ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון

מבוא

אני יושבת בקצה אולם הרצאות באוניברסיטה. זוהי תחילתו של שיעור פיזיקה והסטודנטים מתגודדים בקבוצות קטנות סביב הלוחות המחיקים המקיפים את האולם ומתכוננים לקראת ההתמודדות עם המשוואה של היום.

העבודה מתקדמת בצורה מקוטעת. המון מחיקות. הסטודנטים מתחילים להתווכח. אני רואה את בני בן התשע עומד בקדמת האולם ומפטפט עם המרצה. רמת התסכול בחדר עולה. לבסוף בני לוקח כיסא, גורר אותו אל אחד הלוחות ועולה עליו. גם כך עליו להתרומם על בהונותיו ולמתוח את זרועו גבוה ככל האפשר.

בשבילו, כמו בשביל יתר הסטודנטים בקורס הזה, זהו מפגש ראשון עם המשוואה הזאת. אבל הוא לא עוצר לרגע. המספרים זורמים מהמארקר שלו במהירות ובשטף. עד מהרה מסתכלים בו כל הנוכחים. הסטודנטים מהקבוצות האחרות מפסיקים לעבוד ונועצים את עיניהם בילד הקטן עם כובע הבייסבול המוסט לאחור. בני אינו מבחין בעיניהם הפעורות של הצופים, כי הוא שקוע כולו במספרים ובסמלים המתעופפים אל הלוח ואלה מצטברים במהירות בלתי אפשרית: חמש שורות, ואחר כך עשר, וחמש־עשרה, והם גולשים ועוברים אל הלוח המחיק של הקבוצה הסמוכה.

עד מהרה הוא מתחיל לדבר עם חברי קבוצתו, מצביע ומסביר ושואל שאלות מנחות כאילו היה מורה. אישה רצינית עם צמה צרפתית ניתקת מקבוצתה ומתקרבת להקשיב. בחור שחוח כתפיים מצטרף אליה, ומהנהן במרץ כשהוא תופס את העניין.

בתוך דקות מתגודדים כל הסטודנטים באודיטוריום סביב בני הקטן. כשהוא מצביע על תחבולה כלשהי שגילה במשוואה, הוא מתנודד בחדווה על בהונות רגליו. סטודנט מזוקן שואל משהו. אני מעיפה מבט במרצה הנשען אל הקיר וחיוך על פניו.

עכשיו, משהבינו את הבעיה, שבים הסטודנטים ומצטרפים לקבוצותיהם המקוריות וגם המארקרים שלהם מתחילים לנוע על הלוחות, אבל אין לטעות במתח שמשדרת שפת הגוף שלהם: בכל החדר הזה אין אדם אחד שאוהב את המשוואה כמו בני.

השיעור מסתיים והאודיטוריום מתרוקן. בני אוסף את המארקרים שלו ומשוחח בהתלהבות עם אחד הסטודנטים על משחק וידיאו חדש של האן־בי־איי ששניהם רוצים. כשהם עולים במדרגות לעברי, המרצה מתקרב אלי ומושיט לי יד.

״גברת בארנט, רציתי להגיד לך כמה אני נהנה מג׳ייק בשיעור שלי. אין ספק שהוא מצליח לדרבן את כל הסטודנטים — הם לא רגילים לתחרות כזאת. למען האמת, אני לא בטוח שגם אני אצליח להחזיק מעמד מולו!״

אני צוחקת איתו.

״אתה יודע,״ אני אומרת, ״תיארת פחות או יותר את סיפור חיי.״

שמי קריסטין בארנט, ובני ג׳ייק נחשב ילד פלא במתמטיקה ובמדעים. בגיל שמונה הוא התחיל להשתתף בקורסים ברמה אוניברסיטאית במתמטיקה, באסטרונומיה ובפיזיקה, ובגיל תשע הוא התקבל לאוניברסיטה.

זמן לא רב אחר כך הוא התחיל לעבוד על תיאוריה מקורית משלו בנושא היחסות. המשוואות היו ארוכות כל כך, שהן גלשו מהלוח המחיק הענקי שלו אל חלונות ביתנו. מכיוון שלא ידעתי איך לעזור לו, שאלתי אם ירצה להראות את העבודה שלו למישהו, ופיזיקאי נודע שאיתו התקשרתי בשמו של ג׳ייק הסכים בנדיבות לב לקרוא גרסה ראשונית של העבודה. הוא אישר שג׳ייק אכן עובד על תיאוריה מקורית, והוסיף שאם התיאוריה תתאמת, ג׳ייק יהיה מועמד ודאי לפרס נובל.

באותו קיץ, בגיל שתים־עשרה, קיבל ג׳ייק עבודה בתשלום כחוקר פיזיקה באוניברסיטה. זאת היתה עבודת הקיץ הראשונה שלו. כבר בשבוע השלישי לעבודתו הוא פתר בעיה פתוחה בתורת הסריגים. עבודתו פורסמה אחר כך בכתב־עת יוקרתי.

חודשים אחדים קודם לכן, באביב של אותה שנה, הופיעה כתבה קטנה בעיתון מקומי קטן על ארגון צדקה קטן שהקמתי עם בעלי מייקל. שלא כצפוי, הכתבה הזאת הביאה לפרסום כתבה על ג׳ייק בעיתון גדול יותר. עד מהרה החלו צוותי טלוויזיה להתמקם לפני הבית. הטלפון צילצל בלי הפסקה — אנשי קולנוע, תוכניות אירוח, ערוצי חדשות כלל־ארציים, סוכנויות טאלנטים, מו״לים, אוניברסיטאות עילית — וכל הכתבים והמפיקים השתוקקו לראיין את ג׳ייק.

כל זה היה מבלבל. אני יכולה לומר בכנות שבשעתו לא היה למייקל ולי מושג מה פשר העניין שרבים כל כך מגלים בבננו. ברור שידענו שג׳ייק חכם. הבנו שיש לו יכולות מפותחות מאוד במתמטיקה ובמדעים. ידענו גם שהעובדה שהוא לומד בקולג׳ היא לא עניין ״נורמלי״. אבל מייקל ואני התמקדנו דווקא בהישגים אחרים: העובדה שג׳ייק מחזיק בממוצע חבטות לא רע, שהוא חלק מקבוצת חברים בני גילו שאוהבים לשחק ״האלו: ריץ׳״ ולצפות יחד בסרטים במרתף הבית, וגם (אם כי הוא יהרוג אותי על שאני מספרת על כך) החבֵרה הראשונה שלו.

דווקא הדברים הללו בחייו של ג׳ייק נחשבו בעינינו הישגים יוצאי דופן במיוחד. ולכן היינו מבולבלים כל כך נוכח הסתערותם של אמצעי התקשורת על ביתנו. רק לאחר שוחחנו עם כמה מאותם כתבים, וקראנו את הסיפורים שהם כתבו או שמענו עליהם, התחלנו להבין עד כמה אנחנו מנותקים. למען האמת, רק אלומת אור עזה גילתה למייקל ולי שקו העלילה של חיינו עם בננו השתנה.

כי זאת לדעת: הדבר שאותם כתבים לא ידעו היה שמוחו של ג׳ייק יוצא דופן יותר מכפי שהם חשבו, והסיבה לכך היא העובדה שהמוח הזה כמעט אבד. כשנציגי התקשורת הופיעו על הדשא שלפני הבית, עדיין חיינו בתוך אבחנת האוטיזם שקיבל ג׳ייק בגיל שנתיים. באותם ימים עמדנו חסרי אונים וראינו את הפעוט התוסס והמבריק שלנו מפסיק בהדרגה לדבר ושוקע לנגד עינינו בעולם משלו. עד מהרה התחלפה הפרוגנוזה הקודרת בתחזית מבעיתה ממש. כשהיה ג׳ייק בן שלוש, קיוו המומחים כי כשיגיע לגיל שש־עשרה הוא יהיה מסוגל לקשור בעצמו את שרוכי נעליו.

הספר הזה מספר איך הגענו משם לכאן. זהו סיפור מסעה של אם עם בנה יוצא הדופן, אבל בשבילי זהו יותר מכול סיפור על כוחה של התקווה ועל האפשרויות המסחררות הנפתחות לפנינו כאשר אנחנו מצליחים לשמור על ראש פתוח ולומדים להתחבר אל הפוטנציאל האמיתי הטמון בכל ילד.