נפשות אבודות

פרק 1

“באמצע שומקום, היכן שהזמן בא והולך.”

גראנג’ר סמיט – Taligate Town

לונה

כעבור שש שנים

“את שלמה עם ההחלטה שלך?” קולו של לואיס מעיר אותי מהרהוריי, כשאנחנו בדרכנו לשדה התעופה.

“זה לטובת שנינו,” אני עונה, פניי לפנים.

“שוב את מחליטה בשבילי?” הוא מניח את ידו על רגלי.

“אתה יודע שאני צודקת, מגיע לך הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לך.”

“אני לא רוצה יותר.”

“זה מה שאתה אומר עכשיו, אבל זה לא יחזיק לאורך זמן,” אני מניחה את ידי על ידו. “יש כל־כך הרבה דברים לא פתורים בחיים שלי.”

“אנחנו יכולים לפתור אותם יחד, אבל את בוחרת להיפרד ממני.” הוא מנסה לפגוש את מבטי, אך אני מסרבת להציץ בעיניים הטובות שלו, שמא אתפתה לחזור למקום הנוח שהוא מעניק לי.

את חייבת להתעמת עם השדים שלך, לא תוכלי להתקדם בלי לעשות זאת.

מילותיה של הפסיכולוגית שלי מהדהדות בראשי, כשאני בדרך למקום שאותו עזבתי, למקום שבו הזיכרונות הטובים והרעים מתערבבים והופכים לעיסה גדולה של כאב.

“את מתרגשת?” הוא משנה את הנושא.

“לא... כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה.” לא ישנתי יותר משעתיים רצופות בשבועיים האחרונים, מהרגע שבו החלטתי לחזור וקניתי את כרטיס הטיסה שלי הביתה.

“את לא חייבת לטוס,” הוא לא מרים את ראשו ממסך המחשב שמונח על ברכיו.

“אני לא יכולה לאכזב אותן שוב, הבטחתי,” אני מביטה החוצה מחלון המכונית ומקנאה בכל האנשים שבדרכם לעבודה או מהעבודה, אלה שאין להם רוחות מהעבר שרודפות אותם בכל צעד. “אני לא מאמינה שהגעתי לכאן לחודשיים ונשארתי בסוף שש שנים.”

“יש פה כרטיס פתוח על שמך,” הוא מניח בידי מעטפה. “אם תחליטי שזה לא מה שחשבת...”

“לואיס, זה יותר מדי,” אני מנסה להדוף אליו חזרה את המעטפה.

“זה לא,” הוא לא מוותר, ואני מכניסה את המעטפה לתיק שלי. “אני מקווה שהיה לי חלק בעובדה שנשארת כאן כל־כך הרבה, ואני עדיין מקווה שתשני את דעתך לגבינו.” אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה מקום מפלט עבורי ויותר מכך. “היצירה האחרונה שלך גורפת ביקורות מטורפות.” הוא מסובב אליי את מסך המחשב, ואני מתבוננת בגרפיטי הצבעוני על בניין המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים הפסיכיאטרי הגדול בעיר. “אין לאיש מושג קלוש שאת אחראית לדבר המופלא הזה,” הערכה נשמעת בקולו.

“אני מעדיפה את זה ככה,” אני בוחנת את הדמויות שעמלתי עליהן לילות שלמים, ועכשיו הן שם, עדות צבעונית לחיים שמאחורי החומות הגבוהות, לצעירות שלא הצליחו להתמודד לבד. הגרפיטי תמיד עזר לי להשתיק את השדים שהשתוללו בראשי והפך להיות המפלט שלי בימים קשים.

“אני אוהב אותך,” הוא נושק לראשי ליד שער העלייה למטוס. “ואני ממש מקווה שתשני את דעתך,” הוא מוסיף, כשאני לא עונה.

“תודה,” אני עולה על קצות אצבעותיי ונושקת לפניו החלקות, שואפת בפעם האחרונה את ריחו המוכר ומתרחקת. “תודה על הכול.” התרגשות בקולי, אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה חלק נכבד מהחיים שלי כאן.

אני יושבת על הכיסא במחלקה הראשונה ובוהה בחלון, מוזיקה בוקעת מהאוזניות הצמודות לאוזניי. גראנג’ר סמית’ שר Taligate Town ואני מזמזמת איתו על עיירה קטנה אי שם רחוק מהכביש הראשי, כמו סיכה על המפה באמצע שום מקום. שש שנים עברו מאז שעזבתי את המקום שבו נולדתי וגדלתי בו, סול לייק. שש שנים מאז שיצאתי מהמקום שטומן בחובו כל־כך הרבה סודות ושקרים, תקוות מנופצות וכאבים בלתי נסבלים.

כרטיסי הטיסה שדודה בטי שלחה לאימא ולי, במטרה לעזור לי לממן את הגמילה של אימא ולתמוך בי, הפכו לגלגל הצלה חשוב בחיי. לא האמנתי שהביקור אצלה יימשך כל־כך הרבה זמן ושאמצא כאן חיים חדשים ועבודה מספקת. עם זאת, לא היה רגע אחד ביממה שבו לא חשבתי על מה שנשאר מאחור. רגעים יפים נשזרים באלה האפלים, והזיכרונות תוקפים אותי בזה אחר זה ללא התראה מוקדמת.

“יום הולדת שמח!” קודי מניח על ראשי בחיוך רחב זר פרחים צבעוני כשאני חוגגת את גיל שש־עשרה.

“כל שנה הזר הזה הופך להיות גדול יותר,” אני מניחה את ידי על לחיו. “מה יקרה כשאהיה בת עשרים?”

“אעטוף את כולך בפרחים,” הוא מניח את ידיו על מותניי ומצמיד אותי אליו.

“כי אנחנו זה לנצח,” אני נושקת לשפתיו.

“יום אחד, כשיהיה לנו בית משלנו, אשתול בשבילך אלפי פרחים. בכל פעם שתציצי מהחלון במטבח, תוכלי לראות את הפרחים מחייכים אלייך.” אני מדמיינת את העולם מתפוצץ מרוב אושר.

“אתה בטוח שעדיין תרצה אותי גם כשנהיה זקנים?”

“לונה שלי, אנחנו זה לנצח,” הוא מצמיד את שפתיו אל שלי, ידיו הגדולות חובקות את גופי ולשונו החמה חודרת לפי. נשיקתנו חותמת את הצהרת האהבה שלנו.

קולו של הטייס מעיר אותי מחלומותיי ומבשר על נחיתה מוצלחת. אני מתקדמת בצעדים מהוססים מאיסוף המזוודות ועד לאולם קבלת הנוסעים. לא בטוחה אם זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל לפני שאני מספיקה לחשוב על זה לעומק, שאגות שמחה נשמעות במקום הקטן והרגוע.

“לונה, לונה!” הדהרה שלהן לכיוון שלי גורמת לי לשכוח הכול ולהבין עד כמה התגעגעתי לחברות הכי טובות שלי.

“מיילי, ויקי,” אני צועקת חזרה כמו היינו בנות טיפש־עשרה שעכשיו סיימו את הלימודים. אנחנו הופכות לערבוביה של דמעות וצחוק, חיבוקים והתלהבות שלא חוויתי הרבה זמן. “אלוהים, אתן מטורפות,” התיק שלי נשמט מידי, והמזוודה מתהפכת כשהן חונקות אותי באהבה מכל כיוון.

“רזית. את נראית מושלם. התגעגעתי. איזה כיף שאת כאן,” הן זורקות משפטים בערבוביה. אין לי מושג מי אומרת מה, אבל זה לא משנה, כי למרות כל ההודעות, התמונות ושיחות הווידאו לאורך השנים, זה לא אותו דבר כמו לעמוד כאן איתן ולקפוץ בהתלהבות.

“את מתחתנת,” אני מושכת את ויקי לזרועותיי שוב. “אני לא מאמינה שאחרי כל השנים האלו, את ובילי סוף־סוף מתחתנים.”

“באמת הגיע הזמן שהטמבל הזה יכרע ברך,” היא אומרת, והאושר מאיר את פניה.

“מה שלום מגי ומארק?” אני מסתובבת אל מיילי. “לא רואים שילדת רק לפני כמה חודשים, את נראית מושלם. ואיך האבא מרגיש?” שון ומיילי התחתנו לאחר שעזבתי. כשהיא נכנסה להיריון, הייתי כבר שקועה לצערי בשיקום של אימא ובמציאת מטרות חדשות בחיי. לא הגעתי לחתונה שלהם וגם לא ללידה, נאלצתי להסתפק בתמונות, והנה הם כבר הורים בפעם השנייה. “חזרת לעבודה כבר?” אני לא יודעת מה לשאול קודם.

“אני חוזרת בחודש הבא. מצד אחד אני מאושרת, בא לי כבר לצאת מהבית, ומצד שני לא בא לי לעזוב את מארק הקטן.” מיילי היא אחות במרפאה בעיירה. “יש לנו כל־כך הרבה דברים לעדכן אותך,” היא אוחזת בידי, ובידה השנייה גוררת את המזוודה שלי. ויקי אוחזת בידי מן הצד השני. “אני לא מאמינה שאת כאן, אני לא מאמינה שלא התראינו מאז...” היא נושכת את שפתיה ומשתתקת במבוכה.

“את יכולה להגיד את זה בקול רם, מאז יום ההולדת העשרים שלי,” אני מחייכת אליה ומקווה שמצליחה להסתיר את הכיווץ בבטני. “מאז יום ההולדת שהוכתר כאסון בינלאומי,” אני אומרת בקלילות, שלא ממש עוברת לי בגרון, אבל זו אני, לונה, שיודעת להחביא דברים גדולים יותר.

“לגמרי אסון,” ויקי לא מהססת, וכמו תמיד אומרת את האמת היישר בפנים, ושלושתנו צוחקות.

“אני רוצה לשמוע הכול, איך השמלה? איך ההכנות? איך ההורים שלך?” אני משלבת את ידי בידה של ויקי.

“השמלה שלי מדהימה, את לא מבינה כמה זמן לקח לי לבחור אותה.” היא שוקעת בסיפורים על ההכנות לאירוע המיוחל, כשאנחנו הולכות לחניה. אני מגניבה אליה מבטים ואחר אל מיילי, עדיין לא מעכלת שאני כאן איתן.

“לקחת חופש מהעבודה?” אני מכירה את המסירות שלה לעבודה ולמשפחתה. לפני שנה אביה העביר לידיה את הניהול בעסק הקטן שלהם, חנות הספרים הגדולה באזור, שקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי.

“כן, אבא אפילו התלהב לחזור לעבוד קצת. הוא טוען שאימא משגעת אותו בבית ומוצאת לו תפקידים שלא באמת קיימים.” חיוך אוהב על פניה, דוקר אותי מבפנים על הקנאה שתמיד חשתי כשהתבוננתי במשפחות המאושרות של החברים שלי.

“אני גוועת,” אני אומרת להן, כשאנחנו נכנסות למכונית של ויקי.

“נאכיל אותך, אבל קודם אני חייבת לעצור באולם לאשר למארגנת החתונות את סידורי הפרחים. אני מתארת לעצמי שאת עייפה אחרי הטיסה, אבל היא יכלה לפגוש אותי רק בבוקר, היא עמוסה בטירוף,” היא מתניעה, ואנחנו יוצאות לדרך בפטפוט בלתי פוסק, קופצות מנושא לנושא, כמו חוששות שלא נספיק לדבר על הכול.

“שכחתי עד כמה יפה כאן,” אני פולטת, כשהנופים המוכרים של ילדותי נגלים לעיניי.

“אם לא היית...” ויקי מתחילה לענות וחוטפת מכה ממיילי ומייד משתתקת. תכננו חתונה משותפת כשהיינו ילדות. חלמנו על שמלות תואמות וידענו מי יהיו החתנים שלנו. הן הגשימו את החלום, אני לא.

“אנחנו לא נדבר על זה, זה סיפור ישן וחסר משמעות,” אני מסננת ומדמיינת את פניה של הפסיכולוגית שלי גוערת בי על כך שאני שוב עוטה מסכה על פניי ודוחקת את הרגשות שלי לפינה אפלה, נכונה לרצות את הסביבה שלי ולא להעיב על איש בכאבים שלי.

“אם רק היית מוכנה להקשיב לנו, לבוא לביקור, לראות אותו, לסגור מעגל,” ויקי נחושה, כמו שהייתה לאורך כל השנים שעברו. “או אולי לפתוח...” היא קורצת ומקבלת ממני מבט גוער.

“באתי בשבילך, באתי כדי להיות איתכן,” אני חותמת את העניין בקלילות, והן נכנעות וממשיכות לעדכן אותי ברכילות האחרונה של סול לייק.

“תגבירי את המוזיקה,” מיילי אומרת. “זה השיר שלנו.” היא מקפצת בהתרגשות כשוויקי מגבירה את הווליום, ואנחנו שרות בתיאום מושלם עם דן ושי את Obsessed בקול רם, נזכרות בימים טובים יותר. “אלוהים, זה מושלם.” ויקי פותחת את החלונות, ובריזה חמה פורצת לאוטו, כשאני שרה את המילים: “לכל מקום שתרצה ללכת היד שלי היא רק שלך להחזיק.” אני מסבה את ראשי החוצה, כי כל שורה בשיר הזה דוקרת את קרביי, מזכירה לי שהיה הרבה יותר קל כשהתמונות לא היו נזרקות בפניי, מזכירות לי דברים שניסיתי לשכנע את עצמי לשכוח.

ויקי עוצרת את המכונית מול אולם שאני לא מכירה בכניסה לעיירה. “זה מהמם, זה חדש?” אני בוחנת את המבנה שצבוע בלבן. “הייתי בטוחה שתרצו להתחתן באולם של מר בנג’מין.” כולם התחתנו באולם שלו, אפילו ההורים שלי.

“לפני שנה המקום נשרף, ומר בנג’מין היקר והאהוב נספה בשריפה כשהוא ניסה להציל את התמונות והזיכרונות מהמשרד שלו,” מספרת מיילי.

“אוי, לא ידעתי, כמה עצוב.” אני זוכרת את הימים שקודי ואני עבדנו אצלו בחופשים. בזמן טקסי החתונה היינו יושבים בפינה, והייתי מספרת לו איך תיראה החתונה שלנו.

“בואו, אני חייבת את העזרה שלכן,” ויקי מזרזת אותנו להיכנס ובפנים מחכה לנו אישה בשנות השלושים לחייה. “תכירו את ליסה, היא מארגנת החתונה שלי.” אנחנו לוחצות ידיים, והיא מצביעה על ספר גדול על השולחן. “יש כל־כך הרבה אפשרויות.” ויקי מעלעלת בספר.

“אני חייבת לשירותים,” אני מתנצלת ומשאירה אותן להמשיך לבחון את התמונות.

כשאני יוצאת מהשירותים לכיוון האולם הגדול, אני שומעת קולות מוכרים. “תראו איזו הפתעה מצאתי בדרך,” קולו של בילי נשמע מהכניסה, ואני נעצרת במקומי.

הדופק שלי מרקיע שחקים.

קודי בומונט.

אנחנו זה לנצח.

אני לא מצליחה להסיט את המבט מהגבר המרשים שעומד בכניסה, ונוכחותו מאפילה על כל הנמצאים במקום. מטר שמונים ושבעה סנטימטרים של עוצמה ושרירים שרק תפחו עם השנים. תספורת חדשה, ארוכה במקצת, מעטרת את ראשו ומבליטה את צבע חול הים של שערו, ועיניו הכחולות הגדולות בולטות על רקע פניו השזופות.

“אני לא מאמינה,” מיילי רצה היישר לזרועותיו הגדולות של קודי. “אתה פה, אני לא מאמינה,” היא אומרת שוב, כשאני מתקדמת בצעדים קטנים לכיוון שבו ויקי עדיין עומדת עם מארגנת החתונות.

“אני נשבעת לך שזו הפתעה. הוא היה אמור להגיע רק לטקס,” ויקי ממלמלת אליי ומתקדמת אליו, משאירה אותי לעמוד במקום, להתחבא מאחורי ליסה המארגנת כמו איילה שנלכדה באור המכונית. “מה אתה עושה כאן? מתי הגעת?” היא מזנקת עליו, והוא מרים אותה באוויר ונושק ללחיה.

“חשבת שאתן לכם לתכנן את האירוע הזה בלעדיי? לערוך מסיבת רווקים בלי האיש החשוב ביותר?” קולו מתנגן באוזניי, כמעט שכחתי איך הוא נשמע. “מישהו צריך להתאבל עם נשות העולם על נפילתו של הרווק המבוקש ביותר באזור.” הוא מוריד את ויקי, כששון נכנס, וכולם צוחקים, כמו פעם, כמו אז כשהייתי חלק בלתי נפרד מהחבורה הזו.

קודי מרים את ראשו, ועיניו נוחתות עליי לראשונה, תחושת החמצה אדירה מכווצת את חזי.

קודי בומונט הפך להיות גבר סקסי, חסון, ממגנט בדיוק כמו שידעתי שיהיה, הוא הבחור שהרס את האפשרות לכל גבר אחר שהגיע לחיי אחריו, הוא היה לנצח שלי עד שכבר לא.

“אלוהים, לונה,” הוא מרחף את דרכו אליי. “לונה,” הוא אומר את שמי שוב בטון מוזר, ידיו הגדולות והמחוספסות מחבלי הטיפוס שכל־כך אהבתי נכרכות סביבי, והוא מושך אותי אליו בכוח ומחבק חזק ומאפשר לי להריח את האפטר שייב שלו מקרוב. “את נראית מושלם,” הוא משחרר במקצת את אחיזת הצבת שלו ממני.

“היי, קודי,” אש בלחיי, לא כך תיארתי את הפגישה המחודשת שלנו, לא האמנתי שהוא יתקרב או ייגע בי. לא אחרי שהוא ריסק אותי לרסיסים.

“את פה,” ידו על כתפי, מתעלם מהמבטים הסקרניים של החברים שלנו, מתנהג כאילו רק שנינו נמצאים כאן.

“באתי לחתונה של הזוג המאושר,” אני מסלקת את תחושת המבוכה בכוח, מחייכת ומזכירה לעצמי שאין טעם לפתוח פצעים ישנים, המשכנו הלאה מזמן.

“מתי הגעת?” שון מגיח מאחוריו ושואל את קודי, גואל אותי מהרגע הלא ברור.

“אתמול בלילה, עזבתי את הקבוצה שיצאתי איתה וחזרתי לעמוד לצד החבר הטוב שלי.” הוא כל־כך קרוב. “הרפטינג בקולומביה היה מושלם,” הוא מספר בחיוך מלא אור. “זה היה החלום...” הוא משתתק, זה היה החלום של שנינו.

“אני שמחה שהצלחת להגשים את החלום,” המילים בורחות מפי לפני שאני חושבת עליהן.

“אנחנו חייבים לחגוג הערב יחד בפאב של בילי המשוגע,” שון מציל אותי מפליטות פה נוספות.

“כן, זה יהיה מושלם,” מיילי מסתכלת עליי, התרגשות בעיניה.

“אני לא בטוחה, עוד לא הייתי בבית, עוד לא ראיתי את אימא שלי,” אני מתרצת.

“בבקשה, בבקשה.” הבנות מפצירות בי, ואני מנסה לא לצחוק, זו סצנה כל־כך מוכרת.

“מה את אומרת? את לא מתכוונת לאכזב אותן, נכון?” המבט שלו מעיר בי תחושות מוזרות.

“תסלחו לי, אני חייבת ללכת,” מבוכה ואי־נוחות שוטפות אותי. “היה כיף לפגוש אותך, קודי,” אני מחייכת וממהרת החוצה.

“לונה, חכי, אני אקח אותך,” ויקי רצה אחריי.

“עוד לא בחרת את הפרחים, אני יכולה להזמין מונית.”

“מה פתאום, אני זוכרת מה אני רוצה, אכתוב לה מהדרך,” היא מסרבת להקשיב לי, נכנסת למכונית, ואני אחריה בדממה.