נערת החודש – ינואר פברואר מרץ

 פרק 1

אין דבר כזה, אהבת אמת. שנים האמנתי שיש. אפילו חשבתי שמצאתי אותה. ארבע פעמים אם לדייק. בואו נראה, אז היה:

טיילור. החבר הראשון שלי בתיכון. היינו ביחד עד סוף הלימודים. הוא היה כוכב בייסבול - הטוב ביותר שנראה אי-פעם בבית הספר שלנו. יותר שרירים ממוח וזין בגודל בוטן. בטח בגלל כל הסטרואידים שהוא לקח מאחורי הגב שלי. הוא זרק אותי בערב הסיום. הסתלק עם הבתולים שלי ועם המעודדת הראשית. שמעתי שהוא נשר מהקולג' לפני שנים ושהיום הוא מכונאי באיזו עיירה נידחת, עם שני ילדים ואישה שכבר מזמן לא מעודדת אותו.

ואז היה עוזר ההוראה מקורס הפסיכולוגיה הראשון שלקחתי במכללה הקהילתית בלאס וגאס. קראו לו מַקסוֶול. הערצתי את האדמה שהבחור הזה דרך עליה. בסופו של דבר הוא בעיקר דרך לי על הלב ושכב עם סטודנטית אחת מכל קורס צ"ת שהוא לימד. צ"ת במקרה שלו היו ראשי תיבות של ציצים ותחת, מה שהיה אצלו הנושא המרכזי. בסוף הוא הכניס שתי סטודנטיות להיריון בו-זמנית ונזרק מהמכללה בגלל התנהגות בלתי-הולמת. בגיל תשע-עשרה כבר היו לו ילדים משתי נשים שונות שרדפו אחריו בשביל מזונות. היה איזה צדק פואטי בכל זה. תודה לאל שתמיד דרשתי שישים על עצמו קונדום לפני הזיון.

כשהגעתי לגיל עשרים עשיתי הפסקה. העברתי את כל השנה כמלצרית באֵם-ג'י-אֵם גְרֶנד ברחוב הראשי של לאס וגאס, הַסְטְרִיפּ. שם פגשתי את מספר המזל שלוש - בֶּנִי, רק שלשנינו לא ממש היה מזל. הוא היה סוֹפֵר קלפים שיטתי בּבְּלֶק גֶ'ק. בהתחלה הוא אמר לי שהוא עובד במכירות וסתם משחק פוקר בקזינו. היחסים שלנו היו מסובכים אבל לא מאוד רומנטיים. אני חושבת שרוב הזמן הייתי שיכורה ומתחתיו, אבל מה לעשות, באמת האמנתי שהוא אוהב אותי. הוא אמר לי את זה כל הזמן. שתינו חודשיים ברצף. שחינו בבריכה של המלון והזדיינו כל לילה באחד החדרים שהצלחתי לקבל מידיד שלי שעבד בתחזוקה. הייתי מגישה לו ולחברים שלו משקאות בחינם בבר, והוא היה מביא לי מפתח לאחד החדרים. זה עבד טוב עד שזה הפסיק לעבוד. בני נתפס על חם כשספר קלפים ונעלם. בשנה הראשונה אחרי שהוא נעלם השתגעתי מדאגה. ואז גיליתי שהִכו אותו כמעט למוות. הוא היה מאושפז כמה זמן ואז ברח מהעיר בלי לחשוב אפילו לזרוק לי איזו מילה.

הטעות האחרונה היתה הבחור שאפשר להגיד עליו שהיה הקש ששבר את גב הגמל. הוא הסיבה שהייתי בטוחה שאהבת אמת היא המצאה של חברות כרטיסי ברכה ושל אנשים שכותבים רומנים רומנטיים וקומדיות רומנטיות. קראו לו בְּלֵיין, אבל השם שלו היה צריך להיות לוּציפֶר. הוא היה איש עסקים שידע לדבר יפה. כשאני קוראת לו "איש עסקים", אני משתמשת במונח באופן מאוד לא מחייב. האמת שהוא היה מלווה בריבית קצוצה בשוק האפור. אותו מלווה בריבית קצוצה שהלווה לאבא שלי סכום כסף שלא היה סיכוי שיצליח להחזיר אי-פעם. בהתחלה הוא התרכז בי ואז הוא עבר אליו. כשהייתי איתו חשבתי שהאהבה שלנו עשויה מהחומרים שמהם נוצרות אגדות. הוא הבטיח לי את השמים והעניק לי גיהינום עלי אדמות.

"בגלל זה אני חושבת שאת פשוט צריכה לקבל את העבודה שדודה שלך מציעה לך ולסגור עניין." החברה הכי טובה שלי, גִ'ינֵל, פוצצה ברעש את בלון המסטיק שלה אל תוך הטלפון. הרחקתי את המכשיר מהאוזן.

"זאת באמת האפשרות היחידה שלך, מִיָה. אחרת לא תצליחי לעזור לאבא שלך לשלם את החוב שלו לבליין ולבריונים שלו."

לגמתי מהמים הקרים בשקיקה. השמש של קליפורניה הפכה את הטיפות שנקוו על הבקבוק לרסיסי אור מנומרים.

"אני לא יודעת מה לעשות, ג'ין. אין לי כל כך הרבה כסף." נאנחתי, והאנחה נשמעה רמה ודרמטית הרבה יותר מדי אפילו באוזני שלי.

"תראי, תמיד היית מאוהבת באהבה -"

"כבר לא!" הזכרתי לחברתי הוותיקה.

מבעד לטלפון שמעתי את הרעש של וגאס. אנשים חושבים שהמִדבר הוא מקום שקט. אבל זה לא ככה בסטריפ. מכונות מזל קרקשו ופעמונים צלצלו בשאון חדגוני בכל פינה. אי-אפשר היה לברוח מזה.

"אני יודעת, אני יודעת." היא הזיזה את הטלפון וקולה נסדק לרגע. "אבל את אוהבת סקס, נכון?"

"אני לא ברבי, ג'ין. אני יודעת לעשות חשבון. בבקשה אל תשאלי אותי שאלות מטומטמות. אני מתה פה." בעצם אם אני לא אמצא דרך להשיג מיליון דולר, מי שימות פה יהיה אבא שלי.

ג'ינל גנחה ופוצצה את בלון המסטיק שלה שוב. "התכוונתי להגיד שאם תסכימי לעבוד כנערת ליווי, תצטרכי רק להיראות יפה ולהזדיין הרבה, נכון? לא היה לך סקס כבר חודשים. אז אולי תנסי גם ליהנות תוך כדי, אה?"

רק ג'ינל יכולה לגרום לעבודה כזונת צמרת להישמע כמו עבודת חלומות. "אנחנו לא ב'אישה יפה', ואני ממש לא ג'וליה רוברטס."

הגעתי לאופנוע שלי, סוזוקי GSXRא 600, שעונה לשם סוּזי. סוזי היתה הדבר היחיד בעל הערך שהיה לי. התיישבתי עליה וחיברתי את הטלפון לדיבורית. חילקתי את שׂערי השחור הארוך לשלוש קווצות וקלעתי אותן ברשלנות לצמה עבה.

"תראי, אני יודעת שהכוונה שלך טובה, ואני באמת לא יודעת מה אני עומדת לעשות. אני לא זונה, ואני גם לא רוצה להיות." המחשבה בלבד שילחה גלי חרדה במעלה חזי. "אבל אני חייבת לחשוב על משהו. אני חייבת לעשות הרבה כסף, ומהר."

"כן, הבנתי אותך. תודיעי לי איך הלכה הפגישה בליווי עילית. תתקשרי אלי הערב אם תוכלי. אוי, שִיט, אני מאחרת לחזרה ואני עוד צריכה להתלבש."

קולה נעשה מאומץ ודמיינתי אותה חוצה את הקזינו בריצה בניסיון להגיע לעבודה בזמן, הטלפון הנייד צמוד לאוזנה, לא דופקת חשבון לכל האנשים שבטח בוהים בה וחושבים שהיא מטורללת. זה מה שהפך אותה למיוחדת כל כך. היא אמרה את האמת בפנים... תמיד. בדיוק כמוני.

ג'ינל עבדה בווגאס, במופע בורלסקה שנקרא "דֵיינְטי דוֹלְס", כיאה לבובה מעודנת כמותה. היא באמת היתה נמוכה ומתוקה כמו בובה, וידעה בדיוק איך לנענע את התחת שלה. גברים מכל העולם באו לצפות במופע הנועז הזה בסטריפ. אבל היא בכל זאת לא הרוויחה מספיק כדי לחלץ אותי או את אבא שלי מהתסבוכת שאליה נקלענו, ובכל מקרה לא הייתי חולמת לבקש.

"טוב, מתה עלייך, ביץ'," אמרתי במתיקות בזמן שתחבתי את הצמה שלי מתחת לצווארון ז'קט העור שלבשתי, בין השכמות.

"אוהבת אותך יותר, טינופת."

סובבתי את המפתח, התנעתי את סוזי וחבשתי את הקסדה. החזרתי את הנייד לכיס הז'קט, לחצתי על דוושת הדלק וטסתי לעבר עתיד שלא רציתי בו, אבל שלא היתה לי שום דרך לעקוף.

***

"מיה! ילדונת מתוקה שלי," אמרה הדודה שלי וכרכה את זרועותיה הגרומות סביבי, מוחצת אותי אל חזה. היא היתה ממש חזקה בשביל אישה כזאת דקיקה. שׂערה השחור היה אסוף בתסרוקת גבוהה ואלגנטית. היא לבשה חולצה לבנה רכה כמשי - כנראה מכיוון שבאמת היתה עשויה ממשי. החולצה נתחבה לתוך חצאית עיפרון מהממת מעור שחור, והמראה הושלם בנעלי סְטִילֵטוֹ גבוהות בטירוף, אלה עם הסוליה האדומה שקראתי עליהן בכל פעם שעלעלתי בגיליון מזדמן של "ווֹג". היא נראתה יפהפייה. ויותר מזה, היא נראתה יקרה.

"דודה מילי, כל כך טוב לראות אותך," התחלתי לומר כששתי אצבעות ארוכות ציפורניים משוחות בלק אדום השתיקו אותי.

היא צקצקה בלשונה. "לא, לא. כאן את עומדת לקרוא לי מיס מִילָאן." גלגלתי את עיני לטובת האפקט הדרמטי. היא בתגובה צמצמה את עיניה.

"בובה, דבר ראשון, אל תגלגלי לי עיניים. זה גס רוח ולא מתאים לליידי." שפתיה התהדקו לקו דק וישר.

"דבר שני..." היא סקרה אותי במבט בוחן כאילו הייתי יצירת אמנות, פסל. משהו קר ובלתי-חדיר. אולי באמת הייתי. היא החזיקה בידה מניפת תחרה שחורה, שאותה פתחה וסגרה שוב ושוב, ולבסוף טפחה בה על כף ידה.

"...בחיים אל תקראי לי מילי. האישה הזאת איננה מזמן. היא מתה כשהגבר הראשון שאי-פעם בטחתי בו טיגן לי את הלב וזרק אותו לכלבים שלו." דימוי מחריד, אבל דודה מילי התכוונה לכל מילה.

"תרימי את הסנטר." היא טפחה על הלסת התחתונה שלי ואילצה אותי לשנות מיד את תנוחת הראש. אחר כך טפחה שוב על הנקודה הרגישה של העור החשוף בבסיס עמוד השדרה שלי, שחולצת הטי שקניתי באיזו הופעה ומכנסי הג'ינס המצוירים האהובים עלי לא הצליחו לכסות. זקפתי מיד את גבי, מה שגרם לחזה שלי להזדקר קדימה. חיוכה אדום השפתיים התרחב וחשף שיניים ישרות ומולבנות לכדי שלמות. השיניים שלה היו השיניים היפות ביותר שאפשר לסדר אצל רופא השיניים, ולכל הבחורות העשירות כאן בלוס אנג'לס היו כאלה. אי-אפשר לעבור שני מטרים בעיר הזאת בלי לראות מישהי שהולכת לרופא השיניים שלה. הבן אדם היחיד שהנשים האלה פגשו לעתים תכופות יותר היה רופא העור שלהן, כדי לקבל את זריקות הַבּוֹטוֹקְס החודשיות. היה ברור שדודה מילי היא לקוחה קבועה ב"כתרים זה אנחנו". ובכל זאת, היא התקרבה לגיל חמישים ועדיין היה לה את זה, בגדול.

"טוב, את בהחלט מהממת. ותהיי אפילו יותר מהממת אחרי שנשים עלייך משהו קצת יותר ייצוגי ונעשה לך צילומי מבחן."

פניה התעוותו בחיוך ציני כשבחנה מקרוב את תלתלי "האופנוענית בדרכים" הסבוכים שלי.

הלכתי אחורה והתיישבתי בחבטה על כיסא עור שעמד בסמוך.

"עדיין לא הסכמתי לשום דבר."

עיניה של מילי הוצרו עד שנראו כמו שתי נקודות. "לא אמרת שאת חייבת לעשות הרבה כסף ומהר? משהו על זה שהגיס הַלוּזֶר שלי שוכב בבית חולים? שהוא בצרות רציניות?"

היא התיישבה באטיות, שיכלה את רגליה והניחה את זרועותיה בעדינות על משענות העור הלבן של הכיסא. דודה מילי מעולם לא חיבבה את אבא שלי. זה היה חבל בעיקר בגלל העובדה שהוא עשה כמיטב יכולתו כאבא יחידני, כשאחותה, אמא שלי, נטשה את שתי הבנות שלה. הייתי בת עשר כשזה קרה. מדיסון היתה בת חמש ועד היום אין לה ולוּ רסיס של זיכרון מאמא שלנו. נשכתי את שפתי והבטתי בעיניה הירוקות החיוורות. אנחנו דומות כל כך. אם לא מסתכלים על כל המתיחות והשאיבות הקטנות שהיא עברה, זה כמו להביט בראי ולראות את עצמי בעוד עשרים וחמש שנים. עיניה היו באותו צבע ירוק בהיר, כמעט צהוב, שאנשים החמיאו לי עליו כל חיי. ירוק-אחלמה, ככה אנשים קראו לזה. כמו להסתכל על יהלום ירוק נדיר. השיער שלנו היה בדיוק באותו גוון - שחור-דְיוֹ. הצבע היה עז כל כך שכשעמדתי באור הוא נראה שחור-כחול.

יישרתי את כתפי כנגד משענת הכיסא המאוד לא נוח ונשמתי עמוק. "כן, אבא הכניס את עצמו לבוץ רציני עם בליין."

מילי עצמה את עיניה ונענעה בראשה. נשכתי את שפתי שוב. מראה אבי החיוור והכחוש שחבורות מכסות כל סנטימטר בגופו, שרוע על מיטת בית החולים, עלה לנגד עיני.

"הוא בתרדמת עכשיו. הִכו אותו כמעט למוות לפני ארבעה שבועות. הוא עדיין לא התעורר. הרופאים חושבים שזה יכול להיות בגלל הטראומה שהמוח שלו ספג, אבל ייקח זמן עד שנדע בוודאות. יש לו הרבה מאוד עצמות שבורות וכל הגוף שלו עדיין מגובס," סיימתי את העדכון.

"אלוהים אדירים. חיות," לחשה. היא הרימה יד אל תסרוקתה והחליקה אל מאחורי אוזנה קווצת שיער, משיבה לעצמה את שלוות רוחה ללא קול. ראיתי אותה עושה את זה בעבר. מילי היתה אשפית המניפולציות והיתה מסוגלת למשול ברגשותיה טוב יותר מכל אדם אחר שהכרתי. כמה הצטערתי שלא ניחנתי בכישרון הזה. הייתי זקוקה לו נואשות.

"כן, ובשבוע שעבר, כשישבתי ליד המיטה שלו, אחד מהבריונים של בליין בא לדבר איתי. הוא אמר שזה הסוף של אבא. אם הם לא מקבלים את הכסף שלהם עם ריבית, הם הולכים להרוג אותו. ואז הם יעברו אלי ואל מאדי. הוא קרא לזה 'החוב של השורד', מה שזה לא יהיה. בכל אופן, אני צריכה להשיג מיליון דולר, ומהר."

דודה מילי הידקה את שפתיה וחיככה את אחת מציפורניה באגודלה שוב ושוב. קול החיכוך המונוטוני חִרפן אותי לגמרי. איך היא מסוגלת להיות כל כך רגועה, כל כך קשוחה? חיים של גבר, החיים שלי והחיים של אחותי הקטנה בסכנה. היא היתה אדישה לאבא, אבל תמיד היתה לה חולשה אלי ואל אחותי.

עיניה של מילי ננעצו לפתע בעיני, עזות מבע ונוצצות מהתרגשות בלתי-מוכרת. "אפשר לעשות את זה בתוך שנה. את חושבת שהם ייתנו לך שנה אם תציעי לפרוש את החוב לתשלומים חודשיים?" אחת מגבותיה נורתה מעלה כשהמתינה לתשובתי.

השׂערות על זרועותי סמרו וכתפי התקמרו לאחור במגננה. נענעתי את ראשי. "אני לא יודעת. אני בטוחה שבליין רוצה את הכסף שלו, אבל בגלל שהיה בינינו קטע לפני כמה זמן, אני מניחה שאני יכולה להתחנן. המניאק הסדיסט הזה תמיד אהב שירדתי על הברכיים והתחננתי."

"תשמרי את ההרפתקאות שלך במיטה לעצמך, בובה," היא חייכה ברשעות. "נראה לי שנצטרך להכניס אותך לעבודה מיד. רק עבודות כבדות בכסף. נצטרך לזרז את כל התהליך. אני צריכה שתגיעי הנה מחר על הבוקר לצילומים. זה ייקח יום שלם. נעשה צילומי סטילס, כמה סרטוני וידיאו וכאלה. אני אדאג שהאנשים שלי יעלו הכול לאתר המאובטח מחרתיים."

הכול קרה מהר כל כך. המילים "אפשר לעשות את זה" צלצלו באוזני כמו ישועה משמים, רפסודה בים סוער שורץ כרישים.

"אבל אני אצטרך לשכב איתם? זאת אומרת, אני יודעת שיש כל מיני סוגים של נערות ליווי." עצמתי את עיני וחיכיתי עד שהרגשתי שמשהו חמים לופת את ידי. היא כיסתה את ידי בשלה.

"בובה, את לא צריכה לעשות שום דבר שאת לא רוצה לעשות. אבל כדי להרוויח סכומים כאלה, אני מציעה שתשקלי לעשות את זה. אפשר להגיד שביני ובין הלקוחות שלי יש הסכם בלתי-כתוב. הבנות שלי שוכבות איתם והם מוסיפים עשרים אחוז לתעריף שלהן. את העשרים אחוז האלה משאירים במזומן, במעטפה, בחדר של הבחורה. שום דבר מזה לא מגיע אלי או לחֶבְרָה, מאחר שזנות היא בכל זאת לא חוקית בקליפורניה."

מילי נגעה בסנטרה באצבע המורה שלה.

"אבל מגיע לבנות שלי לקבל יותר על אי-הנוחות, את לא חושבת?" היא קרצה.

הנהנתי בלאות. לא ידעתי מה לחשוב, אבל זרמתי איתה.

"אני עומדת לשבץ אותך לחודש בכל פעם. זאת הדרך היחידה לעשות משכורת של שש ספרות, שתים-עשרה פעמים בשנה." עיניה הירוקות הבהירות זהרו. הן הבהיקו עד כדי כך שכמעט האמנתי שזה באמת קל כמו שזה נשמע ושכל מה שצריך זה ראש פתוח.

"את תטוסי אל הלקוח ותהיי מה שהוא ירצה שתהיי למשך חודש. אבל אני לא מוכרת סקס. אם את שוכבת איתם, זה בגלל שאת רוצה לעשות את זה, למרות שכשתראי כמה מהגברים שרשומים ברשימת ההמתנה שלי, נראה לי שלא תחשבי פעמיים לפני שתקפצי איתם למיטה, וזה בלי לדבר בכלל על הבונוס הכספי."

היא חייכה וקמה. היא הקיפה את שולחן הזכוכית שלה, התיישבה מאחוריו ופנתה אל המחשב שלה - משלחת אותי לדרכי בשתיקה. הרגשתי שאני נדבקת למושב העור, משותקת. המחשבות התרוצצו לי בראש: איך לעזאזל אני אמורה לעשות את זה? הן רדפו את הערכים שלי בזה אחר זה וניקרו בהם כאילו היו ציפורי טרף בעיצומו של ציד.

"אני אעשה את זה," שמעתי את עצמי לוחשת.

"ברור שתעשי את זה." היא הביטה בי מעל המחשב שלה. שפתיה התעוותו בחיוך עקום. "אין לך שום ברירה אחרת אם את רוצה להציל את אבא שלך."

***

יום המחרת היה בלגן אחד גדול. הרגשתי כמו הדמות של סנדרה בולוק ב"איזה מין שוטרת". רָדוּ בי, קרצפו אותי ומרטו לי את הצורה. הרגשתי כמו כרית סיכות אנושית וכמעט הכנסתי אגרוף ליועצת היופי שמילי שכרה כדי "לסדר" אותי, כמו שהיא ניסחה את זה. לא יכולתי להכחיש שהתוצאה הצדיקה את המאמץ. כשהבטתי במראה בקושי זיהיתי את האישה שראיתי. שׂערי השחור והארוך היה מבריק יותר מאי-פעם, וגלש בגלים מושלמים במורד גבי וכתפי. עורי התנוצץ והבהיק באור תודות לטיפול זוהר במיוחד. המראה השזוף קלות שעבדתי עליו במשך שבועות תחת השמש של קליפורניה זרח פתאום כמו דבש מובחר והדגיש את כל התווים המוצלחים ביותר שלי. השמלה שנתנו לי ללבוש היתה בצבע לילך. היא היתה נוחה, חלקה וצמודה. היא התאימה בדיוק לכל קימור מעוגל וזווית מחוטבת ויצרה אשליה של גוף אידיאלי. סקסית ומלוטשת. נראיתי כמו מלאכית שחורה כשהצלם הושיב אותי על ספסל שיש לבן וקר. הוא אמר לי לזוז לפה ולשם, ואחרי כמה זמן תפסתי את העניין: שרבבתי את שפתי במתיקות ובהיתי בנקודה אקראית במרחק מבלי להביע שום רגש. זה מה שהייתי צריכה להיות עכשיו. חסרת רגש.

אחרי שסיימנו ולבשתי שוב את הבגדים שהבאתי מהבית - ג'ינס וחולצת טי צמודה, כרגיל - חזרתי למילי, או, ליתר דיוק, למשרדה של מיס מילאן.

"בובה, התמונות האלה מהממות! תמיד ידעתי שתהיי דוגמנית מדהימה."

היא לחצה על העכבר כשהתקרבתי אליה כדי להביט במסך. נותרתי חסרת נשימה כשראיתי את עצמי דרך עיני הצלם.

"מדהים." לרגע לא הייתי מסוגלת לדבר. "קשה לי להאמין שזאת אני."

נענעתי את ראשי כשהתמונות שלי הועלו לאתר האינטרנט של ליווי עילית בזו אחר זו. אם לא הייתי יודעת שזאת אני, בחיים לא הייתי מאמינה לזה.

חיוך קטן התגנב אל שפתיה של דודתי.

"את יפהפייה." מבטה הירוק הבהיר צד את שלי. "את כל כך דומה ל..."

"נגיד." הנדתי בראשי ונשענתי קלות על שולחן הזכוכית. לא רציתי לשמוע כמה אני דומה לאמא שלי.

"אז מה עכשיו?"

שילבתי את זרועותי על חזי והרגשתי דחף מוזר להתגונן מפני המהלך הבא.

היא נשענה לאחור בכיסא העור השחור שלה, עיניה מרצדות. "רוצה לראות מה תהיה העבודה הראשונה שלך?"

תחושת אימה הזדחלה לְאִטָה במעלה עמוד השדרה שלי, אבל הקשחתי את כתפי והתבוננתי בה בהבעה אדישה למדי.

"קדימה."

מילי כחכחה בגרונה והעלתה תמונה על מסך המחשב שלה. זה היה אחד הגברים המהממים ביותר שראיתי בחיים שלי. לא היה תו אחד לא מושלם בפנים המדהימות שלו. אפילו בתמונה הזאת, שנועדה בבירור למטרות מקצועיות, שׂערו הבלונדיני הכהה, העיניים הירוקות שלו והלסת המסותתת יצרו שילוב לא שכיח. השיער שלו היה ארוך ומדורג, אבל ניחן במראה פרוע ומסוגנן בו-זמנית, שהיה הדבר הכי לוהט עכשיו. משהו לא הסתדר לי. הוא נראה בן פחות משלושים. חוץ מזה, הוא לא היה מסוג הבחורים שצריכים לשלם על דייט. הוא נראה כמו אחד הגברים שנשים נופלות לרגליהם, מטורפות מתשוקה ומזילות ריר.

"אני לא מבינה את זה. למה שהוא -" הצבעתי על הגבר החתיך והמחייך שבתמונה - "יצטרך לשלם לבחורה שתצא איתו?"

דודה שלי נשענה לאחור, שילבה את ידיה בחיקה וחייכה. "הוא בחר בך."

אני יודעת שבטח נראיתי מבולבלת, כי היא המשיכה בזריזות. "שלחתי לו אישית את תמונות המבחן הראשונות. לו ולאמא שלו. אני עובדת עם אמא שלו לא מעט. בכל אופן, הוא הסכים לשידוך. הוא ישלח מכונית לאסוף אותך מחר בבוקר. הוא מהסביבה, אבל עדיין תצטרכי לגור אצלו בעשרים וארבעה הימים הקרובים."

הרגשתי כאילו מישהו חבט לי בראש בעוצמה במחבט בייסבול.

"עשרים וארבעה ימים! את מטורפת? איך אני אמורה לעבוד או להגיע לאודישנים?"

קריירת המשחק שלי לא היתה מצליחה במיוחד, אבל בכל זאת היה לי סוכן ליגה ג' שסידר לי כמה עבודות פה ושם. והיתה גם המסעדה שמִלצרתי בה בערבים.

מילי הביטה בי כאילו הצמחתי פתאום ראש נוסף. שפתיה נקפצו בחוזקה ואפה התעקם בזווית לא מחמיאה במיוחד.

"מיה, את הולכת להתרכז רק בזה בשנה הקרובה. את עובדת של ליווי עילית עכשיו. העבודות נמשכות בין יום אחד לעשרים וארבעה ימים, בהתאם לצורכי הלקוח. מאחר שאת זאת שצריכה להרוויח הרבה מאוד כסף בפרק זמן קצר, את צריכה לקחת על עצמך את העבודות הגדולות יותר. אחרי עשרים וארבעה ימים, יישארו לך הימים הנותרים של החודש לבלות בבית. תוכלי לנוח, להתאוורר ולדאוג למשטר הטיפוח שלך. את תקבלי לקוח חדש בתחילת כל חודש השנה."

"אני לא מאמינה!" התחלתי לצעוד הלוך ושוב במשרד שלה. הרגשתי פתאום כמו חיה בכלוב שכמהה להשתחרר. הבנתי לפתע שהחיים כמו שהכרתי אותם נגמרו. אני לא אצא יותר לדייטים נורמליים - לא שהיו לי כאלה בזמן האחרון. אני לא אלך יותר לאודישנים, מה שיהפוך את קריירת המשחק המדשדשת שלי להיסטוריה, ויהיה לי מעט מאוד זמן לראות את אבא, מאדי או ג'ינל, אם בכלל.

"אז תאמיני, ילדונת. זאת לא בדיחה. המעשים של אבא שלך והחבר שלך לשעבר הביאו אותך להחלטה הזאת. יש לך מזל שבכלל מצאתי לך מקום. אל תהיי כפוית טובה. עכשיו, שבי על התחת שלך ותשתקי!"

החמימות הרגילה נעדרה לחלוטין מקולה. היא דיברה פתאום כמו אשת עסקים קרה, רשמית ונחושה.

"אני מצטערת."

היא ניסתה לעזור לי, אבל הכול היה כל כך... פתאומי. הזוי. קרסתי על הכיסא שמול שולחנה והנחתי לראשי לצנוח אל כפות ידי. טלטלתי אותו שוב ושוב, אבל ללא הועיל. זה לא שינה את השורה התחתונה. הייתי עכשיו נערת ליווי. אני אקבל לקוח חדש מדי חודש, ואם אשכב עם הלקוחות שלי ארוויח עשרים אחוז יותר במזומן.

נענעתי את ראשי וצחקתי. צחוק מהסוג שמוכיח שמדובר באישה מטורפת למחצה. השענתי את ראשי על העור הצונן והבטתי בתקרה הלבנה. רגע לאחר מכן הרגשתי איך אני מתמלאת לאט-לאט בתחושת נחישות שהרגיעה את עָצָבַּי. זה מה שאני צריכה לעשות. אז אני אתן לגבר סקסי לקחת אותי לכמה ארוחות עסקיות משעממות, ולכל מקום אחר שיבוא לו. אני לא חייבת לשכב איתו, והחשוב מכול - לא היה שום סיכוי שאתאהב. עם גבר חדש בכל חודש, אין שמץ של סיכוי שאאבד את הראש לחלוטין כמו שקרה לי בעבר. ומי אמר שאני חייבת לוותר על קריירת המשחק שלי? יש דרך טובה יותר לעבוד על הטכניקה שלי מאשר להיות בכל פעם האישה שהלקוח ירצה שאהיה? וכשהחודש יסתיים, אני פשוט אהפוך למישהי אחרת, ואבא שלי יהיה בסדר. אם אצליח לשכנע את בליין להסכים לתשלומים חודשיים זה יכול להצליח.

נשמתי נשימה עמוקה כשקמתי והושטתי יד לדודתי. חיוכה היה מרושע וסקסי. היא היתה טובה מאוד בעבודה שלה.

"בסדר גמור, מיס מילאן," הדגשתי את שמה הבדוי כדי להדגיש את המחויבות שלי.

"כנראה אני נערת החודש שלך."