נפילת סוכר

א. גן העדן

בשעה שנעלה את דלת הדירה בפעם האחרונה, היא נזכרה במאהב ההוא של אנטואנט, ואיך שתיהן שיקרו לו ואמרו שדר היא מדענית מוח שחוקרת את תופעת הדֶזָ'ה ווּ. במדרגות נשמעו כבר קולותיהם של הפועלים. הבניין נידון להריסה, ורק משום כך קיבלה מבעל הבית אישור להישאר שם עשרה ימים אחרי תום החוזה, בזמן שהפועלים רוקנו את הדירות האחרות מכל מה שאפשר היה להוציא, בעיקר מקררים ותנורים.

באפריל, לאחר שנענתה להצעת העבודה בקולג' "הר המוריה", אמרה אנטואנט לדר, "תיזהרי, אני עוד אברח מהמשוגעים האלה ואופיע אצלך על המפתן בתל אביב."

במאי קיבלה דר הודעה בדואר על התוכנית להרוס את הבניין הישן והמתרוקן ולהקים במקומו קומפלקס דירות חדש ויוקרתי.

"אני בכל מקרה צריכה לעזוב," אמרה לאנטואנט.

ביוני אמרה אנטואנט, "אולי תבואי איתי ואחביא אותך אצלי עד שתסתדרי עם הוויזה."

"איך אסתדר עם הוויזה?"

"אולי נתחתן״.

"לא בארקנסו," צחקה דר.

"לואיזיאנה," תיקנה אנטואנט, "על גבול ארקנסו. אלוהים שיעזור."

אנטואנט הרימה את כוסית היין ולגמה בחגיגיות.

"בסופו של דבר," אמרה, "הם יהיו חייבים להבין שם שאנחנו צריכות להיות ביחד, ואז הם יהיו חייבים לחתן אותנו. אפילו בארקנסו, או איפה שזה לא יהיה, החור הזה."

"לחיי בית המשפט העליון," אמרה דר ולגמה גם היא מהיין.

צחוק שיכורות, סיגריות, סידורים אחרונים, אריזת ספרים, אבק, נחיריים אדומים ושיעול, סגירת חשבונות, חתימת חוזים, אריזת כלי מטבח, תרומות לחנויות צדקה, עוד אבק, מתנות, חיבוק ונשיקות, ורוורס, ומפתח הדירה שנותר בידיה של דר, שתחזיר למשרד של חברת הניהול כדי לחסוך לאנטואנט את הטרחה לעבור במשרד.

ביולי קנתה דר כרטיס טיסה לארץ ל־31 באוגוסט. התאריך שבו תמה תקופת החסד המותרת בוויזה. למה ברגע האחרון? דווקא. "תצטרכו לסבול אותי עד הרגע האחרון," אמרה לאנטואנט בטלפון בנימת התרסה, כאילו הייתה הוויזה שפג תוקפה ביטוי של רצון קולקטיבי בלתי מוצדק להגלות אותה משם. באותה שעה העתיקה אנטואנט קבצים מן המחשב הנייד שלה למחשב השולחני במשרדה החדש.

"אולי תבואי לכאן ואני אחביא אותך אצלי?"

דר צחקה. "נתחתן?"

ואנטואנט אמרה, "אז מה? את יודעת שאני לא יכולה בלעדייך."

דר ידעה שזה לא נכון, אבל ככה זה התחיל, כבדיחה, עם ה"אני אחביא אותך" וה"אולי נתחתן" הזה של אנטואנט, וככה מצאה את עצמה ב־31 באוגוסט באוטובוס שיצא מן התחנה המוזנחת שתמיד נראתה זרה בנוף הצעצועי של העיירה. הייתה לה חיבה מוזרה לאוטובוסים. בזה הייתה הפוכה מאנטואנט, שאהבה לנהוג ולטוס ולא יכלה לשאת את הנסיעה ברכב שמישהו אחר נוהג בו. זה עשה לה בחילה. אצל דר היה ההפך. היא שנאה לנהוג, בעיקר על הכבישים המהירים, והייתה לה חרדת טיסה, שגם כל השנים האלה, כל הטיסות הטרנס־אטלנטיות, לא הצליחו לשכך, אולי להפך, הן רק הגבירו את החרדה. למעשה, אלמלא חרדת הטיסה של דר אולי כל זה לא היה קורה. כלומר, אילולא רדפה אותה תחושת אסון ודאי כמו כוח הכבידה של מטוס צולל מטה אל החושך, אל תוך הקרע העצום והעמוק בין היבשות, קרוב לוודאי שהייתה מתייצבת בשדה התעופה עם שתי מזוודות, גדולה וקטנה, וחוזרת כפי שבאה, שבע שנים קודם לכן, בטיסת לילה, שלאחריה מצאה את עצמה במוטל 6, בחדר גדול מדי, אפלולי, לקול רעש מזגן אימתני, מכווצת במיטה אחת מתוך שתי מיטות זוגיות בגודל queen שהיו בחדר, הווילונות הכבדים מאובקים ומוגפים, ובחוץ נפרשו מגרשי חניה שעמד בהם חום לא מוכר, לא יבש ולא לח, לא שרב ולא חמסין, לא כמו בתל אביב ולא כמו במדבר, חום דומם בריח ירוק־דשא, אטום כמו הווילונות הכהים שהחשיכו את החדר, רק שלפעמים כאילו נבקע ובקע מתוכו זמזום שהתגבר ונחלש כמו צפירת יום זיכרון, שלא ידעה מאין בא, לכן נדמה היה לה שבא מן החום עצמו, מן האוויר שהתחשמל וחִשמל משהו אחר. אחר כך מישהו אמר לה שהייתה זאת ציפור או אולי חרק, מעין צרצר רועש עם שם בלטינית. על כל פנים, אז על המיטה במוטל הרגישה שנקלעה אל קרביה של מכונת תפלצת עצומה ומזמזמת. שלושה ימים ישנה ביום, החליפה תחנות בטלוויזיה בלילה, הצליחה להתחבר לאינטרנט של המלון, אבל הוא היה רעוע ומקוטע, טלפון לא היה לה עדיין, סקייפ, הלו? הלו? אימא? הלו? אבא? אתם שומעים אותי? קרייגליסט, חיפושי דירה, לדבר מטלפון ציבורי באנגלית ולשאול שוב ושוב, מה? מה? מה שם הרחוב? מה מספר הבית? מה? מה? מה? מי? מת העולם. רק היא לבדה נשארה מתחת למזגן, שמש אחרת וזמזום של מפלצת.

בהתחלה באה לבקר בארץ מדי שנה, נעתרה להוריה, אבל תמיד, גם בהלוך וגם בחזור, אפפה אותה תחושת אסון, שלא תגיע, שלא תחזור, שלא תצליח לצאת או שלא ירשו לה להיכנס, שמשהו ישתבש וכל מה שהצליחה אחרי הכול לחבר לעצמה ייפרם ויקרוס. גם טיסות פנימיות לא אהבה. העדיפה לנסוע באוטובוס ככל האפשר. אם אפשר היה, תמיד בחרה לשהות, אפילו יומיים, אפילו שלושה, מנוענעת ברחמם של אוטובוסים אפלוליים ומרוטים, על פני האימה שעוררו בה גלאי המתכות והטלטלה של התנתקות הגלגלים מן האדמה.

היא הניחה בתא המטען את המזוודה האחת שבה קיבצה את כל מה שנותר מכל מה שצברה בשנים האלו. את מה שלא יכלה למסור או למכור מהספרים, התמונות והבגדים, השאירה בדירה שעמדה להיהרס בכל מקרה. גם תיק הגב שלה היה עמוס עד אפס מקום. היו בו המחשב הנייד, כמה ספרים שחשבה שתצליח לעיין בהם תוך כדי המסע, בגדים להחלפה, תיק רחצה. כיוון שהאוטובוס לא היה מלא ואיש לא התיישב לידה, היא הניחה את התיק על המושב שלצידה על מנת שתוכל למתוח קצת את הרגליים. הדרך מעיר האוניברסיטה לעיר הסמוכה, שממנה אמורה הייתה לקחת את האוטובוס לשיקגו, הייתה קצרה למדי, אבל האוטובוס היטלטל באיטיות מתחנה לתחנה, ומכיוון שלא הצליחה להירדם כל הלילה בדירה הריקה, השרתה עליה הנסיעה נמנום, מצח דבוק לחלון, כמו בילדותה, בדרך לגליל.

את המסלול תכננה לפי האתר של גרייהאונד, דרך שיקגו אל עיר שנקראה אלדוראדו, ארקנסו. משם אנטואנט תוכל לבוא לאסוף אותה במכונית אל עיירת הקולג' הזעירה על גבול ארקנסו־לואיזיאנה, שבה התגוררה זה חודשיים ושבה עמדה להתחיל שנת הלימודים. ככל ששנאה לטוס, כך אהבה לנסוע על האדמה ולהביט בנוף המתחלף, ככה מאז שהייתה ילדה קטנה, כשנסיעה ארוכה משמעה היה בדרך כלל נסיעה לקיבוץ בגליל העליון, מקום הולדתה, רחוק. את הנסיעה אהבה יותר מאשר להגיע לשם, אל הבית־לא־בית, מקום שבו נולדה אך לא גדלה בו, שהוריה עזבו אותו במחאה על משהו שטיבו היה מעורפל. בקיבוץ עצמו חזרו החברים ואמרו כמה היא דומה לאימה כשהייתה בגילה, "קוֹפּי עדינה." ככל ששמחה לנסוע צפונה, תמיד הרגישה שהשהייה שם ארוכה מדי. אולי הזרות במקום הולדתה הייתה בלתי נסבלת יותר מבכל מקום אחר. זיכרונותיה מימי הינקות היו קלושים והתערבבו עם התמונות הרבות שנשמרו מן הזמן הזה, שבהן נראו אימה ואביה קורנים מאושר בצל עצי האיקליפטוס. קשה היה לשער כי עמדו לעקור משם. היא עצמה הפעוטה נראתה כמעט תמיד מבוהלת מעט בתמונות האלה, מנותקת מחדוות החיים של הזוג הצעיר, דומה בתווי פניה לאימה היפהפייה, חוץ מכתם הפּוֹרְט־וַיין האדום שכיסה כמעט מחצית מפניה.

היא התעוררה רק כאשר נפסקה התנועה. האוטובוס האט ועצר. לפניו נפרש טור מכוניות, "עבודות בכביש, ככל הנראה," אמרה האישה הצעירה שישבה לצידה. היא הייתה הלבנה היחידה מלבדה באוטובוס שהתמלא, ולבשה שמלת קיץ צהובה בגזרת נסיכה שצרמה על רקע האוטובוס הבלוי. "איפה התיק שלי?" נחרדה דר. האישה חייכה אליה, "סליחה, לא רציתי להעיר אותך. שמתי אותו למעלה." האישה הורתה באצבעה לכיוון התא הקטן שמעל המושבים, "את רוצה אותו? שאוריד לך?" "לא, לא, זה בסדר," אמרה דר. האישה נראתה עדינה וקטנה מכדי לטלטל את התיק הכבד. העובדה שנגעה ברכוש לא שלה ללא רשות הייתה מוזרה, אבל מדי פעם אמריקה הפתיעה את דר בעניינים מעין אלה, שלכאורה היו חריגים, אבל נצבעו איכשהו בחיוך אדיב בגון המובן מאליו. היא הדביקה שוב את מצחה אל החלון. האוטובוס עקף את האי החפור שחסם את אחד הנתיבים והנסיעה הייתה חופשית ומהירה. היא חשבה מתוך רווחה על כך שאמורה הייתה להיות עכשיו בשדה התעופה, על סף העלייה למטוס. המחשבה על שלושת ימי הנסיעה שציפו לה דווקא עוררה בה ציפייה שלווה, ימים של תנועה ונענוע, של לא לכאן ולא לכאן, של מחשבות רצות בלי הפרעה ובלי התחייבות. עיניה נעצמו. היא תהיה בסדר. בסוף תגיע. אנטואנט תחכה לה שם. אולי הן באמת יתחתנו.

היא הייתה רעבה, וניסתה לשער מה תקנה לעצמה לאכול בתחנה, היא ידעה שלא תמצא שם אוכל חם. זה הפתיע אותה רק בפעם הראשונה שעצרה שם בדרך לאיזה כנס, שהתקיים משום מה באוניברסיטה שהייתה תקועה בעיר תעשייתית מתמוטטת ונידחת ששיעור העוני בה דורג במקום השני במדינה. אז דמיינה לעצמה סוג של קניון דוגמת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, עם מזללות קטנות שמוכרות נקניקיות, המבורגרים וטוסט גבינה שמנוני, אבל התחנה הייתה חלל שומם של ספסלי ברזל וניאון ומכונות שתייה וחטיפים ריקות למחצה. גם עכשיו היא הייתה רעבה. ככל שהתרחקו מעיירת האוניברסיטה, התגבר הרעב שלה והיא הצטערה שלא אכלה משהו לפני שיצאה. בחודש האחרון הסתפקה בעיקר בפיצות קפואות שקנתה במרכולית האורגנית במבצע, כשכבר לא יכלה להרשות לעצמה אפילו להזמין פיצה. המלגה החודשית הופסקה כמובן כבר באפריל, בדיוק כשהייתה בעיצומו של החרם על הוריה, אחרי הריב הגדול, וגם ככה הייתה חייבת לאנטואנט כסף, אף על פי שאנטואנט כבר כמעט שלא הזכירה את החוב ההוא, וגם בפעם ההיא כשהזכירה אותו, הייתה זאת בעצם תגובה כעוסה לדבר אחר. על כל פנים, ביממה האחרונה – שהתמלאה בהתעסקויות, כמו מכירת שארית הריהוט לתלמידי דוקטורט שזה עתה הגיעו לעיר וחיפשו שולחן כתיבה בעשרים דולר, כיסא מסתובב בחמישים, ספת איקאה שנפתחת למיטה זוגית במאה – כמעט שלא אכלה. היא שילמה חמישים דולר לשני הפועלים שהורידו במדרגות את המזרן המוכתם ביין ובקפה והשעינו אותו על הסבכה הקטנה שהפרידה בין המדרכה לבין פחי הזבל והמחזור. אחרי שעתיים ראתה שנעלם. הפועלים פינו עוד קודם לכן את המקרר והתנור וממילא לא היה לה רגע ביממה האחרונה לאכול. מותשת, קנתה בערב בתחנת הדלק מול הבית חבילות צ'יפס בטעמים שונים, ברביקיו, גואקמולי וסלסה, בצל ושמנת, חלפיניו וצ'דר, ועשתה "סלט צ'יפס", מנה שאנטואנט המציאה, שהלכה מצוין עם בקבוק יין אדום בשלושה דולר, שאפשר היה למצוא בחנות האלכוהול והסיגריות בסוף הבלוק, שבה שרה ניחוח טחוב של בושה, והלקוחות נמנעו מלהביט זה בזה. בבוקר התעוררה עם בחילה. היא אספה את שאריות הצ'יפסים העבשים בשקית והשאירה אותה בדירה הריקה. ממילא הכול שם היה מיועד להריסה.

* * *

התא היה ריק.

בחוסר אמון בדקה את התאים הסמוכים והתכופפה מתחת למושבים. תיק הגב נעלם. היא קמה ונדחקה החוצה דרך הדלת האחורית. מסביב לתא המטען של האוטובוס התאספו אנשים כדי לקחת את המזוודות שלהם. האישה בשמלה הצהובה לא נראתה בשום מקום. כנראה ירדה מהאוטובוס לפני התחנה הסופית. בחוץ התגודדו האנשים סביב תא המטען התחתון. המזוודה שלה הייתה שם. במזוודה היו בגדים ונעליים בעיקר, אבל בתיק הגב היו המחשב הנייד, הארנק עם כל הכסף שמשכה מן החשבון שסגרה בבנק המקומי, שבע מאות שלושים ושבעה דולר, הדרכון עם הוויזה שפקעה, כרטיס הטיסה המיותר ניו יורק־תל אביב, הטלפון המיושן שלה ובו כל מספרי הטלפון.

"ישו!" אמר הנהג, גבר שחור מבוגר שקמטי הדאגה במצחו וסביב עיניו העמיקו עוד ועוד כשדיבר, "מה לעזאזל...? גנבים בגרייהאונד, באוטובוס שלי?"

הוא המשיך למלמל בזעף כל הדרך בשעה שנשרכה אחריו אל משרד התחנה. "ארל!" קרא הנהג משנכנסו למשרד שנראה ריק לחלוטין, "ארל!"

"ארל," אמר הנהג לאיש הצעיר ממנו, אפרו־אמריקאי גם הוא, מעונב, בחולצת כפתורים בצבע בורדו, נשי מעט, שהגיח מחדרון פנימי בירכתי המשרד, אצבעותיו אוחזות בעדינות רבה בשולי כוס פלסטיק מהבילה, "ארל, מה לכל הרוחות קורה כאן, איזה תחת מזדיין גנב לגברת הזאת את התיק באוטובוס שלי."

בניגוד לנהג, הפקיד הצעיר נראה נינוח. הוא התקדם לעברם והתיישב אל השולחן עמוס הניירות.

"אני מצטער לשמוע," אמר בנימה רשמית, ומבלי להוסיף דבר הרים את שפופרת הטלפון.

"כאן ארל מתחנת הגרייהאונד, אני צריך שמישהו יבוא לכאן לרשום תלונה. גנבה, באוטובוס, מה? לא, לא חושב."

הוא הרים את מבטו וסקר אותה, "את בדרך לקזינו?" דר הנידה את ראשה לשלילה. "מי לעזאזל נוסע לקזינו בגרייהאונד?! אידיוטים!" סינן ארל לעבר הנהג.

הוא הניח את השפופרת והודיע, "הם יבואו!"

"מי?" שאלה דר.

"המשטרה," אמר ארל.

"בני זונות," אמר הנהג, ולא היה ברור אל מי התכוון.

ארל התיישב והעמיק מבט אל מסך המחשב שעל שולחנו. דר והנהג נותרו עומדים מולו חסרי מעש. נדמה היה כי סיים לטפל בעניינם ופנה לעניינים אחרים.

"סליחה," אמרה דר, "מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

ארל הרים אליה מבט מוטרד. "אני מצטער," אמר, "שכחתי."

הוא נסע על הכיסא המשרדי בעל הגלגלים שעליו ישב אל עבר ארון מסמכים גדול, פתח מגירת ברזל ושלף מתוכה טופס ורוד.

"לאן את נוסעת?" שאל.

לאן היא נוסעת? איך תמשיך עכשיו? נסיעה בת שלושה ימים, בלי כסף, אוכל או טלפון.

"שיקגו," אמרה, "ומשם דרומה, אינדיאנפוליס, קנזס סיטי, ליטל רוק, אלדוראדו, ארקנסו."

היא החמיצה את האוטובוס לשיקגו שאמורה הייתה לעלות אליו ב־12:00 בצהריים.

"האוטובוס הבא לשיקגו," אמר ארל, "יצא בחצות, את רוצה שובר נסיעה?" היא הנהנה, אף שהמחשבה על יותר מעשר שעות של המתנה, מורעבת ומותשת, בתחנה העלובה גרמה לה לרצות לבכות. היא התאמצה להתאפק. במשיכות עט קלות מילא ארל את שובר הנסיעה והגיש לה במחווה עדינה את הנייר הוורוד שעליו כתוב היה תאריך היום הבא והשעה 12:01 AM.

הוא הבחין בדמעות שהחלו לנזול לה על הלחי, מעצבנות, מבישות, והתרכך, בעוד היא התמלאה חימה על עצמה שלא הצליחה להתאפק מלבכות. כל הנשים במשפחתה מצד אימה היו דומעות בקלות. הן היו שושלת של נשים רגישות ובכייניות, שהצער היה הכוח היוצר בתוכן, סוג של כישרון שהתביישו בו והשתמשו בו חליפות. מספרים על סבתה שנשלחה פעם לעיר הסמוכה על מנת לקנות שק קמח בשביל הקיבוץ, אבל בחנות הסתבר שלא היה בידה מספיק כסף. עמדה ובכתה, ובסוף ריחמו עליה ונתנו לה את הקמח.

"את רוצה להתקשר למישהו?" שאל, ואפילו הרים את השפופרת והגיש לה כאילו על מנת להדגים באופן מיותר את מציאותו של הטלפון במשרד. בלי הטלפון הנייד, לא זכרה את מספר הטלפון החדש של אנטואנט. המספרים היחידים שידעה בעל פה היו מספרי הטלפונים הניידים של הוריה, שלא השתנו מאז שנרכשה התוכנית המשפחתית לפני כעשרים שנה, אלא שעם הוריה לא דיברה כבר חודשים מאז אותו ריב פוליטי גדול, אחרי שהכריזה על תמיכתה בחרם על המדינה. "מטומטמת, כפוית טובה," קרא לה אז אביה, ואימה אמרה לה, "כשתחזרי לגור פה תדברי אחרת." והיא אמרה משהו כמו, "לא חוזרת, בחיים לא חוזרת." לפניה עוד עמד אז עדיין הביקור הגדול, ראיון העבודה המבטיח באוניברסיטת מחקר בינונית שאת שמה לא שמעה קודם, שהוצעה בה משרת פרופסור עוזר לפילוסופיה של הדת במסלול קביעות.

ולא היה טעם לחזור אל עיירת האוניברסיטה. הכוורת האנושית הקטנה שהקיפה אותן בשבע השנים האחרונות התרוקנה. מעט אחרי שאנטואנט עזבה, עזב גם טוביאס, שזכה במלגת פוסט־דוקטורט יוקרתית בניו יורק. הם התחבקו על סף הדלת שלה כשבא להחזיר לה ספר ששאל ממנה, "הומניזם של האדם האחר" של לוינס. מעולם לא היו קרובים באמת, ועם זאת הייתה איזו גורליות ברגע הפרדה. במשך שבע שנים נכחו באופן דחוס ויומיומי זה בחייו של זה, חלקו חללים מגוונים, כגון חדרי סמינר קטנטנים ומחניקים, תאי ישיבה בבר המקומי, ספות זולות וצפופות מוכתמות ביין בסלונים מהוהים. הוא נראה לה אחר עכשיו כשאמר, "ובכן, אנחנו ניפגש שוב בוודאי." היא הרגישה צורך לנער מעצמה את המועקה חסרת השם שאפפה אותה כשסגרה את הדלת מאחוריו.

עם קאויטה, שנאלצה לחזור לבית הוריה בבנגלור שבהודו, לא היו יחסיה במהלך שנות הלימודים קרובים יותר מאשר עם טוביאס. כמו כל שאר הקשרים שרקמה עם בני כיתתה, הידידות ביניהן תווכה על ידי אנטואנט, ונדמה היה שרק בנוכחותה הצליחו שתי הנשים המסוגרות לדבר זו עם זו בחופשיות ובחום. בכל זאת, מאז שאנטואנט עזבה, מצאו עצמן יושבות זו מול זו מדי פעם בבית הקפה השקט מול הקמפוס, חולקות גורל של כישלון, עקירה עתידית, חזרה בידיים ריקות לארץ המוצא, לבית ההורים, שקאויטה תיארה כבית נוח, אך תובעני. הוריה היו מתכנתי מחשבים. אימה הייתה בכירה יותר מאביה והרוויחה יותר, סיפרה לדר, אולם היו לה ציפיות מסורתיות מהבת, חתונה עם גבר מסודר, רצוי ממוצא הודי ובן הדת ההינדית, ילדים, נוסף על קריירה מצליחה. במקור, הם עודדו אותה להירשם לפקולטה להנדסה, אבל הבינו מהר מאוד שזה לא בשבילה, ואפשרו לה לרדוף אחרי חלומותיה האינטלקטואליים בתנאי שתצטיין מאוד, וגם תתחתן, או לפחות אחד מאלה. הן ריכלו על אנטואנט וטוביאס בני המזל, ועל ג'רמי שזכה – איש לא ידע איך ומדוע – במשרת ההוראה הזמנית שהוצעה במחלקה. שתיהן חשדו שהופלו לרעה, בגלל ההשקעה הכלכלית הכרוכה בהסדרת אשרת עבודה למענן. כשנפרדו, נמהל אֵבֶל הכישלון בצער הפרדה, ודמעות אמת עמדו בעיני שתיהן. הן לא ניסו להעמיד פנים כי יש סיכוי רב שיתראו שוב, אולם אף אחת מהן לא שיערה כי האחווה שידעו בקרב הכיתה הקטנטנה שהתפוררה עתה, תחסר להן כל כך בשנים הבאות.

הטלפון של ארל השמיע קול צפצוף צורם, והוא הניח את השפופרת בחזרה על כנה.

"הנה," אמר, "תמלאי גם את זה ומישהו מהמשרד האזורי הראשי ייצור איתך קשר תוך שלושים יום בקשר לפיצוי."

"פיצוי?"

"פיצוי," אמר ארל, "אולי תקבלי משהו בחזרה אם תמלאי את הטופס."

"אה," אמרה דר, "ועכשיו?"

ארל בהה בה בתימהון, "עכשיו? אה, כן, ובכן יבואו השוטרים, זה יכול לקחת להם זמן, אבל הם יבואו לפני חצות. האוטובוס שלך יוצא בחצות."

"אבל מה אני אמורה לעשות בינתיים?" אמרה דר, וכבר הרגישה את הבכי שוב מטפס בגרון.

היא לא הופתעה כאשר נימת קולו של ארל התקשחה שוב, "תראי, מיס, אני לא יודע מה את אמורה לעשות, את רואה איך אנחנו נראים פה, אנחנו לא ביזנס קלאס, אנחנו לא לימוזין סרוויס, אנחנו אוטובוסים. יש לנו לוח זמנים, יש לנו כל מיני אנשים שנוסעים אצלנו וכל אחד שומר על הדברים שלו, את מבינה? אין לנו אחריות על זה. אנחנו אוטובוסים. את יכולה לחכות כאן במשרד עד חמש, בחמש אני סוגר את המשרד, או שאת יכולה לחכות בחוץ."

בחוץ, האוטובוסים נראו לה כמו כתמים גדולים. הדמעות המטומטמות שלה החלו מרטיבות את הטופס, "דיווח על גנבת פריטים מאוטובוס גרייהאונד". היא ישבה על ספסל ברזל קשה וקר ולצידה המזוודה, הגדולה מבין השתיים שאיתן הגיעה שבע שנים קודם לכן.

* * *

לילה אחד, בערך ארבע שנים לפני כן, סיפרה דר לאנטואנט איך, כשהייתה בת שבע־עשרה וחצי, נפסק לה המחזור למשך שבעה חודשים, ועל היום שבו חזר. זה היה במהלך ביקור אבלים אצל בן כיתה שלה שאחיו התאבד במהלך השירות הצבאי, בזמן שישבה דחוקה על הספה, שיכלה להכיל שלושה אנשים בנוחות וישבו עליה חמישה. דר באמצע, מצידה האחד רותם וגל מהכיתה שלה, חבוקים, ומצידה האחר דודתו של הנפטר ובתה בת הארבע־עשרה, נערה בשמלת קיץ צהובה שנראתה אבודה. הם בהו בטלוויזיה הכבויה בשתיקה כיוון שלא היה את מי לנחם. אימו של אורן ואחותה האחרת עמדו ובכו במטבח מעל שולחן האוכל הקטן, ואילו אביו, קצין הצנחנים בקבע, לא היה בנמצא. המחזור שלה חזר בדיוק רגע לפני שהופיע האח האבל, בן כיתתם, והזמין אותם לחדרו הפרטי להסתכל באלבומים. היא הרגישה עווית בבטן התחתונה ורטיבות. "לא יכול להיות," חשבה. היא קמה והצמידה את תיק הצד שלה לתחת באופן מגושם כי לא הייתה בטוחה אם כבר יש כתם. רצה לשירותים, התחתונים היו מוכתמים, דחפה נייר טואלט והלכה לחפש את החדר של אורן. מזיעה, פתחה בטעות את הדלת לחדר השינה של ההורים וראתה את האב, גבר ענק שכוב על גבו, פניו מעוותות בבכי ללא קול, מפלצתיות. הוא לא הבחין בה והיא סגרה את הדלת חרש. אחר כך מצאה את אורן, רותם וגל יושבים על מיטת הנוער בחדר של אורן. הם עישנו מריחואנה ועלעלו באלבום.

"מה קרה?" שאל אורן. היא סיפרה להם. אורן קם, יצא מן החדר, ושב לאחר מספר דקות ובידו טמפון וזוג תחתונים סינתטיים שחורים של אימא שלו. בשתיקה פרשה אל השירותים. את התחתונים המוכתמים שטפה במים קרים בכיור וסחטה ועטפה בהמון נייר טואלט. היא חזרה אל החדר ובידה החבילה שאותה תשליך לאחר מכן בפח של הבניין.

"אני צריכה ללכת," אמרה לאורן, "שלא תדעו עוד צער." אחר כך חזר המחזור שלה לסדרו.

כמה לילות מאוחר יותר סיפרה אנטואנט לדר על לֶסטר, הפסיכיאטר היהודי שפגשה במסיבת חג המולד של חברת עורכי הדין שבה היה אביה שותף. לסטר היה בן הזוג של אחת מעורכות הדין הזוטרות, ששמה לילי־אן היה זהה לשמה של אימה של אנטואנט, שהייתה באותה עת סמוקה משמפניה והתלוננה על אנטואנט בפני כולם. נדמה היה לה, לאנטואנט, שצפתה בהם מצידו השני של החדר, שלסטר קוטע את דבריה של אימה ושואל משהו בקשר אליה. היא הנהנה בתגובה. ייתכן ששאל פשוט, "זאת היא שם? זאת בתך?"

במהלך אותו ערב יצאו יחד לעשן בחשאי, היא והפסיכיאטר. הוא ניסה לעודד את רוחה ואמר, "לילי־אן סיפרה לי שהיא מחבבת אותך יותר מאשר את הורייך," והיא אמרה, "אני לא מחבבת אף אחד מהם."

"בואי נברח מהחבורה הזאת," הציע, "אראה לך את המקום האהוב עליי כאן בסביבה, אגם מלאכותי בתוך פארק קטן בלב שכונה, אקח אותך לשם ונחזור."

במכונית שלו, שאלה אותו מי המטופלת האהובה עליו, והוא אמר, "לו את היית בטיפולי הרי לא היית רוצה שאפטפט בקשר אלייך עם –" והוא שתק לרגע ואמר, "נערה."

אחר כך החמיץ את היציאה הנכונה מן האוטוסטראדה, ופתאום מצאו את עצמם בדרך למשרד שלו, בצד האחר של הרובע המסחרי של העיר, שהיה שומם מפאת החג. למן הרגע שנכנסו לבניין שבו עבד, השתנה לפתע הלך הרוח שלו. הוא היה מוטרד ועצבני והתנהג אליה בחוסר סבלנות, כאילו כפתה את עצמה עליו. הייתה זו שעת כמעט ערב זוהרת, ובבניינים ממול השתקפה השמש באור כתום. בחדר ההמתנה הטיל עץ אשוח מפלסטיק ריצודים צהובים על כורסאות בצבע לבן־שבור. הם עברו על פני השולחן הריק של פקידת הקבלה ונכנסו למשרד שלו, שם עמדה ספה באותו צבע. הם ישבו עליה והתנשקו קצת. היה שם שולחן קפה קטן, ועליו קופסה תכולה עם ממחטות נייר ורודות, ומעבר לו עמדה הכורסה, שעליה בוודאי ישב מול המטופלות שלו, גם היא באותו הצבע.

לא עמד לו.

"לא נורא," היא אמרה, "אל תדאג," אבל לא ידעה מה לעשות. הוא התחיל לתקוע בה אצבעות וזה לא היה לה נעים, גירד. היא עיוותה את פניה. הוא נעלב ויצא ממנה. אחר כך היה גס רוח כלפיה ואמר לה ללכת. רק כאשר מצאה את עצמה מעבר לדלתות הזכוכית של הבניין המפואר, הבינה שלא היה לה איך לחזור הביתה, מפני שבאה עם הוריה במכוניתם למסיבת חג המולד. היא ניסתה לחזור למשרד שלו כדי לצלצל להוריה, לחצה על הזמזם, אבל הוא לא פתח לה. היא עמדה בלב הרובע המסחרי והביטה ברמזורים המתחלפים לשווא בצומת הריק. בסוף עברה שם מונית. היא המציאה איזה סיפור להוריה.

"וזאת הייתה הפעם הראשונה שלך?" שאלה דר.

"לא באמת. לא ממש. בעצם, כן, באופן מסוים," אמרה אנטואנט.

אחר כך התחילה התקופה שבה הייתה מחלקת את הנערים שיצאה איתם לשניים. לחלקם קראה החבר הפנימי שלי, ואותם הייתה מביאה לברביקיו בחצר האחורית בבית הוריה ושוכבת איתם בחדרה, ואת האחרים, שהיו בדרך כלל מבית ספר תיכון בצד השני של העיר, כינתה החברים החיצוניים שלי ושכבה איתם במכוניות או במוטלים.

שנים לאחר מכן, התקשו שתיהן לזכור על מה נסבו שיחותיהן הליליות הארוכות.

* * *

דר נולדה עם כתם לידה גדול שהתחיל בחרוט הפוך שקודקודו בחלק העליון של צווארה, המשיך וכיסה כשליש מלחייה הימנית ולבסוף התפתל סביב שמורת עינה ויצר מעין סימן שאלה אדום. זה היה כתם בצבע יין, שלא הגיב לטיפול בלייזר. כתם פורט ויין היה המונח הרפואי, כאילו היה הכתם מתוק עד כדי כך שניתן היה לדבר עליו אך ורק בשפה זרה. כיום יש תינוקות שזכו לכך שהכתם הוסר מהם בלייזר כמעט לחלוטין עוד לפני גיל הגן. אבל הטיפולים האלו לא היו זמינים כשדר הייתה תינוקת, ומכל מקום הכתם שלה היה שייך לעשרים האחוזים מהכתמים שנותרו אדישים לגמרי לטיפול בלייזר, אולי משום שהגיעה לזה מאוחר מדי, אמר לה ד"ר גליקר, רופא העור שהלכה אליו אחרי הצבא. קצינת הח"ן בבסיס המליצה לה עליו. אחייניתה נולדה "עם בדיוק אותו הכתם". בדיוק. חן, קראו לילדה הזאת, שהייתה אחייניתה התינוקת של קצינת הח"ן.

בפעם הראשונה שהגיעה לקליניקה של ד"ר גליקר בתל השומר, ישבו בחדר ההמתנה אם ממוצא אפריקאי ובנה המבוגר, שדיבר עבורה וניסה לקדם אותה בתור שהתעכב. על צווארה של האם התפתלה כתובת קעקע מסובכת. אולי ביקשה להסיר אותה. מולם ישבה שם אישה שפניה בהירות כחרסינה, עטופה בבגדים לבנים, דקים, ארוכים למרות השרב, וצעיף משי דקיק שהסתיר אפילו את צווארה הלבן, ולצידה חייל במדים עם נשק מלווה באימו, שאליה דיבר מדי פעם בקוצר רוח, ומדבריו הסתבר כי אילצה אותו לבוא לבדוק באופן פרטי איזו שומה שהרופא הצבאי לא ראה בה סכנה.

והייתה שם לארה, האחות יפת הנפש שאהבה אותה במיוחד.

"מה את עושה? איפה את? את אל תזרזי לי כאן עניינים! תביאי לי שני מזרקים!" לעיתים קרובות היה ד"ר גליקר מדבר בגסות רוח אל לארה ללא צידוק, ומייד קורץ לעבר דר בעינו השמאלית, כאילו מדובר היה במין משחק סודי ביניהם. זה גרם לה אי־נוחות, אבל לארה עצמה לא התרגשה מי יודע מה מגערותיו של הרופא, והייתה מפטירה לעומתו תשובות ברוסית בנימה סרקסטית, מה שגרם לדר לחשוד שאולי לארה והרופא בעצמם לקחו חלק במשחק אחר משלהם.

כתמי יין הפורט לא נעלמים לגמרי בדרך כלל. לעיתים הם גם שבים וצומחים ואז צריך לטפל שוב. "אנחנו רוצים להבהיר," אמר ד"ר גליקר, "להבהיר כך שברחוב לא ישימו לב, שיראו רק מקרוב מאוד." אחרי עשרים ושלושה טיפולים נכנע. הכתם היה כעת מכוסה בהרות לבנות ולכן פראי ומוזר אף יותר מקודם. "הרופא נראה עצוב," סיפרה דר לאנטואנט, "אני נהייתי יותר מכוערת מקודם." "אני מצטער מאוד," אמר ופתח את מגירת השולחן שלו והוציא משם חוברת הדרכה על איפור לבעלות פגמים אסתטיים חמורים. ואז בשנות האוניברסיטה למדה להתאפר. החוברת המליצה לא להסתפק באיפור בסיס בלבד, אלא לצבוע באיפור מלא, את הלחיים, העיניים והשפתיים, "כך ייווצר רושם של טיפוח ולא של הסתרת פגם".

בחשאי הפיקה תענוג גם ממלאכת ציור הפנים וגם מהסרת האיפור לפני השינה, וחשיפת הפנים הסודיות והפראיות שלה כפי שהן, אבל אלה היו שנות הבדידות שלה, שנות האיפור, שנות האוניברסיטה. "אנשים מכירים באוניברסיטה, מתחברים, מתחתנים, אבל לא אני," סיפרה לאנטואנט, "אני תקעתי את הראש במחברות ודאגתי שאף אחד לא יזכור אותי משם. לא יודעת למה."

דווקא בצבא זה לא היה ככה. "אני לא מאמינה שהיית בצבא," אמרה אנטואנט בהשתאות, "כל כך dykey."

ביום הראשון שלה בלשכת מפקד הבסיס – שאליה נשלחה כי היו לה נתונים גבוהים, כך חשבה – שמעה מבעד לדלת חצי פתוחה את אלוף המשנה אומר לקצין השלישות, "מה הבאת לי, חיים, מה הבאת לי?" אחר כך ביקש כוס תה, וכאשר נכנסה אליו, קרא, "נורית!" והפקידה הוותיקה נכנסה. "נורית," הוא אמר, "רק את נכנסת אליי, בסדר? בשגרה תיתני לה עבודה שצריך לעשות בשבילי בחוץ, טלפונים, יומן, מה שבזין שלך, וכשבאים אח"מים לישיבות תשלחי אותה לאיזה תורנות, שלא תשב לי פה." אחר כך גילתה שהגיעה לשם כבדיחה על חשבון מפקד הבסיס, שנהג להתעסק עם כל הפקידות שלו. פעם או פעמיים בשבוע נשלחה לתורנות מטבח כי באו האח"מים. אבל אחרי כמה חודשים הצליח מפקד הבסיס להיפטר ממנה. נורית יצאה מהמשרד שלו ואמרה לה בפנים רציניות, "את עוברת למשרד של בן עזר מהיום." דר שאלה אם היא רוצה שהיא תגמור קודם להקליד את הדוח שעבדה עליו, אבל נורית משכה בכתפיה, "הוא אמר במיידי." מן הסתם אמר, "תעיפי לי את הצורה שלה מכאן במ י י ד י. שתשב בתחת של המטבח, יותר מתאים לה."

"ברוכה הבאה לגן עדן," אמר לה בן עזר כשנכנסה למשרד הקטן והמרופט שאותו יחלקו שניהם במשך ארבעה־עשר החודשים הבאים. הוא קם ועמד בדלת וצעק אל חלל המטבח הענק, "אלפבית, תביא לי פעמיים תה," ואליה פנה ואמר, "לאכול, אכלת משהו הבוקר?" היא הנידה את ראשה לשלילה, והוא צעק שוב, "וטוסטים ואיזה ביצייה." ובשעה ששתתה את התה ואכלה מן הלחם ומן הביצה, הסביר לה על המטבח המסובך. "שתדעי לך שזה המטבח הכי מסובך שהייתי בו," אמר לה, "בגלל זה טחנתי להם את המוח שאני רוצה פקידה בת. את מבינה? ברגיל הייתי מקדם איזה טבח שיש לו קצת שכל להיות העין שלי, אבל כאן זה לא מספיק. כאן צריך פקידה אמיתית. עם ראש." לפי שם המשפחה שלה חשב שהיא עיראקית, "אבל לא נורא, קיבוצניקית זה גם טוב," למרות שהוריה עזבו את הקיבוץ, הסבירה. "בכל זאת יש דם של קיבוצניקים," אמר בנימה מנחמת. לבן עזר היה ניסיון של עשרים שנה כטבח ורס"ר מטבח בגדודים. הוא היה רגיל לאוהל מטבח שהאכיל כמה עשרות אנשים ולהכנת מנות שטח. כאן זה היה משהו אחר. היה כאן מטבח מפלצתי בגודלו, היו כאן עשרים טבחים שעבדו שבוע שבוע, רובם עם בעיות בבית, וכל יום היה צריך לדבר עם מש"קיות הת"ש שלהם באיזה עניין. ובכל יום התייצבו במטבח כעשר תורניות מצוברחות שצריך היה להגיד להן מה לעשות. היה חדר אוכל טירונים, וחדר אוכל סגל, וחדר אוכל קצינים. היו ישיבות אח"מים ושתיות ושבתות וחגים. בן עזר הגיע לבסיס רק לפני חודשיים, "ואני כבר מתמוטט," אמר לדר, "אני לא ישן."

מהר מאוד התחיל לקרוא לה "הסגנית שלי" בפני מי שלא היה שייך ל"משפחת המטבח", כלומר מש"קיות הת"ש והחיילות התורניות. הוא היה אומר למש"קיות הת"ש, "אני מעביר לך את הסגנית שלי, היא תעזור לך," ולחיילות התורניות היה אומר, "הסגנית שלי תסביר לכן מה לעשות." אבל בתוך משפחת המטבח קראו לה "אימא" ולו "אבא". הוא היה אומר לטבח שבא אליו עם בקשה לצאת מוקדם, "תשאל את אימא אם היא מרשה." היא הייתה אומרת לטבח שנרדם ושרף את מגשי הבורקס, "אני אצטרך לספר לאבא." החייל הזה, ששמו היה שרון וכינויו היה אַלְפָבֵּית, היו לו ידי זהב והוא נודע במטבח ביכולתו לכתוב באותיות דפוס ישרות ומדויקות להפליא, "חלבי", "בשרי", "שניצל צמחוני", "חג שמח". זה היה מרגיע אותו. הוא היה אמור להשתקם באמצעות הגיוס, ולהפסיק להסתבך בצרות. בימים מסוימים היה נכנס למשרד ואומר, "אימא, אפשר לעשות איתך שיחה." לפעמים הייתה היא אומרת לו, "שיחה, אלפבית?" והם היו נכנסים למשרד. בן עזר ידע להיעלם בזמנים האלו.

הזמנים האלו. בצהרי יום שישי אחד הריחה ממשרדה ריח שרוף ויצאה אל המטבח לחפש את מקורו. היא מצאה את אלפבית שרוע למרגלות תנור האפייה הענק בלי חולצה, על מזרן צבאי חשוף שפרש לו שם, על הרצפה המטונפת, עם החולצה הצבאית מקומטת מתחת לראשו במקום כרית. בתנור השחירו חמישה מגשי בורקס שהיו מיועדים לארוחת הערב של גדוד הטירונים שנשאר שבת. היא חשבה בהתחלה שקרה לו משהו, אבל מהר הבינה שהוא נרדם בחום המערפל של התנור. היה עייף. "שרון, שרון," לחשה לאחר שכיבתה את התנור, "קום!" הוא פקח עיניים מבולבלות וראה אותה כורעת לצידו. "יא אללה שלך," אמרה, "איך אתה לא מריח שזה נשרף?" הוא קפץ ופתח את התנור. "יא אללה," אמר, "איזה זין איתי." "מה נעשה, אלפבית?" אמרה דר. ארוחת שבת זה מנת בשר ושתי תוספות פרווה. לאותו ערב הכינו קוביות בשר בקר ברוטב, אורז פילאף ובורקס תפוחי אדמה. עכשיו הבורקס הלך לעזאזל. דר התעשתה ואמרה בעצב, "טוב, שתהיה רק תוספת אחת." אלפבית, קודר, עיניו תקועות בשחור הלוע המעשן של התנור, הפטיר, "לשבת? איך אפשר?" דר התחילה להתרגז, "נו, אבל מה אתה רוצה שנעשה עכשיו? אין לי עוד בורקס עכשיו." זה היה נכון. דר ידעה טוב מאוד מה יש ומה אין במקררים. בצק העלים שקופל למלבני בורקס כל הבוקר נגמר, וכך גם מלית תפוחי האדמה. "בואי," נאנח אלפבית, כאילו מביניהם היא זו שחסרת תקנה, "נראה מה יש לנו." הם פתחו את מקרר הפרווה, שהיה הקטן מבין שלושת מקררי הענק שהיו במטבח. בתוך המקרר נעמדו בטור אחד אחרי השני ובדקו מדף אחרי מדף בקפדנות. "טוב," אמר אלפבית בסופו של דבר, כאילו מדבר אל עצמו, "יאללה, אנטיפסטי. לקט ירקות קלויים בגריל." שקי חצילים, קישואים ופלפלים הועמסו על משטח אלומיניום נקי, ואלפבית לימד אותה לחתוך רצועות אחידות בעובי שני סנטימטרים בדיוק. שלוש שעות ארך חיתוך הירקות, שאחר כך סידרו יפה במגשים הגדולים והזליפו עליהם שמן זית וחומץ בלסמי. "תענוג," אמר אלפבית, "חגיגה לעיניים." ודר אמרה, "אוי ואבוי אם זה יקרה שוב, שרון. אני אגיד לאבא." כמובן שהיא ממילא סיפרה לבן עזר ביום ראשון, אבל הוא לא אמר דבר לאלפבית. היא ידעה כל מה שאפשר לדעת על הבעיות בבית של הטבחים, ולא ידעה דבר על חייו הפרטיים של בן עזר. במסיבת השחרור שלה היו לשניהם דמעות בעיניים, וכמה מן הטבחים, וביניהם אלפבית, בכו ממש, בקול.

בן עזר הרים כוס לחייה ואמר, "אימא יקרה שלנו, אם מישהו פעם יעשה לך משהו רע, אני אוכל אותו חי."

אחרי שהשתחררה לא ראתה שוב את בן עזר. כמה פעמים תכננה לבוא לבקר בבסיס, אבל לא הגיעה. היה לה את הטלפון שלו בבית למקרי חירום, ובראש השנה שאחרי השחרור חשבה להתקשר, אבל התביישה. היא התחילה ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה והחיים היו לאחרים. אלו היו שנות האיפור, שנות הבדידות המזהרת שלה. היא השתקעה בקריאה והחלה לחלום על חיים של התבוננות, מחשבה ובדידות נוחה ומנחמת. דווקא אלפבית הוא זה שסיפר לה, כשנתקלו זה בזה בתחנת הרכבת, ארבע שנים אחרי השחרור ומספר חודשים לפני שנסעה לאמריקה, על התקף הלב שקיבל בן עזר כשלא אישרו לו לצאת להשלמת קצונה לרס"רים. "הוא בסך הכול רצה לצאת לחודש השלמה בבה"ד אחת־עשרה ולחזור לאותו התפקיד, רק כדי להגדיל קצת את הפנסיה ולהרגיש כמו אשכנזי בשנתיים שנותרו עד הפרישה. אבל הם, לא התאים להם להסתדר בלי הבישולים של העיראקי חודש, או שלא התאים להם קצין עיראקי. מי יודע? על כל פנים, לא אישרו לו. לא היה לזה צידוק ביצועי, אמרו." והסתבר שדווקא אלפבית שמר איתו על קשר כל הזמן הזה, וגם עכשיו, בעצם, הוא נוסע אליו לחדרה, ורק אז, מאלפבית, למדה שבן עזר חי ערירי, ללא אישה או ילדים, בדירה קטנה בחדרה. יכלה להצטרף אליו אז, אל אלפבית, לבקר את בן עזר החולה, אבל איש מהם לא הציע זאת. היא חשבה על זה רק אחרי שנפרדה ממנו על הרציף. ממילא הייתה לה עבודה חשובה להגיש למחרת. זאת הייתה העבודה שעמדה בבסיס הבקשות שהגישה להתקבל ללימודי דוקטורט, אבל את הדוקטורט כתבה בסוף על משהו אחר בכלל.

שנים אחר כך, כמעט ששרפה בעצמה את המטבח הקטן בדירתה שבעיירת האוניברסיטה. זה היה ביום שבו אנטואנט הודיעה לה שקיבלה את הצעת העבודה בקולג' הקטן. היא העמידה סיר עדשים ואורז על האש, שתתה מבקבוק יין חסכוני, שבע מאות וחמישים מיליליטר של קברנה מסחרי בטעם גומי ישן, בעוד היא מערבבת את העיסה המתובלת שהכינה עבור ארוחת הניצחון שלה ושל אנטואנט. אבל אנטואנט התעכבה ולא ענתה להודעות שלה. השעה הייתה תשע כאשר אכלה לבדה מהעיסה, שרועה־חצי־ישובה על המזרן ששימש אותה כמיטה, מול פרק ישן של "חוק וסדר". בקבוק היין כבר היה כמעט ריק לצידה על הרצפה. היא חשבה שכיבתה את הכיריים החשמליות, שלהטו אחרי זמן הבישול האיטי הארוך – אבל איך בכלל קרה שמדף התבלינים הקטן מעל הכיריים הודבק אל הקיר בדבק, דבק מגע?! ו"תארי לעצמך שיכול היה להיות שם בקבוק של שמן בישול, על המדף הזה שהתמוטט על הכירה ועלה באש" – סיפרה למחרת לאנטואנט. היא הבחינה בריח המעקצץ, רגע לפני שהתחיל הצפצוף הדק והמחריד של גלאי העשן, ואז הכול היה כבר אפוף. אני לא יכולה, חשבה, אני לא יכולה לתת לדירה לעלות באש, ובראשה כבר עברה המחשבה המרתיעה על הטלפון ההכרחי להוריה, שלעזרתם תזדקק לבטח על מנת לפצות את בעלי הבית. "אבל היית צריכה לצאת משם מייד," אמרה אנטואנט, "מטומטמת, מים? מים שפכת על כיריים חשמליות? מה, את מפגרת?" אבל איכשהו זה עבד, האש כבתה. את הכירה ייבשה היטב ולא העזה להשתמש בה במשך יומיים מחשש להתחשמלות, אבל אחר כך התברר שרק סליל להט אחד נפגע. האחרים, שלושה מתוך ארבעה, המשיכו לעבוד רגיל. הקירות היו מכוסים פיח שחור שהיה עליה לעבוד קשה כדי לקרצף, אבל הנורא מכול נמנע. להוריה לא התקשרה.