נסיבות טבעיות

ריח של מחלות עמד באוויר בית החולים וסטֶרן ג'נרל; התערובת הזו של חומר חיטוי, אוויר חם והפרשות גוף שדלפו, ריח שדבק בבגדים אם שוהים במקום יותר מעשר דקות. האחיות בדלפק הקבלה זיהו וקיבלו אותו בחיוך ומנוד ראש, ללא מילים. אחת מהן היתה ברברה והאחרת הת'ר, אבל לא היה לו מושג מי זו מי. נדמה שהן אף פעם לא מתרחקות זו מזו למשך זמן מספיק כדי שיוכל לפתור את התעלומה. לנעוץ עיניים בתגיות השם הזעירות מדי שעל חזן היה פשוט מביך מדי.

מקלין פסע בשקט — עד כמה שאפשרה רצפת הלינוליאום החורקנית — לאורך המסדרונות חסרי הנשמה; הוא חלף על פני גברים שדשדשו בחלוקי בית חולים דקים, נאחזים בעמודי אינפוזיה ניידים בידיים מוכות שיגרון; חלף על פני אחיות עסוקות שזגזגו את דרכן מקריאת מצוקה אחת לאחרת; ועל פני רופאים זוטרים חיוורי פנים, שנראו כאילו הם עומדים ליפול מהרגליים מרוב תשישות. אך כיוון שהוא מגיע לכאן בקביעות זה זמן רב כל כך, כל זה כבר מזמן הפסיק להסעיר אותו.

המחלקה שאליה היו פניו מועדות שכנה בקצה שקט של בית החולים, הרחק מההמולה. חדר המחלקה היה נעים, עם חלונות שנשקפו אל גשר פִירְת' אוֹף פוֹרְת', לכיוון אזור פַייף. תמיד חשב שזה בעצם קצת מטופש. זה מקום מתאים יותר לשכן בו אנשים שמחלימים ומשתקמים מניתוחים סבוכים, או משהו כזה. תחת זאת, שימשה המחלקה בית למטופלים שלא הנוף ולא השקט השפיעו עליהם במצבם. הוא הניח מטף כיבוי שיחזיק את הדלת פתוחה כדי שרחש הפעלתנות הרחוק יגיע אליו, ונכנס אל תוך האפלולית החלקית.

היא שכבה שעונה על כמה כריות, עיניה עצומות כאילו היא ישנה. חוטים נמשכו מראשה למוניטור שניצב ליד המיטה, ותקתק במקצב איטי יציב. צינורית בודדה טפטפה נוזל שקוף לתוך זרועה הקמוטה והמנומרת כתמי שמש, מד דופק שנראה כאטב פלסטיק לבן ודק חבק אצבע כמושה אחת. מקלין קירב למיטתה כיסא, התיישב, נטל את ידה הפנויה של סבתו ובהה בפניה, שפעם היו כה גאים ומלאי חיים.

"ראיתי את אנגוס מוקדם יותר. הוא שאל עלייך." הוא דיבר בשקט, כבר לא בטוח אם היא שומעת אותו. ידה היתה קרירה, בטמפרטורת החדר. למעט חזה שעלה וירד מוכנית, היה גופה חסר תנועה לחלוטין.

"כמה זמן את כבר פה? שמונה-עשר חודשים, לא?" לחייה שקעו עוד מאז ביקורו האחרון, ומישהו גזז את שערה בתספורת גרועה, שהדגישה את גרמיות גולגולתה.

"חשבתי שבסופו של דבר תתעוררי, והכול יחזור להיות כפי שהיה. אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. לְמה יש לך להתעורר?"

היא לא ענתה; הוא לא שמע את קולה כבר יותר משנה וחצי. לא מאז אותו ערב שבו התקשרה אליו ואמרה שאינה מרגישה טוב. הוא זכר את האמבולנס, את הפרמדיקים, זכר שנעל את הבית הריק. אבל הוא לא הצליח להיזכר במראה פניה כשמצא אותה מוטלת בכורסתה שליד האח, מחוסרת הכרה. החודשים שחלפו שאבו ממנה את כל חיותה והוא נאלץ לראות אותה קמלה עד שכל מה שנותר ממנה היה הצל המוטל לפניו, צל האישה שגידלה אותו מאז שהיה בן ארבע.

"מי עשה את זה. נו, באמת." מקלין הביט סביבו, מבוהל מהרעש. בפתח החדר עמדה אחות שהתאמצה להזיז את מטף הכיבוי. היא הביטה סביבה ברוגז, וראתה אותו.

"אה, מר מקלין. אני ממש מצטערת. לא ראיתי אותך."

מבטא רך של האיים המערביים, פנים חיוורות ממוסגרות בקארה אדום-אש. היא לבשה מדים של אחות במחלקה ומקלין היה משוכנע שהוא יודע את שמה. ג'יין או ג'ני, או משהו. הוא חשב שהוא יודע את שמותיהן של כל האחיות בבית החולים כמעט, אם מעבודתו ואם מביקוריו הקבועים במחלקה הקטנה והשקטה הזו. אך בעד שום הון שבעולם לא הצליח להיזכר עכשיו, כשניצבה מולו, בשמה.

"זה בסדר," אמר וקם על רגליו. "בדיוק התכוונתי ללכת." הוא שב והסתובב לעבר הדמות בתרדמת ושחרר את ידה הקרה. "אבוא לבקר אותך שוב בקרוב, סבתא. אני מבטיח."

"אתה יודע, אתה היחיד שבא הנה קבוע לבקר," אמרה האחות. מקלין הביט סביבו בחדר המחלקה, במיטות האחרות בהן היו מוטלים מטופלים דוממים, חסרי תנועה. במובן מסוים זה היה קצת מפחיד. שוכבים בתור לחדר המתים. ממתינים בסבלנות שמלאך המוות יתפנה אליהם.

"אין להם בני משפחה?" הוא שאל והחווה בראשו לעבר המטופלים האחרים.

"בטח שיש, אבל הם לא מבקרים. ז'תוֹמרת, הם באים בהתחלה. לפעמים כל יום במשך שבוע או שבועיים. אפילו חודש. אבל במשך הזמן, הרווחים בין ביקור לביקור הולכים וגדלים. למר סמית' ששוכב שם לא היה אף מבקר מאז חודש מאי. אבל אתה בא כל שבוע."

"אין לה אף אחד אחר."

"בכל זאת. לא כל אחד היה עושה מה שאתה עושה."

מקלין לא ידע מה לומר. כן, הוא בא לבקר בכל פעם שהתאפשר לו, אך הוא מעולם לא נשאר לזמן רב. לא כמו סבתו, שנגזר עליה לבלות את שארית ימיה בגיהינום השקט הזה.

"אני חייב ללכת," אמר ופנה לעבר הדלת. "אני מתנצל על המטף." הוא התכופף, הרים את המטף והחזיר אותו למתלה שעל הקיר. "ותודה לך."

"על מה?"

"על הטיפול בה. אני חושב שהיית מוצאת חן בעיניה."

המונית הורידה אותו בקצה שביל הגישה. מקלין השתהה רגעים אחדים באוויר הערב הקריר ועקב אחר אדי המפלט הנמוגים של המונית המתרחקת. במרחק של פחות מעשרים מטרים ממנו, חתול בודד החל לחצות את הכביש בביטחון, וכשקלט שמישהו מתבונן בו עצר על עומדו. ראשו האלגנטי נע מצד לצד, עיניו החדות סקרו את השטח עד שהבחינו בו. ומשאותר הגורם המאיים ונאמד, התיישב החתול במרכז הכביש והחל ללקק את כפתו.

הוא נשען על העץ הקרוב ביותר בשורת העצים שבקעו מבין מרצפות המדרכה כמו סוף האנושות, והתבונן. הרחוב תמיד היה שקט, ובשעה הזו כמעט דומם. רק רחש הרקע של העיר הזכיר לו שהחיים נמשכים. זעקה מרוחקת של בעל חיים עצרה את החתול מפעילותו. הוא לכסן מבט לעבר מקלין לבדוק אם הוא מקור הרעש, ואז הידס לדרכו, נעלם בזינוק קליל אחד מעבר לגדר של גינה סמוכה.

מקלין שב והסתובב לעבר שביל הגישה, אל עבר המבנה הגדול הנטוש שהיה ביתה של סבתו, על חלונותיו האפלים והריקים, כמו פניה הצפודים מתרדמת של הגברת הזקנה. עיניים מוגפות בתריסים אל מול הלילה שאף פעם אינו אפל לגמרי. הביקורים בבית החולים היו חובה שלקח על עצמו ברצון, אבל הביקורים בבית היו יותר בגדר מטלה. הבית בו גדל כבר מזמן נעלם, החיים נשאבו מתוך המבנה כשם שנשאבו מסבתו, עד שלא נותר דבר זולת עצמות אבן וזיכרונות שהחמיצו. הוא כמעט התאווה לשובו של החתול; כל סוג של חברה יתקבל עכשיו בברכה. אבל הוא ידע שזו רק הסחת דעת. הוא בא הנה לבצע משימה; מוטב שיתחיל ויסיים.

המבואה היתה זרועה בדברי דואר זבל שהצטברו במשך שבוע. מקלין אסף הכול ולקח את דברי הדואר לספרייה. מרבית הרהיטים היו מכוסים בסדינים לבנים, שהוסיפו לאווירת הרפאים של הבית, אך שולחן הכתיבה של סבתו עדיין היה גלוי. הוא בדק הודעות במשיבון הטלפון, ומחק הודעות טלמרקטינג מבלי להאזין להן כלל. למעשה, מוטב שינתק בכלל את המשיבון, אבל אף פעם אין לדעת אם אולי ידיד משפחה ותיק ינסה ליצור קשר. דואר הזבל הלך לפח — מקלין שם לב שיצטרך לרוקנו בקרוב. היו שני חשבונות שיצטרך לזכור להעביר לעורכי הדין המטפלים בענייניה של סבתו. רק עוד סיבוב בדיקה בבית והוא יוכל ללכת הביתה. אולי אפילו לישון קצת.

מקלין מעולם לא פחד מהחושך. אולי בגלל שהמפלצות באו כשהיה בן ארבע ולקחו ממנו את הוריו. הרע מכול קרה, והוא שרד. אחרי זה, לא היה בחושך שום דבר מפחיד. ולמרות זאת, מצא עצמו מדליק אורות כדי שאף פעם לא יצטרך לחצות חדר בחשכה. הבית היה גדול, גדול בהרבה מצרכיה של אישה קשישה אחת. מרבית הבתים בסביבה חולקו לשתי דירות לפחות, אבל הבית הזה נותר כפי שהוא, עם גינה גדולה ומגודרת סביבו. רק אלוהים יודע כמה הוא שווה; עוד דבר שיצטרך לטפל בו בבוא העת. אלא אם כן סבתו הורישה הכול לאיזו אגודה להצלת חתולים. מה שלא ממש יפתיע אותו; לגמרי הסגנון שלה.

הוא עצר כדי לכבות את האור וקלט לפתע שזו הפעם הראשונה שחשב על השלכות מותה. על אפשרות מותה. נכון, זה תמיד היה שם, ארב בירכתי מוחו, אבל במשך כל החודשים בהם ביקר אותה בבית החולים, היה משוכנע שבסופו של דבר יחול שיפור במצבה. היום משום מה, השלים סוף סוף עם העובדה שזה לא יקרה. זה היה עצוב ומשחרר בו-זמנית.

ואז הבחינו עיניו היכן הוא נמצא.

חדר השינה של סבתו לא היה הגדול ביותר בבית, אבל עדיין היה כנראה גדול יותר מכל שטח דירתו של מקלין בניוּאִינגטוֹן. הוא נכנס לחדר והעביר יד על פני מיטת סבתו, שהיתה עדיין מוצעת במצעים בהם ישנה בלילה לפני שלקתה בשבץ. הוא פתח ארונות וראה את הבגדים שלא תלבש יותר לעולם. אחר כך חצה את החדר למקום בו נח חלוק יפני על מסעד הכיסא שניצב לפני שולחן הטואלט שלה. במברשת שזיפיה הזדקרו מעלה היו מלופפות אחדות משערותיה; סיבים לבנים ארוכים, שהבהיקו באור המנורות הצהוב-לבן האכזר, אשר השתקף במראה עתיקה. בצד אחד של השולחן ניצב מגש כסף ועליו בקבוקי בשמים, בצד השני — תצלומים במסגרות פיתוחים מעוטרות. זה היה החלל הפרטי ביותר של סבתו. הוא היה כאן בעבר, כשנשלח כילד להביא משהו, או כשהתגנב לחדר האמבטיה לסחוב סבון, אבל הוא מעולם לא התמהמה בחדר, לא עצר באמת להתבונן בו. הוא חש אי נוחות קלה מעצם הימצאותו במקום, ועם זאת היה גם מוקסם.

שולחן האיפור היה מוקד החדר, הרבה יותר מן המיטה. כאן הכינה עצמה סבתו למפגש עם העולם שבחוץ, ומקלין שמח לראות שאחד התצלומים שניצבו עליו היה שלו. הוא זכר את היום בו צולמה התמונה, כשסיים את לימודיו באקדמיה הסקוטית לשוטרים בטוּלִיאלן. זה היה, מן הסתם, היום בו מדיו נראו הכי טוב. השוטר מקלין, ללא ספק במסלול מהיר לקידום, אך עדיין נדרש למלא משימות שיטור מן המניין, כמו כל שוטר מקוף.

בתצלום אחר נראו הוריו, בחתונתם. התבוננות בשני התצלומים יחד הבהירה חד-משמעית את דמיונו החיצוני לאביו. הם כנראה היו בני אותו גיל כשהתמונות צולמו, ובניכוי הבדלים באיכות סרטי הצילום, נראו כמעט כמו אחים. מקלין בהה בתמונה זמן מה. הוא בקושי הכיר את האנשים הללו, כמעט שלא הקדיש להם עוד מחשבה.

תצלומים אחרים ניקדו את החדר; אחדים היו תלויים על הקירות, אחרים ניצבו ממוסגרים על שידת מגירות נמוכה ורחבה, שלבטח הכילה לבנים. חלק מהתמונות היו של סבו, הג'נטלמן הקשיש וחמור הסבר, שדיוקנו היה תלוי מעל האח בחדר האוכל למטה, חולש על השולחן. התמונות ציינו תחנות בחייו, מבחרות לזקנה, בסדרת דילוגים בשחור-לבן. תמונות אחרות היו של אביו, ובהמשך גם של אמו — כשנכנסה לחייו. היו גם תצלומים אחדים של סבתו, כאישה צעירה ויפהפייה, לבושה בשיא האופנה של שנות השלושים של המאה העשרים. בתמונה האחרונה בסדרה זו, היא נראתה כשמשני צדדיה גברים צעירים וחייכנים, לבושים גם הם לפי צו אופנת התקופה, וברקע העמודים המוכרים של האנדרטה הלאומית בקָלטוֹן הִיל. דקות ארוכות בהה מקלין בתצלום עד שהבין מה מפריע לו. משמאל לסבתו ניצב סבו, ויליאם מקלין, האיש שהופיע ברבות מהתמונות האחרות. אבל הגבר שמימינה, זה שזרועו האחת היתה כרוכה סביב מותנה והוא מחייך למצלמה כאילו העולם הוא מגרש המשחקים שלו, דמה כמו שתי טיפות מים לחתן הטרי בתמונת החתונה, ולבוגר הטרי של האקדמיה הסקוטית לשוטרים.