ניתוח לב פתוח

1

סירנה העירה את השכנים כמה דקות לאחר חצות. כשהציצו מחלונותיהם ראו את שרה מלבסקי, גברת אצילית בת שמונים, מוכנסת אל ניידת הטיפול הנמרץ. היא שכבה בעיניים עצומות ונראתה חסרת הכרה, חיוורונה ניכר מבעד למסכת החמצן. הרופא טיפל בה בקדחתנות, בתה ובנה הספיקו לעלות אל הניידת כשהאלונקה נבלעה בבטנה. במהלך טלטולי הנסיעה אחזו השניים זה בזה בחרדה. יוסי מיקד את עיניו באותיות הקטנטנות של ספר תהילים ומילמל פסוקים, נאחז בכל הברה בכוונה עצומה, ורותי ניסתה לשווא לכבוש את בכייה. הניידת הגיעה לבית החולים בתוך כרבע שעה.

במשך שלושה ימים התחולל קרב במחלקת טיפול נמרץ לב על חייה של האם. הרופאים עבדו במסירות, וילדיה לא עזבו את מיטתה לרגע.

ביום השלישי נקראו השניים לשיחה אצל מנהל מחלקת טיפול נמרץ לב, דוקטור שאול.

יוסי ורותי, שאף שהיו בשנות החמישים לחייהם הרגישו כילדים חסרי אונים, ישבו מתוחים מול הקרדיולוג והמתינו למוצא פיו.

הרופא, איש מאופק וסגור, הסביר בטון הרך ביותר שהצליח לגייס כי מצבה של אמם קריטי. היא הגיעה למחלקת טיפול נמרץ עם התקף לב חמור שהרופא הגדיר במונח אוטם שריר הלב. במהלך הטיפול אירע סיבוך קשה אך מוכר, ששמו וי־אס־די.

״התקף הלב יצר חור במחיצה שבין חדרי הלב. במצב כזה חייבים לבצע ניתוח חירום. מטרתו לסגור את החור שנוצר באמצעות מעין טלאי. לנסות לאחות את הקרע על ידי תפירה של פיסת בד סינתטית למקום.״

״ומה הסיכוי?״ שאלה רותי בקול רועד.

״לאישה בגילה של אמך הסיכוי בניתוח כזה קלוש ביותר. הרקמות בגיל כזה הן במצב שבו הסיכוי לאיחוי הקרע נמוך מאוד. קשה לי להאמין שמחלקת ניתוחי הלב תסכים לנתח בכלל."

״דוקטור, אם יש אפילו סיכוי קטנטן, חייבים לנתח. חייבים,״ אמר יוסי.

״תביא בחשבון שגם אם יסכימו לנתח והיא תישאר בחיים, היא לא תהיה מה שהיא היתה. איכות חיים לא תהיה לה,״ אמר דוקטור שאול.

רותי שתקה. אינטואיטיבית הרגישה שאחיה ממהר להחליט, ושלא זאת הדרך שבה היתה בוחרת. תמיד רבו ולרוב לא הסכימו, אך כמו שמיהרו לריב כך מיהרו להתפייס. כשרבו היתה המומה לנוכח האגרסיביות שלו, ורק אחר כך היתה מתעשתת ואומרת את דבריה. לרוב היה מתרכך, מתרצה ואף מתנצל.

״צריך לחשוב על זה, נתייעץ. לא בטוח שזה טוב לאמא.״

הפעם התוקפנות של יוסי הדהימה גם אותה.

״איך את לא מתביישת? אם זה היה הפוך, אמא היתה עושה הכול כדי להציל אותך!״

בשקט שהשתרר אחרי הסערה נשמע קולו המפייס של דוקטור שאול. ״תנו לי לדבר עם מנהל מחלקת ניתוחי הלב ונראה אם זה רלוונטי בכלל.״

״אם הם לא יסכימו לנתח את אמא שלי, אני אמצא מנתח שיסכים," אמר יוסי ויצא מן החדר, מותיר את אחותו ואת הרופא נבוכים. לבה של רותי נצבט. המילים ״אמא שלי״, שבהן הגדיר את אמם, צרבו.

״זה לא תמיד ככה,״ אמרה רותי לדוקטור שאול.

הוא לא התייחס, ספק מבטל ספק מתעלם, והתמקד בפרטים.

״אם אנחנו הולכים לניתוח, זה צריך להיות עכשיו. אני אדבר עם מנהל מחלקת ניתוחי הלב ואחזור אלייך.״

מנהל מחלקת ניתוחי הלב, פרופסור אסף זוסמן, נחשב בעיני רבים לטוב במנתחי הלב בארץ. הוא לא הסתיר את דעתו כי הסיכוי להציל את גברת מלבסקי אינו ממשי. למרות זאת הסכים, לאושרו של יוסי, כי אמם תנותח במחלקתו.

בשנתיים וחצי הבאות שאלה רותי את עצמה פעמים רבות מדוע הסכים פרופסור זוסמן לנתח את אמה, ולא מצאה תשובה. רותי לא האמינה בסיכוייה של אמה לחיות, וגם אם תשרוד את הניתוח — מה הטעם בכל הסבל הנוסף שייגזר עליה.

אך היא שתקה. בתוך הלחץ וקצב האירועים המסחרר היא לא מצאה רגע לעצור ולדבר. היא לא מחתה נגד הניתוח, כשיוסי נלחם כאחוז דיבוק למצות כל סיכוי להציל את האם. כשהסכימו לבצע את הניתוח, מיהר יוסי להודיע כי בני המשפחה מסכימים מבלי שפנה אליה בכלל.

בתוך זמן קצר מצאה עצמה רותי עומדת ליד אחיה במתחם חדרי הניתוח. היא צפתה דוממת ברופאים ובאחיות מכינים את אמם הנוטה למות לניתוח הרואי, שלא ראתה בו כל טעם. הם התבוננו בשתיקה באם המוטלת ללא הכרה, מחוברת לצינורות רבים, וביניהם נפערה תהום חרישית של מחלוקת.

כחמש שעות, עמוק אל תוך הלילה, ישבו עם עוד כמה משפחות. בלילה, בחדר ההמתנה, כל אחד מחפש את האלוהים שלו. אנשים סביבם התארגנו עם מזרנים לשנת הלילה. השתיקה המתוחה התחלפה בשאון החדר. מאחת הפינות נשמעו נחירות מטרידות, קולות ומלמולי שיחה, פתיחת תרמוסים ומזיגת קפה, נגיסות בסנדוויצ׳ים. כל משפחה מכונסת סביב החרדה הפרטית שלה, כשבחדרים הסמוכים מבתרים בשר כדי להציל חיים.

ילדיה של הגברת מלבסקי כמעט לא דיברו ביניהם. רק כמה עניינים טכניים וסידורים שונים מחויבי המציאות שאליה נקלעו. מתח המריבה לא הפשיר כמו תמיד, אלא העמיק והעיק.

קולות הבכי והרגש המוחצן והאותנטי של שכניה לחדר ההמתנה צרמו לרותי ובו בזמן עוררו את קנאתה. בפשטותם היו אנושיים, טבעיים יותר מהאופן המאופק והרציונלי שבו התמודדה היא עם המצב ועם המחלוקת. היא לא העזה לשאול את שכניה פרטים על מצבו הרפואי של אביהם, ובכל זאת ניסתה להשוות בינם לבינה כדי להצדיק את עמדתה הפסימית. אחד מילדיו של המנותח קרא ללא הפסקה בספר תהילים, ואֶחָיו התפללו מפעם לפעם לבריאותו של אביהם ולהצלחת הניתוח. האב בן השישים נהנה מסיכוי ממשי להחלמה ולאריכות ימים. ללבה הקרוע של אמה לא היה סיכוי להתמודד. למרות זאת משהחל הניתוח, מצאה עצמה מייחלת ואף מתפללת להצלחתו, גם אם לא האמינה בסיכוייו.

בארבע לפנות בוקר יצאו לעברם שני המנתחים. הם היו בבגדי מנתחים ירוקים, כובעים עגולים לא מחמיאים, מסכה שהורדה מן הפה לעבר הצוואר, ולרגליהם נעלו קבקבי פלסטיק משונים. הם היו עייפים וחמורי סבר. רותי היתה בטוחה כי הם באים לבשר לה על מות אמה. לבה החסיר פעימה.

פרופסור דן עמית היה המנתח הראשי של האם, ולידו עמדו דוקטור מחמוד אגבריה ועוד מתמחה.

״אמכם מונשמת ומצבה הכללי יציב אך קשה מאוד. סיימנו את הניתוח, סגרנו את הקרע, אך כפי שצפינו, הרקמות באזור המחיצה לא במצב טוב ואי אפשר לדעת אם הקרע יתאחה,״ אמר פרופסור עמית.

רותי קפאה. יוסי לעומתה היה מאושר, לחץ את ידי המנתחים, חיבק אותם בזה אחר זה וטפח על שכמם. רותי הופתעה שאמם שרדה את הניתוח, אך הבינה את מה שהיה ברור מלכתחילה, סיכויי האם לחיות היו עדיין קלושים.