נישואי חירום

טסה התקשתה עדיין להתרגל למראה האצבע שלה ללא טבעת, אף על פי שעברה שנה מאז שהגירושין נכנסו לתוקף. תודה לאל. אם היא הייתה צריכה לחיות יום אחד נוסף כשהיא קשורה באופן חוקי לאדם הנורא הזה, שלו נישאה ברוב טיפשותה, היא הייתה עלולה להתכרבל לצורת כדור ולא להיפתח עוד לעולם. אף על פי כן, היא הביטה בהרהור על אצבעה החפה מטבעת בעוד המעלית עולה מעלה אל ראשו של בניין גבוה באתונה ואמרה לעצמה שהפרפרים בבטנה קשורים יותר לעליה המהירה של המעלית מאשר לעובדה שהיא עומדת להיפגש פנים אל פנים עם אלכסנדרוס זכרידיס, לראשונה מזה ארבע שנים – ובוודאי אינם קשורים להצעה שהיא מתכוונת להציע לו.

אחרי ככלות הכול, השורה התחתונה היא שההצעה היא עסקית, למעשה, וזו שפה שאלכסנדרוס זכרידיס הגדול שולט בה היטב. בהיסח הדעת, היא גירדה כתם של צבע לבן מהאצבע שלה – תוצאה של ציור הנוף שעליו עבדה הבוקר, בניסיון להכין את עצמה, נפשית.

מה אם היא לא תצליח לשכנע אותו? הלילה ההוא שבו הם בילו יחדיו שינה את עולמה. לא כי הוא היה המאהב הראשון שלה, ולא כי זה קרה מייד לאחר שאיבדה את אחיה האהוב – והחבר הטוב ביותר של אלכס – אלא כי התאהבות הנעורים שחשה כלפי אלכס מאז שהיא זוכרת את עצמה איימה להתפוצץ ולהפוך למשהו שונה לחלוטין.

עד אשר המציאות התערבה והוא הרחיק אותה באכזריות ובמהירות, עד כי היא עדיין מרגישה את ההצלפה.

ליבה נשבר. או כך היא חשבה, בזמנו. כעת היא בוגרת מכדי להאמין בלבבות ובאהבה ובחלומות מנופצים. דברים רבים השתנו מאז הלילה ההוא, ביניהם – האידיאליזם שלה.

דלתות המעלית נפתחו וחשפו רצפת בטון מלוטשת ומנורות תעשייתיות תלויות. במרכז החלל הרחב עמד שולחן ומאחוריו, שלוש פקידות קבלה. מאחוריהן אפשר היה לראות את הנוף המהמם של העיר, כמו ציור, אבל טסה נאבקה בנטייה האומנותית הטבעית שלה לבחון את הנוף והכריחה את עצמה להתמקד במשימה שלפניה.

"שלום," היא מלמלה, מעט בחוסר יציבות. "האם מר זכרידיס נמצא?"

הפקידה הקרובה ביותר לטסה קימטה את מצחה וסרקה את מסך המחשב שלה. "אחר צוהריים טובים. האם קבעת פגישה?"

"לא."

"אה." גבותיה של פקידת הקבלה זינקו מעלה. "אני מצטערת, גברתי, לוח הזמנים של מר זכרידיס צפוף מאוד. אם תרצי, אני יכולה לבדוק אם הוא יוכל לפגוש אותך, בשבוע הבא."

אבל הכותרות של הבוקר עדיין הבהבו בתוך מוחה וטסה ידעה שהיא לא תוכל להמתין, אפילו יום אחד. בריאותו של אביה הייתה שברירית והחמירה מדי יום. היא חששה למצבו של אביה אם בעלה לשעבר, הנורא, ימשיך למכור סיפורים לצהובונים.

טסה לא הייתה עקשנית בדרך כלל, כך שההתעקשות שלה הייתה תוצאה של ייאוש. "אני בטוחה שהוא יפנה זמן עבורי." בעקבות לימודיה בפנימייה בריטית, המבטא שלה היה חד כמו של המלכה ועצר את הפקידה לרגע.

טסה ניצלה את שתיקתה. "בבקשה," היא התכופפה לעברה. "אמרי לו שאני כאן."

חוסר הרצון של הפקידה בלט.

"שמי הוא טסה אנסטקוס."

"טסה אנסטקוס," חזרה הפקידה על שמה, מנסה להיזכר בו. כשהאסימון נפל, היא קמה מכיסאה במהירות. אחרי ככלות הכול, השם אנסטקוס היה מוכר מאוד לא באתונה בלבד, אלא גם ברחבי העולם. "כן, גברתי." היא נעה באלגנטיות, אף על פי שהיא רצה כמעט אל עבר דלת עץ, בעברה האחר של המבואה.

טסה המתינה וכעבור רגע, חזרה פקידת הקבלה. "את צדקת." היא הנהנה. "מר זכרידיס יקבל אותך עכשיו."

"תודה לך." למרות הרוגע החיצוני שלה, כמות הפרפרים בבטנה גדלה, כך שהיא הרגישה אלף ואחד דברים כאשר צעדה אל עבר הדלת. ארבע שנים לפני כן, האבל הפגיש בין אלכס לבין טסה ובאותו רגע מושלם וקסום, היא הרגישה שהבריאה, שהאבל שלה שכך, עד שהוא התרחק ממנה. הוא נגעל בוודאי ממה שהתרחש. הבתולין שלה הפתיעו אותו, אבל זה לא היה רק זה. היא אחותו הקטנה של סטאברוס, ילדה מבחינתו, כפי שהוא ציין בחוסר רגישות, בעודו מתלבש מהר ככל יכולתו.

האם ההצעה שלה תגעיל אותו פחות? האם נאמנותו למשפחתה תאפשר לו להתעלם מרגשותיו האישיים, והוא יסכים להצעתה? אי הוודאות עיוותה את מעייה, אז היא דחתה את הספקות שלה. על מנת שתוכניתה תעבוד, היא חייבת לחשוב באופן חיובי.

כהכנה לפגישה הזו, חיברה טסה אלפי רשימות, שבכל אחת מהן היא פירטה את הסיבות להיגיון שבהצעתה. מה שהיא לא עשתה זה לחפש את אלכסנדרוס בגוגל לאחרונה, אז ברגע שהדלת נפתחה והוא הסתובב לעברה, היא הרגישה כאילו משאית בטון התנגשה בה.

לעזאזל.

ברכיה הפכו לג'לי ובטנה השתוללה. אבל כלפי חוץ, היא שמרה על ארשת עסקית, תווי פניה לא זזו כמעט, פרט לרמז של חיוך מהודק, גם כאשר הזיכרונות על אודות הלילה ההוא טלטלו אותה עד עמקי נשמתה.

"לכל הרוחות, תרזה, היית צריכה להגיד לי שאת בתולה. אני לא מעוניין להיות הראשון שלך. האם את מבינה מה זה היה?"

הוא אחז בחלק העליון של זרועותיה ובהה בעיניה, כאילו זה יעזור לה להבין טוב יותר.

"מין. מין בלבד, משהו שאני עושה עם נשים כל הזמן ואין לזה כל משמעות. כלום. את רק ילדה, אלוהים."

היא נרתעה לנוכח הזיכרון. המילים היו ברורות כעת, כפי שהיו באותו לילה נורא. הוא טעה. בגיל עשרים ושתיים, היא אומנם הייתה מוגנת ותמימה, אבל היא כבר לא הייתה ילדה ונמאס לה ממש שכולם ראו אותה כילדה.

"תרזה." הוא השתמש בגרסה המלאה של שמה, כפי שאחיה עשה תמיד, ומשהו באזור הלב שלה קפץ.

"כולם קוראים לי טסה." היא נפנפה בידה באוויר וראתה שוב את האצבע חסרת הטבעת. "מה שלומך, אלכס?"

אי אפשר היה לטעות בהבעת פניו הלועגת ולרגע, צעדיה הפכו מהוססים. אחרי כן עיניו צנחו מפניה אל שדיה, ומטה אל היקף מותניה ובחזרה מעלה והיא כמעט נפלה. הסריקה שלו הייתה איטית ונחושה והציתה שרפות קטנות מתחת לעורה.

"אני בסדר גמור, תודה, תרזה." הוא אמר את שמה בלחישה צינית וקצב הדופק שלה התגבר מעט. האם הייתה זו טעות ענקית? הוא לועג לה, צוחק עליה, ולטסה ממש אין מצב רוח לזה. כל אירופה כבר צוחקת עליה, אחרי ההשתפכות האחרונה של ג'ונתן בצהובונים.

היא עצרה וכל גופה הקרין מתח. "אם אתה מתכוון להתייחס אליי כאל בדיחה, כדאי שאסתובב ואלך."

עיניו הצטמצמו והתמקדו בפניה. ליבה עצר כמעט. הוא היה לבוש בחליפה בגוון כחול נייבי שככל הנראה נתפרה לפי מידותיו, בתפירה ידנית ובהתאמה למאה תשעים ושמונת הסנטימטרים שלו. המקטורן היה מונח על משענת הגב של כיסאו והכפתור העליון בחולצה הלבנה המעומלנת היה פתוח וחשף את צווארו השזוף. זיכרונות על שפשוף הלשון שלה בזיפי גרונו עלו במוחה, מבלי שרצתה בכך ובאופן מפתיע. קצב הדופק שלה היה סוער כמו צונאמי.

אבל היו אלה פניו, שגרמו לכול להתערער. כשהם שכבו, היא הייתה בת עשרים ושתיים ותמימה, מוגנת לחלוטין מן העולם על ידי הורים שגוננו עליה יתר על המידה; לא היה לה מושג על גברים ועל סקס, אף על פי שהיא למדה בבית הספר באנגליה ובקולג' בניו יורק. כעת היא בוגרת יותר, חכמה יותר. היא הייתה נשואה, למען השם, והתאהבות הנעורים שלה באלכס הייתה לפני שנים רבות. לכן, התגובה של גופה הייתה בלתי צפויה ובלתי רצויה כאחת.

היא הייתה מוקסמת תמיד ממאות השרירים הקטנים בפניו, אשר זזו כאשר הוא הרגיש משהו, מוקסמת מהאופן שבו גוון עיניו החום כהה הפך לאפור כמעט בשעת כעס, או לזהוב כאשר הוא צחק. ובלהט התשוקה עיניו נעצמו, ריסיו הארוכים נחו על לחייו השזופות ושפתיו נפתחו...

"אולי זו הייתה טעות." השנתיים האחרונות השפיעו מאוד על טסה. היא הייתה פגועה וחבוטה מבחינה רגשית ולמרות שזה המוצא האחרון שלה, היא כלל לא בטוחה שהיא מוכנה למה שתרגיש אם הוא יידחה אותה. או יסכים!

היא עמדה ללא ניע בעוד עיניו סרקו את פניה, מוצאות את כל השינויים שחלו בהן. עיניו קדחו אל תוך עיני הקרמל שלה, חלפו על שפתיה האדומות המלאות, ירדו אל המחשוף שלה ואל נפיחות שדיה, דרך המותניים שלה והירכיים הדקות ועד לנעליים האדומות, שהיא נעלה באותו בוקר כדי לחזק את ביטחונה. ואז עיניו חזרו באיטיות כל הדרך בחזרה אל עיניה. חום ליווה את מבטו, שורף אותה בעוצמתו.

"מדוע שלא תגידי לי למה באת לכאן?" הוא שילב את זרועותיו על חזהו הרחב וכך משך את תשומת ליבה אל שריריו שם.

"אני..." היא לא מצאה מילים, דבר שלא היה אופייני לה. היא בלעה את רוקה כדי להתמקד.

"עברו ארבע שנים," הוא ציין בחוסר עניין וקרירות. "האם זהו ביקור חברתי? או שהגעת לכאן כדי לדבר על משהו מסוים?"

קדימה, ספרי לו כבר!

"האפשרות השנייה," היא השיבה לו וצעדה אל עבר הכיסאות. היא הייתה מודעת לכך שעיניו עקבו אחריה לאורך כל הדרך. היא התיישבה, שילבה את רגליה והניחה את ידיה בחיקה.

"אז בבקשה, האירי את עיניי." הוא ממשיך להרחיק אותה, כפי שעשה בלילה ההוא, שומר על מרחק בטוח, אז בטנה התעוותה והיא שוב הטילה ספק בהיגיון של התוכנית הזו. אבל המטרה הייתה ברורה: למען אביה ולמען המורשת שהוא בנה כל חייו, היא מוכנה לעשות כל מה שצריך.

"יש לי הצעה בשבילך," היא אמרה בהיסוס. "הצעה שנשמעת משוגעת לחלוטין, אני מודה. אתה מוכן להקשיב לי?"

הוא הרכין את ראשו בהסכמה והיא מוללה את אצבעותיה מעט, מודעת לכך שאינה יכולה להתחמק עוד זמן רב.

"כל מה שאני אגיד הוא חשאי, כמובן."

"כמובן."

היא הביטה בו במבט מתנצל. אחרי ככלות הכול, אין לה סיבה לא להאמין לאלכס, אבל אחרי כל מה שעברה עם בעלה לשעבר, היא לא יכלה להימנע מהצבת התנאי הזה.

"אני צריכה להיות בטוחה," היא מלמלה.

עיניו לעגו. "אני נשבע לך בחיים שלי."

היא התעלמה מהציניות המטופשת.

"אני רצינית, אלכס. זה... חשוב."

הוא הרכין את ראשו ובשתיקה, עודד אותה להמשיך.

"טוב." קולה רעד מעט. היא בלעה את רוקה, בניסיון לנקות את גרונה. "אתה בוודאי יודע מה ההורים שלי מרגישים כלפיך."

הוא קימט את מצחו. "משהו קרה לאליזבת' או לאוריון?"

האבל היה כמו סכין שננעצת בבטנה. היא כבר איבדה כה הרבה. המחשבה על חיים ללא אביה גרמה לה להרגיש חוסר ודאות וקור עד לשד עצמותיה. "ליבו של אבא אינו מגיב טוב לתרופות וניתוח נוסף, אף שהוא נחוץ, מסוכן עבורו." היא בלעה את רוקה, נחושה לשמור על קול מאוזן, גם כאשר המילים היו ספוגות באבל. "המומחה שמטפל בו הורה לו להימנע ממתחים, עד שהוא יוכל לעבור את הניתוח."

"אני יודע שהוא מתייחס ברצינות לבריאות שלו," אלכס מלמל, אבל היה גם מתח בקולו, שהעיד על אהבתו להוריה.

"הם העריצו אותך, תמיד," היא אמרה ברכות, אז הוא צעד צעד אחד קדימה, כדי לשמוע אותה טוב יותר והיא תפסה שביב של הניחוח הגברי שלו. הבטן שלה התהפכה. "לאחר מותו של סטאברוס, הם התנחמו בכך שהגעת לבקר אותם לעיתים קרובות."

הוא לא אמר דבר והשתיקה שלו הייתה מטרידה מאוד.

"אתה מהווה קשר אליו," היא המשיכה בהתרגשות והפנתה את עיניה בגוון דבש אל הנוף של אתונה, מבלי לראות אותו ממש. "הם אוהבים אותך."

"ההורים שלך הם אנשים מיוחדים."

היא הרימה יד ותופפה באצבעותיה בגרונה. "אכן כן." היא החזירה את עיניה אליו. היא ידעה שכדי שזה יעבוד, היא צריכה לפנות אל הרגש שלו כלפיהם.

"הם קיוו תמיד שאנחנו נהיה זוג," היא פלטה. קשה היה לה להביט בו, אבל היא ידעה שזה חשוב. "אבל מעולם לא הייתי חסידה גדולה של נישואי שידוך," היא אמרה ועיוותה את פניה.

"במיוחד, לא איתי?" הוא אמר באיטיות ונשמתה נעתקה. משהו באזור הלב שלה פרפר כשזיכרונות ילדות התנגשו בה, חלומות על חתונה גדולה עם אלכס שהשתלטו על כל מחשבותיה. אבל היא ניסתה להתחתן פעם אחת – זה היה אסון.

היא הזדקפה ונדה בראשה פעם אחת. "לא." היא נשכה את שפתה התחתונה ותחושה של דו־ערכיות אחזה בה. "אתה היית תמיד החבר של סטאברוס, לא שלי."

"פרט ללילה האחד ההוא."

עיניה נעצמו, גרונה יבש כך שבליעה הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט. "הלילה ההוא לא הפך אותנו לחברים."

היא לא ראתה את האופן שבו עיניו סרקו את פניה בהערכה ספקולטיבית, אחרת ליבה היה עלול לקפוץ החוצה.

"מדוע באת לכאן היום?"

העצבים שלה התפתלו בתוך בטנה כמו נחשים.

"אני דואגת לו."

"למי?"

"לאבא." היא מצמצה לעברו של אלכס ובטנה התהפכה לנוכח הדאגה הכנה שהיא ראתה לרגע, בטרם הוא הצליח להסתיר אותה מאחורי מסכת הנחישות הקבועה שלו.

"ספרי לי מה קורה."

"אני..." פיה נפתח ואז שפתיה נלחצו זו אל זו. המילים נתקעו בחוזקה בלסת שלה.

"המשיכי." הפקודה שלו משכה אותה והיא הבינה שאין אדם שהיא יכולה לדבר איתו על זה. ג'ונתן גרם לה להיות זהירה; הרכילות שהוא סיפק כל הזמן לצהובונים החזיקה אותה על הקצה, חוששת לסמוך על מישהו. אבל אלכס היה שונה – הוא תמיד היה שונה.

"הוא חולה מאוד, אלכס. אני לא יודעת מתי ראית אותו בפעם האחרונה..."

"לא ראיתי אותו חודשים אחדים."

האם היא שומעת אשמה בקולו?

"אז לא שמת לב. הוא ירד במשקל. הוא עייף כל הזמן. זה ממש לא מתאים לו." קולה נסדק, כשהיא אילצה את עצמה להודות במשהו שהיא יודעת מזה זמן מה. "אני חושבת שלא נותר לו עוד הרבה זמן." המילים נאמרו בלחישה.

הוא קימט את מצחו בהרהור. "את חושבת? או את יודעת?"

עיניה פגשו את שלו ושפתה התחתונה רעדה. "אני יודעת," היא לחשה. היא נעמדה והלכה אל עבר החלון ברגליים לא יציבות. "זה לא משהו שהוא אמר, אבל אני פשוט יודעת. הוא מדבר הרבה על אימא, על האופן שצריך לטפל בה." היא הרימה אצבע וניגבה דמעה בטרם זו הצליחה לזלוג. היא הבטיחה לעצמה שלא תעשה את זה! לא כאן, ולא בנוכחותו של האיש הזה; לא אחרי האופן שבו הוא התייחס אליה.

העצבים שלה היו מתוחים. "אם היה מישהו אחר שאני יכולה לפנות אליו..." היא אמרה באיטיות. "אתה חייב להבין. חשבתי על זה מכל זווית אפשרית."

"את זקוקה לעזרה עם אביך?"

"לא... כן." היא נאנחה בכעס. "במובן מסוים, כן. אני... טעיתי, אלכס, ואני זקוקה לעזרה כדי לתקן את הטעות."

"את לא מובנת."

"אני יודעת." היא עיסתה את רקותיה. "ההורים שלי תמיד שנאו אותו."

"את מי?"

"את בעלי לשעבר, ג'ונתן." היא לא הייתה מסוגלת להביט בעיניו. חלק גדול מן הבחירה שלה להינשא לג'ונתן היה תוצאה של הדחייה הקרה מאלכס. כל עולמה היה על הקצה אז – סטאברוס מת, היא שכבה עם אלכס, התגובה שלו, תחושת האבל המכלה והמוחלטת של הוריה, שתורגמה להגנת יתר חונקת כלפיה. ג'ונתן היה הדרך שלה החוצה, אלא שהיא לא הבינה שהיא קופצת לתוך מדורה.

"אז, הוא בעלך לשעבר עכשיו. זה לא פותר את הבעיה?"

"לו היה זה פשוט כל כך. לצערי, הוא החליט לפטפט על הנישואין שלנו, עם כל מי שמוכן לשמוע. בעודי מדברת איתך, הוא נמצא בבית האח הגדול וי־איי־פי – אתה מכיר את תוכנית הריאליטי הזו? – וכל הקדימונים שהם משדרים עוסקים בי."

השתיקה שלו לא הייתה מעודדת במיוחד.

"כל פעם שמתפרסם מאמר שמכפיש אותי או את המשפחה שלנו, זה משפיע על אבא. אני צריכה שזה יפסיק."

"כן," הוא הסכים ושילב את ידיו על חזהו שוב. "אני מבין את זה. האם את רוצה שאדבר עם עורכי הדין שלי?"

"זה לא יעזור." היא נדה בראשה לשלילה. "ניסיתי את זה. הוא לא מוכן לחתום על הסכם סודיות, כי יש תועלת רבה יותר בלהיות ציפור שיר."

"אז הוא ממש לא מעריך את השווי שלך."

"הוא מנסה לנצל את הנישואין שלנו, ולהשיג תהילה והון מתמשכים." היא גלגלה את עיניה. "זו אינה אשמתו. הוא היה חסר כול ואין ברצונו לחזור להיות כזה."

"האם הסכם הגירושין לא היה נדיב דיו?"

"אני חושבת שזה לא משנה; הוא תמיד היה רוצה יותר."

מורת רוח גרמה לשפתיו הסימטריות להתעקם. "הוא נשמע כמו מציאה ממש."

הוא הדהד למעשה את המחשבות שלה עצמה, אבל לא היה לה מצב רוח לזה. "לא באתי לכאן כדי להעריך את החסרונות של בעלי."

"בעלך לשעבר," הוא תיקן. "ונראה שבאת לכאן, כי את זקוקה לעזרתי. אמרי לי, כיצד אני יכול לעזור לך?"

"אני רוצה להחזיר לעצמי את השליטה," היא אמרה, תוך הבלטה קטנה של הסנטר. נחישות שקטה גרמה למילים להתייצב. "חלק מהסיבה שג'ונתן יכול לפטפט לעיתונים היא שאני נסוגותי לחלוטין."

עיניו של אלכס התמקדו בפניה, אבל היא לא הביטה עליו.

"למה? מה עשית?"

שאלה מצוינת, שאין עליה תשובה. האומנות שלה הושהתה כי הלחץ ממצבו של אביה, הנישואין שלה, אימהּ, כולם חברו יחדיו ושיתקו את היצירתיות שלה. "מעולם לא ציפיתי להתגרש," היא מלמלה, "אבל גם מעולם לא ציפיתי להינשא למישהו כמוהו."

נשיפה חדה משכה את מבטה אל פניו של אלכס. "מה זה אומר?"

היא נדה בראשה, מחפשת מילים.

"זה לא משנה." האמת המזעזעת על נישואיה היא משהו שעליה לשמור לעצמה.

אלכס היה במתח. "האם הוא פגע בך?"

תרזה נדה בראשה. "הוא לא היכה אותי," היא לחשה בעיניים לחות. "אבל הוא פגע בי, בדרכים אחרות." עיניה הסתתרו מפניו. "הוא היה שתלטן. כועס. קנאי. רכושני. וכאשר הוא הרגיש שאני לא מעניקה לו תשומת לב מספקת, הוא ניסה להרוס את הביטחון שלי. הוא העליב אותי כל הזמן. לעיתים בעדינות, לעיתים לא. לעיתים בפרטיות, לעיתים לא. מדהים, באיזו מהירות אדם יכול לשבור אותך ולגרום לך לאבד את כל האמונה ביכולות שלך. וכאשר הוא לא קיבל את מה שרצה, הוא יצא ושכב עם מישהי אחרת ואז וידא שאני אשמע על זה." מרירות הציפה את דבריה.

"ואת נשארת איתו, למרות זאת?"

איך היא יכולה להסביר לאלכס? הנישואין שלה היו בלתי נסבלים, כבר כעבור חודשים אחדים, אבל ג'ונתן ידע עליה הרבה והרעיון להתגרש ממנו ולהכאיב להוריה גרם לה להישאר במקום שבו הייתה.

"הוא תמיד איים לעשות את זה, אם אעזוב אותו," היא אמרה, בהשלמה. "לא רציתי שאלה יהיו החיים שלי, החיים של ההורים שלי, אז נשארתי איתו, עד אשר ממש לא הייתי מסוגלת לסבול יותר."

"לא היית צריכה לתת לו דבר, כשהתגרשתם," הוא אמר בכעס.

"בסופו של דבר, רק רציתי שהוא ילך." עיניה היו רדופות.

"לא פלא שההורים שלך שונאים אותו."

היא הנהנה בחוסר נוחות. "גרמתי להם צרות צרורות, אלכס."

"נשמע לי שאת זו שהיית בצרות."

הזדהות תבטל אותה. היא התרכזה בהוריה, במקום לאפשר לדבריו להוות סוג כלשהו של נחמה. "היה להם קשה, ואחרי סטאברוס זה הדבר האחרון שהם צריכים. עכשיו, לאור מצבו הבריאותי של אבי, אני צריכה לתקן הכול."

"ויש לך תוכנית?"

"כן, זה מדויק." היא בלעה את רוקה, למרות העצבנות. "אני רואה פתרון לכול, אבל אין לי מושג אם אתה תסכים. למעשה, לצערי זה יישמע לך כמו טירוף מוחלט, אבל זה לא. אין רעיון משוגע מדי, נכון?"

הוא לא נראה משוכנע. "המשיכי."

בטנה התכווצה. עשי זאת. סיימי עם זה. "אני תהיתי, האם תסכים להינשא לי, אלכס?"

אפשר היה לשמוע מחט נופלת, בשתיקה שהשתררה בחדר.

"שיהיה ברור – זו בדיחה?"

"לא." שפתיה היפות יצרו צורה מושלמת של הקשת של קופידון, כשהיא עיוותה את פניה ועיניה התרחקו ממנו, כפי שעשו לעיתים קרובות במהלך פגישתם הקצרה.

הוא לא ידע לומר למה הוא ציפה, אבל הוא בוודאי לא ציפה לזה.

"אז הגעת אל המשרד שלי כדי להציע לי נישואין?" הוא דרש לדעת, בעודו תוהה לגבי הכעס המתפתח בבטנו. הוא לא ראה את תרזה אנסטקוס שנים – היא לא אמורה להיות מסוגלת לעורר בו תגובה כזו – אבל אי אפשר להטיל ספק בכך שהיא הפעילה את חושיו ברגע הגעתה, בדיוק כפי שעשתה בלילה ההוא.

לשכב איתה היה טעות שהוא מצטער עליה מאז, כמעט כמו שהוא הצטער על המילים האכזריות שזרק לעברה אחרי כן. אבל האמת היא שהוא היה מוכן לומר כל דבר ברגע ההוא, כדי לעצור את מה שקרה. אם היה ביכולתו להחזיר את הגלגל לאחור, הוא היה עושה את זה. זה היה מטורף. הוא עדיין לא התגבר על זה. לא המין, אלא העובדה שהוא טעה בעצם המשכב איתה, ואלכס אינו נוהג לעשות טעויות.

אלא שהתשוקה שהוא חש כלפיה לא הייתה מוטלת בספק. אפילו עכשיו, כשהוא חי עם האשמה על הבגידה בסטאברוס, הוא אינו מסוגל להביט בתרזה מבלי שהרגשות הללו יעלו, תובעניים כתמיד. אבל אין לו כוונה לחזור על הטעות עם תרזה, גם אם זה מפתה מאוד.

"אני יודעת שזה נשמע מטורף," היא הודתה.

"מטורף? זה גרוע יותר. זה בלתי אפשרי."

עורה החוויר עד מאוד. "למה?"

"כי..." הוא קילל בעדינות. "את אולי לא מבינה, אבל אני לא מהגברים שמתחתנים."

"ההורים שלי חושבים שאתה כן כזה."

"ההורים שלך נדיבים הרבה יותר מדי. האמיני לי, לא אוכל לעשות אותך מאושרת, לעולם."

"אני לא מעוניינת שתעשה אותי מאושרת," היא חזרה בדחיפות. "כבר הייתי נשואה פעם אחת ואני חושבת שכל הרעיון הזה גרוע ממש."

"על זה, אנחנו מסכימים."

עיניה פגשו בעיניו. היה אתגר עמוק בתוכן, שגרם לבטנו להתכווץ. הוא עמד בשקט, מסרב להתרגש מבקשתה.

"אתה איש עסקים ואני מציעה נישואין עסקיים. אנחנו נחתום על הסכמים כלשהם, נצטלם פעמים אחדות ואז נמשיך בחיים שלנו."

הוא נד בראשו בהתנגדות. "אני יכול להבין מדוע את מציעה את זה, אבל מה יוצא לי מזה?" הלחיים שלה האדימו ותגובתו התלקחה בתוכו, כך שצפירות אזהרה נשמעו ללא הפסקה. "הסדר עסקי מצריך ששנינו נקבל מהעסקה משהו שאנחנו רוצים," הוא המשיך, בעודו משתדל לא להסגיר את כיוון מחשבותיו. "מה אני אקבל מזה?"

"חוץ מלשמח מישהו, שאתה טוען שאכפת לך ממנו?"

"אכפת לי מההורים שלך ואני מכבד אותם, אבל אני מבוגר מכדי לעשות משהו למען מישהו אחר. מה עוד יש לך?"

היא נרתעה. ברור היה שהיא לא ציפתה למחסום הזה. "אמור לי מה אתה רוצה."

"כלום," הוא השיב במהירות, אף על פי שכל גופו התכווץ בפרץ של משיכה עוצמתית, צורך לכבוש אותה, שהיה חזק בדיוק כפי שהיה לפני ארבע שנים. הוא עצם את עיניו כדי להתנגד לעוצמה ולהשפעה, אבל זה רק החמיר את המצב, כי מוחו התרכז במשהו אחר שיכול להיות חלק מנישואין, משהו שהוא יכול להציג כתנאי מצידו.

"בוודאי יש משהו," היא התחננה כעת. היא נשמה עמוק ושדיה בלטו קדימה כך שלרגע קצר, הוא היה חסר יכולת להתנגד והרשה למבטו להעריך את הנפיחות המתוקה של המחשוף שלה לעומת השמלה החיוורת שלבשה. המודעות לנשיותה עוררה משהו לחיים בתוכו.

בלילה שבו הם תנו אהבים, הם לא היו אלכס וטסה. הם היו פראיים כמו בעלי חיים, מונעים על ידי אבל ראשוני, אז הוא קרע מעליה את בגדיה והיא פיזרה את בגדיו. הם נשכו זה את זה והתעלסו בעוצמה רבה ובמהירות, עד כי רק כאשר הוא חדר לתוכה הוא הבין שזו הפעם הראשונה שלה. אבל היה כבר מאוחר מדי. שניהם היו מרוכזים ברגע, משתוקקים להרגיש את הפורקן האלוהי. הם לא היו מסוגלים לעשות דבר פרט לכניעה מוחלטת. הכול באותו לילה היה פראי ובסיסי והגיוני לחלוטין באותו רגע, אבל לא הגיוני בכלל ברגע הבא, כאשר הוא הבין שבגד בקשר של אמון, חצה גבול שהוא כלל לא היה אמור להתקרב אליו.

"בבקשה, אלכס, אולי תחשוב על זה?" לרגע, הוא נזכר בסטאברוס ושהוא היה מוכן לעשות הכול למען חברו היקר. אשמה השתלטה עליו. הוא שכב עם תרזה. האם אין לו אחריות ערכית, לסייע לה באופן כלשהו? בגלל סטאברוס. בגלל ההורים שלה. בגלל האופן שבו התייחס אליה בעבר.

ובכל זאת, הרעיון של נישואין היה מתועב בעיניו. כך היה תמיד.

"זה לא יהיה אמיתי, לעולם," הוא שמע את עצמו אומר. זה נשמע כמעט כמו הסכמה, אז עיניה התרחבו בתחושת ניצחון.

"אני לא רוצה אמיתי."

הוא קילל תוך כדי נשימה והעביר יד בשערו. "אני מתכוון לזה, תרזה. אם אנחנו נעשה את זה, לא תהיה לך משמעות מבחינתי. את אחותו הקטנה של חבר יקר ותו לא."

עיניה נצצו, ברגש שהוא לא זיהה. נחישות השתלטה על תווי פניה. "כמו תמיד," היא אמרה בהנהון מתוח. "אז אמור לי, מה אתה צריך? מה אני יכולה להציע, כדי לגרום לך להסכים?"

הוא בודד. לחלוטין. חברו הטוב ביותר מת – סטאברוס היה כמו אח בשבילו. הוא היה בנו היחיד של בן יחיד. אין לו אחים, דודות, דודים, בני דודים. אין בחייו אנשים נספים שנושאים את שם המשפחה זכרידיס. זה לא הפריע לו עד מות אביו, ואז הרעיון להיות אי משל עצמו, כל חייו, הזיז בו משהו. השבועה שנשבע עשרות שנים לפני כן, להישאר רווק ללא ילדים, לעשות כל שביכולתו כדי להימנע מהגיהינום של נישואי הוריו ושל ילדותו שלו, לא נראתה חשובה כל כך כמו צורך פיזי להוליד, צורך ביולוגי לראות חלק ממנו בעולם, לדעת שהוא לא לבד לחלוטין.

איש לא יכול היה להיות מופתע מהצורך הזה יותר מאלכס. אולי הוא היה דוחק אותו או נאבק בו, עם הזמן. אבל טסה מציעה לו נישואין, שואלת מה הוא רוצה לקבל מהנישואין האלה... הוא תמיד ניצל הזדמנויות, אחרת איך הוא היה מצליח לבנות אימפריה כמו האימפריה שלו? הוא ראה דרך להפוך את זה ליתרון עבורו והוא מוכן לנצל אותה ללא בושה, אף על פי שחרטה כבר איימה להתפשט בתוכו, אף על פי שהוא ידע שסטאברוס ישנא אותו על כך.

הוא הזדקף ושילב את ידיו על חזהו. הוא היה מודע לאופן שבו עיניה ספגו את התנועה הזו ונותרו על מרכז גופו עד שהיא הרימה אותן בחוסר רצון אל פניו.

"ייתכן שהתנאים שלי, אם אסכים לעשות את זה, לא ימצאו חן בעינייך."