נסיכי הסחר 1: העסק המשפחתי

 חזאי

עשר וחצי שעות לפני שאביר רכוב עם תת מקלע ניסה להרוג אותה, עיתונאית הטכנולוגיה מרים בקסטיין איבדה את עבודתה. לפני סוף היום, מכתב הפיטורים שלה יפתח שרשרת אירועים שיפילו ממשלות, יעוררו מלחמות אזרחים, ויהרגו אלפים. זה יהיה הסקופ הגדול ביותר בקריירה שלה, בקריירה של כל עיתונאי — גדול יותר מווטרגייט, גדול יותר ממגדלי התאומים — וזה יהיה הסיפור של מרים. אבל בשבע בבוקר הסיפור עוד שכן בעתידה: היא רק ידעה שזהו בוקר יום שני גשום באוקטובר, שיש לה עבודה לעשות וטיוטה סופית לכתוב, ושבשעה עשר היא אמורה להשתתף בפגישת מערכת.

השמים היו בצבע של מסך לפטופ מת, אפורים–כסופים ומלאים גשם. מרים פיהקה והתעוררה לבִרבור שני–בבוקר של הקריין ברדיו המעורר שלה.

"–ההפצצות נמשכות באפגניסטן. בינתיים, בחדשות העסקים, ירידה של ארבעים ושבע נקודות בעקבות השמועה שסיסקו מפטרים עוד שלושת אלפים עובדים," הכריז הקריין. "מאז מגדלי התאומים, ובנוסף לקריסת מגזר הדוט–קום, הלקוחות הגדולים ביותר שלהם קורסים. טום, איך זה נראה מהמקום שלך–"

"שתוק," היא מלמלה וסגרה את הווליום. "אני לא רוצה לשמוע את זה." רוב המגזר הטכנולוגי ספג מהלומה. פירוש הדבר שקוראי "חזאי התעשייה" — יזמים קפיטליסטיים ומשקיעי היי–טק, וכן כל מי שרוצה להיות סוחר יומי יספגו מהלומות. התחום שלה, חברות הביו–טק, היה יציב, אבל קריסת חברות האינטרנט התחילה להשפיע על הכלל. אם לא יקרה משהו שיעצור בעתיד הקרוב את צניחתם של מספרי התפוצה, יהיו צרות.

צרות. יום שני. "אני כבר אתן לכם צרות," היא מלמלה, ופניה לבשו גיחוך שהיה עשוי להפחיד חלק מאותם קוראים אילו יכלו לראותו. "צרות הן שמי האמצעי." וצרות הן חדשות טובות לכתבת בכירה ב"חזאי התעשייה".

היא השתחלה לתוך חלוק הרחצה שלה, רועדת למגע הבד הקר, ואז דשדשה לאורכם של לוחות אורן מלוטש אל חדר האמבטיה להתמרקות הבוקר ולשתי דקות עם מברשת השיניים החשמלית. כשניצבה מול מראת האמבטיה תחת אורם חסר הרחמים של הספוטים, נרעדה לנוכח מה שראתה בה: כל דקה ודקה משלושים ושתיים שנותיה, בפירוט חסר רחמים. "יבוטלו בוקרי יום שני ואחרי צהריים של יום שישי," מלמלה בקדרות כשניסתה להקנות בהברשה מעט חיים לשערה הצונח עד כתפיה, שהתעקש להישאר שחור והיה שקוע בקרב מאסף אכזרי נגד הגוונים הזהובים שהפציצה אותו בהם מדי שבוע. לאחר שתי דקות ויתרה ונמלטה למטה אל המטבח.

המטבח היה בגוון בהיר של צהוב, חמים ועמיד בפני קדרותם של בוקרי הסתיו. בהקלה, מרים הפעילה את פרקולטור הקפה והכינה לעצמה קערית גרנולה — מה שבן תמיד כינה ארוחת–הבוקר–לארנבים שלה.

כשחזרה למעלה, מאוששת לאחר ספל גדול במידה לא סבירה של קפה, נאלצה להחליט מה ללבוש. היא צללה לתוך הארון ומצאה את עצמה קורעת בשיניה את שקית הניילון מעל אחת משלוש החליפות שמסרה לניקוי יבש ביום שישי — רק כדי לגלות שזו חליפת ראיונות שחורה רשמית, בכלל לא הדבר הנכון ליום שני גשום של עבודת רגליים — או לפחות לראיונות טלפוניים מתוך תאון במשרד. היא התחילה לחפש שוב ולבסוף הצליחה להרכיב תלבושת. מגפיים, מכנסיים, ז'קט, חולצת גולף ומעיל גשם שחורים: שחורים כמו מצב רוחה בבוקר יום שני. אני נראית כמו גנגסטרית, חשבה וצחקקה לעצמה. "גנגסטרים!" עם זה היא צריכה להתמודד היום. הצצה אחת בשעונה גילתה לה שאין לה זמן לאיפור. ממילא היא לא צריכה להרשים מישהו במשרד: הם ידעו טוב מאוד מי היא.

היא השתחלה אל מאחורי ההגה של מכונית הסאטורן בת הארבע שלה, ולשמחתה זו התניעה בניסיון הראשון. אבל התנועה היתה דחוסה, היה צורך להחליף אחד מהמגבים שלה, הרדיו החל להשמיע רעשים סטטיים אקראיים, והיא לא הצליחה להפסיק לפהק. ימי שני, חשבה. היום האהוב עלי! ממש. לפחות המתין לה מקום חניה — אחד מהמעטים השמורים לעיתונאים בכירים שצריכים ללכת לכל מיני מקומות ולראיין מנהלים ממריאים בתעשיות החדשות. או גנגסטרים מלביני כספים, הנובו–רישים של עולם הפרמצבטיקה.

עשרים דקות לאחר מכן נכנסה למגרש חניה צפוף מאחורי בניין משרדים אנונימי בקיימברידג', ממש ליד שדרת סומרוויל, שצלחות לוויין על גגו וכבלים עבים מתפתלים מטה לתוך מרתפו. מפקדת "חזאי התעשייה", כתב העת של תעשיית קרנות ההון–סיכון ומעסיקה של מרים בשלוש השנים החולפות. היא העבירה את כרטיס הזיהוי שלה, עלתה במעלית לקומה השלישית, ויצאה אל התוהו–ובוהו של חוות תאונים. שולחנות עם מחשבים אישיים ושיטפונות נייר שנשפכו אל הרצפה: שתי מנקות פורטוריקניות לחוצות רוקנו פחי אשפה אל עגלה עמוסת שקים לצלילי הרקע של טלפונים מצלצלים ומגישים מברברים בסי–אן–אן, בלומברג, פוקס. כיסאות אֵירון שחורים מעידן החלל בכל מקום, כולם מתכת ופלסטיק, כיסאות חשמליים לעתיד מחווט למשעי.

"בוקר, אמילי," הנידה בראשה כשעברה על פני מזכירת המחלקה.

"היי! תכף איתך." אמילי הרימה את אצבעה מלחצן ההשתקה וחזרה להקשבה מזוגגת עיניים. "כן, אני אשלח אותם למעלה מיד כש–"

שולחנה של מרים היה נקי: ערימת ההודעות לעיתונות היתה מסודרת, צג המחשב היה מצוחצח, ולא היו פזורים עליו ספלי קפה מתים. יחסית למקובל אצל כתבי טכנולוגיה, זה הפך אותה חולת ניקיון. תמיד היתה כך ביחס לעבודתה, גם בילדותה. היא אהבה שכל הצבעים שלה מסודרים בשורה. מדי פעם הצטערה שאינה מסוגלת לטפל בעבודת הבית באותה דרך, אבל מסיבה כלשהי נראה שהמיומנות לא ניתנת להעברה. אבל זו היתה עבודה, ועבודה תמיד היתה תחת שליטה. מעניין לאן נעלמה פולי?

"היי, מותק!" כמו לפי אות, ראשה של פּולֶט הציץ מעבר לצד המחיצה. היא היתה נמוכה, בלונדינית ומבעבעת, ואף בוקר יום שני גשום לא היה מסוגל לסדוק את התלהבותה. "מה המצב? את מוכנה ללמד את המאפיונרים האלה לקח?"

"'מאפיונרים'?"

מרים זקרה גבה. פולט הבינה את הרמז, השתחלה במצודד אל התאון שלה וצנחה בכיסא הנוסף, כשהיא מאלצת את מרים להידחק הצידה כדי לפנות מקום. היה ברור שפולי נהנית: היה זה אחד היתרונות המעטים של תחקירנית זוטרה. מרים המתינה.

"מאפיונרים," פולי התענגה על המילה. "רוצה קפה? זה ייקח כמה זמן."

"קפה." מרים שקלה זאת. "זה יהיה מוצלח."

"כן, טוב." פולי קמה. "תקראי את זה, זה יחסוך לשתינו זמן." היא הצביעה בפני מרים על צרור בעובי חמישה סנטימטרים של תדפיסים וצילומים, ואז הלכה ישר לעבר קנקן הקפה המחלקתי.

מרים נאנחה ושפשפה את עיניה כשקראה את הדף הראשון. פולי שוב עשתה את עבודתה ביעילות מחרידה: מרים עבדה איתה על לא יותר משני תחקירים בעבר — מרבית העבודה של מרים לא דרשה את סוג כריית המידע שפולט התמחתה בה — אבל בכל פעם יצאה מכך בתחושת סחרחורת קלה.

בדיקות לפליטות גזים ממכוניות בקליפורניה? מרים צמצמה את עיניה והפכה דף. כלי רכב שנכשלו בבדיקה, רשת מוסכים שקונה אותם במזומן ושולחת אותם דרומה למקסיקו ולברזיל לפירוק או למכירה מחדש. "איך זה קשור–" היא עצרה. "אה!"

"מלבין קפה לא חלבי, ממתיק אחד," אמרה פולי והניחה ספל קפה לשמאלה.

"זה חומר מצוין," מלמלה מרים ועלעלה בדפים נוספים. חשבונות חברה. רשת מוסכים ש– "קיוויתי שתגלי משהו אצל מחזיקי המניות הקטנים. בכמה מושקעים החבר'ה האלה?"

"הם קונים מניות בערך בעשרה או אחד–עשר מיליון כל שנה." פולט משכה בכתפיה, ואז נשפה על הקפה שלה והעוותה את פניה. "וזה מטורף, כי העסקים שלהם מכניסים רק בסביבות חמישה–עשר מיליון. איזה מין עסק משקיע שמונים אחוז מההכנסות ברוטו שלו בקרן פנסיה? עסק שקנה מאתיים שבעים וארבע מכוניות בשנה שעברה בחמישים דולר לחתיכה, העביר אותן מדרום לגבול, ועשה ארבעים אלף דולר בממוצע לכל אחת שמכרו. ושני הבעלים הרשומים שהתקשרתי אליהם לא רצו לדבר."

מרים הרימה את מבטה פתאום. "התקשרת אליהם?" תבעה.

"כן, אני — אוי, תירגעי. אמרתי להם שאני סוכנות רכב בווגאס ועורכת בדיקת רקע."

"'בדיקת רקע'?" נחרה מרים. "מה אם יש להם שיחה מזוהה?"

"נראה לך שהם יבדקו את זה?" שאלה פולט בהבעה מודאגת.

"פולי, יש לך פה הלבנה של אחד–עשר מיליון במזומן דרך עסקי המכוניות האלה ואת חושבת שהם לא יקשיבו טוב–טוב אם מישהו מתחיל לשאול מאיפה מגיעות מכוניות הטרנטה האלה ואיך זה שהן מכניסות יותר מאשר לקסוס חדשה מדרום לגבול?"

"אה. אוי, חרא."

"כן. בהחלט ‘אוי חרא.' איך בכלל עלית על המכוניות המשומשות?"

פולט משכה בכתפיה ונראתה נבוכה מעט. "ביקשת ממני לבדוק את מחזיקי המניות של פרוטיאום דינמיקס ובייפייז טכנולוגיות. שירות המכוניות פסיפיק נראה לי קצת מוזר — למה שלסוכנות רכב תהיה קרן פנסיה ששופכת שמונה ספרות למחקר עכשווי בקידוד חלבונים? וגם יש עוד עשר כאלה. עסקים משפחתיים קטנים עם הרבה יצוא דרומה ומניות בשבע או שמונה ספרות. איתרתי עוד אחת — תעברי לבא?"

"בסדר. חברת מוליכים–למחצה משומשים בשם דאלאס. היא קנתה מערכות משומשות של מחשבים מרכזיים מתוצרת איי–בי–אם? זה לא ה– ומכרו אותם ל– אוי חרא."

"כן." פולי קימטה את מצחה. "חיפשתי את מחיר המחירון. מי שקונה את המחשבים בני החמש האלה בארגנטינה משלם תשעים אחוז ממחירה של מערכת חדשה בדולרים מזומנים — זה הדבר הכי קרוב להליך חוקי שם. אבל כאן, מחשב מרכזי בן חמש נמכר בערך בשני אחוז משוויו של מחשב חדש."

"ואת בטוחה שכל זה נכנס לפרוטיאום ולבייפייז?" מרים ניערה ויישרה את צרור הדפים העבה. "אני לא מאמינה!"

"תאמיני." פולט רוקנה את ספל הקפה שלה ודחפה קווצת שיער תועה למקומה.

מרים שרקה ללא מנגינה. "מה השורה התחתונה?"

"'השורה התחתונה'?" פולט נראתה כמי שחשה אי–נוחות. "לא ספרתי, אבל–"

"תנחשי."

"הייתי אומרת שמישהו כאן מלבין בין חמישים למאה מיליון דולר בשנה. הופך כסף מלוכלך למניות נקיות בפרוטיאום דינמיקס ובבייפייז טכנולוגיות. מספיק כדי שזה יופיע ברישומים שלהן ברשות לניירות ערך. אז תחושת הבטן שלך היתה נכונה."

"ואף אחד בממלכת ההנהלה לא שאל שאלות," הסיקה מרים. "אילו הייתי פרנואידית הייתי אומרת שזה כמו קשר שתיקה. הממ." היא הניחה את ספלה. "פולי. עבדת עבור משרד עורכי דין. היית מגדירה את זה... נסיבתי?"

"'נסיבתי'?" הבעת פניה של פולט היתה כמעט מרחמת. "מי משלם לך, ההגנה? זה מספיק כדי לגרום לאף–בי–איי ולתובע המחוזי למלמל את החוקים נגד הפשע המאורגן."

"כן, אבל..." מרים הנידה בראשה לעצמה. "תראי, זה רציני. או לפחות יותר רציני מהרגיל. אני יכולה להבטיח לך שאם נפרסם את הסיפור הזה נקבל שלוש תגובות. האחת תהיה פרחים בשיער, והאחרת תהיה ערימה של מכתבי איום מעורכי דין. חופש העיתונות זה טוב ויפה, אבל שם טוב ותפוצה מוגברת לא ישלמו לנו על סנגור, ולכן אני רוצה לבדוק טוב–טוב כל מה שהשגנו לפני שאני עולה למעלה ומספרת לסנדי שאנחנו רוצות את השער. כי התגובה השלישית תהיה אוי–לעזאזל–אני–לא–רוצה–להאמין–בזה, כי מנהיגנו ומורנו הדגול חושב שהשמש זורחת מתוך בייפייז ונדמה לי שהוא גם מעריץ של פרוטיאום."

"מי את חושבת שאני?" פולט הצביעה לעבר הערימה. "זה מידע בלעדי, מרים, ישר מהמקור. רישומים ברשות לניירות ערך, דיווחים פומביים, כל העסק. אקדח מעלה עשן. דף הסיכום," היא משכה בדבקית הצמודה לדף לקראת סוף הערימה, "אומר הכול. הייתי כאן כל יום אתמול וחצי מהערב–"

"אני מצטערת!" מרים הרימה יד. "היי, באמת, לא היה לי מושג."

"לא שמתי לב לזמן," הודתה פולט. היא חייכה. "לא לעתים קרובות יוצא לי לחפור במשהו מעניין. בכל אופן, אם הבוס אוהב את שתי אלה, אני חושבת שהוא ישמח על האזהרה. זה ייתן לו זמן להוציא את עצמו משם לפני שנפרסם."

"כן, טוב." מרים קמה. "אני חושבת שכדאי שנעקוף את סנדי. זה הולך למעלה."

"אבל סנדי צריך לדעת. זה יבלגן לו את תכנון העמודים–"

"כן, אבל מישהו צריך ליצור קשר עם המחלקה המשפטית לפני שנמשיך עם זה. זה הסקופ הכי גדול שהיה לנו השנה. רוצה לבוא איתי? נראה לי שהרווחת לפחות חצי מהקרדיט..."

הן עלו בדממה במעלית לאגף ההנהלה. קירותיה היו מצופים מראות ששיקפו את הניגודים ביניהן: פולט, בלונדינית נמוכה עם תלתלים לא ממושמעים וחולצה אדומה עזה, ומרים, מטר שבעים ושניים ורזה, לבושה כולה שחורים. חרשנית התחקירים העסקיים והעיתונאית, בדרכן לראות את מנהל המערכת. יש ימי שני טובים מאחרים, חשבה מרים. היא חייכה חיוך קפוץ לעבר פולט במראה ופולי החזירה לה חיוך רחב: הבעה מודאגת, מעט חוששת.

"חזאי התעשייה" נמצא ברובו בבעלותה של חברת קרן הון סיכון שפעלה מקומותיו העליונות של הבניין, ומשרדיה היו מעורבים באלה של מנהלי כתב העת. שתי קומות למעלה, המסדרונות הפגינו איכות שטיח גבוהה יותר והקירות היו מחיצות אמיתיות מכוסות בציפוי אלון ולא תאונים מרופדים בבד. זה היה ההבדל היחיד שהצליחה לראות — זה והעובדה שחלק מהשוכנים היו שמוקים כמו האנשים שעליהם כתבה פרופילים נוצצים למחייתה. מעולם לא פגשתי איש הון סיכון שכריש היה מוכן לנשוך, חשבה מרים בעצבנות. נימוס מקצועי של רוצחים. הנושא הנוכחי במשרת מנהל המערכת שהחליפה כל העת בעלים — והיה באופן רשמי סגן נשיא — היה מנהל נעדר–תדיר בשם ג'ו דיקסון. מרים הובילה את פולט אל המשרד ונעצרה לרגע, ואז הקישה על הדלת בתקווה–למחצה לגלות שאינו נמצא.

"יבוא." הדלת נפתחה בפניה, והיה זה ג'ו עצמו, לא מזכירתו. גובהו היה מעל מטר ושמונים, בעל שיער שחור גלי ומעוצב, והוא לבש את מקטורן החליפה שלו מעל חולצה מחויטת שצווארונה פתוח. צחצוח תאגידי נזל ממנו: אילו היה מבוגר בעשר שנים היה יכול לבנות קריירה אמינה בקולנוע כאיל עסקים. במצב הנוכחי, מרים מצאה את עצמה תוהה לעתים קרובות איך טיפס אל חדר הדירקטוריון בגיל צעיר כל כך. הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, לא מבוגר ממנה בהרבה. "היי." הוא הבחין במרים ובפולט הניצבת ממש מאחוריה וחייך. "מה אני יכול לעשות בשבילכן?"

מרים החזירה חיוך. "תוכל לקבל אותנו לרגע?" שאלה.

"בטח, תיכנסו." ג'ו נסוג אל מאחורי שולחנו. "שבו, שתיכן." הוא הניד בראשו אל פולט. "מרים, לא הציגו בינינו."

"אה, כן. ג'ו דיקסון, פולט מילאן. פולי היא אחת הקולעות המוצלחות שלנו במחקר תעשייתי. היא עבדה איתי על סיפור וחשבתי שכדאי שנביא אותו קודם כול אליך לפני שניקח אותו לישיבת ההפקה השבועית. הוא קצת, אה, רגיש."

"'רגיש.'" ג'ו נשען לאחור בכיסאו והישיר אליה מבט. "הוא גדול?"

"יכול להיות," אמרה מרים בלי להתחייב. גדול? הוא הכי גדול שעבדתי עליו אי פעם! סיפור גדול בתחום עיסוקה יכול להרים או להפיל קריירה; הסיפור הזה עשוי לשלוח אנשים לכלא. "יש בו מורכבויות שגרמו לי לחשוב שתרצה אזהרה מוקדמת לפני שהוא יתגלה."

"ספרי לי על זה," אמר ג'ו.

"בסדר. פולי, את רוצה להתחיל עם הצד שלך?" היא העבירה לפולט את התיק.

"כן." פולי העוותה את פניה כשפתחה את התיק ופתחה בהסבר שלה. "בקצרה, אלה מכבסות לכסף מלוכלך. דפוס הפעולה מספיק בולט, כך שאילו הייתי התובעת המחוזית של קליפורניה הייתי מרימה טלפון למשרד האף–בי–איי המקומי."

"זאת הסיבה שחשבתי שתרצה לדעת," הסבירה מרים. "זה עניין גדול, ג'ו. אני חושבת שיש לנו מספיק כדי להאשים תאגידים ממש גדולים בהלבנת כספים. אבל בנובמבר שעבר דיברת עם כמה אנשים בפרוטיאום, והנחתי שתרצה להעביר את זה למחלקה המשפטית ולוודא שאתה משוריין לפני שזה יתפוצץ."

"טוב. זה ממש מעניין." ג'ו חייך לעברה. "זה התיק שלכן על הסיפור הזה?"

"כן," אמרה פולט.

"אתן מוכנות להשאיר אותו אצלי?" הוא שאל. הוא כחכח בגרונו. "זה קצת מביך אותי," הוא אמר ומשך בכתפיו כילד. תנוחת המגננה של כתפיו גיבתה את מילותיו. "תראו, אני אצטרך לקרוא את זה בעצמי. כמובן, המרחב לטעויות כאן הוא–" הוא משך בכתפיו.

למרים היתה פתאום הרגשה רעה: זה יהיה גרוע. היא גיששה במוחה אחר רמזים. הוא מתכוון לנסות לקבור אותנו?

ג'ו הניד בראשו. "תראו, הייתי רוצה לפתוח ולומר שזה לא בגלל משהו שעשיתן," הוסיף בחיפזון. "זה רק שיש לנו השקעה להגן עליה ואני צריך לחשוב איך לעשות את זה."

"לפני שנפרסם את הסיפור." מרים כפתה על עצמה לחייך חיוך נוסף, רחב יותר. "הכול נמצא ברשומות הפומביות," הוסיפה. "אם לא נפרסם אותו, מישהו מהמתחרים שלנו יפרסם."

"אה, אני לא יודע," אמר ג'ו בחלקלקות. "אני אחזור אליכן בעוד שעה–שעתיים. אם תשאירו את זה אצלי בינתיים, אני רק צריך ללכת לדבר עם מישהו במחלקה המשפטית כדי שנוכל לחשוב איך להגיב. לאחר מכן אודיע לכן איך נטפל בזה."

"אה, אז בסדר," אמרה פולט בהשלמה.

מרים הקפיאה את הבעת פניה בחיוך לא משתנה. אוי, חרא, חשבה כשקמה. "תודה על שהקדשת לנו מזמנך," אמרה.

"צאו בעצמכן," אמר ג'ו קצרות, וכבר הפך את הדף הראשון.

במסדרון פנתה פולט אל מרים. "זה לא הלך טוב?" התעקשה.

מרים נשמה נשימה עמוקה. "פולי."

"כן?"

היא חשה פיק ברכיים. "משהו לא בסדר."

"מה?" פולט נראתה מודאגת.

"מעלית." היא לחצה על כפתור הקריאה והמתינה בדממה בניסיון להרגיע את הפרפרים שבבטנה. המעלית הגיעה, והיא המתינה לדלתות שייסגרו מאחוריהן לפני שהמשיכה. "יכול להיות שעשיתי טעות רצינית."

"'טעות'?" פולט נראתה משתוממת. "את לא חושבת–"

"הוא לא אמר שום דבר על פרסום," אמרה מרים לאט. "אפילו לא מילה אחת. מה היו השמות האחרים ברשימת המשקיעים הקטנים? אלה שלא בדקת?"

"הרשימה? היא אצלו–" פולט קימטה את מצחה.

"השקעות סומרוויל היתה אחת מהן?"

"סומרוויל? יכול להיות. למה? מי הם?"

"כי אלה–" מרים הצביע לעבר הגג וחגה באצבעה. היא ראתה את עיניה של פולט נפערות.

"אני חושבת על החזרות של גיליונות מדוכני העיתונים, פולי. את לא יודעת שיש לנו החזרות נמוכות ביחס למקובל בתעשייה? ואנשים קונים מגזינים במזומן."

"אה."

"אני מצטערת, פולי."

כשחזרו אל התאון של מרים, איש אבטחה במדים ואיש בחליפה ממשאבי אנוש כבר המתינו להן.

"פולט מילאן? מרים בקסטיין?" אמר האיש ממשאבי אנוש. הוא בדק דפדפת בתשומת לב.

"כן?" שאלה מרים בזהירות. "מה קורה?"

"תוכלו לבוא אחרי בבקשה? שתיכן?"

הוא הסתובב ופנה אל גרם המדרגות היורד אל הכניסה הראשית. מרים הציצה סביבה וראתה את איש האבטחה מעלה על פניו הבעת אי נוחות חטופה. "תמשיכי, גברתי."

"תמשיכי," חזרה אחריו פולט מכיוון כתפה השמאלית, בפנים חיוורים.

לא ייתכן שזה קורה, חשבה מרים בקהות. היא חשה ברגליה נושאות אותה אל גרם המדרגות ומטה, לעבר דלתות הזכוכית שבכניסה.

"כרטיסים, בבקשה," אמר האיש ממשאבי אנוש. הוא הושיט את ידו בחוסר סבלנות. מרים מסרה לו את כרטיסה באי–רצון: פולט נהגה כמוה.

הוא כחכח בגרונו ובחן אותן בבוז. "נמסר לי לומר לכן ש'חזאי התעשייה' לא יתבע אתכן," אמר. "נפנה את התאים שלכן ונעביר את הפריטים האישיים ואת המשכורת האחרונה שלכן לכתובותיכן הרשומות. אבל אין לכן עוד אישור להימצא בשטחי החברה." איש האבטחה תפס עמדה מאחוריו וחסם את המדרגות. "עזבו בבקשה."

"מה קורה?" התעקשה פולט וקולה עלה לצווחה.

"העסקתכן הופסקה," אמר האיש ממשאבי אנוש באדישות. "שימוש לא מוצדק במשאבי החברה; ליתר פירוט, משלוח אימיילים אישיים על חשבון זמן החברה וגלישה באתרי אינטרנט פורנוגרפיים."

"'פורנוגרפיים–‘" מרים חשה שגופה נחלש מרוב זעם. היא התקדמה חצי צעד לעבר האיש ממשאבי אנוש ובקושי הבחינה כשפולט תפסה בשרוולה.

"זה לא שווה את זה, מרים," הזהירה אותה פולי. "שתינו יודעות שזה לא נכון." היא נעצה מבט זועם באיש. "אתה עובד עבור השקעות סומרוויל, לא?"

הוא הנהן ללא סקרנות. "עזבו בבקשה. עכשיו."

מרים אילצה את עצמה לחייך. "כדאי לך לצחצח את קורות החיים שלך," אמרה ברעד ופנתה אל היציאה.

לפני שני–שלישים מחייה, כשהיתה בת אחת–עשרה, עקצה את מרים צרעה. זו היתה עקיצה איומה: זרועה התנפחה כבלון, אדומה וצורבת וכואבת למגע, ומקום העקיצה עצמו כאב בטירוף. אבל הגרועה מכול היתה תחושת הרוגז והזעזוע המוסריים. מרים בת האחת–עשרה עסקה בענייניה, שיחקה בפארק עם הסקטבורד שלה — היא היתה חצי–בן באותה תקופה, ויש שיאמרו שהדבר עוד נכון — ולא עשתה דבר שהיתה בו משום התגרות בחרק הצהוב–שחור. הצרעה פשוט התעופפה לעברה, כנפיה זימזמו ברוגז, נחתה על עורה, ולפני שהספיקה לנער אותה מעליה, עקצה אותה.

היא יללה.

הפעם היתה מבוגרת ובעלת יכולת גבוהה בהרבה לדאוג לעצמה — מכללה, קדם–רפואה ונישואיה הכושלים לבן ביססו זאת — ולכן הצליחה להיפרד לשלום מפולי ההמומה באותה מידה ולהיכנס למכוניתה לפני שהתפרקה. והדמעות עלו בדממה — הפעם. ירד גשם בחניה, אבל היא לא ידעה אם המים רבים יותר בפנים או בחוץ. אלה לא היו דמעות כאב: אלה היו דמעות כעס. הבן–זונה הזה–

לרגע, מרים דמיינה איך היא פורצת בסערה חזרה דרך דלת החירום שבצד הבניין, עולה אל משרדו של ג'ו דיקסון, והודפת אותו החוצה מבעד לחלון הנוף הגדול. המחשבה גרמה לה להרגיש טוב יותר, אבל לאחר כמה דקות הסיקה באי–רצון שזה לא יפתור דבר. התיק היה בידי ג'ו. המחשב שלה — ושל פולי — היו ברשותו — ורגע של מחשבה גילה לה שאותן מכונות ודאי נמחקות ברגע זה. אין ספק שרישומי שרת שיראו שהציצה בפורנו בזמן העבודה יפוברקו. פעם שוחחה עם כמה חנונים באיזה סטארט–אפ והם הסבירו לה איזו עבודה קלה מצפה למי שרוצה לגרום לפיטוריו של מישהו. "חרא," מלמלה לעצמה ומשכה באפה. "אני אצטרך להשיג עבודה אחרת. לא צריך להיות קשה מדי, אפילו בלי המלצות."

ובכל זאת היתה מזועזעת. עיתונאים לא מפוטרים משום שהם חושפים קנוניות להלבנת כספים; זה מופיע איפה שהוא בחוקים. לא? למעשה, זה היה מטורף לחלוטין. היא מצמצה כדי לסלק את שארית דמעות הכעס. אני צריכה ללכת לראות את אייריס, החליטה. היא יכולה להתחיל לחפש עבודה חדשה כבר מחר. או לחשוב על דרך לפרסם את הסיפור בעצמה, אם היא מתכוונת לנסות לעשות את זה עצמאית. אבל היום היא צריכה כתף לבכות עליה — ובדיקת שפיות. ואם יש אדם אחד שמסוגל לספק את השניים, הרי שזו אמה המאמצת.

אייריס בקסטיין גרה לבד בבית ישן בקרבת פארק לאוול. מרים חשה אשמה עמומה כלשהי על כך שהיא מבקרת אצלה ביום, בשעות העבודה. אייריס מעולם לא ניסתה לפנק אותה, משום ששמחה להסתובב ולטפל בתחביביה השקטים רוב הזמן מאז מותו של מוריס. אבל מרים גם חשה אשמה על שלא ביקרה את אייריס לעתים קרובות יותר. אייריס היתה כעת בתקופת החלמה, והאפשרות שתאבד את אמה זמן קצר כל כך לאחר מות אביה מילאה אותה אימה. עוגן נוסף איים להשתחרר ולהותיר אותה להיסחף בעולם.

היא החנתה את המכונית בכביש, ואז רצה אל דלת הכניסה — הגשם ירד ברסס קר ואיים להפוך ליריעות חודרניות — וצלצלה בפעמון, ולאחר מכן פתחה את המנעול ונכנסה כשהפעמון הדו–צלילי עוד הדהד בפנים.

"אמא?"

"כאן," קראה אייריס. מרים נכנסה וסגרה את דלת הכניסה. המסדרון הדיף ריח פרחים קלוש, הבחינה כשהורידה את מעיל הגשם שלה ותלתה אותו; זו כנראה עבודה של העוזרת. "אני בחדר האחורי."

דלתות וזיכרונות נחו פעורים לרווחה מול מרים כשמיהרה לעבר הסלון. היא גדלה בבית הזה, זה שמוריס ואייריס קנו כשהיתה תינוקת. האופן שבו המדרגה השלישית בגרם המדרגות חרקה כשהיו משעינים עליה את המשקל, השיגעונות של השירותים בקומה התחתונה, התחושה הצפופה בסלון מרוב מדפי ספרים — התחושה שהוא גדול מדי, בלי אבא. "אמא?" היא הדפה ופתחה את דלת הסלון בהיסוס.

אייריס חייכה אליה מכיסא הגלגלים שלה. "כל כך נחמד מצדך לבוא לבקר! תיכנסי! במה זכיתי לעונג הזה?"

החדר היה מרוהט בכורסאות גדולות ובספה מרופטת עמוקה דיה כדי לטבוע בה. לא היתה טלוויזיה — לא לאייריס ולא למוריס היה זמן לכך — אבל היו ארוניות ספרים ליד כל הקירות ומגדל מתנודד של ניירות ליד כיסאה של אייריס. מרים חצתה את החדר, רכנה ונישקה את אייריס על קודקודה, ואז נסוגה. "את נראית טוב," אמרה בחשש, בתקווה שהדבר נכון. היא רצתה לחבק את אמה, אבל זו נראתה שברירית יותר ויותר — רק בשנות החמישים שלה, אבל שערה הלך והאפיר והעור בגב ידיה נראה, כמדומה, קמוט יותר בכל ביקור של מרים.

"אני לא אשבר — לפחות, נדמה לי שלא. לא אם רק תחבקי אותי." אייריס העוותה את פניה. "זה היה גרוע בשבוע האחרון, אבל נדמה לי שאני שוב משתפרת." הכיסא שבו ישבה היה חדש יותר משאר הרהיטים, מוקף במטען הנכות: עגלת צד קטנה עם סריגת הקרושה שלה ותרמוס מלא תה צמחים, התרופות שלה, ומנורה עומדת עם מתג גבוה על רגלה. "מארג' בדיוק הלכה. היא תחזור מאוחר יותר, לפני ארוחת הערב."

"זה טוב. אני מקווה שהיא מטפלת בך יפה."

"היא עושה כמיטב יכולתה." אייריס הנהנה בזלזול קל. "מחר יש לי פיזיותרפיה. אחר כך עוד פגישה עם הנוירולוג שלי, ד"ר בֶּרְק — הוא עובד עם ניסוי קליני בתרופה חדשה שנראית מבטיחה ואנחנו נדבר על זה. זה אמור לעצור את ההתקדמות של תהליך הריסת המיאלין, אבל אני לא מבינה חצי מהמילים בדוח. תוכלי לתרגם לי אותו?"

"אמא! את יודעת שאני כבר לא עושה את הדברים האלה — אני לא מעודכנת; אני עלולה לפספס משהו. בכל אופן, אם תלכי ותספרי לאוסטיאופת שלך עלי, הוא ייבהל. אני לא רופאת עצמות."

"טוב, אם את אומרת," אייריס נראתה מרוגזת. "כל הזמן הזה בבית הספר לרפואה לא התבזבז, נכון?"

"לא, אמא, אני מנצלת את זה כל יום. לא יכולתי לעשות את העבודה שלי בלי זה. אני רק לא יודעת מספיק על טיפולית תרופתיים מודרניים נגד טרשת נפוצה כדי להסתכן בערעור על חוות הדעת של המומחה שלך, בסדר? אני עלולה להבין את זה לא נכון, ואז את מי תתבעי?"

"אם את אומרת." אייריס נחרה. "לא באת הנה רק כדי לדבר על זה, נכון?"

לעזאזל, חשבה מרים. תמיד היה קשה לעבוד על אמה. "איבדתי את העבודה שלי," הודתה.

"באמת שאלתי את עצמי." אייריס הנהנה בהרהור. "כל הדוט–קומים האלה שלך, זה חייב להיות מדבק. זה מה שקרה?"

"לא." מרים הנידה בראשה. "נתקלתי במשהו וטיפלתי בו רע. הם פיטרו אותי. ואת פולי... זוכרת שסיפרתי לך עליה?"

אייריס עצמה את עיניה. "זונות. הבוסים הם זונות."

"אמא!" מרים לא הזדעזעה מהשפה — הרקע המוזר של אייריס קפץ ועקץ אותה ברגעים מוזרים — אבל היתה זו סכנת האי–הבנה. "זה לא עד כדי כך פשוט. פישלתי."

"אז פישלת. את רוצה לומר לי שהגיע לך שיפטרו אותך?" שאלה אייריס.

"לא. אבל הייתי צריכה לחפור יותר עמוק לפני שניסיתי לפרסם את הסיפור," אמרה מרים בזהירות. "הייתי להוטה מדי, התרשלתי. היו קשרים. זה עמוק וגדול ומלוכלך. האנשים שה'חזאי' בבעלותם לא רצו להיות מעורבים בחשיפה."

"וזה מצדיק אותם, מה?" שאלה אייריס ועיניה הצטמצמו.

"לא, זה–" מרים השתתקה.

"תפסיקי להמציא תירוצים בשבילם ואני אפסיק לרדוף אחרייך." אייריס נשמעה כמעט משועשעת. "הם לקחו את העבודה שלך כדי להגן על המעורבות שלהם באיזשהו עסק מלוכלך. זה מה שאת אומרת לי?"

"כן. אני מניחה."

"טוב." עיניה של אייריס הבזיקו. "מתי את מתכוונת לתלות אותם? ובאיזה גובה? אני רוצה מושב צמוד לזירה!"

"אמא." מרים הביטה באמה בתערובת של חיבה ורוגז. "זה לא כל כך קל. אני חושבת שהבעלים של ‘החזאי‘ מעורבים עד הצוואר במשהו לא חוקי. הלבנת כספים. כסף מלוכלך. בטח גם מידע פנימי. הייתי רוצה לדפוק אותם אבל הם ישחקו מלוכלך אם אני אנסה. לקח להם בערך חמש דקות להמציא סיבה לפטר אותי, והם אמרו שהם לא יתבעו אותי אם אני אסתום את הפה."

"איזו מין תביעה?" חקרה אייריס.

"הם אמרו שיש להם רישומי מחשב שיוכיחו שגלשתי באתרים פורנוגרפיים בעבודה. הם... הם–" מרים גילתה שהיא לא מסוגלת להמשיך לדבר.

"וזה נכון?" שאלה אייריס בשקט.

"לא!" מרים הבהילה את עצמה בלהט שבקולה. היא קלטה את מבטה הערמומי של אייריס וחשה מבוישת. "מצטערת. לא, זה לא נכון. זה פברוק. אבל כל כך קל לטעון את זה — ולמעשה בלתי אפשרי להפריך."

"תוכלי להשיג עבודה אחרת?" המשיכה אייריס לחקור.

"כן." מרים השתתקה.

"אז הכול בסדר. באמת לא היה מתאים לי שהבת שלי תצפה ממני לכבס לה את התחתונים אחרי כל השנים האלה."

"אמא!" ואז מרים הבחינה בגיחוך הזדוני.

"ספרי לי על זה. זאת אומרת, הכול. חממי את לבה של אם, שפכי את הפרטים על השמוקים שלקחו לבת שלה את העבודה."

מרים צנחה על הספה הגדולה והמרופדת יתר על המידה. "זה או סיפור ארוך מאוד או סיפור קצר מאוד," הודתה. "התעניינתי בשתי חברות ביו–טק שנראו טיפה מוזרות. חפרתי קצת, עירבתי את פולט — היא חופרת כמו דוברת קידוח — והעלינו קצת לכלוך. שתי חברות גדולות משמשות כמטרות להלבנת כספים.

"מתברר שחברת האם של ‘החזאי' קשורה אליהן, עמוק. הם החליטו שיהיה יותר קל לפטר אותנו ולאיים עלינו מאשר לפרסם את הכתבה ולספוג את ההפסדים. אני מניחה שאני אחזור הביתה ואגלה תביעת השתקה בתיבת הדואר שלי."

"אז. מה את מתכוונת לעשות בנושא?"

מרים פגשה במבטה החודר של אמה. "אמא, עבדתי שם שלוש שנים. והם פיטרו אותי על המקום, בלי לנסות אפילו להוריד אותי מהסיפור. את באמת חושבת שאני אתן להם לצאת מזה נקיים אם אני יכולה לעשות משהו בנושא?"

"מה לגבי נאמנות?" שאלה אייריס וזקפה גבה.

"הם קיבלו את שלי." מרים משכה בכתפיה. "זה חלק מהסיבה שזה כואב. מרוויחים נאמנות אם מעניקים אותה."

"היית יכולה להיות אצילה פיאודלית טובה. גם הם היו חזקים בנאמנות. ובצייתנות עיוורת בתמורה."

"המאה הלא נכונה, הצד הלא נכון של האוקיינוס האטלנטי, במקרה שלא שמת לב."

כעת אייריס גיחכה. "כן, דווקא הבחנתי," הודתה. "בלי תארי אצולה זרים. זאת אחת הסיבות שנשארתי כאן — זה, ואבא שלך." חיוכה גווע. "אף פעם לא הצלחתי להבין מה אנשים מוצאים במלכים ומלכות, אם מהסוג השושלתי הישן או מהסוג הנשיאותי החדש. כל הפפראצי האלה שמזילים ריר אחרי מלכים. אני אוהבת את תחום העבודה שלך. יש בו יותר כנות."

"יותר קשה לשמור על העבודה כשכותבים על העולם האמיתי," מרים הרהרה בקדרות. היא נאבקה להזדקף מעט במקומה. "בכל אופן, לא באתי הנה כדי להתבכיין לך. אני חושבת שאני יכולה לחכות עם חיפוש העבודה עד מחר בבוקר."

"את בטוחה שתהיי בסדר?" שאלה אייריס בחדות. "הזכרת תביעות — או גרוע מזה."

"בטווח הקצר–" מרים משכה בכתפיה, ואז נשמה נשימה עמוקה. "כן," הודתה. "אני מניחה שאני אהיה בסדר כל עוד אעזוב אותם בשקט."

"הממ." אייריס הביטה במרים מזווית עינה. "על כמה כסף אנחנו מדברים כאן? אם הם יתחילו בתביעות משפטיות מזויפות כדי להשתיק אותך, העסקים לא כרגיל."

"בערך–" מרים ערכה כמה חישובים בראשה — "כחמישים עד מאה מיליון לשנה זורמים דרך הערוץ הזה."

אייריס קיללה.

"אמא!"

"שלא תתחילי איתי עם ‘אמא'!" נחרה אייריס.

"אבל–"

"תקשיבי לאמא הזקנה שלך. באת הנה לבקש עצה, אני אתן לך אותה, בסדר? את אומרת לי שבמקרה נתקלת במבצע הלבנת כספים שמטפל בכל שבוע בסכום יותר גדול ממה שרוב האנשים מרוויחים בחיים שלמים. ואת חושבת שהם יסתפקו בלפטר אותך ולקוות שתשתקי?"

מרים נחרה. "זה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע, אמא, זה לא שטח של מאפיונרים, ובכל אופן, הם מחזיקים בראיות המזויפות ההן."

אייריס הנידה בראשה בעקשנות. "כשיש לך פעילות פלילית ומיליוני דולרים במזומן ביחד, אין גבול למה שאנשים יכולים לעשות." מרים הבינה בתחושת מצוקה שזו הפעם הראשונה שאייריס נראתה מודאגת. "אבל אולי אני פסימית מדי — כרגע איבדת את העבודה וכל השאר, זאת תהיה בעיה. מה מצב החסכונות שלך?"

מרים הציצה לעבר החלון המפוספס מגשם. מה עשה את אמא כל כך פרנואידית? תהתה בחשש. "לא רע. אני חוסכת כבר עשר שנים."

"זאת הילדה שלי," אמרה אייריס באישור.

"השקעתי את הכסף במניות של המגזר הטכנולוגי."

"את לא רצינית!" אייריס נראתה מזועזעת.

מרים הנהנה. "אבל לא בדוט–קומים."

"באמת?"

"רוב האנשים חושבים שכל מניות הטכנולוגיה ירדו. אבל למען האמת מניות ביו–טק התרסקו בשנת 97' והתאוששו מאז. הבועה בשנה שעברה אפילו לא נגעה בהן. אנשים צריכים תרופות חדשות יותר משהם צריכים אתרי אינטרנט מצוחצחים שמוכרים צעצועים, לא? תכננתי לגמור לשלם את המשכנתא שלי בשנה הבאה. עכשיו אני מניחה שאצטרך לחכות עוד קצת — אבל אני לא בצרות אלא אם כן אני אשאר בלי עבודה יותר משנה."

"טוב, לפחות מצאת שימוש לכל הזמן הזה בבית הספר לרפואה." אייריס הפגינה הקלה. "אז את לא חנוקה."

"לא בטווח הקצר," תיקנה אותה מרים מיד. "תשאלי אותי שוב בעוד חצי שנה. בכל אופן. יש משהו שאני יכולה להביא לך אם כבר אני כאן?"

"משהו חזק לשתות." אייריס נקשה בלשונה לעצמה. "תשמעי, אני אהיה בסדר. המחלה, היא באה והולכת — עוד כמה שבועות ואני שוב אלך." היא החוותה לעבר הליכון האלומיניום שלצד כיסאה. "אני נחה הרבה וכשמארג' כאן פעמיים ביום אני די יכולה להתמודד עם הכול, מלבד השעמום. קצת תייקתי וקצת ניקיתי, את יודעת, פיניתי את הפינות הישנות והמאובקות."

"אה, כן. מצאת משהו מעניין?"

"הרבה כדורי אבק. בכל אופן," היא המשיכה לאחר רגע. "יש דברים שהתכוונתי לתת לך."

"'דברים.'" לרגע מרים לא היתה מסוגלת להתמקד בבעיה הניצבת מולה. היה לה יותר מדי להתמודד איתו. היא איבדה את עבודתה ואז, ממש באותו יום, אמה רוצה לדבר על מכירת ביתה. "אני מצטערת, אני לא לגמרי ממוקדת היום."

"לא לגמרי–" אייריס נחרה. "את כמו מיקרוסקופ! רוב האנשים האחרים היו מסתובבים כשהם לגמרי מסוחררים. זה לא ממש מתחשב מצדי, אני יודעת, רק שחשבתי על כל מיני נושאים ויש דברים שאת באמת צריכה לקבל עכשיו כי כבר גדלת וגם כי זה שייך לך — יכול להיות שיהיה לך שימוש בזה. דברים שעלולים להתעלם מהם."

מרים ודאי נראתה מבולבלת משום שאייריס חייכה לעברה בעידוד. "כן. את יודעת, ‘דברים'. אלבומי תמונות, דברים חסרי תועלת כמו תעודות הלידה של ההורים של מוריס, הדרכון הישן שלי, תעודות הפטירה של ההורים שלי, מסמכי האימוץ שלך. וגם דברים שקשורים לאמא הביולוגית שלך."

מרים הנידה בראשה. "מסמכי האימוץ שלי — למה שאני ארצה אותם? אלה דברים ישנים, ואת האמא היחידה שהיתה לי אי פעם." היא הסתכלה באייריס בעוז. "אני לא מרשה לך להרחיק אותי ממך!"

"ככה! ומי אומר שזה מה שאני עושה? רק חשבתי שלא תרצי לפספס את ההזדמנות. אם יתחשק לך אי פעם לנסות לגלות את השורשים שלך. זה שייך לך, ואני חושבת שכבר היית אמורה לקבל את זה מזמן. שמרתי גם את דפי העיתונים, את יודעת. זה עורר לא מעט תשומת לב." מרים העוותה את פניה. "אני יודעת שזה לא מעניין אותך," אמרה אייריס בפייסנות. "בשבילי. יש קופסה."

"קופסה."

"קופסת נעליים ורודה–ירוקה. היא מונחת על המדף השני במכתבה של אבא שלך בחדר האורחים השני למעלה. עשי לי טובה ותורידי אותה הנה, בסדר?"

"רק בשבילך."

מרים מצאה את הקופסה בקלות. זו השמיעה קול שקשוק כשהרימה אותה ונשאה אותה עם ניחוח הנפטלין שהדיפה מטה אל הסלון. אייריס הרימה שוב את סריגתה וסרגה בהבעת ריכוז עז. "דוקטור הייר אמר לי לעבוד על זה," אמרה בלי להרים את מבטה. "זה עוזר לשמור על קואורדינציית יד–עין."

"אני מבינה." מרים הניחה את הקופסה על הספה. "מה זה אמור להיות?"

"כיסוי לבקבוק קליין." אייריס הרימה את מבטה בהתגוננות למשמע נחרתה של מרים. "את אמורה לצחוק! בעולם המטורף וההפוך הזה אנחנו חייבים להתנחם במקומות מטורפים והפוכים לגמרי."

"את ואבא." מרים פטרה את הדבר בניד יד. "שניכם אנשים מטורפים והפוכים לגמרי."

"יפי נפש, את מתכוונת," אייריס הדהדה אחר דבריה באופן מאיים. "אנשים שמסרבים לבלוע הכול בפנים, שחיים את החיים מבחוץ, ש–" היא הציצה סביבה — "בסופו של דבר מזדקנים ללא חן." היא משכה באפה. "עצרי אותי לפני שאשקע שוב בזיכרונות. פתחי את הקופסה!"

מרים צייתה. היא היתה מלאה למחצה בדפי עיתונים מצהיבים ומקופלים בקפידה ובצילומים ישנים של כתבות עיתון. לאחר מכן היתה שקית נייר וכמה מסמכים וניירת רשמית שמילאו את שארית הקופסה. "השקית הכילה דברים שהמשטרה מצאה עם האם הביולוגית שלך," הסבירה אייריס. "פריטים אישיים. את הבגדים הם היו חייבים להשאיר אצלם כראיות, אבל אף אחד לא בא ואחרי כמה זמן הם העבירו את הפריטים למוריס שישמור עליהם. יש שם תליון של אמא שלך — אני חושבת שאת צריכה לשמור אותו במקום בטוח בינתיים; אני חושבת שסביר להניח שהוא די יקר. הניירות — זה היה דבר נורא. נורא."

מרים פרשה את הדף העליון; הוא נסדק מעט מזוקן כשקראה בו. אישה אלמונית נמצאה דקורה, התינוקת הועברה למשמורת. זה גרם לה תחושה מוזרה. היא ידעה על כך שנים רבות, כמובן, אבל זה היה כמו לראות זאת בפעם הראשונה בספר היסטוריה, כתוב שחור על גבי לבן. "עדיין לא יודעים מי היא היתה?" שאלה מרים.

"למה שיידעו?" אייריס הביטה בה בצורה מוזרה. "לפעמים אפשר לפתוח מחדש תיק כשמתגלות ראיות חדשות, או כשמבצעים בדיקות דנ"א, אבל אחרי שלושים ושתיים שנה רוב העדים כבר עברו למקום אחר או מתו. השוטרים שחקרו את זה בטח כבר פרשו. סביר להניח ששום דבר לא יקרה אם לא יופיעו ראיות חדשות. נגיד, שימצאו עוד גופה או שמישהו יודה שנים מאוחר יותר. זה אחד מאותם דברים איומים שקורים לפעמים לאנשים. הדבר החריג היחיד בעניין היית את." היא הסתכלה במרים בחיבה.

"למה נתנו לשני רדיקלים, שאחת מהן תושבת זרה ושניהם מתעסקים בהפגנות נגד המלחמה ודברים כאלה, לאמץ תינוקת–" מרים הנידה בראשה. אז גיחכה. "הם חשבו שאני אאט את הפעילות שלהם או משהו כזה?"

"יכול להיות, יכול להיות. אבל אני לא זוכרת ששאלו אותי שאלות על הפוליטיקה שלנו כשהלכנו לסוכנות האימוץ — היה הרבה יותר קל לאמץ באותם ימים. לא שאלו הרבה על הרקע שלנו מלבד אם אנחנו נשואים. לא שמרנו את העיתונים באותו זמן, אגב. מוריס קנה אותם כעותקים מיותרים שנים אחר כך."

"ככה." מרים החזירה את גזרי העיתונים למקומם, כיסתה את הקופסה במכסה והתבוננה בה. "היסטוריה עתיקה."

"את יודעת, אילו רצית לחקור את זה–" אייריס השתמשה עליה במבט ההוא, המבט החודר בעל קצות היהלום של האינקוויזיציה, זה שמרים ניסתה לסגל לעצמה כשראיינה לקוחות קשים — "אני מתערבת שעיתונאית עם ניסיון כמו שלך תצליח יותר מאשר שוטר מלא דונאטס בעבודה שגרתית. לא נראה לך?"

"נראה לי שאני צריכה לעזור לאמא האמיתית שלי לגלות מה עליה לעשות כדי לא להשתגע בזמן ההחלמה," השיבה מרים בקלילות. "יש דברים מיידיים יותר שצריך לחקור, כמו למשל אם התה שלך קר ואם יש עוגיות במטבח. למה שלא נשאיר את החפירות בעבר המת לפעם אחרת?"