נסיכי הסחר 2: המשפחה הנסתרת

 עצה מלומדת

בשעתה השלישית של פגישת הוועדה המלך התעטש והאיץ בכך את מהלך העניינים. הוד מעלתו סר רודריק דיבר בשעה שאירע ההתקף המלכותי. סר רודריק ניצב בקצהו המרוחק של השולחן, מול וילונות הקטיפה האדומים שסגרו על החלון ועל צינת אחר הצהריים החורפי שמעבר לו, כשהוא רכון מעט לפנים, לופת את ניירותיו אל חזהו הגרום ומתנודד לפנים ולאחור בעודו מדקלם. נוהגו החדגוני תאם את חוסר הפיגמנט המדהים בעורו ובשערו: עיניו היו מושפלות בשעה שפלט זרם אינסופי לכאורה של דוחות ממפקדי המשטרה השונים, מקורות מודיעיניים ומודיעים עצמאיים שעדכנו את משרדו.

"אבקש את סליחתך." שרת הניף ממחטת פשתן מול האף המלכותי. ג'ון פרדריק מצמץ בהבעה כאובה. "א–פצ'י!" אף שעדיין לא הגיע לגיל העמידה, עורו הסמוק של המלך וקו המותן התופח שלו כבר עוררו דאגות בקרב הפיזיופתים והרוקחים שלו.

סר רודריק השתתק והמתין להנהון המלכותי. האוויר בחדר היה דחוס מריח רהיטים ממורקים בדונג דבורים בלוויית שמץ של ריח שמנוני ממנורות הגז הרוחשות בשקט. "אדוני?"

"רק רגע." ג'ון פרדריק, המלך–הקיסר בחסד האל של בריטניה החדשה ושליט כל אדמותיה ושטחי החסות שלה, נטל ממחטה נקייה ונופף לשלישו להניחו לנפשו בזמן שפנים מודאגים בחנו אותו מכל עבר. הוא נשם עמוק וניכר בו שהוא נאבק להשתלט על הגירוי בסינוסים שלו. "אה. איפה היינו? סר רודריק, החזקת בזכות הדיבור די זמן — שב, נחזור אליך עד מהרה. לורד דגלאס, הנושא הזה של פריעת חוק בקרב ההמונים מטריד אותי. אם תוצאות קציר הדגנים הדל בשנה שעברה לא ישתפרו הקיץ, כפי שמנבא עמיתך המכובד" — ניד ראש לעבר לורד סקוטיה, שר החקלאות — "לרוטנים ולנרגנים תהיה אדמה פורייה לחרוש בה עד לסתיו הבא. האם יש סכנה כלשהי להתקוממות מבית?"

לורד דגלאס העביר יד חרושת קמטים בשערו המידלדל בעודו מהרהר בתשובתו. "כפי שהוד מלכותך יודע ללא ספק — " הוא השתהה. "קיוויתי לדון בעניין זה אחרי שנשמע את דבריו של סר רודריק. האוכל לבקש שתתיר לי?" לאחר ניד הראש המלכותי, הוא רכן הצדה. "סר רודריק, היותר לי לבקש ממך לסכם בקצרה את המצב מבית?"

"ברשותך, הוד מלכותך?" סר רודריק כחכח בגרונו ואז פנה אל הנוכחים. "הוד מלכותך, עמיתיי המכובדים, המצב מבית נתון כרגע לשליטה, אבל יש מספר הולך וגדל של רטינות נגד המוסכמות בפרובינציות. רק בחודש האחרון המשטרה המלכותית תפסה לא פחות משני תאים של מאזנים וחשפה שלושה בתי דפוס לא חוקיים — האחד במסצ'וסטס, האחד בפרובינציות החדשות המערביות של הוד מלכותך והאחד בניו לונדון עצמה." לחישה חלפה סביב השולחן: היה זה סוד גלוי שבתי הדפוס המחתרתיים בעיר הבירה יכולים להדפיס כל מה שירצו בפיקוח רופף לכל היותר, מלבד שמועות הדיבה ודברי החתרנות הבוטים ביותר. אם יש פשיטות, המצב ודאי גרוע בהרבה מהרגיל. "כל זה בלי להתייחס כלל לרטינות השגרתיות במושבות ובשטחי החסות. לבסוף, פעולות המשטרה חשפו מזימה לפוצץ את ארמון הקיץ המערבי במונטריי — הייתי מעדיף שלא לדון בכך בקבינט הפתוח עד שנסיים לפתור את המצב. מישהו או משהו מעורר פעילי מאזנים, והיו שמועות על כך שגלגלי הבגידה משומנים בליבְרות צרפתיות. בלי ספק נדרש כסף כדי להפעיל מכבשי דפוס חתרניים או לקנות חומרי נפץ, והוא חייב להגיע ממקום כלשהו."

סר רודריק התיישב, ולורד דגלאס קם. "הוד מלכותך, הייתי אומר שאם נשקלות הרפתקאות מעבר לים, ואם זה יתרחש במקביל לעלייה במחיר הלחם, להטלת מיסים ולחובות חדשים, ולהתפרצות של התמרמרות מאזנת, לא ארצה להתמודד עם ההשלכות בלי שכוחות המילואים היבשתיים בפורט ויקטוריה יהיו מוכנים לצאת לכל אחד מהחופים, שלא לומר לוודא את נאמנות הגדודים המקומיים בכל מחוז פרלמנטרי."

"טוב, אם כך." מצחו של המלך התקמט, כאילו עמד לשאת התקף עיטוש נוסף: "יהיה עלינו לדאוג שיינקטו אמצעים אלה, הלא כן?" הוא רכן לפנים בכיסאו. "אבל אני רוצה לשמוע עוד באשר לשאלה מהיכן מגיע המימון של הקוצים מבית הנעוצים בכתרנו. נראה לי שאם נוכל לעקור עשב שוטה זה בעודו באיבו, ניתן לומר, ולהוכיח לשביעות רצונם של אצילינו את בחישתו של יורש העצר בעניינינו, הדבר בלי ספק ישרת את מטרותינו. לורד דגלאס?"

"בלי ספק, הוד מלכותך." ראש הממשלה הביט לעבר השר שלו לעניינים מיוחדים. "סר רודריק, אם תואיל, התוכל לטפל בכך?"

"כמובן, כבוד הלורד." השר הטה את ראשו לעבר המלך. "מיד כשיהיה ברשותנו משהו מעבר לשמועות וחשדות אציג אותו בפני הוד מלכותך."

"כעת, אם נוכל לשוב לסדר היום?" הציע ראש הממשלה.

"בהחלט." המלך הניד בראשו לאישור והלורד דגלאס כחכח בגרונו כדי להמשיך אל הנקודה הבאה בסדר היום הממלא את כל אחר הצהריים. הפגישה נמשכה ובכל מובן מלבד התקף העיטוש זה נראה מושב רגיל לחלוטין של ועדת הפיקוח על המודיעין המלכותי, הנערך בפני הוד מלכותו הקיסרי ג'ון הרביעי, מלך בריטניה החדשה ושטחי חסותה, בארמון ברונסוויק בלונג איילנד בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת.

הזמן יוכיח אחרת...

מעברה האחר של נפילת מטבע שהוטל באוויר, במשרד במרחק שלוש מאות וחמישים קילומטרים במרחב ואולי אלפיים שנה מחצרו של המלך ג'ון במונחי שונות היסטורית, נערכה פגישה אחרת.

"קרב יריות." קולו של הדוכס, שבדרך כלל היה מדוד וקפוא, התרומם מעט כשנטש את כיסאו והחל להתהלך הלוך ושוב בין קירות משרדו. בשערו המאפיר הקצוץ ובחליפה הכהה המחויטת למשעי שלבש אפשר היה לשגות ולחשוב אותו לבנקאי השקעות או לקברן יוקרתי — אבל מראית העין מטעה עד מאוד. הדוכס, ראש מנגנון הביטחון של השבט, בהחלט לא היה בלתי מזיק. הוא נעצר מתחת לזוג חרבות פלדה רחבות להב התלויות על הקיר מעל מגן עגול חבוט. "בארמון הקיץ?" נימת קולו התקשחה. "אני מתקשה להאמין שהותר לכך לקרות." הוא הרים את מבטו אל החרבות. "מי היה אמור להיות אחראי למשמר שלה?"

מזכירו של הדוכס — איש סודו — כחכח בגרונו. "אוליבר, הברון היורת, אחראי כמובן לשלומם של כל הנמצאים תחת צל קורתו. בהתאם להוראותיך ביקשתי שידאג לביטחונה של הגבירה הלגה." שתיקה של רגע כדי להניח להשלכות להיקלט. "השאלה אם ציית להוראותיך מחייבת בדיקה."

הדוכס חדל מלהתהלך, נעמד מול החלון הרחב המשקיף על העמק שמתחת לטירה. עמק הנהר, המכוסה ביערות צפופים וריק למראית עין מכל מקום יישוב אנושי, נמתח עד החוף וסימן את גבולה הצפוני של הממלכה רחבת הידיים גְרוּיִנְמַרְקְט עם שכנתה נוֹרְדְמַרְקְט שמצפון. "והגבירה אולגה?"

"היא מוחה בלשון חריפה ביותר, כבוד הלורד." המזכיר משך קלות בכתפיו, ללא ארשת. "שלחתי את רולנד לטפל בה אישית ולוודא שהיא מוגנת כיאות. משמעותי או לא, לא היו סימני זיהוי על הגופות. שום כתובות קעקע, שום סימנים לזהותם. לא שבט. אבל היו להם כלי נשק וציוד מהצד האחר ואני — נדהם — שהגבירה אולגה, גם עם עזרתה של הנמלטת שלנו, יצאה מהתקרית בחיים."

"הנמלטת שלנו היא אחייניתי, מתיאס," הזכיר הדוכס למזכירו. "אישה יוצאת דופן למדי." הבעתו התקשחה. "אני רוצה דגימות רקמה, תצלומים, כל דבר שתוכל להשיג. לחוליית המתנקשים. עבד אותם בצד האחר, תעביר אותם במאגר הנתונים של המבוקשים של האף–בי–איי, נצל את כל הטובות שלאל ידך, אבל אני רוצה לדעת מי הם היו ועבור מי הם חשבו שהם עובדים. ואיך הם הגיעו הנה. הארמון היה אמור להיות מוגן בדופלגנגר. למה הוא לא היה מוגן?"

"אה. כבר בדקתי את זה." מתיאס המתין.

"ובכן?" הדוכס קפץ את אגרופיו.

"לפני כשלוש שנים הברונית הילדגארד הורתה לסוכנינו בצד האחר — דרך חברת הקש הרגילה — לפתוח צד אחד של מתקן הדופלגנגר לחברת שילוח משנית שהיא הקימה בבעלות השבט. הכול היה גלוי ונערך בפומבי בבלטיין, אושר בוועדה מלאה, אבל כעבור שנה עברה חברת השילוח למתקנים שהתאימו יותר למטרתה, והם השכירו את המקום בשכירות משנה. המקום הופרד בקיר מהחנות הפטורה ממכס המקורית והומר לשטח אחסון בשכירות קצרת מועד, מה שהשאיר אותו פתוח לרווחה. באופן מקרי לחלוטין הוא כיסה את שטח המגדל החדש, וחלקים מהאגף המערבי של הארמון נותרו ללא דופלגנגר. הלגה לא ידעה מספיק כדי להבין שזה חריג, אבל זה הותיר את רוב מערכת החדרים שלה פתוחה לגמרי להתקפות של חוצי–עולמות מהצד האחר."

"ואיפה היה אוליבר, הברון היורת, כשכל זה התרחש?" שאל הדוכס בחביבות מטעה. לא להגן כראוי בדופלגנגר על הארמון — לא לוודא שהוא מתואם פיזית עם שטח מאובטח ביקום האחר שלחוצי–העולמות ולחברים המתקוטטים מדי פעם בשבט יש גישה אליו — דבר זה לא היה פרי שכחה חסרת משמעות, לא אחרי מאבק הדמים או מלחמת האזרחים שהרגה שלושה מכל ארבעה חברים בשש המשפחות רק לפני עשורים ספורים.

"הוא היה עסוק בעלויות של הנחת גג, אני מניח." מתיאס משך שוב בכתפיו, משיכה כמעט לא מורגשת. "אם הוא בכלל ידע על כך. אחרי הכול, מה משנה האבטחה אם הבניין קורס?"

"אם." הדוכס קימט את מצחו. "עכברוש הביבים ההוא אוליבר נמצא בכיסה של הברונית הילדגארד, אני מבטיח לך. צירוף מקרים ביש מזל ששניהם יכולים להכחיש כל אחריות עליו, והלגה, מרים כפי שהיא מכנה את עצמה, נותרת פנים אל פנים מול מתנקשים? זה נוח במידה כמעט מעליבה. היא מתחילה להתרשל — נצטרך לתת לה שיעור בנימוסים."

"מה הוראותיך ביחס לאחייניתך, כבוד הלורד? מאחר שנראה שהיא ברחה, כמו אמה לפניה, ניתן לומר שהיא מפרה את הברית — "

"לא, זה עדיין לא נחוץ." הדוכס חזר לאט אל שולחנו, והבעת פניו מסגירה רק מעט מהנוקשות שבמפרקיו. "תנו לה לנוע בחופשיות לעת עתה." הוא הנמיך את גופו אל כיסאו ונעץ מבט במתיאס. "אני מצפה לשמוע על כל תנועה שלה. האם עשתה ניסיון כלשהו ליצור קשר?"

"איתנו? לא שמעתי שום הודעה, כבוד הלורד." מתיאס הרים יד, גירד גירוד לאורך אפו. "מה אתה חושב שהיא תעשה?"

"מה אני חושב?" הדוכס פתח את פיו כמתכוון לצחוק. "היא לא אשת אבטחה מקצועית ומאומנת, בחור. היא עלולה לעשות כל דבר! אבל היא עיתונאית חוקרת מיומנת, ואם היא נאמנה לחושיה, היא תתחיל לחפור." הוא החל לחייך. "אני ממש רוצה לראות מה היא תחשוף."

בינתיים, בעיר הקרויה בוסטון במדינה הקרויה ארצות הברית:

"את יודעת משהו?" שאלה פולט. "כשאמרתי לך לקנות אקדחים ולזוז מהר לא חשבתי, כאילו, שבאמת תעשי את זה." היא הניחה את ספל הקפה שלה, ריק למחצה. היו שקעים כהים תחת עיניה, אבל מלבד זאת היא הייתה מסודרת כתמיד, אף לא שערה סוררת אחת. וזה, חשבה מרים, גורם לה להיראות קצת כמו מזכירה משפטית: נמוכה, כהה, תת–טיפוס איטלקי.

מרים הנידה בראשה. הלוואי שאני יכולתי לשמור על עשתונותיי כמוה, חשבה. "אמרת, ואני מצטטת מהזיכרון, ‘כעורכת הדין שלך אני מייעצת לך לקנות אקדחים ולזוז מהר'. נכון?" היא חייכה אל פולט בעייפות. ספל הקפה שלה נותר מלא כשהיה. כשהגיעה אל ביתה של האישה ובעקבותיה נגררת בריליאנה ד'אוסט, היא כמעט הקיאה בשירותים בשל הרפיית המתח שפקדה אותה. ההתחכמות של פולט הייתה בטעם רע — מרים באמת הרגה אדם פחות מעשרים וארבע שעות קודם מתוך הגנה עצמית, וכעת המצב החל להיראות ממש רע.

"מה זה עורכת דין?" שאלה בריל היושבת זקופה על הספה, מהוגנת וקשובה: בת תשע–עשרה או עשרים, בלונדינית ושלא מהעולם הזה במלוא מובן המילה ובמידה מבעיתה כפי שרק חבר שבט יכול להיות.

"לא אני, אני עוזרת משפטית. רק למקרה ששכחת, מרים. אני אצטרך ללמוד עוד שנתיים לפני שאוכל לגשת למבחני הלשכה."

"נרשמת לקורס כמו שביקשתי? טוב."

"כן, טוב." פולט הניחה את ספלה הריק. "את רוצה לעבור שוב על הכול? רק כדי שאני אדע מה מצבי?"

"לא ממש, אבל..." מרים העיפה מבט לעבר בריל. "טוב, אלה הנקודות העיקריות. הגברת הצעירה הזאת היא בריליאנה ד'אוסט. היא מין מהגרת לא חוקית, בלי ניירות, בלי תעודת לידה, בלי רקע. היא צריכה מקום לשהות בו עד שנסדר את העניינים במקום מוצאה. היא לא מסוגלת לדאוג לעצמה כאן — היא נתקלה במעלית הראשונה בחייה אתמול בערב, ובנסיעת הרכבת הראשונה שלה הבוקר."

פולט זקפה גבה. "בס–דר," היא משכה את המילה. "אני חושבת שאני מבינה למה זה יכול להוות קושי."

"אני יודעת לקרוא ולכתוב," נידבה בריל. "ואני דוברת אנגלית. ראיתי גם את שושלת ואת רוב רוי." בעליצות: "ואת הסנדק, זה היה האהוב ביותר על הדוכס! ראיתי אותו שלוש פעמים."

"הממ." פולט בחנה אותה מכף רגל ועד ראש ואז העיפה מבט במרים. "זה די ברמת המה שרואים זה מה שיש, מה?"

"כן," אמרה מרים. "אה, והמשפחה שלה רוצה אותה בחזרה. הם עלולים לנהוג באלימות אם הם ימצאו אותה, אז היא חייבת להישאר אלמונית. אין לה כלום מלבד הבגדים שהיא לובשת. וזה." היא העבירה אל פולט חתיכת נייר. פולט הציצה בו ואז זקפה את גבתה השנייה וחזרה אל הדף בהפתעה.

"זה תקף?" היא הרימה את ההמחאה.

"בלי מגבלות." הנהנה מרים. "לפחות כל עוד הדוכס אנגבארד לא יבטל את קו האשראי שנתן לי. הכנת את הניירת של החברה, מוכנה לחתימה? טוב. הנה מה שנעשה, נפתח חשבון בנק של החברה. אני אפקיד בו את זה ואנפיק לעצמי מניות בגובה חמישים אלף. נרשום אותך כעובדת, תחתמי על החוזה, אני אנפיק את המחאת השכר הראשונה שלך — שמונת אלפים, מכסה רק את החודש הראשון שלך — ובונוס חתימה של עוד עשרת אלפים. אחר כך את כותבת צ'ק לזכות החברה על אותם עשרת אלפים, ואני מנפיקה לך את המניות והופכת אותך למזכירת החברה. תפסת?"

"את רוצה שאני אהיה דירקטורית?" פולט הסתכלה בה בעיון. "את בטוחה בעניין הזה?"

"אני סומכת עלייך," אמרה מרים בפשטות. "ואני צריכה מישהו שנמצא בצד הזה של החומה ויוכל להיות מורשה חתימה ולנהל את העניינים בזמן שאני לא פה. לא צחקתי כשאמרתי לך להקים את זה, פולי. זה יהיה גדול."

פולט נעצה מבט מפקפק בהמחאה הבנקאית על סך חמישים אלף דולר. "כסף דמים."

"הדם סמיך ממים," ציינה בריל. "למה את לא רוצה לקחת את זה?"

פולט נאנחה. "לומר לה?" היא שאלה את מרים.

"עדיין לא." מרים נראתה מהורהרת. "אבל הבטחתי לעצמי לפני כמה ימים שכל דבר שאני אקים יהיה נקי. מספיק טוב בשבילך?"

"כן." פולט פנתה לעבר דלת המטבח, ושם השתהתה. "בריליאנה? זה בסדר אם אני אקרא לך בריל?"

"כמובן!" הצעירה קרנה לעברה.

"אה. טוב, אה, זה המטבח. אני הולכת להכין קפה טרי, אבל נראה לי שאם תישארי פה כמה זמן אני צריכה להתחיל להראות לך איפה הדברים ואיך לא — " היא הציצה במרים. "יש להם חשמל?" שאלה. מרים הנידה קלות בראשה. "אוי, אלוהים אדירים! בסדר, בריל, הדבר הראשון שאת צריכה ללמוד במטבח זה איך לא להרוג את עצמך. את מבינה, הכול עובד על חשמל. זה מין — "

מרים אספה צרור של מסמכים רשמיים ועט ויצאה אל חדר הכניסה. יהיה בסדר, אמרה לעצמה. פולי תשמור עליה כמו אימא תרנגולת. תוך יומיים היא תדע לחצות את הכביש בבטחה, להוריד את המים בשירותים ולהפעיל מכונת כביסה. תוך שבועיים, אם פולי לא תהרוג אותה, היא כבר תחזור הביתה מאוחר ממועדוני לילה עם הנגאובר. אם היא לא תחליט פשוט שהיא לא מסוגלת להתמודד עם המאה העשרים ואחת ותסתתר מתחת למיטה הנוספת. וזאת, לאור העובדה שהיא גדלה בעולם שלא עברה בהרבה את שלהי ימי הביניים, בהחלט אפשרות. זו לא תהיה הפתעה; גם אני מתקשה לפעמים להתמודד עם זה, חשבה מרים ובחנה בלב כבד את ערמת הטפסים לשם הצהרה על מעמד של חברה בעירבון מוגבל לצורך מיסוי במדינת מסצ'וסטס.

באותו ערב, לאחר שפולט ומרים ביקרו בבנק כדי לפתוח חשבון עסקי ולהפקיד את ההמחאות, הן התחפרו סביב שולחן המטבח של פולי. שני בקבוקי יין לבן ותבשיל עוף סייעו רבות להרגיע את בריל. היא אף הצליחה להתגבר על צמרמורות הפחד מחשמל שפולי החדירה לתוכה באותו אחר צהריים עד כדי הסטת מתגי האור והתעסקות עם הטמפרטורה בכיריים החשמליות.

"זה נפלא!" היא אמרה למרים. "לא צריך פחם, זה נשאר חם כמה שרוצים, ולא מתלכלך! ממה מתפרנסים כל המשרתים? הם פשוט מתבטלים כל היום?"

"אממ," אמרה פולט. מבט אחד גילה למרים שהיא סבלה ממָנָה קשה יותר של הלם תרבות מאשר המועברת הצעירה — כתפיה רעדו כג'לי. "כאילו, זה החיסרון, בריל. איפה היו המשרתים ישנים, בבית כזה?"

"טוב, אם היו כמה משרתים בחדר השינה שהשאלת בנדיבותך — אה. אני אמורה לעבוד כמשרתת בתמורה?"

"לא," קטעה אותה מרים לפני שפולט תוכל להלחיץ אותה עוד. "בריל, לאנשים רגילים אין כאן משרתים בבית."

"רגילים? אבל זה בלי ספק לא — " עיניה של בריל נפערו.

פולט הנהנה אליה. "זאת אני, הכי רגילה בעולם!" היא אמרה בעליצות. "שמעי, ככה זה עובד בבית הזה — אם את מבלגנת, את מסדרת את זה בעצמך. ראית את מדיח הכלים?" בריל הנהנה בהתלהבות. "יש עוד מכשירים. בית בגודל הזה לא צריך משרתים. מחר נלך להשיג לך עוד בגדים — " היא העיפה מבט אל מרים לאישור. " — ואז נעשה קניות אוכל לחודש הבא, ואני אראה לך איפה אני מחזיקה כל דבר. אה, מרים, זה יאט הכול — "

"לא חשוב." מרים הניחה מידיה את הסכין והמזלג. היא הגיעה למסקנה שהיא לא רק מלאה מדי כי אם גם סובלת מתשישות גוברת. "אל תמהרי. בריל צריכה לדעת איך לתפקד כאן כי אם הכול יסתדר כמו שאני מקווה, היא תימצא כאן באופן סדיר בענייני עסקים. היא תעבוד איתך, אני מקווה." היא הרימה את כוס היין שלה. "מחר אני אלך לבקר קרובי משפחה. ונראה לי שאחר כך מחכה לי נסיעה רצינית."

"את הולכת?" שאלה בריל והניחה את כוסה בזהירות.

"סביר." הנהנה מרים. "אבל לא מיד. תראי, מה שאמרתי קודם עדיין תקף — את יכולה לחזור הביתה ברגע שתרצי, אם ייווצר מצב חירום. כל מה שאת צריכה לעשות זה לתפוס מונית לבית הבטוח הקרוב ביותר של השבט ולדפוק על הדלת. הם יצטרכו לקחת אותך בחזרה. אם תאמרי להם שחטפתי אותך, סביר להניח שהם יאמינו — נראה שמתרוצצות עליי כמה שמועות מוגזמות." היא חייכה בעייפות. "אני אתן לך את הכתובת בבוקר, בסדר?" החיוך נמוג. "דבר אחד. אל תעזי לספר על פולי בלי לומר לה קודם. הם לא יודעים עליה והם עלולים לעשות לה משהו אם יגלו... נכון?"

בריל בלעה רוק והנהנה. "אני מבינה," אמרה.

"אני בטוחה שאת מבינה." מרים נוכחה שפולט מתבוננת בה בעיניים מצומצמות. "בריל הייתה שם כשכמעט ריסקו לי את הצורה בירייה. היא מכירה את העסק."

"כן, טוב, התכוונתי לדבר איתך גם על זה." פולט לא נראתה מרוצה. "מה לעזאזל קורה שם?"

"בלגן." מרים הנידה בראשה. "קודם אולגה ניסתה להרוג אותי. למרבה המזל, לפני שעשתה את זה היא נתנה לי הזדמנות לצאת מזה בדיבורים — מישהו ניסה להפליל אותי בזמן שביקרתי אצלך בפעם הקודמת. אז התחילו הצרות האמיתיות. אתמול בלילה גיליתי בדרך הקשה שהמגורים שלי לא בטוחים, כשגורמים לא ידועים ניסו לחסל גם את אולגה וגם אותי. גורמים מרובים. היו מעורבים בזה לפחות שני פלגים, ואין לי מושג מי החדשים האלה ובגלל זה אני כאן והבאתי את בריל — היא ראתה יותר מדי."

"כנופיה שנייה? אלוהים, מרים, את מושכת אותם כמו מגנט! מה הולך?"

"הלוואי שידעתי, תאמיני לי." היא רוקנה את כוס היין שלה. "הממ. הכוס הזאת פגומה. כדאי לתקן את זה." לפני שהספיקה להושיט את ידה אל הבקבוק, פולט הרימה אותו והחלה למזוג ביד רועדת קלות. "היה חתיכת סיפור להגיע לכאן, שתדעי. הגב שלי כמעט נתפס כשסחבתי את בריל, ואז גיליתי שאיזה בן זונה מרושע מלכד את המחסן. מוקדם יותר טלפנתי לרולנד שיבוא לנקות — מישהו רצח את השומר באתר — אבל במקום זה מישהו שׂם שׁם פצצה."

"אמרתי לך שהחלקלק ההוא יתגלה כעכברוש," התעקשה פולט. "זה הוא, לא?"

"לא, לא נראה לי." מרים הנידה בראשה. "העסק מסובך, מאוד מסובך. נתקלנו באחד הבלדרים של אנגבארד בדרך הנה ומסרתי לו הודעה שתנער את העניינים אם זה מישהו בצוות שלו. ועכשיו... טוב." היא שלפה את שני התליונים מכיסה השמאלי. "מצאי את ההבדלים."

נשימתה של פולט שרקה כשרכנה לפנים כדי לבחון אותם. "חרא. זה שמשמאל, המוכתם — הוא שלך, נכון? אבל האחר — "

"זכית בסיגר. הורדתי אותו משכיר החרב הראשון אתמול בערב. הוא לא יצטרך אותו יותר."

"אפשר?..." פולט הרימה את שני התליונים ופתחה את התפס. היא התבוננה בתוכנם וקימטה את מצחה, ואז סגרה אותם שוב בנקישה. "הדגמים שונים."

"תיארתי לעצמי שכך יהיה." מרים עצמה את עיניה.

בריל בהתה בשני עיגולי הכסף הקטנים כאילו היו יהלומים או תכשיטים שלא יסולאו בפז. לבסוף שאלה בחשש, "איך ייתכן שהם שונים? כל אלה של השבט זהים, לא?"

"מי אומר שזה של השבט?" מרים אספה אותם והחזירה אותם לכיסה. "תראי, קודם כול אני אישן לילה כמו שצריך. אני מציעה שתעשו כמוני. בבוקר אני אשכור מכונית. הייתי רוצה הזדמנות ללכת הביתה, רק כדי לקחת משם דיסק, אבל — "

"לא, אל תעשי את זה," אמרה פולט.

מרים הסתכלה בה. "אני לא טיפשה. אני יודעת שסביר להניח שהם צופים בבית למקרה שאני אופיע. זה פשוט מתסכל." היא משכה בכתפיה.

"זה לא כל–כך נורא," אמרה פולט בפרגמטיות. "או שהם השיגו את הדיסק בפעם הראשונה שהם חטפו אותך — או שלא, ובמקרה כזה את יודעת בדיוק איפה הוא. למה לא להשאיר אותו שם?"

"כנראה," אמרה מרים בעייפות. "כן, את צודקת. הוא בטוח במקום שבו הוא נמצא." היא העיפה מבט בבריל, שנראתה מבולבלת כל–כך עד שנאלצה לחייך. "ובכל זאת. מחר אני אבלה כמה זמן במוזיאון. ואז — " היא הציצה לעבר פולט.

"הו לא, את לא הולכת לעשות את זה שוב," פתחה פולט.

"הו כן, אני כן הולכת לעשות את זה." מרים גיחכה ללא הומור. "זו הדרך היחידה לפצח את הסיפור הזה." עיניה נפערו. "חרא! שכחתי לגמרי! אני צריכה למסור כתבה לסטיב, בהראלד! הדדליין אמור להיות ממש בקרוב! אם אני אפספס אותו אין שום סיכוי שאני אקבל את הטור — "

"מרים."

"כן, פולי?"

"למה את עוד טורחת בזה?"

"אני — " מרים קפאה לרגע. "אני כנראה עדיין חושבת לחזור לחיים הישנים שלי," היא אמרה לאט. "זה משהו להיאחז בו."

"בסדר." פולט הנהנה. "עכשיו תגידי לי. כמה כסף יש בכרטיס הפלטינה ההוא?"

שתיקה. "נשארו בערך אחד נקודה תשעה מיליון דולר."

"מרים?"

"כן, פולי?"

"כיועצתך המשפטית אני אומרת לך לסתום את הפה וללכת לישון. את יכולה להחליט אם לכתוב את הכתבה מחר — אבל אני יועצת לך לעזוב את זה. תגידי שחטפת וירוס או משהו. ואז תוכלי להקדיש עוד יום להכנות לנסיעה. קלטת?"

"כן, פולי."

"ועוד משהו."

"מה זה?"

"שתי את היין שלך ותסגרי את הפה, יקירתי, את נראית כמו דג."

ביום המחרת מרים שלפה את מחשב המחברת שלה — שכבר זכה בכמה שריטות — והתיישבה להקיש במקלדת בזמן שפולט לקחה את בריל לקניות. זו לא הייתה עבודה קשה והיא כבר ידעה מה היא עומדת לכתוב, וחוץ מזה זה חסך ממנה את הצורך לחשוב יותר מדי על עתידה. כאב הראש העיקרי היה שלא הייתה לה גישה למק שלה, או לחיבור בפס רחב. פולי, על אף התנסותה הקצרה בניהול דוט–קום, מעולם לא ראתה טעם בבזבוז כסף כדי לקבל דואר זבל בבית. לבסוף היא שלפה את הנייד שלה וחייגה אל מרכזיית ההראלד. "סטיב בלאו, בבקשה," היא אמרה והמתינה.

"סטיב. מי זה?"

"סטיב? זאת מרים." היא נשמה עמוק. "לגבי הכתבה ההיא."

"הדדליין הוא ביום חמישי הקרוב," הוא נהם. "את צריכה הארכה?"

היא נשפה פתאום, כמעט משתעלת אל תוך הטלפון. "לא, לא, אני מוכנה לשלוח לך טיוטה ראשונית, לראות אם זה מתאים לציפיות שלך. אה, החיים שלי היו קצת סוערים בזמן האחרון, יש לי מספר טלפון חדש בשבילך."

"באמת?" היא כמעט שמעה את גבותיו מתרוממות.

"כן. תקרית ביתית, משהו גדול." היא היססה לרגע. "אני צריכה לטפל באימא שלי. הייתה לה תקרית. ירך שבורה. רוצה את הפרטים החדשים שלי?"

"בטח. חכי רגע. בסדר, קדימה."

מרים מסרה את כתובת הדואל ומספר הטלפון החדש שלה. "שמע, אני אשלח לך עותק בתוך שעה בערך. יש עוד משהו שאתה צריך?"

"לא ברגע זה." הוא נשמע משועשע. "הפילו עלינו ארגון מחדש בקנה מידה גדול מיד אחרי השיחה האחרונה שלנו, ואחרי זה עיצוב דחוף מחדש של תבנית העמוד שלנו; נראה שמה שהזכרתי קודם, על מקום לכותב טור חדש, באמת יתאפשר. טור דעה על השקעות רפואה/ביו–טק ועל סצנת ההון–סיכון, הסגנון שלך. אני יכול לשבץ אותך טנטטיבית?"

מרים חשבה בקדחתנות. "אני יותר עסוקה מכפי שהייתי מיד אחרי שעזבתי את החזאי, אבל אני חושבת שאני אוכל להוסיף את זה. רק דבר אחד, אני אצטרך התרעה של חודש כדי להתחיל לספק חומר, והייתי רוצה להחזיק איזה שני טורי דעה כלליים רזרביים למקרה שאני אצטרך לנסוע. אני אעשה הרבה דברים בלי פרסום בשנה הקרובה. זה לא ימנע ממני להתעדכן בקריאה אבל זה עלול למנוע ממני לעמוד בדדליין מדי פעם. תוכל לחיות עם זה?"

"אני אצטרך לחשוב על זה," הוא אמר. "אני מוכן ללכת לקראתך. אבל את מקצוענית. תזהירי אותי מראש כשזה יתאפשר, נכון?"

"כמובן, סטיב."

"בסדר. שלחי את הטיוטה ההיא. להתראות."

היא הניחה את הטלפון לרגע, ועיניה הצטעפו. יש לי חיים אמיתיים, אמרה לעצמה. החרא הזה לא השתלט על הכול. היא חשבה על בריל הלכודה בציפיות משפחתה ובחינוך שקיבלה. אם אוכל להשתחרר מאחיזת טופריהם אוכל לחזור להיות אני האמיתית. באמת. אז חשבה על האחרים. על החדר במלון מריוט ועל מה שקרה בו. על רולנד ועליה. אולי.

היא הרימה שוב את הטלפון. זה היה קל יותר מאשר לחשוב.

איריס ענתה כמעט מיד. "מרים, יקירתי? איפה היית?"

"אימא?" מלוא משא דאגותיה צנח עליה. "לא תאמיני לי אם אספר לך! שמעי, עליתי על סיפור. זה — " היא חיפשה דימוי הולם. "זה גדול כמו ווטרגייט. אולי יותר גדול. אבל מעורבים בזה אנשים שפוקחים עליי עין. הייתי רוצה להיות איתך קצת, אבל אני לא יודעת אם זה יהיה בטוח."

"זה מעניין." היא יכלה לשמוע את גלגלי מוחה של אמה המאמצת חורקים אפילו מעבר לקו הטלפון. "אז את לא יכולה לבוא לבקר אותי?"

"זוכרת מה שסיפרת לי על תוכנית הביון הנגדי, אימא?"

"אה, אלה היו הימים! כשהייתי מהפכנית צעירה, אויה לי."

"אימא!"

"מילוי מעטפות עם ג'אן סיקס לפני שקומונה שתיים קרסה, הפגנות ושביתות שֶבֶת — סיפרתי לך על הפעם שהאף–בי–איי צותת לנו לטלפונים? איך עקפנו את זה?"

"אימא." מרים נאנחה. "באמת! ענייני הסטודנטים הרדיקליים האלה כל–כך עתיקים, את יודעת?"

"שלא תקראי לי עתיקה, גברת צעירה!" איריס הכניסה נימת התנשאות משועשעת לקולה. "הצרות שלך פדרליות, במקרה?"

"הלוואי." מרים נאנחה שוב.

"אז בסדר. ניפגש במגרש המשחקים אחרי הברידג', שעה לפני שעת הסגירה." ניתוק.

היא ניתקה, הבינה מרים ובהתה בטלפון שלה. "אוי אלוהים אדירים," היא מלמלה. לעולם, לעולם אל תתגרה במהפכן–סטודנטיאלי לשעבר להתחמק ממעקב. היא צחקקה חרש לעצמה, אחוזת צירוף מוזר של עליצות ואשמה — עליצות בשל המחשבה על הסבתא היהודייה בסוף שנות החמישים שלה עם הטרשת הנפוצה מתחמקת מסוכני המעקב של השבט, ואשמה, אשמה איומה, בשל המחשבה על מה שאולי סיבכה בו את איריס בלי כוונה. היא כמעט הרימה שוב את הטלפון כדי להתנצל, לומר לאיריס שלא תטרח — אבל זה יהיה כמו לנופף סמרטוט אדום מול שור. כשלאיריס נכנס לראש רעיון, אפילו לאף–בי–איי ולממשלה הפדרלית לא היה הרבה סיכוי לעצור אותה.

מגרש המשחקים. כך היא קראה למוזיאון כשהייתה קטנה. "אפשר ללכת למגרש המשחקים?" הייתה שואלת, תלמידת כיתה ב' שכבר נדחפה אל מנויי הספרייה של הוריה, ואיריס הייתה מחייכת בסלחנות ולוקחת אותה לשם, להתרוצץ בין המוצגים ובאופן כללי להרגיז את הזקנים הקוראים את השלטים שמתחת למוצגים עד שמרצה התכלה והיא הייתה נרדמת באגף הדינוזאורים.

וברידג'. איריס מעולם לא שיחקה משחקי קלפים. זה חייב להיות... כן. הגשר שמעל נהר צ'רלס. מה שמחזק עוד יותר את ההשערה שהיא התכוונה למוזיאון המדע, שעה לפני הסגירה. בדיוק. מרים חייכה ללא שמחה ונזכרה בסיפורים שסיפרה לה איריס לפני השינה על השנים שתחת פיקוח האף–בי–איי, הפעמים שבהן היא ומוריס נלקחו לחקירה — אבל מעולם לא הואשמו בדבר. לאחר שהתבגרה מרים הבינה שהם היו הגיוניים מדי, נשרו כדי לעבוד בחנות ספרים רדיקלית ולעזור בבית המחסה לחסרי בית לפני שהמטומטמים האמיתיים התחילו לייצר פצצות והכריזו מלחמה על המערכת, מערכת שבסופו של דבר התעייפה מעשיית השרירים שלהם, התהפכה בשנתה ומעכה אותם כליל.

מרים שרקה ללא מנגינה מבין שיניה וחיברה שוב את המודם הסלולרי שלה למחשב המחברת כדי לשלוח את הכתבה שלה. אולי איריס תוכל ללמד אותה טכניקות שימושיות. בהתחשב בהתפתחויות, היא זקוקה לכל יתרון.

נוף של בטון ופלדה, לח ואפור מתחת לשמים מוכתמים בכתום מלוכלך. בוהק פנסי הרחב השתקף מעננים כבדים מרוב ברד או גשם שהובטחו למחר. מרים הפנתה את המכונית השכורה אל מגרש החניה, הורידה את החלון כדי לקבל כרטיס ואז המשיכה פנימה כדי לחפש מקום פנוי. בחוץ היה קר ולח והטמפרטורה צנחה עם השקיעה, אבל לבסוף היא מצאה מקום פנוי וחנתה. המכונית, הבחינה, הייתה בדיוק באותו גוון של אפור–כסוף כשערה של איריס.

מרים הלכה אל מעבר לפינה וירדה כמה גרמי מדרגות, ואז עברה בכניסה למוזיאון.

אור חמים שטף החוצה אל המדרכה והפיג את קדרותה. פולט החזירה את בריל הביתה מוקדם אחר הצהריים כשהיא רועדת מעט. אסטרטגיות השיווק המתוגברות בצבע ובדוגמה של הקמעונאות המודרנית דחפו סוף–סוף את בריל להלם התרבות שמרים ציפתה לו. הן השאירו את בריל מכורבלת מול ערוץ הסרטים המצוירים בכבלים, כדי שפולי תוכל להקפיץ את מרים למגרש ההשכרה הקרוב של אוויס. ועכשיו —

מרים דחפה את הדלתות, נכנסה והסתכלה סביבה. דלפק קבלה, שערי ביטחון, דאון ענקי מוּנע אדם תלוי מהתקרה מעל לשערים המסתובבים, עובדים עסוקים בשולחנותיהם — וזקנה קטנה בכיסא גלגלים ממונע מתקדמת לעברה בזמזום. לא כל–כך קטנה, לא כל–כך זקנה. "איחרת! לא מתאים לך," נזפה בה איריס. "איפה היית?"

"זה חדש," אמרה מרים והצביעה על הכיסא.

"כן, נכון." איריס גיחכה מעלה אליה בהבעה שדונית. "ידעת שהוא יכול להשיג דודג' צ'ארטר בת שנתיים? בתנאי שאת מכירה את השבילים בפארק ולא נותנת לבני זונות זמן לצאת לעקוב אחרייך ברגל." היא הפסיקה לגחך. "מרים, את בצרות. מה לימדתי אותך על צרות?"

מרים נאנחה. "לא להיכנס אליהן מלכתחילה, ובמיוחד לא להביא אותן הביתה," היא דקלמה, "לעולם לא לפתוח במלחמה בשתי חזיתות, ובפרט לא לפתוח במלחמה יבשתית באסיה. כן, אני יודעת. הבעיה היא שהצרות חיפשו אותי. תגידי, אין בית קפה במתחם המזון, ממש ליד חנות המתנות?"

"אני חושבת שאפשר לשכנע אותי — אם תספרי לי מה קורה."

מרים הלכה בעקבות כיסא הגלגלים של אמה במסדרון המהדהד, כשהיא עוקפת את הקבוצות המשפחתיות המזדמנות. נדרשו להן כמה דקות, אבל לבסוף מרים הצליחה להשיג לשתיהן מקומות ושתייה ליד שולחן רחוק מכל השאר. "זאת הייתה קופסת הנעליים," הודתה מרים. איריס נתנה לה קופסת נעליים מלאה פריטים המתייחסים לאמה הביולוגית המסתורית, שנמצאה דקורה בפארק לפני כמעט שליש מאה. אחרי שנים שבהן צבר אבק בעליית הגג, התליון עוד פעל והוא הנחית את מרים בעולם שונה מהותית משלה. "אם לא היית נותנת לי אותה הם לא היו אורבים לך ליד הבית."

"מי הם לדעתך?"

מרים בלעה את רוקה. "הם קוראים לעצמם השבט. בשבט יש שש משפחות, והם ככה." היא שילבה את אצבעותיה ביחד ומשכה בזהירות. "מתברר שאני, אה, טוב, איך לנסח את זה? אני לא נסיכה יהודייה. אני — "

"היא הייתה חשובה," קטעה אותה איריס. "איזה מין בת אצולה, נכון? מרים, למה המעשים של השבט כל–כך סודיים עד שאסור לך לדבר עליהם אבל כל–כך חשובים עד שהם צריכים שתישארי בחיים?"

"הם — " מרים השתתקה. "אם אני אספר לך, הם עלולים להרוג אותך."

איריס זקפה גבה. "אני חושבת שאת יודעת שאסור לך להתנהג כך," היא אמרה חרש.

"אבל — "

"תפסיקי לנסות לחנוק אותי מרוב הגנה!" איריס נפנפה מעליה את ניסיונה להצטדק. "תמיד שנאת אני מתנשאת עלייך. אז מה זה, שבוע ‘החזרתי–לך'? את עדיין בחיים, אז יש לך משהו שמאיים עליהם, אם אני מכירה אותך. מכאן נובע שאת יכולה לדאוג לאימא הזקנה שלך, נכון? לא ככה?"

"זה לא עד כדי כך פשוט." מרים הסתכלה באמה ונאנחה. "אילו ידעתי שתהיי בטוחה..."

"שתקי ותקשיבי, ילדה." מרים השתתקה בפתאומיות ובהתה בה. איריס התבוננה בה בריכוז מוזר. "את הולכת לספר לי הכול, לכל הרוחות. בפרט מי רודף אחרייך, כדי שאני אדע ממי להיזהר. אבל למי שינסה לפגוע בך דרכי צפויה הפתעה מאוד לא נעימה, מתוקה." לרגע אחד עיניה של איריס היו קפואות כקרח, קשוחות כמו הרוצח בבוסתן התפוזים בחצות, יומיים קודם לכן. אחר כך הן התרככו. "את כל מה שנשאר לי," היא אמרה חרש. "בשביל האימא הזקנה שלך, בבקשה? כבר עבר הרבה זמן מאז שקרה לי משהו מעניין — מעניין במשמעות של הפתגם הסיני, לפחות."

"תמיד אמרת לי לא לרכל," האשימה מרים.

"רכילות נוהגת כדרכה." איריס חייכה חיוך קטן. "הקפידי שאבק השרפה שלך יהיה יבש ובעלי הברית שלך מעודכנים."

"אני — " מרים לגמה מהקפה שלה. "בסדר," אמרה וליקקה את שפתיה היבשות. "הסיפור ייקח הרבה זמן, אבל בעיקרון מה שקרה זה שלקחתי את קופסת הנעליים הביתה ולא עשיתי איתה כלום עד הערב. מה שכנראה לא היה רעיון טוב, כי..."

היא דיברה זמן ממושך ואיריס הקשיבה, ומדי פעם דחקה בה לפרט יותר אבל רוב הזמן פשוט נעצה מבט בפניה, בתשומת לב, ובהבעה המצויה אי–שם בין כמיהה לבין סלידה.

לבסוף חוט הסיפור של מרים הגיע אל קצו. "זהו, כנראה," היא אמרה. "השארתי את בריל עם פולי, שדואגת לה. מחר אני אקח את התליון השני, טוב, ואבדוק איך הוא פועל. כאן או שם." היא בחנה את פניה של איריס. "את מאמינה לי?" היא שאלה, כמעט בתחנונים.

"אה, אני מאמינה לך, ילדה." איריס הושיטה את ידה וכיסתה את ידה של מרים: זקנה יותר, דקה יותר, מוכרת לגמרי. "אני — " היא השתהתה. "לא נהגתי בך לגמרי ביושר," היא הודתה. "לפני שנתתי לך את הקופסה ניחשתי שדברים מוזרים יקרו, אבל לא ככה. נראה שהגיע הזמן להעביר לך אותה כשהתחלת לרחרח בשטח שלהם. הלבנת כספים בקנה מידה גדול היא בדיוק מסוג הדברים שה–, השבט הזה יהיה מעורב בו, וחשדתי — טוב. ציפיתי שתחזרי ותשאלי אותי על זה קודם, במקום לקפוץ ישר פנימה. אולי הייתי צריכה להזהיר אותך." היא הסתכלה במרים, תרה בפניה.

"זה בסדר, אימא." מרים כיסתה את ידה של איריס בידה האחרת.

"לא, זה לא בסדר," התעקשה איריס. "מה שעשיתי לא היה בסדר! הייתי צריכה — "

"אימא, תשתקי."

"אם את מתעקשת." איריס הסתכלה בה בחצי–חיוך משונה. "דוגמת הקשרים השנייה הזאת — אני רוצה לראות את זה. את יכולה להראות לי מתישהו?"

"בטח." מרים הנהנה. "אבל לא הבאתי את זה איתי."

אמה הנהנה. "מה את מתכוונת לעשות הלאה?"

"אני — " מרים נאנחה. "הזהרתי את אנגבארד שאם מישהו יפיל שערה משערות ראשך, הוא גמור. אבל עכשיו רודפת אחריי חבורה נוספת, ואין לי קו ישיר אל הבוס שלהם. אני אפילו לא יודעת מי הבוס שלהם."

"גם פטרישה לא ידעה," מלמלה איריס.

"מה אמרת?"

"אני חושבת שזה מובן מאליו," ציינה איריס במהירות. "אילו ידעה, הם לא היו מתקרבים אליה." היא הנידה בראשה. "זה באמת עסק רע." לרגע היא נראתה כעוסה, ונחושה — אותה הבעה שמרים הבחינה בה במראה בזמן האחרון. "והוא לא נעלם." היא נחרה. "תני לי את מספר הטלפון הסודי שלך, ילדה."

"את ה–מה?"

איריס גיחכה אליה. "בסדר, את המקום להשאיר לך מכתבים. כדי שאני אוכל לשמור על קשר כשתצאי לשוטט. את רוצה לעדכן את האימא הזקנה שלך במזימותיהם של אויבי החירות והציוויליזציה, נכון?"

"אימא!" מרים החזירה לה חיוך. "בסדר, הנה הוא," היא אמרה ושרבטה את מספר הסלולרי החדש והמחוטא שלה על פתק והעבירה אותו אל איריס.

"טוב." איריס העלימה אותו במהירות. "התליון הזה שמצאת — את חושבת שהוא מגיע למקום אחר, נכון?"

"כן. זה ההסבר היחיד שאני יכולה למצוא."

"לעולם אחר, שבו הכול כמובן יהיה שונה לגמרי." איריס הנידה בראשה. "כאילו שני עולמות הם לא יותר מדי גם ככה."

"ומתנקשים מסתוריים. אל תשכחי את המתנקשים המסתוריים."

"אני לא שוכחת," אמרה אמה. "על–פי מה שסיפרת לי..." היא צמצמה את עיניה. "אל תסמכי על אף אחד מהם. לא על השבט, אפילו לא על זה שנכנסת איתו למיטה. הם כולם — נשמעים כמו — קן של צפעונים. הם ידפקו אותך ברגע שתחשבי שאת בטוחה."

"אימא." מרים התחילה להסמיק. "אה, אני לא סומכת עליהם. לפחות, לא שידאגו לאינטרסים שלי."

"אז את יותר חכמה מכפי שאני הייתי בגילך." איריס חבשה את כפפותיה. "תיתני לזקנה שלך טרמפ הביתה? או לפחות, חזרה אל היערות? זה לילה קר ומפחיד. ושתדעי, אולי שכחתי להביא את הכיפה האדומה שלך, אבל כל זאב שינסה לשים יד על הסבתא הזקנה הזאת לא יֵצא מזה טוב."