נער עם כינור

וכאן, אני מגיע לספר את קורות חייה של ילדת הקרונזונים הקטנה.

ברטה קרוֹנזוֹן הייתה בחודשי היריונה האחרונים כאשר פרצה המלחמה, והיריון זה נחשב בעיניהם ממש אסון. כאשר הקרונזונים תכננו להביא תינוק לאוויר העולם, הם חשבו על ביתם היפה והעשיר ברחוב דאוקאנטוֹ היוקרתי, בקטע שבין לאַיסְוֶוס אַלֶיָיה (Lasvės alėja) (שדרות החרות) לבין המוזיאון הצבאי קאַרוֹ–מוזיוּס (Karo muziejus). היו להם חצר גדולה וגן עצי פרי ועצי נוי ובריכה קטנה שבמרכזה פסל ומזרקה. השער ובו פשפש לנכנסים ברגל היה נפתח, כאשר מכונית הפורד השחורה של הדוקטור — סמל למעמד ודבר נדיר בעת ההיא — הייתה נכנסת ויוצאת.

בית עשיר ומפנק היה ביתם של הקרונזונים, וילדיהם זכו לפינוקים מידי האומנת, ה"ניאַניָה" הרוסייה הנאמנה והמסורה, ששירתה בביתם אפילו לאחר בוא הגרמנים, עד כניסת המשפחה לגיטו.

בליל סגירת הגיטו, ב–15 באוגוסט 1941 נולדה בתם, אשר לא זכתה לכל אותם פינוקים. השם שנתנו לה הוריה היה גֶטא, ואנחנו קראנו לה גֶטא'לֶה. שמה נגזר אפוא, מצירוף פטאלי זה של לידתה וסגירת הגיטו. גֶטא'לֶה הייתה תינוקת נפלאה, יפה, נהדרת. היא התחילה ללכת וגם לדבר מוקדם מכפי גילה. כל כך חכמה הייתה! היא הייתה מבדרת ומצחיקה אותנו והנעימה את חיינו בגיטו. הוריה נשבעו שיעשו כל מאמץ כדי שלגֶטא'לֶה לא יחסר מאומה. וכך, למרות הרעב והקשיים, וחרף העובדה שהיינו שרויים בתחתיות השאול, הפעוטה לא ידעה מחסור. הקרונזונים מכרו כל חפץ, ולא היה דבר יקר מדי עבורם, כדי להשיג עבורה את כל המזון הדרוש, כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו לא היה כלל גיטו.

הילדה גדלה בגיטו מוקף גדרות באווירה של ירי בלילות, אור נרות או מנורות קארביד ונפט, מוקפת אנשים מורעבים, אבל לא ידעה רעב מהו. מדי יום אכלה את דייסת הסולת המועשרת בכפית חמאה וביצה, שתתה חלב וגם בשר השיגו בשבילה. הסבתא הייתה מאכילה אותה וכמו כל ילדה שבעה, גם היא פיתחה התנגדות לאוכל. היום קשה להסביר כיצד בגיטו הרעב גדלה ילדה שבעה ולבושה היטב, שלא ידעה מחסור.

היא הייתה הפרח של הגיטו. כל דיירי הרחוב והאזור הקרוב הכירו את גֶטא'לֶה היפהפייה. כאשר טיילתי איתה היו אנשים עוצרים אותנו ומשתאים למראיה. בינתיים, הורע מאוד מצב המשפחה, משד"ר קרוֹנזוֹן נלקח לגיטו ריגה. אבל גם אחר כך המשיכה המשפחה לדאוג לכל מחסורה של גֶטא'לֶה החביבה. אולם ככל שחלף הזמן, וגֶטא'לֶה כבר חגגה את יום ההולדת השני שלה, הלכה וגברה הדאגה לגורלה. נראה היה כאילו אנחנו, הגדולים יותר, בכל מקרה נוכל להימלט עם סיכוי כלשהו לשרוד, אך מה תעשה פעוטה בת שנתיים? על כן התוכניות שנרקמו להצלתה של גֶטא'לֶה היו קשורות בהוצאתה מהגיטו. עדיין לא ידעו כיצד יתבצע הדבר, אבל כבר החלו בהכנות.

גֶטא'לֶה הייתה דברנית גדולה, וראשית צריך היה להרגילה לשתוק. לאט ובהתמדה התחלנו לתרגל איתה את השתיקה. הבאנו אותה למצב שכאשר מכריזים בקול נפחד את המילה "א דייטש!" (גרמני!) גֶטא'לֶה משתתקת. לאחר מכן לימדנו אותה להסתתר. מילת הצופן "א דייטש" פירושה היה שעליה להתחבא במסתור ולשבת בשקט עד שאנחנו מודיעים "ער איז אוועק!" (הוא הלך). ספק במשחק ספק ברצינות, למדה גֶטא'לֶה לשתוק במשך שעות במקום המחבוא. בשלב התרגולים הבא, משמעה של המילה "א דייטש" היה, שעליה להסתתר לא באיזו פינה או מתחת למיטה, אלא עליה להתכרבל בתוך תרמיל גב גדול ולנעול מבפנים את פתחו העליון. וגֶטא'לֶה הייתה יושבת בתוך התרמיל בשתיקה גמורה. פעם, הוצאנו אותה כשכולה אדומה ורטובה מזיעה. פעמים נדמה היה שאנחנו מענים את הילדה ללא צורך, אבל ברטה אימה, בעלת האופי הנוקשה לא הִרפתה. היא לחצה על אחותי יהודית, שתעשה כמיטב יכולתה להציל את גֶטא'לֶה. עלה בראשה רעיון לאתר שוב את ה"ניאַניָה", האומנת הרוסייה ששירתה אותם במשך שנים רבות, ולבקש את עזרתה.

ואכן, אחותי יהודית שהייתה למודת סיכונים, עשתה זאת. גם היום עודני מתקשה לתפוש את גודל גבורתה. יהודית הייתה יוצאת השכם בבוקר עם פלוגת העבודה ושם, בשדה התעופה או במקום אחר שבו עבדה עם מאות עובדי כפייה מהגיטו, הייתה מסירה מעל בגדה את הטלאי, נעלמת מעיני השומרים ויוצאת העירה לסיוריה ולעסקיה. באחד הימים, הגיעה אל ה"ניאַניָה" של הקרונזונים. אחרי סיור קטן בסביבה, כשנתברר לה שעין זר אינה עוקבת אחריה, אזרה אומץ והקישה בדלת. הדלת נפתחה, יהודית השתחלה פנימה והדלת שבה וננעלה. חיבוקים ודמעות, סיפורים, השתתפות כנה בצער המשפחה. "אלוהים, מתי כל זה ייגמר?" גם לה, סיפרה הניאַניָה, חיים קשים ודאגות. מחסור, שני בניה גויסו לצבא, מזה זמן אין מהם סימן חיים, מה עלה בגורלם? הכול סופר בקיצור. הזמן דחק, היעדרות ממושכת מהבריגדה הייתה מפחידה ומסוכנת.

יהודית הרחיבה את סיפורה על גֶטא'לֶה: יפה, חכמה — פרח! עיני הניאַניָה דמעו. כאן, גילתה יהודית את סיבת בואה. ביקשה, התחננה: "אנא, קבלי אל ביתך את גֶטא'לֶה. יותר לא נבקש כלום", הבטיחה, "בבקשה, הצילי רק אותה. האחרים פחות חשובים". האישה מיררה בבכי. לא, תמורה כספית וחפצי ערך אינם שוקלים, אולי משהו, לצורכי קיום, אם יש לכם, אם אפשר — לא יותר. לבסוף, הסכימה הניאַניָה הטובה, הנפלאה לבקשה. בוכייה, חיבקה את יהודית ופלטה בגרון חנוק ״דוֹצֶ'נְקָה (ילדתי, ברוסית), איך אוכל לסרב לקרונזונים". הסכנות היו עצומות. נחוץ היה להמציא סיפור לשכנים שהילדה היא קרובתה. ומה יהיה אם תיתפס בדיבור יידיש ("איזו מין גרמנית"), השפה היחידה שידעה? היום אני חושב, שהסכמתה של האישה לקבל את הילדה היה מעשה גבורה אמיתי, ועדות לגדולת נפשה, להומניזם ולרחמיה של אישה זו.

יהודית ביקרה אצלה עוד כמה פעמים. נקבע תאריך להבאת הפעוטה וגם תאריך אלטרנטיבי, כי אף פעם אי אפשר היה לתכנן בדייקנות. התוכנית הייתה להכניס את גֶטא'לֶה לתוך תרמיל גב ולהעבירו מבעד לגדר אל הצד הארי. למזלנו היה בית הקרונזונים בגיטו ממוקם ממש סמוך לגדר. בצד הארי, בריחוק של כעשרה מטרים, עמד בית של משפחה ליטאית, איתם היה לנו קשר עין. מדי בוקר ראינו מחלוננו את חלונם, וכשהשומר היה מתרחק דיברנו איתם, ומעת לעת אף עשינו איתם אי אלה עסקים, כמו החלפת בגד או מצרך נחוץ אחר, תמורת מזון. בעצם, אם אפשר לומר כך, נוצרה בינינו קרבה מסוימת, מעין ידידות. מכל מקום, התרשמותנו הייתה, שהאישה הליטאית גילתה הבנה לגורלנו המר.

עכשיו, פנינו אליה בבקשה, שתקבל את גֶטא'לֶה לביתה למשך כמה שעות בלבד, לאחר שתוגנב אל מעבר לגדר. לאחר מכן, תבוא אליה יהודית כארית לבושה בלי טלאי, וכאילו תצא איתה לטיול. בכך יסתיים חלקה של השכנה הליטאית במבצע.

האישה רצתה לעזור, אולם פחדה פחד מוות, כי גדול מאוד היה הסיכון, אבל ברטה, וגם אנחנו, לא פסקנו להפציר בה. בתמורה, הוצעו לה דברי ערך. ולבסוף, נתנה השכנה הליטאית את הסכמתה. אף על פי שקיבלה תשלום, המעשה שלה היה בעינינו הומני מאוד, שעל כן היא סיכנה את חייה ואת חיי בני ביתה למען הקטנה.

הגיע יום הפרדה מגֶטא'לֶה. לא אוכל לתאר את אשר חשו כל בני הבית: הפרדה מפרח שהנעים את חיינו בגיטו מזה, והפחד שמא יסתיים המבצע המורכב באסון מזה. אבל ידענו שעלינו לנסות וכי אין דרך נסיגה. אני זוכר שבאותו בוקר מוקדם, כאשר לכולנו רעדו הברכיים מפחד ומחוסר אונים, הייתי אני, הנער, הגבר במשפחה. הכרזנו: "א דייטש!" וגֶטא'לֶה מיהרה ונכנסה לתרמיל. קדמו לכך ימים של הסברים ותרגול. היא כבר ידעה שתמצא עצמה מעבר לגדר. גֶטא'לֶה שיתפה פעולה כאילו היא בוגרת. לאחר שנכנסה לתרמיל הגב קשרנו אותו בצורה רופפת, כדי שיהיה לה אוויר לנשימה. יצאתי עם התרמיל והתחבאתי בתוך שיחים במרחק מטר או מטר וחצי מהגדר. את השומר הליטאי שיחדנו, אף כי לא גילינו לו מה טיב ה"סחורה" שאותה אני מעביר. היה איתי שמואל (סמי), בנם הצעיר של הקרונזונים, ילד כבן 10. כשהסתלק השומר, דרך סמי בשתי רגליו במלוא כובד משקלו על התיל הדוקרני, ובשתי ידיו הרים את התיל העליון המקביל, ובפרצה זו העברתי את התרמיל, אותו השארתי מעבר לגדר ולחשתי לעברו כמה מילות עידוד. כאשר התרחקנו יצאה השכנה הליטאית במהירות והכניסה את התרמיל לביתה.

חזרתי הביתה. פתחנו את החלון והתבוננו בגֶטא'לֶה הבוכיה, לא מאמינים ששלב זה במבצע המסוכן והמורכב עבר בשלום. אבל הייתה זו רק תחילת הדרך. עוד היו לפנינו קשיים וסכנות.

אותו יום יצאה אחותי יהודית לעבודה השכם עם שחר, וכהרגלה פעמים רבות הסירה את הטלאי, וחמקה מהעבודה. היא עברה את כל העיר קוֹבְנָה, בחזרה לצד הארי שבסלוֹבּוֹדְקָה, לביתה של הליטאית שניצב מול ביתנו. איזה אומץ! אפילו השומרים שהכירו את פניהם של דיירי הבית יכלו לזהות את הנערה שראוה כמעט מדי יום בתוך הגיטו. דרך החלון ראינו אותה והתרמיל על גבה, ובידיה החזיקה את גֶטֶא'לֶה. ליווינו אותה במבטינו ובלבבות בוכים עד שנעלמה מעינינו.

יהודית עברה עם גֶטא'לֶה את כל קוֹבְנָה. נראה היה כאילו היא מטיילת עם ילדתה ומשהתעייפה, נשאה אותה בזרועותיה. לאחר כמה שעות, הגיעו בשלום אל בית ה"ניאַניָה". שתי הנשים מררו בבכי. האישה הטובה העניקה לה אהבה וטיפול מסור, כפי שנהגה עם ילדי הקרונזונים האחרים אותם גידלה בחיקה.

אותו יום ישבנו בגיטו מתוחים כפקעת עצבים — בדאגה חיכינו לשובה של יהודית, כדי להיווכח אם המבצע הצליח. יצאנו לפנות ערב, בשעה שהבריגדות היו חוזרות מהעבודה וחיכינו בקרבת שער הגיטו. אני רצתי למקומות לאורך הגדר, שבהם הייתי אורב לה כאשר היינו מגניבים לגיטו תרמילי, מזון. כאשר הבחנתי בבריגדה שלה וראיתי אותה בתוך השורה, רצתי לבשר לבני הבית שציפו ליד השער: יהודית מגיעה! הדקות הספורות נדמו בעינינו כנצח. כניסת היהודים לגיטו לא הייתה מהירה. צריך היה להמתין עד גמר החיפושים, והעמידה ליד השער הייתה בניגוד לתקנות ולא אחת כרוכה במכות מידי הגרמנים. יהודית הייתה גיבורת היום והתקבלה בחיבוקים ובנשיקות. המבצע הצליח, גֶטא'לֶה תשרוד! בבית נעשה עצוב, כאילו עקרו מתוכו את עמוד התווך, את מרכז החיים, את הנפש היקרה ביותר. קשה היה בלעדי צחוקה.

יהודית הייתה מתחמקת מדי פעם ממקום עבודתה בעזרתם של אנשים טובים שידעו את סודה, ומגיעה אל גֶטא'לֶה. וה"ניאַניָה" הייתה מספרת, שהילדה בוכה לפעמים והקשר איתה קשה, כי היא מדברת יידיש בלבד ואינה מבינה ליטאית וגם לא רוסית.

חלפו שבועות, נדמה היה שהכול עולה יפה. אבל יום אחד חזרה יהודית מהעיר ובפיה בשורה מרה. שני בניה של האומנת, שגויסו לוורמאכט הגרמני ונשלחו לחזית, הגיעו לחופשה. בהגיעם הביתה, מצאו את הילדה. הם תבעו מאימם באופן אולטימטיבי, שתסלק אותה מהבית. ההיה זה משום התנגדות עקרונית להצלת יהודים, או מפחד או מדאגה אמיתית לשלום אימם, אין זה משנה. האֵם נדרשה לסלק את הפעוטה מהבית.

לא נותרה ברירה. שוב נאלצה יהודית לצאת למסע המסוכן והעצוב — להחזיר את גֶטא'לֶה לגיטו. שוב עם תרמיל על הגב, חציית העיר, והגעה לביתה של השכנה הליטאית שליד גדר הגיטו והברחת גֶטא'לֶה מבעד לגדר אל ביתנו. כאשר פתחנו את התרמיל והוצאנו אותה, לא היה גבול לשמחת כולנו, כאילו שב האור והאיר את ביתנו. לרגע, שכחנו שבעצם היא שבה אל תא הנידונים ושוב היה עונש המוות מרחף על ראשה.

גֶטא'לֶה נשארה בגיטו עד ימיו האחרונים. כאשר התקרבה החזית, והגרמנים החלו לחסל את הגיטו, קיוו, כאמור, היהודים המעטים שנותרו בו, שאם יצליחו להסתתר ימים ספורים עד שיגיעו החילות הסוביטיים, הם יצליחו להינצל. כשהגרמנים פקדו על התושבים לצאת מבתיהם לדרכם אל המחנות, אל המוות, ירדו ברטה, ילדיה והפרוז'אנים, ואיתם אולי עוד כמה שכנים, למקלט, ל"מאלינָה". התקדמות הצבא האדום מווילנה לקוֹבְנָה הייתה איטית, ואפילו נעצרה. בשבועיים של ה"הפוגה" עסקו הגרמנים בחיסול הגיטו. הם ערכו חיפושים מבית לבית, חלק מהאנשים נרצחו ואחרים לקחו איתם. ברמקולים נצטוו שרידי המסתתרים לצאת וכל הבתים, רובם בתי עץ, הועלו באש. כאשר הלכודים במקלטים הבינו שהם נשרפים כבר היה בלתי אפשרי לצאת. לא אדע אם הם מצאו את מותם בחנק או בשריפה. גֶטא'לֶה נולדה ביום הקמת הגיטו והוציאה את נשמתה עם חיסולו.

*

מייד עם שחרורי, בימים הראשונים של חודש אוגוסט 1944, החלטתי לשוב אל חורבות הגיטו. יעצו לי לא לעשות זאת, כי העיר מלאה כנופיות חמושות במדים ובלא מדים, ואין איש יודע מה טיבן ומעשיהן, על כן מוטב ששומר נפשו ירחק מהן. אך לא היה כוח בעולם שיכול היה למנוע בעדי מלשוב אל הגיטו שבו עשיתי שלוש שנים נוראות מילדותי. ציפיתי לבלתי אפשרי, קיוויתי לפגוש מישהו מיקיריי. הגעתי אל סלוֹבּוֹדְקָה ולא מצאתי את הבתים. לא הבנתי מה קורה לי, אולי טעיתי בדרך. כיצד יכולתי כך להתבלבל? ככל שהתקרבתי גדלה תדהמתי. הינה אני רואה מרחוק את ביתה של האישה הליטאית שמחוץ לגיטו ואת מגדל הכנסייה המוכרים לי, אבל הגיטו איננו! וככל שאני מתקרב עולה באפי ריח נורא, דוחה, חונק. היה זה ריחן של גוויות חרוכות, אך הגיטו לא היה! הגרמנים שרפו את כל הבתים, ורק הארובות ניצבו זקורות אל השמיים.

זיהיתי את יסודות ביתנו מכוסים באפר ובשאריות עץ שרוף. הריח היה ללא נשוא, אך הסקרנות הוליכה אותי אל פתח המקלט. מה שראו עיניי קשה לתאר. היו שם גוויות חרוכות של יקיריי, הקרונזונים והפרוז'אנים. מול הפתח שכב דודי מוטל'ה פרוּז'אן. שיניו הלבנות בלטו מתוך הגולגולת השרופה והמעוותת. לצידו שכבה גֶטא'לֶה. נראה שמוטל'ה פרוּז'אן ניסה לעלות עם נכדתו והסולם קרס. לא יכולתי לעמוד במחזה הזה. חשתי שהכרתי מתערפלת ועשיתי מאמץ עליון שלא ליפול לבור. איבדתי את הכרתי.

למזלי, הגיעה האישה הליטאית אל ביתה. היא עצמה עזבה את הבית בגלל צחנת הגופות הנרקבות, אבל מדי יום, הייתה חוזרת לבדוק אם לא פרצו לביתה או גנבו משם משהו. עכשיו, ראתה נער שוכב על פי המקלט. היא גררה אותי אל ביתה ושפכה עליי מים. כששבה רוחי, חיבקה אותי בזעקות ובבכי מר, כאילו פגשה באחד מבני משפחתה. הצטלבה וקראה בשם אלוהים. כי כאשר ראתה אותי שוכב, נבהלה ודימתה בנפשה שמישהו יצא חי מהבור.

היא סיפרה לי על חיסול הגיטו וכיצד שרפו הגרמנים את הבית. היא התחננה שלא יעשו זאת מחשש שהאש תאחז גם בביתה, אבל הגרמנים היכו אותה וגרשוה מעל פניהם. היא שמעה את זעקות האומללים קורעות הלב.

חזרתי אל בית הפּאוּלאוויצ'יוסים, וזמן רב לא מצאתי מרגוע לנפשי.