה לדרישות התפקיד, לא רק כדי להצליח להשתחל למסיבה הזאת, אלא גם כדי לשכנע את ראול לקחת ברצינות את תחינתה. הלא הדימוי הוא הדבר החשוב ביותר לפרוד שלה. לא משנה מה מתרחש מאחורי דלתות סגורות, הפרצוף שמראים בפומבי חייב להיות מושלם.

"נו, אז קראת אותו?"

ראול העיף מבט אחד בכתב היד הילדותי על המעטפה וידע מי השולחת. כתב היד של צ'רלי היה לא מפותח, כאילו שהיא נתקעה בגיל שתים-עשרה.

פתאום עלה בדעתו שכתב היד שלה היה משהו שבו היא התביישה תמיד. כנראה היא היתה ממש נואשת ברצונה ליצור איתו קשר אם היא השתמשה באמצעי הזה.

בזמנו, כשהוא קיבל את המכתב שלה, הוא בכלל לא חשב כך. המראה של אותו כתב יד הלם אז בכוח ישר בשיפולי בטנו, עורר בו רגשות רבים כל כך שהוא מיהר למעוך את המעטפה לכדור הדוק ולהטיח אותו בקיר. לפחות שעה עברה לפני שהוא הרים את המעטפה המעוכה והביט בתוכן מכתבה. הוא הגיע בקושי אל שליש המכתב לפני ששב וקימט אותו בחזרה. הדו"ח הפיננסי – והוא השתמש במונח בצורה מאוד רופפת – נזרק ישר אל ערימת הניירות לגריסה.

"קראתי מספיק כדי להבין שאת רוצה עוד כסף." הוא העביר עשרה מיליון אירו אל חשבון הבנק שלה זמן לא רב אחרי עזיבתה, בתור תזכורת לכל מה שהיא הותירה מאחור. הוא בהחלט היה בטוח שהיא תחזור אליו על ארבע, עד שכעבור שנה, מסמכי הגירושין נחתו על מפתנו.

אבל כנראה המיליונים הללו התפוגגו כעת, והנה היא לפניו, לבושה במיטב מחלצותיה, בניסיון להניח את ידיה התאוותניות על עוד מכספו.

"אני לא מעוניינת בכסף שלך. קראת את החלק בנוגע למעון היום של פּוֹקוֹ ריוֹ?"

"כן." עד לשם הוא הצליח להגיע לפני שהמילים החלו להיטשטש לפני עיניו.

מעון היום של פּוֹקוֹ ריוֹ. חמש המילים הללו היו הסיבה לכך שידיו שבו וקימטו את המכתב לכדי כדור נייר הדוק. הלו סירובה של אשתו ללדת לו ילד הוא מה שהרג את הנישואים שלהם.

הוא הזרים בלי סוף ממון למיזמים העסקיים הכושלים שלה, ועכשיו יש לה את החוצפה לבוא ולבקש ממנו כסף למימון עוד עסק שלה, ועוד אחד כזה שקשור לילדים אחרי שבמשך שלוש שנים היא משכה אותו באף עם הבטחה להעניק לו ילד משלו.

מעולם הוא לא חשב שהיא סדיסטית.

"אם כך אתה יודע עד כמה זה חשוב. מצאתי את המיקום האידיאלי, אבל הבעלים לא יוכל לשמור לי בלי סוף את הבניין. או שאשלים את הרכישה בתוך חודש, או שהוא יבטל את העסקה. אנא, ראול, אין לי די זמן למצוא מקום אחר. נותרו לנו ארבעה חודשים עד שיעיפו אותנו מהבניין הנוכחי שלנו ו – "

"כל זה ממש לא נוגע אלי. זאת הבעיה שלך."

"אבל הזמן הולך ואוזל! המקום שמצאתי הוא ממש מושלם. החצר ענקית, וברגע שיושלמו כל עבודות השיפוצים, הבניין עצמו יהיה פי אלף טוב יותר מזה שיש לנו כעת, וגם נוכל להכפיל את מספר הילדים."

"כמו שאמרתי, זאת הבעיה שלך, לא שלי."

"אבל בלעדיך לא אצליח להשיג את שארית הסכום הנדרש למימון. ניסיתי כבר הכול..."

"אז תנסי להתאמץ יותר. אולי הפעם תצליחי סוף-סוף לדבוק עד הסוף במשהו, ולא תתייאשי באמצע."

היא צימקה את לחייה לשמע האמת שהוא הטיח בה, אך מבטה פגש את מבטו ולא נרתע ממנו. "הפעם לא אוותר. אני לא יכולה. אבל אף אחד לא מוכן להשקיע."

"אז או שהתכנית העסקית שלך דורשת שיפור, או שאת צריכה לשנות את הרזומה שלך. אולי כדאי לך לשקול להחליף את האמת בקצת שקרים, בתקווה שאיש לא יטרח לבדוק את אמיתות הפרטים." הוא נסוג לאחור ונד בראשו. "הקדשתי לך מספיק מזמני – בת הלוויה שלי כבר מרגישה בוודאי זנוחה. אני בטוח שתוכלי למצוא את הדרך החוצה בכוחות עצמך."

היא החווירה לשמע האזכור של בת הלוויה שלו.

הוא ציפה לחוש תחושת סיפוק, אלא שהדבר היחידי שהוא הרגיש היה דומה לאשמה, אם כי על מה בדיוק יש לו לחוש אשמה, הוא לא היה מסוגל להבין. צ'רלי היא זאת שעזבה אותו. אחרי שלוש שנים שבהן הוא הרעיף עליה מהונו, עזר לה לשפר את עצמה, תמך בה, העניק לה כל מה שהיא רצתה... היא סירבה להעניק לו ילד.

אחרי שלוש שנים שבהן היא הוליכה אותו שולל בהבטחה שיהיה להם ילד, היא הודתה לבסוף באמת. היא בכלל לא מעונינת ללדת לו תינוק.

כל נישואיהם היו שקר אחד גדול, והצטמצמו לכלל קדירה רותחת של האשמות ושנאה.

ועכשיו עוד יש לה אומץ לבקש את עזרתו.

ועם זאת, בהביטו בה כעת, כשעורה חיוור כמו שיש צחור, באורו של הירח, ראול היה חייב לאגרף את ידיו בכוח ולהצמידן אל צדי גופו כדי למנוע אותן מלהישלח אליה, לגעת בה.

הפעם הראשונה שהוא פגש אותה היתה מיד אחרי שהוא קיבל את הניהול של רשת מלונות קאסורלה, העסק המשפחתי שאותו ניהל אביו עד שלקה בשבץ קשה. למרות שהיה לו עסק נפרד שהוא ניהל בהצלחה רבה, ראול לקח על עצמו את עול הניהול של העסק המשפחתי. השבץ הותיר את אביו משותק ולא מסוגל לדבר, אך הוא הצליח לבטא היטב את סלידתו מהמצב שאליו הוא נקלע. ראול ידע היטב שמה שהציק לאביו היתה העובדה שהוא זה שקיבל את ניהול העסק יותר מאשר אי-הנוחות הפיזית. והוא ידע גם כמה אביו סולד מהצלחתו להוביל את העסק מאז שקיבל את השליטה עליו.

אז, כשזה קרה, הוא היה במיורקה כדי לבחון את התנהלות המלון של רשת קאסורלה באי, כמו שעשה בהמשך בכל שאר המלונות. המלון במיורקה היה שונה באופן ברור מכל שאר המלונות של הרשת מאחר שהוא הפך במהלך השנים למלון משפחתי, להבדיל מכל שאר המלונות של הרשת שנודעו כאתרי נופש יוקרתיים. צ'רלי הועסקה על ידי חברה ספרדית שסיפקה שירותי בידור למלון, בתור אחת המשתתפות במופעים.

הוא הבחין בה לראשונה מאוחר בערב כשהיא עזבה את המלון, לבושה במכנסיים קצרים, בגופייה בוהקת ובכפכפי גומי, כששערה הבלונדיני-דבש גולש על כתפיה.

היא צחקה על משהו שאמר אחד מידידיה, צחוק גרוני, עמוק, נטול כל עכבות, שהעלה חיוך על שפתיו. הוא שב והבחין בה למחרת בערב. היא היתה על הבמה, ניהלה שעשועון בהשתתפותו של הקהל. היא היתה מצחיקה ומלאת אנרגיה, והצליחה לרתק את הצופים, מבוגרים כצעירים. הוא חיפש אותה אחרי תום המופע, ופגש בה רגע לפני שעמדה להצטרף אל עמיתיה כדי לבלות את שארית הערב בחוצות העיר. הוא לא נדרש למאמץ גדול מדי כדי לגרום לה לשנות את התכניות ולהצטרף אליו במקום לצאת איתם.

מבחינת ההופעה החיצונית, היא לא היתה יכולה להיראות שונה יותר מכפי שנראתה כעת, בשמלתה האדומה, הצמודה, היקרה מאוד, עם המחשוף המשתפל שהציג לראווה את תפיחת שדיה הצחורים, ועם נעלי העקב האדומות, התואמות. מרגע שהיא קיבלה גישה אל חשבון הבנק שלו, הסגנון שלה השתנה בצורה דרמטית, המלתחה שלה התמלאה לפתע בשלל בגדי מעצבים יוקרתיים.

הערב, שערה הארוך היה צבוע בגוון בלונדיני חמים, אך לא היה לו שום ספק שבתוך כמה שבועות, צבעו כבר יהיה שונה לחלוטין. צבע שערה השתנה בתדירות גבוהה יותר אפילו מהבחירות הרבות בקריירה התזזיתיות שלה.

עיניה הירוקות, המאופרות בצורה מושלמת, מצמצו במהירות בעת שהיא משכה את שפתיה הנדיבות והידקה אותן בקו לבן. היא שלחה קדימה יד מתחננת, אך אז מיהרה להניח לה לצנוח. "אתה היחידי שיכול לעזור לי. הצלחתי למצוא סוף-סוף בנק שמוכן להשקיע בפרויקט שלי, אבל הם מוכנים לתת לי את שארית הסכום רק אם אתה תהיה ערב לי."

"מה ל...?" הוא בלע את הקללה שקפצה אל לשונו ונעץ בה מבט זועם בהתעלמו מהתחינה שניבטה מעיניה. "זה אפילו גרוע יותר מאשר לבקש ממני כסף. את מטורפת כנראה אם את חושבת שאני אערוב לאיזשהו מיזם עסקי שאת החלטת לצאת אליו. הרי בכל זאת, במהלך הנישואים שלנו זרקתי מיליוני אירו על המיזמים הכושלים שלך – "

מחשבה עלתה בדעתו. "למה שמנהל בנק ירצה שאני אשמש כערב שלך? הרי אנחנו פרודים כבר שנתיים. הגירושים שלנו, שאם עלי להזכירך, נולדו ביוזמתך, ייכנסו לתוקף בעוד שבועות אחדים."

שיניה ננעצו עמוק בשפתה התחתונה, והיא השפילה את מבטה בבושה ניכרת בהחלט. "אני..."

"מה כבר עשית?" הוא ידע היטב עד כמה אימפולסיבית היא אשתו. היא היתה עלולה לעשות כל דבר.

"אמרתי לו שחזרנו להיות ביחד."

"מה את עשית?"

היא פגשה את מבטו תוך רתיעה קטנה. "לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות, ואני..."

"תני לי לנסות להבין – את אמרת למנהל הבנק שחזרנו להיות ביחד רק כדי שהוא יסכים להשקיע במיזם הפסיכי האחרון שלך?"

"זה לא מיזם פסיכי," היא מחתה בלהט, והפגינה שמץ של התלהבות, לראשונה מאז כניסתה, בלי הזמנה, למסיבה הזאת. "בלי המימון הזה, לילדים הללו לא יהיה לאן ללכת."

"זאת לא הבעיה שלי." הכעס שבעבע בתוכו פרץ החוצה. "לא מעניין אותי אילו שקרים סיפרת, אני לא מעונין בשום קשר עם העניין הזה, או איתך. זה הבלגן שלך, וזאת האחריות שלך לנקות אותו. היי שלום."

הוא הותיר אותה עומדת שם, בפה פעור, והתרחק משם בצעדים גדולים. הוא לא הספיק להרחיק יותר מכמה מטרים, לפני שהיא קראה אחריו.

"עוד לא מאוחר מדי בשביל שאגיש תביעה לקבל נתח נכבד מכל ההון שלך, אתה יודע."

הוא נעצר בבת אחת.

עכשיו יצאה אל האור האמת שמאחורי הפגישה הזאת.

"גירושינו עדיין לא סוכמו. אני יכולה להתקשר ביום שני בבוקר אל עורך הדין שלי ולהגיד לו ששיניתי את דעתי, ושעכשיו אני כבר כן רוצה את ההסדר השמן שהוא אמר שהוא יכול להשיג לי."

אט-אט, הוא הסתובב אליה, לבו הולם, לבו בוער. היא מעִזה לאיים עליו?

איש לא מאיים עליו, ובוודאי לא אישה שחלקה את מיטתו במשך שלוש שנים וחלבה ממנו כל מה שעלה בידה להוציא לפני שנטשה אותו והסתלקה.

"בהחלט. תתקשרי אל עורך הדין שלך, ונכון, בית המשפט יכפה עלי כפי הנראה לתת לך חלק ממה שתבקשי. תמיד נהגתי בך בנדיבות – זאת היתה הבחירה שלך לא לקחת יותר ממה שכבר הענקתי לך." הוא היה קצת חשדן כשנודע לו שהיא לא מעוניינת לקבל עוד מהונו, מעבר לאותם עשרה מיליון אירו. נראה שהיא ראתה את כל האפסים בחשבון הבנק שלה, וחשבה לעצמה שזה יספיק לה לנצח. מפתיע בעצם שהכסף הזה החזיק מעמד עד עכשיו.

איכשהו הוא שב ומצא את עצמו ניצב לפניה, בלי שיזכור שהוא זז ממקומו.

"כל הליך שיפוטי כזה יימשך חודשים, אם לא שנים, כך שהכסף הזה יגיע מאוחר מדי כדי להציל את העסק האחרון הזה שלך." הוא הניח לעצמו לחייך בהתכופפו כדי להציב את פניו רק כמה סנטימטרים מפניה, כך שהיא תוכל לראות מקרוב את שפתיו ולעקוב אחר דבריו. "ובינתיים יהיה לך שפע של זמן בשביל לחשוב על חוסר התבונה של אורח החיים הראוותני שלך ועל התוצאות של השקרים שלך."

הפעם הוא הלך מבלי שהיא תקרא לו לשוב.

בהצטרפו בחזרה אל ידידיו, המראה של פניה ההמומות והכואבות העיק עליו ולא הרפה ממנו.

ג'סיקה, בת הלוויה שלו, הביטה בו במבט צונן תוך שהיא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה. "מה היה הקטע הזה?"

הוא הביט בה. הם יצאו יחדיו קרוב לחודש, הניסיון הראשון שלו בשדה הדייטים מאז הסתלקותה של צ'רלי.

ג'סיקה היתה גבוהה, אתלטית ויפה, וכיכבה בקביעות בראש רשימת הנשים המושכות ביותר בעולם. היא היתה שלווה, שקולה ומלאת ביטחון, ועל זרועו היא נראתה ממש נפלא.

צ'רלי היתה נמוכה ממנה בכמה סנטימטרים ובעלת קימורים מודגשים הרבה יותר. היא היתה חמה ואימפולסיבית, וצחוקה העניק תחושת חמימות. והיה לה ריח מרענן של וניל.

הוא עדיין היה מסוגל להריח אותה גם כעת.

"נו?" תבעה ג'סיקה כשהיא מועכת את הסיגריה שלה במאפרה סמוכה.

צ'רלי תמיד הריחה נפלא, בעיקר בבוקר, בקומם, כשריח הווניל הפך לריח מושק והתערבב בניחוח של התעלסותם הלילית.

הוא ממש שנא את הריח של העישון. מה הפלא שהוא ממש נרתע מלנשק את ג'סיקה?

משהו אדום חצה במהירות את זווית שדה הראייה שלו. הוא הפנה את ראשו כדי לראות את צ'רלי ממהרת להיכנס אל המלון. אפילו מהמרחק הזה הוא הצליח להבחין בעצב שניכר משפת הגוף שלה.

באלצו את עצמו לחייך אל ג'סיקה, הוא הוסיף להתעלם משאלתה. "עוד משקה אחד ואז נוכל להסתלק."

בלי לתת לה הזדמנות להשיב, הוא שב ופנה לכיוון המלון, אל אולם האירועים ההומה. וכשהוא מפלס לעצמו נתיב אל הבר, תוך התעלמות מהמלצרים וממגשי השמפניה שלהם – הוא היה זקוק למשקה הרבה יותר רציני – עיניו לא חדלו מלחפש את הדמות באדום, אך ללא הועיל.

צ'רלי הסתלקה.