נפלאות הכעס

 

"הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך"מארק טווין

פתח דבר

לפני כעשור כתבתי את ספרי הראשון, "אייכה". גיבור הספר, אריאל, הוא רווק בן שלושים ושתיים, ששלושה שבועות לפני חתונתו בורח להודו, מתוודע לעולמות רוח חדשים, מתאהב אהבה בלתי אפשרית ונסחף למחוזות רוחניים ורגשיים שלא הכיר, עד לסיום המפתיע. במהלך הכתיבה נתתי למספר חברים לקרוא ולהעיר לי הערות. אלו מהם שטיילו בהודו כתבו לי בתגובה ש"הספר נפלא, אבל רואים שמעולם לא ביקרת בהודו." "אתה לא יכול לכתוב על הודו בלי להיות שם," אמרו. אז נסעתי.

כשהגעתי לצפון הודו, פגשתי "מתנ"ס" של רוחניות: יוגה, סדנאות שתיקה, טאי צ’י, מדיטציות, שיטות ריפוי ומסז’ים למיניהם. אחד הישראלים סיפר לי שבעיירה שבה התמקמתי, מקלוד גאנג’, מתאכסן רופא ישיש, דוקטור יֵשִׁי דוֹנְדֵן שמו, מומחה בעל שם עולמי ברפואה טיבטית. אלפי אנשים מגיעים אליו מרחבי הגלובוס על מנת להיוועץ עימו בבעיות רפואיות, ועל אף שלא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי מלבד עודף משקל, החלטתי לנצל את שהותי במקום ולהיכנס אליו.

הוא ישב בקליניקה שלו, חמוש במתורגמן, והתבונן בי בחיוך. לאחר מכן הוא ערך לי מספר בדיקות, מדד לי את דופק הלב ובחן מקרוב את עיניי. או אז פתח את פיו ואמר: "יש בך יותר מדי כעס."

זכורני שצחקתי בקול רם. "אני? מהמקום שהגעתי ממנו, ישראל," השבתי לו, "אני נחשב לאחד האנשים הרגועים ביותר." "אולי אצלכם אתה נחשב רגוע," ענה, "כי כלפי חוץ אינך נראה כועס, ודאי, אבל בפנים יש בך כעס אצור." הנהנתי, הבנתי למה הוא מתכוון, והוא המשיך: "הכעס שלך גורם לך לבעיות בכבד." כאן כבר הופתעתי – מה הקשר לכבד?

הפגישה נגמרה. הוא נתן לי כדורים חומים שרקח מצמחים, הורה לי לבלוע אותם במשך חודש, ובנוסף - לא לאכול מנגו וגרעיני רימון.

כשחזרתי ארצה ממסעי הקצר בהודו, החלטתי לעשות בדיקות דם ולאמת את דבריו של ישי דונדן, שכן הבדיקה שערך לא נראתה לי מדעית במיוחד, בלשון המעטה.

להפתעתי בדיקות המעבדה הוכיחו בוודאות שצדק: אכן נמצאה בעיה בתפקודי הכבד.

אלא שבאותם ימים הטריד אותי הכעס יותר מאשר הטרידו תפקודי הכבד. עד אותו יום חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.

הייתכן שטעיתי והשתיקה אינה מעידה על התמודדות נכונה?

החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.

כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים.

שבע שנים לאחר מכן השתפרו תפקודי הכבד שלי והיום, ב"ה, אני והכבד שלי מאוזנים.

ספר זה מתאר את המסע התודעתי, הרוחני, הרגשי והמעשי שעברתי בעשור האחרון, הן בעצמי והן עם אחרים שהגיעו אליי לאימונים וטיפולים אישיים. הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.

בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך - על חיי.

בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".

בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.

בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.

בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו: בכל פעם שאני מאבד אמונה או שוכח שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.

בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.

אך לפני שנצלול אל שש התחנות במסע, בואו ננסה להתבונן על העיקרון המרכזי שינחה אותנו בכל התחנות – עקרון המידה הנכונה.

"הנפש לא פראיירית"

המוזיקאי והיוצר חנן בן ארי שר בשירו "איזון" - "הנפש לא פראיירית, ואת מה שחשבת שחסכת, ברבות השנים היא תגבה ממך עם ריבית של משכנתא".

נדמה לי שחנן מדייק במשפט אחד את המושג החז"לי "עבודת המידות". כל דבר שאנחנו עושים מצריך איזון, משקל ומידה. אכילה היא פעולה נפלאה והכרחית, השאלה היא כמה, מתי ולמה. שינה גם היא הכרחית, השאלה היא באיזו מידה.

קנאה, כך כותב ספר הזוהר, היא הכרחית למי שאוהב. מי שאוהב ולא מקנא אפילו במעט, הרי שאהבתו אינה אהבה. אך מה לגבי קנאה שעברה את מידתה?

פחד הוא ודאי רגש הכרחי שמייצר זהירות ויראה, אך מה לגבי פחד שעבר את גבולו, הפך לחרדה ושיתק את האדם? ומן הצד השני, אם האדם אינו מפחד בכלל, האם זה מעיד על איזון? ומה יגרום לו להיזהר למשל מסכנות?

אנשים טועים לחשוב שרבי נחמן יעץ לנו "והעיקר לא לפחד כלל", אך רבי נחמן מעולם לא טען זאת. הוא כתב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא להתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, סימן מ"ח). ההבדל בין לפחד ולהתפחד הוא ההבדל שבין פחד מסכנה ממשית ומוחשית לבין פחד מדבר שלכאורה אין צורך לחשוש מפניו. דהיינו, המתפחד הוא מי שמפחיד את עצמו, לעיתים עד כדי כך שהוא מאפשר לפחד להשתלט עליו ולנהל אותו.

עבודה היא דבר הכרחי, במידה. מאכלים מתוקים הם כיפיים וטעימים, במידה. יצר ההרפתקנות הוא נפלא, במידה. האם יש תחום שאיננו זקוקים בו למידה ואיזון?

אנחנו פותחים את המים החמים במקלחת ומיד מאזנים עם קרים.

אפשר אפילו לומר שהאמנות הגדולה של החיים היא מציאת המידה הנכונה.

ועל כך בדיוק כותב חנן בן ארי ומזכיר לנו את ההפסדים הכרוכים בחיים לא מאוזנים, כי "הנפש לא פראיירית". אתה תשלם בריבית דריבית על חוסר איזון בחיים. אם תאכל יותר מדי – תחלה. אם תדאג יותר מדי – תחלה. אם תעשן יותר מדי – תחלה.

את התובנה הזו למדתי על עצמי ובשרי. לקח לי זמן להבין שהכעס שלי קשור לחוסר איזון בחיי, לקח לי זמן לנסח לעצמי מפורשות שאני עובד יותר מדי, אוכל יותר מדי, כותב את ספריי בשעות הלילה ולכן ישן מעט מדי. לקח לי זמן להכיר בכך שאני משקיע יותר מדי באחרים ופחות מדי בעצמי. מצאתי את עצמי כועס ומותש, מותש וכועס - כועס על ילדותיי כי הן אינן עוזרות לי מספיק ו"למה אני צריך לעשות הכל בבית הזה?", כשכל הבעיה הייתה בחוסר היכולת שלי להאציל סמכויות; מצאתי את עצמי כועס על אנשים קרובים כי הם לא מכבדים אותי כשבעצם רגע, משה, אתה בעצמך לא מכבד את הגוף שלך ואת הצרכים שלו!

והגוף אמר את דברו. הגעתי למשקל של 143 קילו וחליתי בסוכרת. שנים של ניסיונות לרזות הובילו אותי להחלטה שסותרת את כל תפיסות עולמי, החלטה שהיא כשלעצמה לא מאוזנת: לעבור ניתוח לקיצור קיבה. כך השלתי ארבעים וחמישה קילו ממשקלי והסוכרת נעלמה. אבל איזון הוא עבודה קשה ומפרכת לאדם כמוני. הניתוח רק הראה לי שישנם תחומים נוספים שבהם אני נדרש לאזן: למדתי להפסיק לְרַצּוֹת ולהתחיל להגיד לא, אינני יכול, תצטרך להמתין... חושבים שזה קל? כל אחד והשיעורים שלו בחיים...

המזל שלי היה ועודנו – העיסוק שלי באנשים. אני אוהב אנשים. אני מרצה על רעיונות שאני מאמין בהם, והקהל מתעצם. אני מאמן ומטפל ביחידים ובזוגות, וב"ה חייהם של רבים משתנים לטובה. אני כותב ספרים ומקבל מאות תגובות בחודש מקוראים. למה מזל? כי אני אדם שמח, שמח בחלקי ועסוק בהשפעה ובשליחות חשובה.

אבל גם השליח צריך לישון, לנוח ולשמוח בחיק הטבע ובחיק משפחתו. כולנו זקוקים למידה. לאיזון.

ומה לגבי הכעס? מה האיזון שלו?

פעמים רבות המושג המופשט איזון קשור ישירות לכעס. כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם.

כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו.

לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות - אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?

בחן את עצמך – מה מידת הכעס שלך?

הרמח"ל (1747-1707) בספרו "מסילת ישרים" מונה שישה סוגי כעסנים. כולנו כועסים כנראה, השאלה היא באיזו מידה.

הסוג הראשון: קל לכעוס וקשה לְרַצּוֹת (בעברית של ימינו "להתרצות", דהיינו להירגע מכעסו).

ישנו אדם שכועס בקלות, כמעט כל דבר שעושים נגד רצונו או מחשבתו מכעיס אותו. הוא הרי אמר ואיך אפשר להמרות את פיו? הוא כל כך עצבני שאם יכול, היה מחריב את כל מה שסביבו. הוא לא שולט בעצמו, בשכלו, במעשיו ובדיבורו בזמן הכעס. גם אתם מכירים אנשים כאלה, שכעסם מכתיב והורס להם את החיים, שמתעצבנים מכל דבר ואינם נרגעים מכעסם.

הסוג השני: קשה לכעוס וקשה לרצות.

ישנו אדם שלא מתעצבן בקלות, אבל כשכבר מתעצבן – הוא מתעצבן "עד הסוף" ויוצא מאיזון. לסוג האנשים הללו שהרמח"ל מתאר, קשה מאוד להירגע מכעסם. אני מכיר אבות כאלה, שלא כועסים על ילדיהם כמעט בכלל, אך פעם בכמה חודשים הם לפתע רועמים, מכלים עליהם את זעמם ומסרבים להירגע.

הסוג השלישי: קל לכעוס וקל לרצות.

הוא כועס על כל דבר ועניין אבל גם נרגע מהר ומתפייס בקלות, "לא שומר בלב". לכאורה זה לא נורא אבל מי שכועס על כל דבר, על פי רוב משלם מחיר יקר כי האפקט על הסביבה נשאר. כלומר, לפעמים הסביבה שלו מושפעת מכעסו ולא נרגעת ממעשיו וממילותיו כמו שהוא נרגע ושכח, ובמילים אחרות – הנזק כבר נעשה. על פי רוב כעסנים מהסוג השלישי לא יבינו את סביבתם, "אז כעסתי, מה כבר קרה?"

הסוג הרביעי: כעסן קטן.

ישנו אדם שלא כועס יותר מדי ואפילו יודע גם להירגע, אבל בכל זאת, עדיין כועס פה ושם. חייו ודאי מאוזנים יותר אך לעיתים הוא כן יוצא מאיזון. אומר הרמח"ל "כי עד (כל עוד) שהכעס עושה בו רושם, לא יצא מכלל כעסן."

הסוג החמישי: קשה לכעוס ונוח לרצות.

ויש כעסן שאינו כועס אלא פעם בהרבה זמן, וגם אז, לא ברעש ובצרחות אלא בכעס שעובר לאחר רגע, "דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו... שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא."

מי אם כך ראוי לשבח? זה שזעמו נמשך לרגע, ולא יותר. זכרו נא את הגדרתו של הרמח"ל כי נרחיב עליה בהמשך הספר, כשנגיע לתחנה השישית.

הסוג השישי: כעס הַפָּנִים. אנשים שלא כועסים כלל אלא רק כלפי חוץ.

מסכת שבת מספרת על הלל הזקן ועל ענוותנותו את הסיפור הבא: היו שניים שהתערבו ביניהם אם יצליחו להכעיס את הלל. הגיע אחד מהם אל המקווה שבו רחץ הלל בערב שבת והפריע לו בכל מיני שאלות טיפשיות ומיותרות. הלל ענה בסבלנות על אף שהוציא אותו שוב ושוב מהמקווה, ולא כעס, להפך, ענה לו בהתבטלות ובנחת באומרו "שאלה גדולה שאלת בני."

מסביר הרמח"ל: "אמנם, מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו (שבת ל"א). זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל..."

אך מה בנוגע למצב שבו אדם חייב לכעוס? שהכעס שלו הכרחי על מנת לחנך או לשים גבול? על כך ממשיך הרמח"ל ואומר: "ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הַפָּנִים, לא כעס הלב."

כאן הרמח"ל מתאר כבר את הכעסן המתוקן, זה שלא כועס בפנימיותו כלל וכלל אלא אך ורק כלפי חוץ, זה שרק מעמיד פני כועס. והרמב"ם כותב זאת כך: "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו..."

עד כאן ששת סוגי הכעסנים. היכן אתם ממוקמים? היכן הייתם רוצים להיות ממוקמים?

על נזקי הכעס

מן הצד האחד, כעס שעבר את מידתו הוא ודאי שלילי. על פי רוב יהיה זה כעס שייצר הרס וחורבן הן בחייו של האדם, בבריאותו הפיזית והנפשית, והן במערכות היחסים שלו:

כעס מחרב מערכות יחסים. זוגות רבים שמגיעים אליי לטיפול מספרים על כעס מופרז, שגורם לעיתים למריבות אינסופיות או לפחד אצל אחד הצדדים. כמעט תמיד הכעס מוביל להתרחקות ובחלק מהמקרים - לגירושין. שותפויות עסקיות מתפוררות עקב מחלוקות שלא מצליחים לגשר עליהן ושיוצרות כעסים אדירים. הכעס מפריד לעיתים אפילו בין הורים וילדיהם. כעס מחרב את הבריאות. חז"ל כותבים ש"הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו" (מסכת נדרים כ"ב), והכוונה היא שהאדם הכועס גורם לעצמו מחלות בגוף ובנפש. על האיחוד בין גוף לנפש דיבר גם הרמב"ם, גדול הרופאים של העם היהודי. המילה "בריאות" על פיו היא ראשי תיבות של: בולם רוגזו, ימעיט אוכלו ויגביר תנועתו. דהיינו, אלה הם שלושת הכללים לשמירה על אורח חיים בריא: פעילות גופנית, תזונה נכונה וחיים רגשיים מאוזנים שמתבטאים ביכולת לבלום את הכעס. מאות שנים אחר כך כתב דוקטור ג’ון טילדן בספרו "הרעלה עצמית" (אמירים, 2000) על נזקי הכעס בהיבט הבריאותי. הוא טוען שבניגוד לרעלים שמגיעים ממזון מרוסס, מאוויר מזוהם ומקרינה, רעלים שעל פי רוב הגוף יודע לעטוף ולסלק מהגוף בעזרת הפרשות, רגש הכעס מייצר רעל שהגוף לא יודע להתמודד איתו. אנחנו יודעים שהרעל הזה מחליש את המערכת החיסונית ומשם - קצרה הדרך למחלות. כעס מרחיק אותנו ממידות נשגבות שגדולי ישראל מכוונים אותנו אליהן, והן: צדיקות, ענווה, קדושה, נבואה, עדינות וטוהר. חז"ל וגדולי ישראל זעקו נמרצות כנגד הכעס, הרבו דבריהם על תיקונו והזהירו ממנו ומהשלכותיו. ראו כיצד כותב זאת הרמב"ם: "הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים" (יד החזקה, הלכות דעות, פרק ב’). על נפלאות הכעס

מן הצד השני, כעס הוא רגש אנושי טבעי שטומן בחובו כמה וכמה מתנות:

הוא הכרחי להישרדות. מדענים מייחסים את הכעס, כמו גם את הפחד, לקבוצה של רגשות שתפקידם להגן עלינו אל מול איום. אלו מנגנוני הגנה שהאחראית להם היא בלוטת האמיגדלה שבמוח המגיבה לגירויים שליליים ומנהלת את התגובה ההתנהגותית אליהם. ברגעים קשים ובמצבים של סכנה, המוח משחרר קטכולאמינים, חומרים כימיים המעלים את רמת הסוכר במטרה לייצר אנרגיה, פעימות הלב מתגברות ולחץ הדם עולה. בהמשך משתחררים מוליכים עצביים נוספים, כמו גם ההורמון אדרנלין. הגוף שלנו מגיב בשלוש צורות: מלחמה (Fight), בריחה (Flight) או קיפאון (Freeze). רק עם חלוף תחושת הסכנה, הגוף מתחיל את הכנתו לקראת מנוחה.

הכעס הוא מנגנון הגנה ששימש בימים עברו להישרדות פיזית יומיומית. אך אדם שחי חיים מודרניים, "צד" את האוכל שלו בסופרמרקט ועל פי רוב אינו מתמודד עם איומים על חייו, לשם מה הוא זקוק למנגנון הגנה "פרימיטיבי" כזה? שאלה טובה. אך מה שחשוב לענייננו הוא שהלכה למעשה המנגנון חי, נושם ומתפקד אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אנו כועסים בכל פעם שאנחנו מרגישים איום על ה"אני"; אנחנו עלולים לכעוס אם השכן יתפוס לנו את החניה, או אם הבוס שלנו ישפיל אותנו ליד שאר העובדים. אולי גם נכעס אם ילד בן חמש יעיז פניו לעברנו ויאמר: "אתם לא תחליטו עליי!" מערכות ההגנה נזעקות, ורק לאחר שהאזעקה שוככת והאדרנלין מתפזר בדם, חוזר האדם לחשוב בצלילות ויכול להבין בשכלו שאין כאן שום איום ממשי; השכן, הבוס או הילד לא סיכנו את ביטחוננו או השתלטו על חיינו.

אתם מבינים? הכעס הוא הכרחי כשאדם מתמודד עם קושי, עם "איום" על האני שלו, על הנכון והראוי בעיניו, אבל המושג "איום" הוא כל כך יחסי ואינדיווידואלי...

אני מכיר סוהר, ניסים שמו, החש מאוים רק אם מכוונים אליו אקדח. חזי, לעומת זאת, כועס כשעוקפים אותו בתור בסופרמרקט ומתחיל לצעוק – "מה אני אוויר? לא ראית אותי?" והשלישית, עינב, כועסת על בן זוגה בכל פעם שבחורה יפה משוחחת איתו.

יום אחד שאלתי בחור בשם אבי מדוע הוא צועק על אשתו. "כי היא לא כיבתה את הבוילר וזה מיותר. יש לנו דוד שמש!" השיב, "וזו לא פעם ראשונה שהיא שוכחת." "בסדר, אבל למה לצעוק ולהתעצבן?" שאלתי. "כי זה בזבוז כסף," ענה. "ומה יקרה? תמותו ברעב כי הבוילר דלק למרות שיש דוד שמש?" "סביר להניח שלא נמות ברעב," הסכים. "אז על מה אתה כועס?" התעקשתי. "לא יודע. שהיא לא עושה את מה שאני אומר?"

הוא "מעורר" אותנו להבין שמשהו אינו תקין. ייתכן שהתנהגותי אינה תקינה וייתכן שהתנהגותו של האחר אינה תקינה. הכעס מסמן לי שמשהו צריך להשתנות. ייתכן שתפיסות העולם שלי "עקומות" ומובילות אותי שוב ושוב, ב"לופ" חוזר, אל אותו מקום מתסכל. ייתכן גם שהשני טעה. בתחנה השישית נבחין בין התעוררות הכעס שהיא כשלעצמה חיובית, שכן היא מסמנת לי שמשהו אינו תקין ומעוררת אותי לפעולה, לבין הישארותו של הכעס, שמחרב את בריאותי הנפשית והפיזית. האיזון בין שני הצדדים

אם כך, מה עלינו לעשות עם האנרגיה הזו המכונה "כעס"? האם עלינו להתרחק ממנה פרסאות מרובות ככל שנוכל? האם עלינו לתת לה להתפרץ כהר געש? האם המעשה הנכון הוא לסרס ולדחוק אותה עד הדיוטא האחרונה, או שמא לשחררה באופן מבוקר?

במסעי גיליתי שאלו המעניקים לגיטימציה לכעסם, באיזו מידה שלא יהיה, ואינם מנסים לעבוד איתו או לשנות את מידתו - מפספסים בגדול.

אך גיליתי שגם אלו הנלחמים בו, דהיינו הכועסים על עצמם שהם כועסים – גם הם מפספסים את הפוטנציאל הטמון בכעס.

רב החומר בנושא הכעס, רב מאוד, אך צמצמתי עצמי במכוון לכדי שש תובנות פשוטות שאספתי בשש תחנות בחיי, וכוונתי הייתה לכתוב בשפה ברורה ונעימה ולהדגים ככל שאוכל, למען יוכלו מקטן ועד גדול ללמוד וליהנות ממנה, ממתנת הכעס.

אני מאמין שהספר שאתם אוחזים בידיכם יכול:

להאיר בפניכם כמה מתנות נפלאות שטומן בחובו הכעס; לגלות לכם כמה גדול האור הטמון באש הכעס, באנרגיה האצורה הזו שזועקת להתפרץ - שיכולה לשרוף ולכלות אך גם לחמם, להלהיב ואף לעורר את האדם ליצירה. ללמדכם שכל רגש שאתם מרגישים הוא הכרחי וטומן בחובו מתנות; שמתחת לפני השטח, כשאתם כועסים, אתם זועקים איזו אמת, איזו זעקה חיובית שמעידה עליכם שאתם רוצים לתקן את הדרוש תיקון. להעניק לכם אומץ לצאת למסע משלכם; לסייע לכם לשנות הרגלים, פרשנויות, דפוסי חשיבה ואפילו לשנות התנהגות הלכה למעשה למען איזון נפשי וחיים רגועים וטובים יותר.

אם הספר הזה מונח בידיכם, כנראה נפלה בידיכם הזדמנות נפלאה לפגישה משמעותית ומשנת חיים עם הכעס.