נקמה לוהטת

"היא תיענש על מה שעשתה. אני אדאג לזה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי!"

סלבטורה וראטי העיף מבט אחרון של בוז בצילום שבידו, הדף את כסאו לאחור וניגש לחלון שהשקיף על לגונה ונציאנית. שמש הבוקר הבהירה האירה את השמיים הכחולים, העמוקים, התיזה ניצוצות על אדוות הגלים הזעירים שהשתעשעו והתרפקו על קוער הסירות.

מדי בוקר נהג לעמוד שם, להתפעל מיופיה של ונציה ולאזור כוח לקראת היום שלפניו.

היום טמן בחובו כסף שצריך להרוויח, ביקורות שיש להדוף, אויבים שיש להביס בדרך זו או אחרת, אך גם רגעים של שלווה ויופי והכוח שהם העניקו לו.

יופי. המחשבה החזירה את תשומת לבו אל התצלום. נראתה בו אישה, לא בדיוק נחמדה אך לעומת זאת מושלמת מהבחינה הגופנית: גבוהה, דקה, בעלת פרופורציות מושלמות. כל גבר היה סבור כך. זה היה גוף שנוצר לענג גברים, גוף שנועד לעיניהם ולשיפוטם.

סלבטורה, מצויד היטב לשפוט נשים ואמנם רבות מהן עברו עירומות במיטתו, סקר בקפידה את התצלום לפני שהניח לשנאתו להתפרץ. כעת הביט בו פעם נוספת, העריך את יופיה הרב והניד בראשו כאילו אמר שמה שנראה לעין אינו עולה על ציפיותיו.

לא ניכרה כל התרככות בתווי פניו הנאים והמנוכרים. אפשר לומר שהם אף התקשחו. עיניו משוטטות על הגוף הנהדר שהביקיני השחור, הזעיר, כמעט שלא כיסה, על החזה השופע, הרגליים האינסופיות, האחוריים המעוצבים.

הכל מחושב, חשב. כל סנטימטר מפוסל בקפידה, כל תנועה מחושבת מראש, הכל מתוכנן כדי לעורר תשוקה בגברים. אלה האמצעים שישיגו לה כסף. והכסף שזממה להשיג נמצא כעת בידיה. או שרק נדמה לה.

אבל גם אני יכול להיות מחושב, הרהר. ואת עומדת לגלות את זה. וכשהנשק שלך יתגלה כחסר תועלת נגדי – מה תעשי אז?

נשמע זמזום משולחן העבודה וקולה של מזכירתו עלה, "סניור רפאנו נמצא כאן."

"הכניסי אותו."

רפאנו היה היועץ העסקי שלו וגם חבר ותיק שסייע למשפחה לצלוח זמנים קשים. הוא זומן למשרדו של סלבטורה שבארמון וראטי כדי לדון בעסקים דחופים. כשנכנס, סלבטורה התרחק מהחלון.

"יש חדשות נוספות," אמר סלבטורה בחדות וסימן לגבר האחר לשבת.

רפאנו היה איש מבוגר בעל שער שיבה ופנים נעימים. בנעוריו היה טיפוס ססגוני, אך השנים החולפות הפכו אותו רציני וצנום יותר.

"אתה מתכוון בנוסף למות דודך?" שאל בזהירות.

"אנטוניו היה אביו של דודי, לא שלי," סלבטורה הזכיר לו. "תמיד היה קצת טרחן, מועד למעשים טיפשיים בלי להתחשב בתוצאות."

"הוא היה ידוע כגבר שאהב ליהנות," אמר רפאנו, מהורהר. "אנשים אמרו שזאת ההוכחה להיותו ונציאני אמיתי."

"זאת הכפשה לכל הוונציאנים. אין אנשים רבים שמתעלמים בחוסר התחשבות שכזה מכל דבר פרט להנאותיהם. הוא היה בזבזן שתיין ונואף, ולעזאזל עם שאר העולם."

"אני מודה שהוא היה יכול לגלות אחריות רבה יותר כלפי מפעל הזכוכית."

"אלא שהוא העביר את כל האחריות לידי מנהל העסקים שלו, ויצא להשתעשע," אמר סלבטורה בפנים קודרות.

"מן הסתם זה הדבר החכם ביותר שהיה יכול לעשות, אמיליו הוא מנהל מבריק ואני מסופק אם אנטוניו היה מסוגל לנהל את המקום טוב כל כך בעצמו. הבה נזכור את הטוב שבו. הוא היה אדם מקובל ויחסר לכולם. האם גופתו תוחזר הביתה לקבורה?" שאל רפאנו.

"לא, אני מניח שטקס הקבורה כבר התבצע במיאמי, שם חי בשנתיים האחרונות," אמר סלבטורה. "אלמנתו היא שתגיע לוונציה."

"אלמנתו?" שאל רפאנו. "אבל הוא היה –?"

"אמנם כן, הוא היה. לאחרונה קנה את חברתה של חתיכה קלת דעת, לא שונה מרבות אחרות שעברו בחייו. אין לי ספק שהוא שילם לה היטב, אלא שהיא רצתה יותר. היא רצתה נישואים כדי שבבוא הזמן תוכל לרשת את הונו."

"אתה שופט אנשים בקשיחות, סלבטורה. תמיד נהגת כך."

"ואני צודק."

"אתה לא יודע דבר על האישה הזאת."

"זה מה שאני יודע." בתנועה חדה סלבטורה הדף את התמונה על השולחן.

רפאנו הרים אותה ופלט שריקה. "זאת היא? אתה בטוח? לא ניתן לראות פניה."

"לא, חבל שכובע השמש הגדול הזה מסתיר, אבל מה חשובים הפנים? תראה את הגוף."

"גוף שמסוגל לשרוף גבר מרוב תשוקה," הסכים אתו רפאנו. "איך הישגת את זה?"

"חבר משותף נתקל בהם במקרה לפני כמה שנים. אני משער שהם רק נפגשו, והחבר שלי צילם ושלח לי את התמונה עם פתק ובו היה כתוב שזאת 'הרכישה האחרונה' של אנטוניו."

"אתה יכול לראות שהם בדיוק חזרו מחוף הים," אמר רפאנו.

"המקום המושלם עבורה," אמר סלבטורה באירוניה. "איך אחרת תוכל לנפנף בקסם היקר שלה? ואז גררה אותו למיאמי, וכשקיבלה אותו לעצמה שכנעה אותו לשאת אותה לאישה."

"מתי התקיימה החתונה?"

"אין לי מושג. שום מילה על כך לא הגיעה אלי, מה שמן הסתם היה יוזמה שלה."

"אני תוהה איך זה קרה," אמר רפאנו. "אנטוניו היה בשנות השישים לחייו, לא נער שממלא אחר הוראותיך."

"הייתי מונע את זה, אני מבטיח לך. יש דרכים."

"דרכים חוקיות? דרכים תרבותיות?" רפאנו שאל, ונתן בו מבט סקרני.

"דרכים יעילות," אמר סלבטורה בגיחוך קשה. "סמוך עלי."

"למען האמת, מאז ומתמיד ידעתי כי מבחינתך ענייני מצפון אינם מהווים מכשול בפני פעולה."

"כמה טוב אתה מכיר אותי! על כל פנים, החתונה התקיימה. זה קרה בוודאי ברגע האחרון, כשראתה שסופו קרב ופעלה במהירות כדי להבטיח את הירושה."

"אתה בטוח שבאמת התקיימה חתונה?"

"בטוח. קיבלתי הודעה מעורכי הדין שלה. הסניורה הלנה וראטי – כמו שהיא מכנה עצמה עכשיו – עומדת להגיע ולתבוע את מה שמגיע לה, לדעתה."

הצליל הקר והציני שבקולו זעזע אפילו את רפאנו, שהיה רגיל אליו.

"מובן שאתה מרגיש רע ביחס לזה," אמר. "מלכתחילה לא צריך היה להשאיר את המפעל בידיו של אנטוניו. מתמיד היה ברור שהוא עתיד לעבור לאביך – "

"אלא שבאותה תקופה אבי היה עסוק בצבירת חובות. אם דודתי חשבה שהיא עושה את הדבר ההגיוני, כשהיא מורישה אותו לאנטוניו," השלים סלבטורה את המשפט. "זה היה בסדר, הוא היה חלק מהמשפחה. אבל האישה הזאת היא לא חלק מהמשפחה, ואין סיכוי שאשב ולא אעשה דבר כשאני רואה את הרכוש של וראטי נופל לידיה החמדניות."

"אם היא אמנם אשתו החוקית יהיה לך קשה לערער על הצוואה, גם אם הנישואים התקיימו רק לאחרונה."

חיוך מפחיד עלה על פניו של סלבטורה.

"אל דאגה," אמר. "כמו שכבר ציינת, אני יודע להיות חסר מצפון."

"אתה גורם לזה להישמע כמעט כמו תכונה רצויה."

"יתכן."

"ובכל זאת, תהיה זהיר, סלבטורה. אני יודע שכדי להציל את משפחתך מאסון נאלצת להיות חסר רחמים, כבר מגיל צעיר מאוד, אבל לפעמים אני תוהה אם אתה לא מרחיק לכת מעט, שלא בטובתך."

"טובתי? איך נחישות יכולה להזיק לי?"

"בכך שהיא הופכת אותך לעריץ, לגבר שיש לחשוש מפניו אך לעולם לא לאהוב, ובעקבות זאת לגבר שיסיים את ימיו בבדידות. לא הייתי אומר את זה אלמלא הייתי חברך."

הבעת פניו של סלבטורה התרככה. "אני יודע," אמר. "לאיש לא היה מעולם חבר טוב ממך. אבל אל תדאג. אני מוגן היטב. דבר לא יוכל לפגוע בי."

"אני יודע. זה מה שהכי מדאיג אותי."

הכל נעשה. הלוויה עברה, הניירת הייתה מסודרת וכל מה שנותר היה לעזוב את המלון ולהגיע לנמל התעופה של מיאמי.

לפני שהתחילה במסע הלכה הלנה לבית הקברות, להניח זר פרחים אחרון על קברו של בעלה.

"אני מניחה שזאת פרידה לשלום," אמרה כשהניחה את הזר בתשומת לב. "אני אשוב לראות אותך, אבל אני לא יודעת מתי בדיוק. זה תלוי במה שאמצא כשאגיע לוונציה."

צעדים על השביל מאחוריה גרמו לה להפנות את ראשה. היא ראתה קבוצה של אנשים חולפת, האנשים מאיטים כדי שיוכלו להיטיב לראות אותה. היא העלתה חיוך רפה.

"זה קורה שוב," לחשה לאנטוניו. "זוכר איך היינו צוחקים כשהם לטשו בי עיניים?"

מאז ומתמיד יופייה משך את העין, תחילה בשנים בהן הייתה דוגמנית, ותשומת הלב נמשכה גם אחרי שפרשה. השפתיים החושניות היו עיקר יופייה שכן בזכותן אי אפשר היה להתעלם מחיוכה וכאשר הצמידה אותן ברוך נדמה היה שהיא עומדת לנשק.

כך, לפחות, לדברי אחד המעריצים שלה. הלנה הודתה לו בחן, אחר פנתה ממנו כדי להסתיר את צחקוקיה. היא מעולם לא הצליחה להתייחס ברצינות להישגיה וזה היה חלק מהקסם שלה. צלמים שרצו לבטא 'חושניות' תמיד ביקשו אותה, ועד מהרה נודעה בתחום כ'הלנה מטרויה', מה שעוד הגביר את צחוקה.

אנטוניו נהנה מכל רגע.

"הם מסתכלים עלינו ואומרים, 'איזה ברנש בר מזל, איך הצליח לכבוש את לבה של אישה יפה כל כך'!" נהג לומר בהנאה. "הם מדמיינים איזה חיים נפלאים יש לנו במיטה, ומקנאים בי."

ואז היה נאנח, שכן החיים הנפלאים במיטה לא היו אלא אשליה. לבו היה חלש מכדי לסכן אותו במאמץ גופני, ובשנתיים שלהם יחד הם לא עשו אהבה ולו פעם אחת. אולם הוא שאב המון הנאה תמימה מהניחושים שהתרוצצו סביבם.

"אני אתגעגע אליך," אמרה לו כעת. "היית נפלא אלי, תמיד כל כך אדיב, נותן המון ולוקח מעט. עם רוב הגברים זה הפוך. לראשונה בחיי הרגשתי נאהבת ומוגנת, ופתאום עכשיו אני לבד שוב."

דמעות זלגו על לחייה כשנגעה במצבת השיש.

"מדוע היה עליך למות? תמיד ידענו שזה יקרה אבל חשבנו שאם נהיה זהירים נוכל להאריך את חייך. ואמנם זה מה שעשינו. זכית בכמה חודשים נוספים והחיים נראו יפים, אלא שאז, פתאום..."

היא עדיין יכלה לראות אותו כמו שהיה לפנים. צוחק ואז מפסיק פתאום, פניו הופכים מתוחים, הצחוק הופך לחרחור כשהתקף הלב האחרון מכה בו. ואז הכל נגמר.

"שלום," לחשה. "תמיד תהיה בלבי."

הם היו קרובים כל כך ברוחם עד כי הרגישה שהוא עדיין אתה גם כשהמונית הסיעה אותה לנמל התעופה של מיאמי והיא עלתה לטיסה. בשעות הארוכות והקשות של חציית האוקיינוס שוב היה שם אתה, מזכיר לה כיצד התנהלו נישואיהם המוזרים.

היא נטשה את הדוגמנות בשיא הקריירה שלה, עייפה מהחיים, מתוך כוונה להפוך לאשת עסקים. היא בנתה לעצמה הון יציב והייתה זקוקה רק לאפיק השקעה.

היא חשבה שהיא מבינה עניין אולם עד מהרה התגלתה טעותה כאשר נוכל שכנע אותה להשקיע בחברת קש. לפני שהספיקה לחתום על צ'קים כלשהם, הופיע אנטוניו ויצא לעזרתה, הזהיר אותה וסיפר לה על חבר שנפל בפח בדיוק באותו האופן. כך הם נפגשו, כשהוא מציל אותה מאסון.

הם הפכו חברים קרובים. הוא היה בשנות השישים שלו וכבר ידע שחייו קרובים לקצם. כשביקש ממנה להיות אתו עד הסוף היא הסכימה ללא היסוס, ידעה בחוש שהוא יכול להקל על בדידותה בזמן שעוד נותר להם להיות יחד, וכך גם היא, לגביו. טקס הנישואים שלהם היה שקט ככל שהצליחו לארגן והיא טיפלה בו באהבה עד היום שבו מת בזרועותיה.

הוא דיבר בכנות על העתיד ועל הסידורים שארגן למען רווחתה, סידורים מפליגים לדעתה. היא ידעה שיש בבעלותו מפעל לזכוכית באי הוונציאני, מורנו.

"כשלא אהיה כאן עוד, 'לארצו גלאס' יהיה שלך," אמר, "ואת תיסעי לוונציה כדי לדרוש אותו."

"אבל מה אעשה עם מפעל לזכוכית?" מחתה.

"תמכרי אותו. קרוב המשפחה שלי, סלבטורה, יציע לך מחיר טוב."

"איך אתה יכול להיות בטוח?"

"מפני שאני יודע עד כמה הוא רוצה בו. הוא לא היה מרוצה כשהמפעל נמסר לי במקום לו."

"אבל הלא אמרת שכבר יש לו מפעל משלו."

"כן, 'פרוני גלאס' הוא שלו ואלה הם שני הטובים ביותר. כשגם 'לארצו' יהיה בבעלותו הוא ישלוט על כל התעשייה. איש לא יוכל להתחרות בו, ולכך בדיוק הוא שואף. את תוכלי לדרוש מחיר גבוה. ישנה הלוואה בנקאית קרובה לפירעון אבל יישאר מספיק כסף כדי להבטיח את עתידך. אל תסרבי לי יקירה, תני לי ליהנות מהידיעה שדאגתי לך, כמו שאת דאגת לי."

"אבל אני לא זקוקה לכסף," הזכירה לו. "יש לי הרבה משלי, כסף שאתה חסכת למעני. אתה דאגת לי אז ביעילות רבה."

"אם כן הרשי לי לדאוג לך עוד קצת, כדי להודות לך על טיפולך בי."

"אבל הרי אנחנו טיפלנו זה בזה," חשבה כעת. "הוא הוכיח לי שלא כל הגברים הם חמדנים ורודפי בצע. עכשיו הוא הלך ואני לא יכולה לראות את הדרך לפני."

זה היה מסע ארוך, תחילה על פני האוקיינוס האטלנטי, עד פריז, אחר כך שלוש שעות המתנה לטיסת הקישור לוונציה. כשכבר הגיעה ליעדה הייתה מותשת. כאשר יצאה מהמכס המתין לה מלווה מבית המלון. הוקל לה מאוד כשיכלה להניח בידיו את הכול.

תשומת לבה לא הייתה נתונה לנסיעה בסירת המנוע שחצתה את הלגונה ושטה ב'גרנד קנאל' לכיוון מלון איליריה. ידיים זרות עזרו לה לעלות מהסירה. בחדרה כרסמה מעט מהארוחה שנשלחה אליה, נכנסה למיטה ושקעה לשנת 'ג'ט לג' עמוקה.

עם חלוף השעות הפכה שנתה קלה יותר והיא מצאה שאנטוניו שב ופוקד את חלומותיה, עליז, מתבדח למרות המוות המאיים עליו, שכן זו הייתה דרכו, להתעלם מהעתיד כל עוד אפשר ליהנות מההווה.

משום שטוב היה לו במזג אוויר חם הם בחרו לגור במיאמי, שם בילו יחד ימים ארוכים ונינוחים במסירות הדדית מלאת סיפוק. כדי לגרום לו נחת היא למדה לדבר איטלקית, ואז למדה גם את הניב הוונציאני רק מפני שהתערב אתה כי לא תצליח.

הוא הערים עליה בנושא הזה. היא חשבה שזה יהיה קל. היא סברה שניב הוא לא הרבה יותר משינוי במבטא. מאוחר מדי גילתה שוונציאנית הייתה שפה שונה לחלוטין.

אנטוניו נהנה מהבדיחה, הוא צחק עד שהביא על עצמו התקף שיעול ונאלץ להשתמש במשאף שלו.

"סידרתי אותך!" התנשם. "אני מתערב שאת לא יכולה לעשות את זה."

אחרי זה נאלצה לנסות, ובסופו של דבר הפתיעה את עצמה ואותו בכך שהצליחה היטב בשתי הלשונות.

אנטוניו הראה לה צילומים של משפחתו, במיוחד סלווטורה, הדודן המרוחק שלו, אמר לה בזהירות והדגיש את 'המרוחק'. הוא לא הכיר את סלבטורה מקרוב ונטה להתעלם ממנו. הוא לא הזמין אותו לחתונה או אפילו סיפר לו עליה.

"הוא אדם קשה," אמר. "תמיד הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, ודעתו אינה נוחה ממני."

"אבל אתה מבוגר ממנו ביותר מעשרים שנים," אמרה. "האם לא יהיה זה נכון יותר לומר שדעתך אינה נוחה ממנו?"

"חבל שזה לא כך!" אמר אנטוניו בצער. "העדפתי להעביר את ניהול המפעל למנהל שלי, כדי שאוכל ליהנות מהחיים."

"וסלבטורה אינו נהנה מהחיים?"

"ובכן – זה תלוי למה את מתכוונת כשאת אומרת ליהנות. מאז שהתבגר הוא יכול היה להשיג כל אישה שרצה בה, אבל הן תמיד באו במקום שני אחרי ניהול העסק המשפחתי. הוא מעט שמרני, תכונה די מוזרה אצל ונציאני. אנחנו נוטים יותר לחשוב איך לנצל את מנעמי החיים ולהניח לעתיד לדאוג לעצמו. אבל לא סלבטורה.

"אולי זה משהו שקשור לאביו, הדוד שלי, ג'ורג'יו, גבר שממש ידע ליהנות מהחיים. אולי הוא אפילו הגזים מעט עם יותר מדי נשים. אשתו המסכנה ודאי סברה כך. גם סלבטורה לא מונע מעצמו הנאות, אבל הוא יותר דיסקרטי, ולאף אישה אין זכות לגעת בחיים האמיתיים שלו.

"כולם פוחדים ממנו. אפילו אני. ונציה לא הייתה גדולה מספיק כדי להכיל את שנינו, אז עזבתי, טיילתי בעולם, נסעתי לאנגליה, פגשתי אותך ומאז אני מאושר."

התמונה של סלבטורה מראה גבר נאה, מעט נוקשה, עם פנים שהיו מעט חמורים מדי ואווירה של מסתורין שאפפה אותו ואשר לדברי אנטוניו משכה נשים.

"כולן חשבו שהן מסוגלות לרכך אותו, אבל אף אחת לא הצליחה, מעולם. אני עדיין מתכוון לקחת אותך לוונציה לפגוש אותו, אבל לא מעז." עיניו נצנצו. "את כל כך יפה שבתוך דקה הוא ינסה לעגוב עליך."

"ואז הוא יבזבז את זמנו," אמרה לו הלנה וצחקה. "בוא ניסע. אשמח לראות את ונציה."

עכשיו היא רואה את ונציה, אבל לא כמו שקיוותה.

"היינו צריכים להגיע לכאן יחד," אמרה לאנטוניו ובמילים האלה התעוררה.

תחילה לא הבינה היכן היא נמצאת. ואז ראתה את התקרה הגבוהה המצוירת, מקושטת בפירוט רב בכרובים, ואת הרהיטים האקזוטיים שיתכן כי מקורם במאה השמונה-עשרה. היא החליקה מהמיטה, עטתה על עצמה חלוק קל וניגשה אל החלון, פתחה אותו ומצאה עצמה נשטפת באור שמש זוהר.

היה זה כמו להיכנס ליקום חדש, בוהק, קסום והיא עמדה נפעמת. המים שזרמו מתחת לבניין היו עמוסים בסירות. המזחים המו מאדם וכל מקום שהביטה עליו רחש פעילות.

מקלחת החזירה אותה לחיים, מוכנה להרפתקה שבחוץ. היא בחרה בגדים שהיו מהודרים אבל נוחים ובמיוחד הקפידה על הנעליים.

"האבנים של ונציה הן הקשות בעולם," היה אנטוניו נאנק. "אם את מתכוננת להליכה – ואת חייבת ללכת מפני שאין שם מכוניות – אל תנעלי עקבים גבוהים."

כדי להפיס את דעתה של רוחו המנדנדת בחרה בזוג נעליים נוחות ושטוחות עקב, מה שנראה טוב עם מכנסיים צרים בגוון אדום יין וחולצה לבנה. שערה המרהיב נאסף לאחור וסודר כך שיגלוש על גבה. היא עמדה מול המראה כדי לבחון עצמה בביקורתיות.

מסודרת, מעט חמורה, שום דבר שימשוך תשומת לב. טוב.

ארוחת בוקר בחדר תהיה משעממת מדי, אז היא ירדה למסעדה כדי לעמוד שם מול מזנון ארוחת הבוקר.

אחת מהנאות החיים שלה הייתה היכולת לאכול מה שמתחשק לה בלי להוסיף במשקל. כעת נהנתה מהארוחה ואחר ניגשה למודיעין כדי לאסוף מעט עלונים על העיר. עניינים רציניים יוכלו להידחות מעט. תחילה היא תיהנה. הצעיר שמעבר לדלפק שאל בנימוס אם יש לה סיבות מיוחדות לבוא לוונציה.

"אני מתעניינת בזכוכית," אמרה באגביות. "שמעתי שיש כאן כמה מפעלים לזכוכית."

"הם על האי מורנו, ממש מעבר לתעלה. זכוכית מורנו היא המעולה ביותר בעולם."

"כך שמעתי. נדמה לי שיש מפעל ששמו לארצו והוא נחשב לטוב מכולם."

"יש האומרים כך, אחרים אומרים שפרוני הוא הטוב ביותר. הם במקום די שווה. אם את מעוניינת לראות עבודות בזכוכית, יש היום טיול שיוצא ללארצו."

"תודה, אשמח להצטרף."

שעה מאוחר יותר עצרה סירת מנוע גדולה ליד הרציף של המלון והיא עלתה עליה יחד עם חמישה אנשים נוספים. עשרה תיירים כבר היו על הסיפון והשייט הודיע שזאת הייתה התחנה האחרונה וכעת הם שטים למורנו.

"בעבר המפעלים היו בוונציה," אנטוניו סיפר לה. "אולם אבות העיר חששו מתנורי ההתכה הלוהטים שהיו עלולים לגרום לדלקות שהיו מכלות את העיר כולה. וכך, במאה השלוש-עשרה הם הרחיקו את אמני הזכוכית למורנו." ושם הם נשארו עד היום, השתלטו על תחום האומנות הזה בשיטות היצירתיות שפיתחו וביופי שאין שני לו של מוצריהם.

הלנה עמדה קרוב לחרטום הסירה, סקרנית לגבי מה שהיא עשויה לגלות ונהנית מהתחושה של הרוח הנושבת על פניה. מובן שיש היגיון עסקי רב בבדיקת הנכס שלה אינקוגניטו, לפני העימות עם סלבטורה, אך ידעה כי האמת היא שהיא פשוט נהנית מהטיול.

אחרי חמש-עשרה דקות הם הגיעו. ידיים הושטו לעזור להם לעלות לחוף ומדריך הוביל אותם למפעל.

מעולם לא ביקרה במקום דומה לזה. תערוכת פריטי הזכוכית הייתה מהנה דיה אך מעבר לה רחשו סודות הכנתם של החפצים היפים האלה. הכבשנים, המעצבים, האגרטלים שנופחו בעבודת יד – כל הדברים האלה שבו אותה.

היא הצטרפה לקבוצה אך לאחר זמן קצר חמקה מחוץ לטווח הראייה שלה. כעת הייתה חופשייה לשוטט בגפה, לעצור ולהתבונן כאוות נפשה. זה דמה ליקום אחר, עולם שבו האמנות המרהיבה ביותר מיוצרת במיומנות כמעט אגבית.

לבסוף הבינה שעליה לחזור ולחבור לקבוצה. הם היו ממש מתחתיה לרגלי המדרגות ועם תעבור בעד הדלת הקרובה תוכל להצטרף אליהם בשקט.

הדלת הייתה פתוחה למחצה, היא הציצה וראתה גבר מדבר בטלפון בקול קשה וכעוס. היא חמקה מעבר לה בלי שישגיחו בה והתכוונה להמשיך אל המדרגות כאשר צליל שמה עצר אותה במקומה.

"סיניורה הלנה וראטי, אני חושב שאנחנו צריכים להתקשר אליה למרות שזה מנוגד לעיקרון."

היא נעה לאט לאחור עד שיכלה לשוב ולהציץ. הוא עמד בגבו אליה, אבל פתאום הסתובב. לרגע ראתה את פניו ונרתעה לאחור.

סלבטורה וראטי.

אולי היא טועה. היה לה רק תצלום ישן להסתמך עליו.

אבל לא הייתה שום טעות לגבי הדברים שאמר.

"אני לא יכול להבין למה היא עדיין לא כאן. באתי ללארצו לבדוק אם מישהו מהצוות שמע משהו, אבל כולם נשבעו שלא נראה סימן ממנה."

כעת שמחה שלמדה את הניב הוונציאני שכן אלמלא כך לא הייתה מבינה מילה, אם כי לא ניתן היה לטעות בכוונה הרעה שעלתה מנימת דבריו.

"אל תשאל אותי מה קרה לאישה המטופשת. אין לזה שום חשיבות פרט לכך שאני לא אוהב שמאלצים אותי להמתין."

ברצינות! חשבה הלנה בהומור ציני.

"מתי שתגיע. אני מוכן לקראתה. אני יודע בדיוק למה לצפות, איזו גברת מתחכמת שנישאה לאנטוניו כדי לשים את ידיה על כספו. היא אולי הצליחה להוליך אותו שולל, אבל עלי זה לא יעבוד. ואם נדמה לה שאני לא יודע איזה סוג של אישה היא, היא טועה אפילו יותר."

הייתה הפסקה שבמהלכה הלנה הבינה שהצד השני מנסה להשחיל מילה. זה לא ארך זמן רב.

"זאת לא בעיה, היא לא תדע מה שוויה של לארצו, ותקפוץ על כל סכום שאציע. אם לא, אם היא משוגעת מספיק לנסות ולשמור על המקום, אני פשוט אדאג להרוס אותה ואז אקנה אותה בפרוטות. כן, זה לא קרב הוגן. אז מה? רק כך משיגים תוצאות וזאת תוצאה שאני נחוש להשיג. אתקשר מאוחר יותר."

הלנה התרחקה במהירות ונחפזה לרדת במדרגות ולהצטרף לקבוצה. כעת כבר רתחה.

היא באה מתוך נכונות לבצע עסקה הגיונית, אבל הגבר הזה לא היה הגיוני. הוא אפילו לא היה תרבותי. והתנהגותו הייתה בלתי נסבלת.

אם נדמה לה שאני לא יודע איזה סוג של אישה היא...

המילים האלה נצרבו בתודעתה.

אני אגיד לך איזה סוג של אישה אני, הרהרה. הסוג שלא ישלים עם ההתנהגות שלך, זה בטוח. הסוג שיסדר לך פנס בעין וגם ייהנה מזה. הסוג הזה.

בהחלט! אם כך אתה רוצה לנהל את המשחק, אז תדע לך שאני יודעת ליהנות ממלחמה הגונה.