הכושים
25 במארס.
על שולחני עומד זר פרחים. כמה נחמד. מתנה מבעלת הבית הנאמנה שלי, ליום הולדתי.
אבל אני צריך את השולחן, ולכן אני מזיז את הפרחים הצידה וגם את המכתב ששלחו הוריי המבוגרים. אמי כתבה: "ליום הולדתך ה־34 אאחל לך, ילדי היקר, את מיטב הברכות. שהאל הטוב ייתן לך בריאות, מזל ונחת!" ואבי כתב: "ליום הולדתך ה־34, בני היקר, אאחל לך כל טוב. שהאל הטוב ייתן לך מזל, נחת ובריאות!"
מזל אף פעם לא מזיק, אני חושב לעצמי, ובריאות כבר יש, השבח לאל! אני נוקש על עץ. אבל נחת? לא, למען האמת אין לי נחת. אבל הרי לאף אחד אין.
אני מתיישב אל השולחן, חולץ את הפקק של הדיו האדומה, מכתים את האצבעות ומתרגז. הגיע הזמן שימציאו בקבוקי דיו שלא מכתימים!
לא, בהחלט אין לי נחת.
אל תהיה טיפש, אני גוער בעצמי. הרי יש לך משרה קבועה עם חיסכון לפנסייה, ובימים אלה, כשאיש אינו יודע אם מחר תזרח השמש — זה הרבה! אתה יודע כמה אנשים היו מתמוגגים מנחת במקומך?! אתה יודע כמה זעום שיעור בוגרי הסמינרים למורים שאכן מקבלים עבודה בתור מורים? תודֶה לאל שאתה משתייך לסגל ההוראה של גימנסיה עירונית ושבזכות זה תוכל להזדקן ולהתנוון בלי יותר מדי דאגות פיננסיות! אתה יכול להגיע גם לגיל מאה, אולי אפילו להיות התושב הקשיש ביותר במולדתנו הברוכה! ואז ביום הולדתך תופיע בשבועונים המאוירים, ותחת התצלום שלך יכתבו: "כוחו עדיין במותניו." ונוסף על כל זה, תהיה לך פנסייה! זכור זאת היטב, ואל תחטא במחשבות שווא!
אני לא חוטא ומתחיל לעבוד.
26 מחברות כחולות מונחות לידי, 26 נערים, בני 14 פחות או יותר, התבקשו לכתוב חיבור אתמול בשיעור גאוגרפיה. היסטוריה וגאוגרפיה הם המקצועות שאני מלמד.
בחוץ עוד זורחת השמש, בוודאי נהדר לשבת בפארק! אבל העבודה מחייבת. אני בודק את המחברות וכותב בפנקסי אילו תלמידים חסרי תועלת לחלוטין ואילו לא.
נושא החיבור שנקבע בידי משרד החינוך היה "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?" כן, מדוע באמת? ובכן, הבה נשמע!
שמו של התלמיד הראשון מתחיל באות ב': שמו באואר, ופרנץ הוא שמו הפרטי. בכיתה הזאת אין תלמיד ששמו מתחיל בא', אבל לעומת זאת יש חמישה באות ב'. מקרה משונה, כל כך הרבה ב' בכיתה של 26 תלמידים בסך הכול! אבל שני ב' הם תאומים, ומכאן התופעה החריגה. אני קורא ברפרוף את רשימת השמות שבפנקסי ומגיע למסקנה שרק ס' כמעט משתווה לב' — אכן, ארבעה תלמידים מתחילים בס', שלושה במ', שניים בג', ז', ל' ור', אחד בה', ו', ט', נ', פ' וצ', אבל אין תלמידים ששמם מתחיל בא', ד', ח', י', כ', ע', ק', ש' ות'.
ובכן, פרנץ באואר, מדוע אנו זקוקים לקולוניות?
"אנו זקוקים לקולוניות," הוא כותב, "משום שדרושים לנו משאבים רבים, שכן ללא משאבים לא נוכל לקיים את התעשייה המתקדמת שלנו בהתאם לערכי היסוד שלה למהותה, וזה יכול להוביל לתוצאה חמורה, והיא שהפועל המקומי ישוב להיות מובטל." נכון מאוד, באואר היקר! "אך אין מדובר כאן בטובת הפועלים," — אלא במי, באואר? — "אלא בראש ובראשונה בטובת העם כולו, שכן אחרי הכול גם הפועל הוא חלק מהעם."
אין ספק שזו תגלית מרעישה, אני חושב, ולפתע שוב עולה בדעתי עד כמה נפוץ בתקופתנו לדקלם חוכמות עתיקות כאילו הן אמרות כנף מקוריות שזה עתה נוסחו. או שמא תמיד נהגו כך? אינני יודע.
כל שידוע לי כעת הוא ששוב עליי לקרוא בעיון 26 חיבורים, חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות. כמה טוב יהיה אם ה"עקום" וה"שגוי" ייעלמו מן העולם, אבל הם מסרבים להיעלם. הם משלבים זרוע בזרוע וצועדים יחדיו בעודם מזמרים סיסמאות ריקות. בהיותי עובד ציבור, עליי להימנע מלמתוח ביקורת, ולו הקלה ביותר, על הפזמון החביב הזה! ועם כל הכאב שבדבר, מה יכול האדם היחיד לעשות לעומת הכלל? כל שביכולתו לעשות הוא לכעוס בחשאי. ואני לא מעוניין לכעוס עוד!
הזדרז בבדיקת החיבורים כדי שתספיק ללכת לקולנוע!
ובכן, מה כותב שם נ'?
"כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים."
— טמטום לשמו! את המשפט הזה אני מוחק!
אני כבר מתחיל לכתוב בדיו אדומה בשולי המחברת: "הכללה חסרת טעם!" — אבל אני עוצר. רק רגע, לא שמעתי כבר לאחרונה את המשפט הזה על הכושים? איפה זה היה? נכון: הוא בקע מהרמקול שבמסעדה וכמעט קלקל לי את התיאבון.
אני מניח אפוא למשפט במקומו. את מה שנאמר ברדיו שום מורה אינו רשאי למחוק מהמחברת. ובעודי ממשיך לקרוא, הרדיו שב ונשמע באוזניי: הוא ממלמל, מיילל, נובח, הומה ומאיים — ואז העיתונים מדפיסים את דבריו, והזאטוטים — הם מעתיקים אותם למחברותיהם.
כעת סיימתי עם האות פ', וכבר הגעתי לצ'. אבל איפה ו'? האם איבדתי את המחברת שלו? לא, הרי ו' היה חולה אתמול — הוא חטף דלקת ריאות כשהיה באצטדיון ביום ראשון, כן, הרי אביו הודיע לי על כך בכתב כנדרש. ו' המסכן! למה הלכת לאצטדיון כשבחוץ גשם וכפור?
את השאלה הזאת יכולתי בעצם לשאול גם את עצמי, אני נזכר, כי גם אני הייתי באצטדיון ביום ראשון והתעקשתי להישאר עד שריקת הסיום, אף על פי שמשחק הכדורגל של שתי הקבוצות לא היה מן המצוינים. כן, אפשר אפילו לומר שהמשחק היה פשוט משעמם — נו, אז למה נשארתי? ולמה נשארו איתי שלושים אלף צופים ששילמו על כרטיס?
למה?
כי כשהקיצוני הימני עוקף את הקשר השמאלי וחותך למרכז, כשהחלוץ המרכזי משתחרר לשטח פנוי והשוער יוצא לעברו, כשהבלם השמאלי מנסה להרחיק, כשהמגן מציל מקו השער, כששחקן דוחף בצורה לא הוגנת או עושה מחווה אבירית, כשהשופט טוב או חלש, הוגן או מוטה — אז אין לצופה עוד דבר בעולם מלבד הכדורגל, בין שהשמש זורחת ובין שיורד גשם או שלג. אז הוא שוכח הכול.
מה זאת אומרת "הכול"?
אני לא יכול שלא לחייך: הכושים, כנראה — —
yaelhar –
נעורים ללא אל
הספר הקצר הזה מביא שני צדדים: מצד אחד – מורה עם ערכים הומניסטיים. מהצד השני תלמידיו – קבוצה של 25 בנים שחלקם מבולבלים על ידי אידיאולוגייה “חדשה” של מה שראוי לחשוב ולהגיד.
מסתבר שביוני 1935 נחקק בגרמניה “חוק בריאות הלאום” חוק פלילי שאיפשר לנקוט אמצעי עונשין על עבירות נגד “בריאותה של תחושת הלאום”… החוק הזה עומד בבסיס הסיפור כאן. המורה על סך ערכיו “הישנים” מנסה איכשהו להדביק את השינוי בערכים ובדגשים, בין השאר ביחס ל”אמת”, הוכחת אשמה, לנישה ואמונה באל.
פון הורבאט מנסה להציג אליגוריה של ערכים הומניסטיים הנתקלים ב”אמיתות” פשיסטיות. האם מותר למורה לומר לתלמידיו, נניח, שכושים הם בני אדם כמוהם? אולי אסור לו לרמוז שהשלטון טועה? האם ראוי שמורה יספר אמת כעד במשפט? אולי הוא צריך להתיישר עם האמת של התובע? הסיפור משועבד לאידיאולוגיה ההומניסטית שפון הורבאט – נצר לאריסטוקרטים ובן לאב דיפלומט – האמין בה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
קשה לומר שהספר מעניין – הוא מטיף, לא תמיד קוהרנטי, לא תמיד ברורה מטרתו. אבל לא היה לי ספק בכנות כוונותיו של הסופר – שכתב אותו ב-1937, בגלותו באוסטריה, זכה עבורו לתהילה רגעית ונהרג בתאונה טפשית בפריז ב-1938. הספר נכלל בתוכניות הלימודים בגרמניה ואוסטריה עד היום.
ואני חשבתי שהסיפור די פרימיטיבי, מייצג את הסיגנון הסנטימנטלי–אידילי של הספרות הגרמנית. ולו לא היה זה סופר היוצא (בין השאר) נגד תורת הגזע של הנאצים, שספריו הוחרמו ואף נשרפו על ידי הנאצים – הספר כנראה לא היה יוצא לאור היום ונשאר בתוכנית הלימודים בגרמניה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107903
איריס –
נעורים ללא אל
“העובדה שהפרחחים האלה מתנגדים לכל מה שקדוש לי אינה גרועה כל כך. גרועה ממנה היא הדרך שבה הם מתנגדים לכך, כלומר: בלי להכיר את הדבר שהם מתנגדים לו. אך גרועה מכול היא העובדה שהם כלל לא מעוניינים להכיר אותו!” (עמ’ 20)
דומה שהציטוט לעיל יכול להתאים גם לזמנים מאוחרים יותר מזמן הספר הזה (שאנו יודעות ויודעים מתי נכתב, ולאיזו תקופה מתייחס) וגם למקומות אחרים (גם כאן אנו יודעות ויודעים, אף אם אין הדבר מצוין במפורש בספר, באיזה מקום מתרחשים האירועים); ואף-על-פי-כן, הידיעה המוקדמת של מקום וזמן תוחמת ומכוונת את הקורא/ת במידה מסויימת.
כי נערים הם נערים, ואפשר לכוון את ידיעתם ולעשות אינדוקטרינציה למחשבתם באמצעים פשוטים למדי, בדרך כלל. ואם נוסיף לכך את המקום והזמן הנכונים, כאשר האינדוקטרינציה מכוונת לכל, מבוגרים כנערים, והדיבור פשוט, ישיר, ב(מה שנקרא כיום) סאונד-בייטס, מסרים חד ערכיים, שכל ויכוח עמם מחייב הרחבה והעמקה, כי אז נוכל להשיג חיילים בשירות המסר, והמפלגה והדוגמה (והמדינה, כמובן).
ולעניין הספר הזה – המספר: מורה בן 34, למקצועות ההיסטוריה והגאוגרפיה, לכיתת נערים בבית הספר. התקופה: השנים שטרם מלחמת העולם השניה, שנות השלושים בגרמניה. מסרי השלטון מועברים ברדיו, ובאמצעים נוספים לכל, ויש להקפיד לפעול על פיהם ולחשוב על פיהם. אין באמת מקום למחשבה עצמאית או להרהורים אחר דבר המפלגה.
הערת המורה לאחד התלמידים (כל התלמידים, אגב, מוזכרים רק באות הראשונה של שם משפחתם), כי גם השחורים הם בני אדם, גוררת אחריה נזיפה מפי אביו של אותו תלמיד, ומחאה כתובה של כל התלמידים בכתה (25 במספר) בה הם מבקשים שלא להיות תלמידיו.
בתקופת הפסחא, במקום לצאת לחופשה יוצאים התלמידים למחנה שיכשירם להיות חיילים נאמנים בשרות המדינה, ובתקופת המחנה מתגלע סכסוך בין שני תלמידים, ובסופו רצח של אחד מהם. החיפוש אחר הרוצח, יחד עם מעשיו של המורה, מובילים בסופו של דבר לפענוח התעלומה ולהגלייתו של המורה לאפריקה.
אבל יותר מן הסיפור חשובה האווירה. חשובה התנהגותם של התלמידים, הליכתם בתלם, אי-האפשרות לפתח חשיבה עצמאית, הצורך לציית ולפעול על פי קודים מוכתבים מראש.
גם המורה, למרות היותו סוג של אידאליסט, אינו נטול חסרונות; הוא חששן ופחדן. חטטן. תלוי באחרים, ונתלה במוצא פיהם לגבי דרכי הפעולה הרצויות וה”נכונות”.
נקיטת הפעולה ה”נכונה” מביאה בסופו של דבר לכך שעליו לעזוב את עבודתו, ולצאת לאפריקה, שם, רחוק מעיניו ואוזניו של המשטר, יוכל אולי להמשיך להורות בדרך חופשית יותר מאשר בגרמניה.
בסופו של הספר מובאת אחרית דבר שנכתבה על ידי טלי קונס. אחרית הדבר מרחיבה מעט את ידיעותינו על הסופר, ועל התקופה, ומוסיפה גם מעין ניתוח של הספר (עניין שצרם לי מעט).
ספר שכזה רצוי, אולי, לקרוא ללא פרשנויות ולעתים אף ללא הרחבות בדבר התקופה והמקום. רק כך אפשר לבחון את על-זמניותו.
ולמרות זאת – מומלץ לקרוא בספר הזה, כדי להכיר, מקרוב ממש, חלק מהלכי הרוח שהובילו לאחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה המודרנית.