נישואים למיליארדר 2: מלכודת נישואים

 1

מגי ריאן הטתה את כוס המרגריטה אל שפתיה ולגמה לגימה ארוכה. חריפות מעקצצת התנגשה בטעם מלח, מתפוצצת על לשונה ובוערת בדמה. אבל לאט מדי, לרוע המזל. עדיין נותר בה שמץ שפיות כדי להטיל ספק במעשיה.

הספר בעל כריכת הבד הסגולה קרץ לה בלעג. היא לקחה אותו שוב, דפדפה בו בקוצר רוח והשליכה אותו חזרה על שולחן הזכוכית המעוצב. פשוט מגוחך. לחשי אהבה, בשם אלוהים. היא סירבה להידרדר לשפל כזה. כמובן, כשחברתה הטובה ביותר, אָלֶכְּסָה, הטילה לחש משלה, מגי תמכה בה ועודדה אותה בניסיונה למצוא את אהבת חייה.

אבל המקרה שלה היה שונה לגמרי.

מגי קיללה בשקט ובהתה החוצה מהחלון. אור ירח הסתנן מבעד לחרכי התריס העשוי מבמבוק אורגני. עוד ערב מבוזבז. עוד דייט נורא. השדים התעוררו בה, ולא היה מי שיילחם בהם כאן, עד שיעלה השחר.

למה היא אף פעם לא מצליחה להתחבר למישהו מהם? הבחור האחרון היה מקסים, אינטליגנטי ונינוח. היא ציפתה להרגיש חשמל באוויר, כשסוף סוף היה ביניהם מגע — או לפחות צמרמורת כלשהי של הבטחה. אבל היא לא הרגישה דבר. אפס מאופס. חוסר תחושה מוחלט מהמותניים ומטה. רק כאב עמום של ריקנות ושל כמיהה ל... יותר מזה.

ייאוש הציף אותה כמו גל שנשבר. הבהלה המוכרת הטביעה אותה, אבל מגי נאבקה בה והצליחה לעלות לפני השטח. שילכו כולם לעזאזל. היא לא מוכנה לעבור התקף חרדה במגרש הביתי שלה. מגי נאחזה ברוגז החשוף כמו בחגורת הצלה ונשמה נשימות עמוקות וסדורות.

התקפים מטופשים. היא תיעבה כדורים וסירבה לקחת אותם, משוכנעת שההתקפים יעברו מכוח רצונה בלבד. זה בטח סתם משבר מוקדם של אמצע החיים. הרי החיים שלה כמעט מושלמים.

היה לה את כל מה, שמרבית האנשים חולמים שיהיה להם. היא צילמה לפרנסתה דוגמנים משגעים לבושים בתחתונים בכל רחבי העולם. היא אהבה את הדירה האפנתית שלה, שלא דרשה שום תחזוקה. המטבח התהדר בכלים מפלדת אלחלד ובאריחי קרמיקה מבהיקים. מכונת האספרסו החדישה והמכונה להכנת מרגריטות היו הוכחה לחייה הכיפיים, כמו דמות מתוך ' סקס והעיר הגדולה'. שטיחים לבנים עבים ורהיטי עור תואמים הבהירו, שאין כאן ילדים והפגינו טעם משובח. היא עשתה מה שהתחשק לה, בזמן שהתחשק לה, וממש לא התנצלה על כך. היא הייתה מושכת, מסודרת כלכלית ובריאה, פרט להתקף חרדה מדי פעם. ובכל זאת, השאלה כרסמה בשולי תודעתה בעקשנות מציקה, הולכת וצומחת מיום ליום.

זה הכול?

מגי קמה ולבשה בכעס חלוק משי אדום, ואת רגליה תחבה לנעלי הבית הצמריריות התואמות עם קרני השדון המבצבצות מחלקן העליון. היא הייתה שיכורה דייה כדי לעשות את זה, ואיש לא ידע לעולם. אולי בכך היא תצליח להשקיט את עצביה המרוטים.

היא לקחה דף שורות והכינה רשימה של כל התכונות שהיא רוצה בגבר.

הדליקה אש באח.

דקלמה את הלחש.

צחוק לעגני הדהד בראשה לאחר המעשה המטורף, אבל היא הדפה אותו בלגימה נוספת של טקילה וצפתה בנייר עולה באש.

אחרי ככלות הכול, מה כבר יש לה להפסיד?

***

השמש נראתה כאילו מישהו עצבן אותה הבוקר.

מייקל קונטֶה עמד בחוץ, על חזית הנהר ההולכת ונבנית, וצפה בכדור המושלם הנאבק לטפס מעל פסגת ההר. תערובת בוערת של כתום-אש ושל ארגמן, שנישאה בניצוצות של זעם, חיסלה את שרידי החשכה. הוא צפה במלך ההר חוגג בגאווה את ניצחונו הזמני ולרגע חולף תהה אם יחזור להרגיש כך אי פעם.

להרגיש בחיים.

הוא הניד בראשו בלעג למחשבותיו שלו. לא הייתה לו כל סיבה להתלונן. החיים שלו היו כמעט מושלמים. פרויקט הנהר עמד על סף סיום, והמאפייה הראשונה של המשפחה בארצות הברית עומדת לכבוש את העיר בסערה. או כך קיווה.

מייקל השקיף על המים, בוחן את עבודות השיפוץ. רצועת החוף של עמק ההדסון, שהייתה פעם מרינה מוזנחת ומוכת פשיעה, עברה מהפך כמו סינדרלה, ומייקל לקח בכך חלק. הוא ושני משקיעים נוספים השקיעו בחלום הזה סכומים גדולים, ומייקל האמין בהצלחתו הצפויה של הצוות. שבילי אבן מרוצפים התפתלו כעת בין שיחי ורדים, והסירות חזרו סוף סוף, מפרשיות מלכותיות ואיתן המעבורת המפורסמת, שלקחה ילדים לשיט על פני המים.

פרט למאפייה של מייקל הוקמו במקום ספא ומסעדה יפנית, במטרה למשוך מגוון של לקוחות. הפתיחה החגיגית תיערך בעוד שבועות ספורים לאחר שנה ארוכה של בניין, יזע ודם.

ו'לָה דוֹלְצֶ'ה פָמִילְיָה' תמצא לה סוף סוף בית בניו יורק.

גל של סיפוק עבר במייקל בצירוף ריקנות משונה. מה הבעיה שלו בזמן האחרון? הוא ישן פחות, וגם כשאפשר לעצמו ליהנות פה ושם מחברת אישה, עם עלות הבוקר הותיר אותו המפגש חסר מנוח עוד יותר משהיה. על פני השטח היה לו כל מה, שיכול אדם לחלום עליו: עושר, קריירה, שגרמה לו הנאה, משפחה, חברים ובריאות טובה. ופחות או יותר כל אישה שיחשוק בה. הצד האיטלקי בנשמתו ייחל למשהו משמעותי יותר מסקס, אבל הוא לא ידע, אם דבר כזה קיים באמת.

הוא חש כאילו משהו עמוק בתוכו היה שבור.

בתחושה של גועל מכל חיבוטי הנפש היבבניים האלה, הוא הסתובב וצעד לאורך המדרכה. הטלפון הנייד שלו צלצל, והוא שלף אותו מכיס מעיל הקשמיר והעיף מבט בצג.

לעזאזל!

הוא השתהה רגע. ואז, באנחה של השלמה הקיש על הצג.

"כן, ונציה? מה קרה הפעם?"

"מייקל, הסתבכתי." פרץ של איטלקית מהירה הלם באוזנו.

מייקל התרכז בשטף המילים, נואש למצוא בהן היגיון כלשהו בין יבבות הבכי. "אמרת שאת מתחתנת?"

"לא הקשבת לאף מילה שלי, מייקל?" היא מיהרה לעבור לאנגלית. "אתה חייב לעזור לי!"

"דברי לאט יותר! נשמי נשימות עמוקות! ספרי לי את הסיפור מהתחלה."

"אימא לא מסכימה שאתחתן!" היא התפרצה. "והכול באשמתך. אתה יודע שדומיניק ואני יחד כבר שנים, ושקיוויתי והתפללתי, שהוא יציע לי נישואים, וסוף סוף הוא עשה את זה. אוי, מייקל, הוא לקח אותי לפיאצה וקיה וכרע ברך. והטבעת יפהפייה, פשוט יפהפייה! מובן שהסכמתי, ורצנו לאימא לספר לה הכול, ו..."

"רגע, דומיניק לא התקשר אלי לבקש את ידך." תחושת רוגז עברה בו. "למה לא ידעתי על זה?"

אחותו נאנחה אנחה ארוכה. "אתה צוחק? זה נוהג כל כך מיושן, ואתה בכלל לא כאן, וכולם ידעו שנתחתן; זה היה רק עניין של זמן. אבל זה לא משנה כי אני הולכת להיות רווקה זקנה ולאבד את דומיניק לתמיד. הוא לא יחכה לי והכול באשמתך!"

הראש שלו התחיל לפעום בכאב לקצב היללות של ונציה. "למה זה באשמתי?"

"מאמא אמרה לי, שאני לא יכולה להתחתן לפניך. אתה זוכר את המסורת המגוחכת הזאת, שפאפא האמין בה?"

חשש החל להזדחל במעלה גבו ולהתפתל בבטנו. לא יכול להיות. למסורת המשפחתית הישנה אין מקום בחברה המודרנית. נכון, הנוהג, שהבן הבכור מתחתן ראשון, עדיין נפוץ בברגאמו, וכרוזן הבכור ראו בו מנהיג, אבל ימי הנישואים הכפויים חלפו מזמן. "אני בטוח, שזאת הייתה אי הבנה," הוא אמר בקול מרגיע. "אני אסדר את זה."

"היא אמרה לדומיניק, שאני יכולה לענוד את הטבעת, אבל לא תהיה שום חתונה, עד שאתה תתחתן. דומיניק היה נסער ואמר, שהוא לא יודע כמה זמן הוא יכול לחכות לחיים משותפים איתי, ומאמא התרגזה ואמרה, שהוא לא מפגין כבוד, ופרצה מריבה גדולה, והחיים שלי נהרסו, פשוט נהרסו! איך היא יכולה לעשות לי את זה?"

התנשפויות בכי עלו מהטלפון.

מייקל עצם עיניים. המהלומות העמומות ברקותיו התעצמו לממדים מפלצתיים.

הוא קטע את יללותיה של ונציה בחוסר סבלנות, שאפילו לא ניסה להסתיר. "תירגעי!" פקד עליה. היא השתתקה מיד, כיוון שהייתה רגילה לסמכותו בבית. "כולם יודעים שאת ודומיניק נועדתם זה לזו. אל תדאגי. אני אדבר עם מאמא עוד היום."

אחותו בלעה רוק. "ומה אם לא תצליח? מה אם היא תנשל אותי אם אתחתן עם דומיניק בלי הסכמתה? אני אאבד הכול. אבל איך אני יכולה לוותר על הגבר, שאני אוהבת?"

הדופק של מייקל עצר לרגע, ואז הלם בכוח. בשם אלוהים, הוא לא מוכן לקפוץ לבור הנחשים הזה. דרמה משפחתית סוערת תחייב אותו לטוס חזרה הביתה, והוא חשש לבריאותה של אמא שלו עם בעיות הלב שלה. ייתכן ששתי אחיותיו האחרות, ג'ולייטה וקארינה, לא יצליחו להתמודד עם המצוקה של ונציה בכוחות עצמן. תחילה עליו לוודא שאחותו לא תעשה שטויות. אצבעותיו לפתו את הטלפון. "את לא תעשי שום דבר, עד שאדבר איתה. את מבינה אותי, ונציה? אני אטפל בזה. תגידי לדומיניק, שיחזיק מעמד, עד שאסדר את זה."

"בסדר." קולה של ונציה רעד, ומייקל ידע שעם כל נטייתה של אחותו לדרמות, היא באמת אוהבת את הארוס שלה ורוצה להתחיל בחיים משותפים איתו. ונציה בת העשרים ושש הייתה מבוגרת מרוב חברותיה הנשואות, וסוף סוף תוכל להתיישב עם גבר, שמייקל שבע רצון ממנו.

הוא סיים את השיחה במהירות וצעד אל מכוניתו. הוא יחזור למשרד ויחשוב על זה לעומק. מה אם באמת ייאלץ להתחתן כדי להסדיר את הבלגן הזה? כפות ידיו החלו להזיע מהמחשבה, והוא נאבק בדחף למחות אותן במכנסיו המגוהצים למשעי. העבודה מילאה כל רגע פנוי בחייו וחיפוש אחר אהבת חייו היתה בתחתית רשימת המשימות שלו. הוא ידע כמובן אלו תכונות הוא מחפש ברעיה עתידית: מישהי נינוחה, מתוקה, כיפית, אינטליגנטית ונאמנה. מישהי, שתרצה לגדל ילדים ולהקים בית משותף, אבל עצמאית דיה לקריירה משלה. מישהי, שתשתלב באופן מושלם במשפחה שלו.

הוא התיישב במושב האלגנטי של מכונית ה"אלפא רומיאו" שלו ולחץ על כפתור ההתנעה. הבעיה העיקרית הבזיקה לנגד עיניו בצבעים חיים. מה אם לא יהיה לו זמן למצוא את הרעיה המושלמת? האם יוכל למצוא אישה להסדר מעשי כלשהו, כזה שיספק את אימא שלו ויאפשר לוונציה להתחתן עם אהבת חייה? ואם כן, היכן בשם כל השדים ימצא אותה?

הטלפון שלו צלצל, קוטע את מחשבותיו. מבט אחד בצג אישר, שדומיניק מסרב לחכות ומתכוון להילחם על ידה של אחותו.

ראשו הלם כשהושיט יד לטלפון.

היום הזה הולך להיות ארוך מאוד.