ניקה

כבר חמש שנים שאני נשואה לדנילו פריבקה האכזר. חשבתי שידעתי לקראת מה אני הולכת, אבל טעיתי. השנים האלה צילקו אותי, הותירו בי את אותותיהן. הן שינו אותי. איבדתי את עצמי. לא הייתה לי יכולת למרוד, לא אחרי שלא היה לי לאן ללכת, וידעתי שהוא עלול לנקום בי באמצעות פגיעה ביקרים לי. כל מה שעניין אותי היה לשרוד.

השגרה האיומה מעולם לא נעשתה נוחה, אך מי שמאלצת אותי להתעורר מהסיוט זו אחותי, לין, שגם החיים שלה מסתכמים בדיו על נייר, בהסכם שנחתם לטובת המאפיה, בערבוב דמים מקולל. זה הרגע שבו אני מצליחה להרים את עצמי לראשונה לאחר חמש שנים ולהילחם.

כשיצרתי קשר עם סרחיו אחרי כל הזמן הזה, הוא לא האמין. סיכנתי אותו, אבל לא הייתה לי ברירה. ביקשתי שלא ישאל שאלות, שיעזור לי פעם אחת אחרונה, והוא עזר. הוא לקח את הכסף שגנבתי מהכספות של דנילו ושל הדון וקנה בעזרתו זהויות בדויות לאחותי ולי.

עתה אנחנו במנוסה, בורחות מכל מה שהכרנו עד היום אל הלא נודע, משאירות מאחור כל שאי פעם ידענו.

"ליאה, הם יתפסו אותנו, אני בטוחה בזה, אני פשוט בטוחה." לין מתנשפת, רוכנת לפנים, ידיה על ברכיה. אני מנסה להיות חזקה עבורה ככל שאני יכולה. "אני לא מסוגלת עוד." היא מאמצת את שריריה, מזדקפת וממשיכה לרוץ.

הגב שלי כואב, רגליי מאיימות לקרוס. אנחנו רצות אל עבר האוטובוס, החמישי היום. עברו שתים־עשרה שעות ועשרים ושמונה דקות מאז ברחנו. אני שומעת אותה בוכה וליבי נמחץ. אני מצמידה לחזי את המסמכים המזויפים שסרחיו קנה עבורנו ועוצרת אותה. "לין, תסתכלי עליי." היא מרימה את עיניה המבריקות והאדומות אל פניי. "את מרגישה את הלחץ בחזה מחוסר אוויר?" היא נושמת עמוק ומשחררת לאט, החזה שלה רועד. "את מרגישה את הכאב הזה ברגליים אחרי הריצות המטורפות, אחרי העמידה הממושכת באוטובוס האחרון?" שפתיה רועדות. "זה מה שנקרא להרגיש חיה. אנחנו חיות, וכל עוד אנחנו בחיים, אנחנו יכולות לעשות הכול, את מבינה?" היא מהנהנת במהירות. "את מוכנה לנצח, הופ?" אני מוחה את דמעותיה, ומגייסת חיוך קטן כשאני מזכירה לה את שמה החדש.

"כן, ניקה. אני מוכנה." היא עוצמת את עיניה, מושכת בכף ידי ושבה לרוץ.