נקמת הקנרית

שנת חורף

מאת נעם גרין

מקום שישי ברשימת רבי־המכר.

המכה האדירה בעורפי מרוקנת בבת אחת את גופי מאוויר, ואני מרגיש שרגלי הופכות לסירות נייר השטות על המדרכה המטונפת, וידי שהחזיקו ברכושנות בספרי החדש שממנו, רק עד לפני שעה קלה, קראתי קטעים נבחרים באווירה אחרת לגמרי, חותרות בייאוש באוויר העירוני המפויח, כמנסות להיתלות על ידיות נסתרות. אני מרגיש שאני נחנק ופוער את פי לבלוע אוויר, לנגוס בו ממש, אבל לא חש הקלה. אחר כך, במשך זמן כלשהו, שאני חש אותו דביק וסמיך, כמו דבש או דם, אני נע בחלל שבו יש רק הדי זיכרונות מחיים שאולי הם חיי ואולי חיים של דמות שכתבתי, אין לדעת. נערה שאולי אהבתי ואולי אהבה אחר שטה מולי בתנועה רכה וגלית כמו מדוזה. אני שומע צחוק שהוא אולי צחוקי ואולי לא, ורואה שפתיים לוהטות רוטטות ושערות ריחניות מדגדגות את פני. אני אהוב וזה מפיח בי תקווה. אבל אז, בבת אחת השקט החלומי הופך למהומת אלוהים שמקפיצה את גופי כמו מכת חשמל: צעקות רמות וצורמות ואורות אדומים ומסנוורים מהבהבים ורקיעות רגליים וצלצולים והדהוד תופי מלחמה חודרים לאוזני וחובטים בי ובשרי בוער כאילו ננעצים בו פגיונות חדים. אני רוצה לצרוח, למחות נגד הכאב הבלתי נסבל המענה אותי, אבל אף צליל לא יוצא מפי וקולי ננעל בתוכי, כבד ולעוס. באפי עולה ריח כבד של שתן כלבים ואלכוהול שהחמיץ שמעורר בי בחילה ואני מתקשה לנשום. צריך לעשות משהו, ובדחיפות, אני יודע, אבל לא מצליח להבין בשום אופן מהו הדבר שעלי לעשות. הדהוד התופים מתגבר ומחריש את אוזני, אני מנסה לאטום אותן אבל לא מוצא את ידי. אולי, אני חושב, פרצה מלחמה כלשהי והעיר תחת אש ואני נפגעתי? ועוד שניות יגיעו חיילים ויבעטו בי בנעליים מסומרות? אני לוחץ בכל כוחי וחריץ צר מאוד של אור עמום מופיע בין סורג ריסי עין ימין. זיק של תקווה ניצת ואני מרכז את כל כוחי בהפרדת עפעפי הכבדים, וחרוט האור מתרחב מעט וכוכבי זהב וכסף זוהרים מולי. אני צוחק — זה כמו להביט בפרחים דרך סילון המים שאבא משפריץ בגינה ביום שמש. הכול יהיה בסדר, אני משתכנע ונרגע והנה, שוב אני יכול לנשום, אבל אז משספת גיליוטינה מושחזת את הכוכבים הזהובים ואת הפרחים ואת אבא וקור בלתי נסבל מתפשט במהירות בגופי, מקפיא תא אחרי תא ואני מבין, בחדות רבה, כמו שלא הבנתי דבר מעולם, שאני מוטל חסר אונים, זב דם ומרוסק, על אספלט שחור ומצחין בעיר המכוערת שתמיד אהבתי, והתיפוף מחריש האוזניים אינו אלא המארש האחרון המלווה את מותי המתקרב.

כמו בכל בוקר, דויד הגיע לאוניברסיטה בשעה תשע, קנה קפה וכריך גבינה צהובה בקפיטריה של החוג לאומנויות, והתמקם על הספסל בחזית הספרייה. כמו תמיד, הלחם היה ספוגי ולח, הגבינה היתה קשה, והקפה היה חלש ופושר. נדמה לו שבכל שנותיו באוניברסיטה, מתוכן שלוש שנות לימודי תואר ראשון, שנתיים לימודי תואר שני ושלוש שנים שבהן שקד על עבודת הדוקטורט שלו ותירגל סטודנטים לספרות עברית, הלחם היה תמיד ספוגי והקפה היה תמיד פושר. הוא הניח את כוס הקרטון על הספסל והביט בקנאה בסטודנטים שהתפרקדו על הדשא. כמה יפים הם. בגדיהם צבעוניים, אופנתיים, עורם חרוך וריחני משמש, והם מעשנים, זוללים פירות וצוחקים בקול, מתחבקים ומתנשקים בלי בושה. הוא מבוגר מהם רק בשנים מעטות, אבל חש כאילו בתוכו יושב איש זקן, קמוט ואטי שלא ידע נעורים ואהבה מעולם. הלוואי שיכול היה להיות כמותם, חופשי ומאושר, ולו ליום אחד.

כמו בכל בוקר, בשעה תשע ורבע, ראה את זויה הספרנית צועדת בשביל לעבר בניין הספרייה. בשל גווה הכפוף, ראשה השלוח קדימה, צעדיה הארוכים להפליא ותנועת גפיה הגלית, הזכירה לו גמל. היא נופפה לו בידידות ונכנסה. דויד ידע שזויה היא האדם היחיד באוניברסיטת תל אביב שלא מעוניין שהוא יסיים את הדוקטורט שלו, כי אחרי שילך לדרכו לא יישאר בספרייה אף אחד חוץ ממנה, מהספרים ומהעכברים.

אבל שלא כמו בכל בוקר, דויד היה מוטרד. אתמול הודיע לו נחרצות פרופסור ביתן, ראש החוג לספרות עברית, שאם לא יגיש באחד ביוני שלושה פרקים מתוך עבודתו, תישלל ממנו המלגה שקיבל מהקרן לקידום ספרות מגדרית. בימים כתיקונם לא היה מתייחס ברצינות לאיומיו של פרופסור ביתן. הם חזרו על עצמם בדיוק מופתי כבר שלוש שנים, בחמישה בכל חודש, כשהפרופסור קיבל את הדוח החודשי על התקדמות הדוקטורנטים, ושוב מצא אותו בסוף הרשימה. אז חזר על עצמו טקס האיומים שנשכח, לשמחתו של דויד, מיד למחרת בשל אי אלו טרדות אחרות, והקרן הנדיבה שמימנה את מחקרו האין־סופי המשיכה בצייתנות להפקיד בחשבון הבנק שלו את התשלום החודשי. אלמלא המלגה שמימנה את שכר הדירה שלו ואת נסיעותיו והוצאות מחייתו, היה דויד צריך לחזור חפוי ראש לחדר ילדותו בביתם המנוכר והשנוא של הוריו, ואביו הפעלתן בוודאי היה ממהר ומסדר לו עבודה בחברת הביטוח שלו: "הר ביטוח".

המחשבה ששארית חייו תעבור עליו בתוך קוביית גבס, כשהוא מפחיד אנשים ממחלות ממאירות ושריפות ופיגועי טרור ומגפות ומלחמות ורעידות אדמה וכל מיני מרעין בישין שירדו עליהם משמים או מההרים או שיבואו אליהם מהים או יעלו מחור או בור כלשהם, דיכאה אותו עד עפר ועיכבה עוד יותר את הווידוי המתבקש לפרופסור ביתן, שכבר קרוב לשנה המחקר שלו תקוע, והוא אינו מתקדם כלל בכתיבת הדוקטורט בשל מחסור קשה מאוד במקורות ראשוניים ובעדויות הנוגעות ליצירותיה המופלאות והכואבות של הסופרת הנשכחת לאה וסרמן, מושא מחקרו.

דויד אף פעם לא הצליח להסביר לאיש מדוע הוא כותב את הדוקטורט שלו דווקא על יצירתה של סופרת שאיש לא מכיר, אבל בעולם היצרי של החוג הזעיר לספרות עברית, שהליבידו שלו גדול בהרבה ממספר תלמידיו, איש לא יכול היה להכחיש שמחקר על כתביהן של נשים סופרות נמצא בפיגור קולוסאלי אחרי המחקר על כתבי סופרים גברים לבנים, ומצבו הירוד של החוג תבע מפרופסור ביתן קודם כול פתיחות וגמישות, ולאו דווקא עניין מרובה בלאה וסרמן האבודה. על כן אישר את העבודה ואף אירגן את המלגה, למרות שעשה זאת כמי שכפאו שד. אך לא רק איומיו של ראש החוג והפחד מהעבודה עם אביו בחברת הביטוח גרמו לו לתחושת הדחיפות, היתה סיבה אחרת וחשובה פי כמה: דויד ידע שאם לא יסיים את עבודת הדוקטורט שלו, איש לעולם לא יכיר את לאה וסרמן, הסופרת המופלאה והנידחת שכתבה רק נובלה אחת וקובץ סיפורים קצרים לפני שנעלמה, אין יודע לאן.

העבודה, כאמור, התקדמה באטיות משוועת, וחלומו של דויד להפיץ את בשורת גדולתה של לאה וסרמן הלך והתרחק. אבל במחצית השעה הזאת, בכל בוקר בין תשע לתשע וחצי, על הספסל מול הספרייה, בעודו לוגם קפה פושר וקורא את החינמון שחילקו שתי נשים רוסיות בגיל העמידה בכניסה לאוניברסיטה, דויד שוב הצליח לגייס את התקווה הנחוצה לו להתחיל יום נוסף של מחקר. כותרות העיתון לא שימחו אותו. מלחמות התמשכו עד בלי סוף, ובכל יום נהרגו ונפצעו מאות אנשים, הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים החריפו, נשים הוכו ונאנסו, מיעוטים הופלו, ומיליוני פליטים המשיכו לנוע בין מדינות ולחפש מקלט מרדיפות, מחלות, רעב ועוני. לפעמים דמיין שיבוא יום והוא יצא להיאבק בכל הרוע הזה, לבדו יעמוד מולו באומץ ואולי אפילו יצית את עצמו, אבל במעמקי לבו ידע שלא יעשה זאת לעולם, הוא לא קורץ מהחומר שממנו עשויים גיבורים. אחר כך קרא את תחזית מזג האוויר שלא צפתה שינוי ואת מדור הרכילות שהיה חסר משמעות לגביו שכן לא זיהה את הידוענים המצולמים ולא הכיר איש מהם, וכמעט החמיץ את מודעת האבל. למעשה, הוא לא החמיץ אותה, הוא פשוט חשב שמדובר בעוד מודעת פרסומת לספרו האחרון של הסופר המצליח והאופנתי נעם גרין, "שנת חורף", ותהה למה כתבו את שמו של הסופר באותיות שחורות בתוך מלבן שחור.

מודעת האבל היתה צנועה — "אבלים על לכתו של הסופר, נכדי, בננו, אחינו ובן זוגי האהוב נעם גרין. ההלוויה תתקיים היום בשעה 16:00 בבית הקברות בקריית שאול".

הוא היה המום. הלא רק אתמול בצהריים היה עד להצלחתו הפנומנלית של הסופר, ששוב עשה את הלא ייאמן ומילא את האולם הגדול בבניין מדעי הרוח ביותר ממאה סטודנטים וסטודנטיות לספרות, שמחאו לו כפיים בהתלהבות.

דויד עמד בפינת האולם והסתכל פעור פה בפניו הזורחות של פרופסור ביתן, שנאבק בחירוף נפש להציל את החוג הגווע, והשנה סוף כל סוף יכול היה לנשום לרווחה שכן מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון עלה משתי ספרות לשלוש. דויד לא יכול היה להכחיש שגרין נראה כמו סופר סטאר — פניו נאות, עצמות לחייו גבוהות, זקן מכוון בן שלושה ימים מעטר את לחייו וסנטרו, עיניו הירוקות ועתירות הריסים בוערות בתשוקה, ושערו השחור והסמיך גולש על מצחו. ונוסף על יפי תוארו, וכאילו לא די בזה, היה גם לבוש נכון. אמנם בפשטות, ג'ינס אופנתיים וחולצה קצרה שחורה עם צווארון וי, שעליה זרק ברישול ז'קט חום, אבל בסוג של תחכום שדויד גם אילו רצה, והוא לעתים מאוד רצה, לא יכול היה לחקות.

כן, דויד נאלץ להודות שנעם גרין היה גבר מושלם, וזה הכעיס אותו — ממתי הספרות היא נחלתם של היפים והאמיצים? הדחויים והמיוסרים כותבים, היפים והאמיצים משחקים כדורגל ומחבקים בנות יפות ונוסעים לאיטליה ולצרפת לשתות יין ולאכול פרושוטו. לאה וסרמן שלו, הנשכחת והדחויה כמוכּת צרעת, היא סופרת אמיתית.

נעם דיבר בשטף וזרק אנקדוטות ובדיחות מוצלחות ומילים בצרפתית ובאנגלית ואפילו מילה אחת ביפנית. הוא דרש בהתלהבות מהסופרים ומהסופרות לעתיד לבוא לברוא עולמות חדשים, להעז ולחקור ולהשתחרר מאזיקי המסורת היהודית, מבית הכנסת ומבתי הקברות, מהאדמה ומהנצח היהודי, לחזור להיסטוריה האוניברסלית ולכתוב על האדם, האחד, היחיד המחפש אחרי משמעות בעידן טכנולוגי של שעתוק אין־סופי ובינה מלאכותית. הוא דיבר בזכות הפייסבוק והטוויטר והרשתות החברתיות, וטען שעליהם להיות חלק מהספרות, ולא חיצוניים לה. הוא טען שרומנים גרפיים הם ספרות לכל דבר, הוא קשר בלוליינות בין ספרות, מוזיקה, בינה מלאכותית, אפריקה, ארוטיקה, רובוטיקה וריקוד, והם מחאו כפיים ושרקו והריעו לו כאילו היה כוכב רוק ולא זייפן מילים. דויד לא סבל את נעם גרין, לטעמו כתיבתו היתה דלה וחלולה, והכי גרוע, חנפנית, אבל הוא לא יכול היה להכחיש שנעם הצליח להזריק חיים בגופת הספרות הגוססת. ספרו הקודם אף הפך לסרט מצליח, והוא שלח את ידו כמובן גם בכתיבת התסריט. בת זוגו הנוכחית היתה השחקנית המפורסמת היפהפייה ששיחקה בסרט, ורק לפני חודשים ספורים צעדה איתו על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע בוונציה, לבושה בשמלה כה זוהרת, שחצי מדינה עצרה את נשימתה. וכאילו לא די בזה, ספרו האחרון, שיצא לאור בראש השנה, התקדם יפה במעלה רשימת רבי־המכר וגם זכה, לראשונה מאז החל לפרסם, בביקורות מצוינות מהמבקרים הפרנקופונים שראו בו לפתע בן אבוד, וגם מהמבקרות שבדרך כלל שפטו בחומרה סופרים אשכנזים אופנתיים — כל אלה הפעם היללו את כתיבתו של נעם בשל רגישותו ודמויות הנשים העגולות שכתב. אבל מה שבעיקר הטריד את דויד היה העובדה שהוא ולא אחר עומד לשלם את מחיר תחייתו המופלאה של החוג לספרות, כי נוסף על המשימות המשפילות שפרופסור ביתן מכריח אותו לעשות במסגרת תפקידו כעוזר הוראה, הוא מינה אותו, כדי לחסוך משאבים, גם להיות המתרגל של דוקטור נעם גרין, ודויד לא העז להתמרד כי ידע היטב שכל מאבק עם פרופסור ביתן עשוי לסכן את המלגה שלו.

שעה קלה לאחר מופע הרוק הפסבדו ספרותי והתשואות והקידות, דויד הגיע לחדרו של נעם ודפק על הדלת באצבע עייפה. נעם פתח בתנופה מחויכת, הזמין אותו לשבת, ומיד טחן פולי קפה מאתיופיה שקנה באיטליה, כשהיה באותו פסטיבל סרטים מפורסם, והכין לו אספרסו במכונה חדשה, וריח קפה טרי התפשט במהירות בחדר הנעים ועמוס הספרים שנראה לדויד כמו חיקוי לחדר של מרצה לספרות בסרטי קולנוע צרפתיים שראה בטלוויזיה בימי שישי בערב במקום ללכת לבית הוריו. עיניו שוטטו בסקרנות על פני כותרי הספרים ונעצרו כשזיהה עותק נדיר של דון קיחוטה שהוצב במקום של כבוד. נעם, שהבחין כנראה בהשתוקקותו, הוריד את הספר בזהירות ונתן לדויד לעלעל וללטף בהערצה את האותיות היפות. הוא הסתכל על התחריטים המופלאים שעשה אומן ספרדי בשנת 1787, בעוד נעם מספר בנינוחות שקיבל את הספר מאמו כמתנה לסיום הדוקטורט שלו באוקספורד, ולא שכח להוסיף שמחירו היה גבוה מאוד, ודויד, שהעותק הנדיר של הספר האהוב עליו הסעיר אותו עד שכמעט שכח למה הוא לא סובל את האיש, נזכר מיד.

נעם הגדיר בזריזות את ציפיותיו מדויד, ואלו לא היו גבוהות במיוחד — פעם בשבוע יהיה עליו להעביר לו בדואר אלקטרוני את עבודות הבית של תלמידי התוכנית לכתיבה יוצרת, אחת לחודש לסקור את כתבי העת בחיפוש אחר מאמרים רלוונטיים לנושאי הסמינריונים, וכשנעם בנסיעות או בכנסים, לפגוש את הסטודנטים בשעת הקבלה ולדאוג לצורכיהם. הוא נתן לדויד את מפתח חדרו ואמר לו בנדיבות שכאשר הוא בנסיעותיו, דויד מוזמן לעבוד בחדרו וגם להכין לעצמו קפה אם ירצה. דויד הודה לו, ואמר שהוא נהנה לעבוד בספרייה וקם ופנה ללכת. "מה נושא העבודה שלך?" שאל נעם, ודויד, שלא ציפה שנעם יביע בו עניין כלשהו, הופתע ועצר. "הסודות בסיפוריה של לאה וסרמן," השיב.

"מי זו לאה וסרמן?" שאל נעם בפליאה.

איש לא הכיר את לאה וסרמן, אבל משום־מה נדמתה לו בורותו של גרין כהשפלה. אולי כי גם הוא במעמקי לבו העריץ אותו?

"היא כתבה את הנובלה 'הסודות' ואת קובץ הסיפורים 'ימים שיהיו'," ענה דויד.

"לא שמעתי עליה, אבל אשמח לקרוא." אמר גרין בלבביות.

באותו הרגע צילצל הטלפון הנייד של גרין שהיה מונח על השולחן, ודויד ראה את פניה של השחקנית היפה מרצדות על הצג. נעם חייך לדויד ואמר תודה ולהתראות, ודויד הלך לספרייה ומאז לא ראה את נעם גרין והנה הוא מת.

דויד הנסער דיפדף במהירות בעיתון, אבל לא מצא הבהרה לפשר המוות הפתאומי, ובמקום להיכנס לספרייה כפי שתיכנן, נחפז לבניין מדעי הרוח. כשדלת המעלית נפתחה, הבין מיד שהוא האדם היחיד באוניברסיטה שלא ידע על מותו של הסופר והמורה האהוב. במסדרון, על לוח המודעות של מזכירות החוג, נתלתה תמונה יפה של נעם גרין, שערו פרוע, עיניו נוצצות, וחיוך נפלא נסוך על פניו השזופות. על הרצפה היו פרחים ונרות ופתקים עם ציטוטים מספריו בכתב ידם של תלמידיו, שעשרות מהם הצטופפו נוגים סביב האנדרטה שיצרו, ורק שאון נעליהם הכבדות של ארבעה שוטרים חמושים וחסונים, ששוטטו חסרי מנוח במסדרון בעודם נועצים, ללא בושה, עיניים תאוותניות בסטודנטיות, הפר את השקט העצוב. דויד ההמום פנה למזכירות, וכשחלף ליד חדרו של נעם, עצר. על הדלת נמתח שתי וערב סרט אדום־לבן שעליו נכתב "משטרת ישראל — הכניסה אסורה". מישהו הצמיד למשקוף שושנה אדומה.

מירי המזכירה ישבה במקומה דומעת ומילמלה שוב ושוב, "זה לא יכול להיות... זה לא יכול להיות..." מולה, בגבה אליו, ישבה אישה נמוכה, בעלת מבנה גוף אתלטי, שרעמת תלתלים ערמוניים השתוללה על ראשה, ודויד איכשהו ידע שהיא שוטרת למרות שלבשה ג'ינס וחולצה שחורה ולא מדים.

"למה יש סרט משטרה בכניסה לחדר של דוקטור גרין?" שאל דויד בחשש.

"מי אתה?" השוטרת הסתובבה והביטה בו. פניה הסגלגלות היו נאות ולא מאופרות, ומשני צדיו של אף צר ועדין בלטו עצמות לחיים גבוהות שהעידו על אפשרות למטען גנטי סלאבי. דויד נרתע מיד מהמבט החד והחודר ששלחה אליו מצמד עיניה האפורות, שגבות תוקפניות התעגלו מעליהן.

"הוא לא חשוב," נשפה מירי בבוז.

השוטרת התעלמה ממנה והמתינה לתשובתו. "אני דויד, דוקטורנט בחוג. אני עוזר הוראה של פרופסור ביתן ומתרגל של דוקטור גרין." אמר וחייך במבוכה. גומת חן ביישנית נקערה בזווית פיו.

השוטרת הושיטה את ידה לדויד, ולחיצתה, למרות מידותיה הצנועות, היתה חזקה ונמרצת מאוד. "פקד נעמי לב, חוקרת בכירה במחלק רצח." המילה רצח העבירה בגופו של דויד צמרמורת שלא היתה בלתי נעימה.

"נעם גרין נרצח אתמול בלילה כשיצא מערב קריאה של ספרו, ואנחנו מחפשים רמזים, בין השאר בחדרו." הבהירה השוטרת.

"נרצח?" דויד פער את פיו בתדהמה.

"בוקר אור, מר סקרן התעורר," אמרה מירי ברשעות שלא נפגמה למרות האבל הכבד, והתייחסה לנטייתו לבחון בכפייתיות יתרה את המתרחש סביבו, להאזין לשיחות של אחרים ולשאול אותה שאלות חטטניות, למשל על היעדרו של מרצה לשירת ימי הביניים שבקושי הכיר, או על הסיבה להשעיית סטודנט וכהנה וכהנה אירועים שחלפו כמשב רוח מרענן על פני כולם, אבל נעצרו משום־מה מולו כאורחים לא קרואים. לא פעם אמרה מירי בגסות שאילו היו לו חיים משלו, היה מתרכז בהם, אבל דויד היה משוכנע שגם אילו היו לו חיים שכאלה, ולא היו לו, היה מתעניין בכל הדברים הקטנים. השגרה היתה הדבר היחיד שהשרה עליו ביטחון, וכעת גם היא עמדה בסכנה.

"אם אתה לא עסוק, אשמח לשאול אותך כמה שאלות," אמרה השוטרת.

"הוא אף פעם לא עסוק," הוסיפה מירי.

לשמחתו של דויד, השוטרת התעלמה לחלוטין מדבריה.

סטודנטית כחושה בעלת רגליים רזות שנראתה כמו אטרייה כשלה לתוך המזכירות. "זה נכון, מירי?" שאלה, ומירי הינהנה. הסטודנטית נבלה לכיסא הקרוב והחלה להתייפח. בין ההתייפחויות נשמע מחדרו של פרופסור ביתן קולו העבה והצרוד מכתיב בטלפון את נוסח מודעת האבל של החוג: "החוג לספרות..." התייפחות, "...הסגל והתלמידים אבלים על מותו..." התייפחות, "...של נעם גרין, סופר ומרצה אהוב, ומשתתפים בצער..."

"יש מקום שקט שאנחנו יכולים לדבר בו?" שאלה השוטרת את מירי, שהינהנה ונתנה לדויד את המפתח לחדרה של דוקטור אסנת קרן, המרצה לספרות עברית של דור הקמת המדינה. השוטרת קמה וסימנה לדויד להצטרף אליה. באותו הרגע הטלפון שלה צילצל, והיא שלפה אותו מכיסה.

"כאן נעמי," אמרה בקול נחרץ.

דויד הבחין שעיניה התכווצו בדריכות.

"עשר דקות."

"מצטערת, השיחה שלנו תיאלץ לחכות. אתה יכול להגיע לתחנה ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר?" שאלה.

"בטח שהוא יכול," התערבה מירי בנדיבות. נעמי התעלמה ממנה והמתינה לאישורו.

"אני יכול," מילמל דויד ונעמי יצאה. מאי־שם צצו ארבעת השוטרים החסונים והסתלקו איתה. פרופסור ביתן, שסיים להכתיב את המודעה, יצא מחדרו ונאנח אנחה עמוקה. זיעה טיפטפה ממצחו כאילו סיים לכרות את קברו של נעם ולא להכתיב מודעת אבל, והוא ביקש ממירי שתביא לו תפוז מקולף ומפית, העיף מבט אומלל בדויד וחזר לחדרו.

דויד שאל אם כולם הולכים להלוויה, ומירי אמרה לו, "בוודאי, דויד," בטון המעצבן של מורה ללשון שנקטה כשדיברה איתו והוא ביקש, בלי הרבה תקווה, לנסוע איתה. כצפוי, מירי אמרה שהרכב שלה מלא והציעה שיגיע בעוד שעה לשער חמש, שממנו יצאו חברי הסגל לבית הקברות, ואולי ימצא לו מקום במכונית של אחד המורים. "לא מחכים לאף אחד," אמרה בקור, ודויד ידע מיד שאף אחד זה רק הוא. לאחרים תמיד מחכים.

דוד חזר לאגף ספרי ההיסטוריה של העת העתיקה. שם, במעמקיה הנשכחים של הספרייה, הרחק ממירי ומפרופסור ביתן, המתינה לו כתמיד ערימת ספרים צייתנית שהוסיפה וגבהה. דויד בילה את רוב זמנו כאן, בכיסא הזה. לפעמים היה נדמה לו שהוא חלק מהריהוט ולנצח יישאר בספרייה כי אין תקציב להחליף אותו. האחרים, שסיימו את לימודיהם באותו שנתון כמוהו, כבר הגישו מזמן את עבודת הדוקטורט שלהם. כמה מהם נסעו ללימודי המשך באוניברסיטאות נחשבות בחו"ל, אחרים קיבלו משרות בחוג או במכללות מחוץ לעיר, ורק הוא נשכח בספרייה עם לאה וסרמן הנעלמת שלו ועם זויה הספרנית השתיינית. לא תמיד היה לו קל לחקור את כתביה של סופרת שאיש לא הכיר ולא חקר לפניו, כשהוא ניצב לבד לגמרי מול יצירתה החידתית, אבל למרות כל הקשיים, דויד האמין באמונה יוקדת שבאמצעות פרסום עבודת הדוקטורט עליה ומימון הוצאה מחודשת וחגיגית של ספריה, שלשמה שמר מכל משמר את כספי הביטוח שקיבל אחרי הפיגוע, יצליח להשיב ללאה וסרמן את תהילתה האבודה, והיא תעלה מן העפר כעוף החול, תנער את האבק מגופה ותגלה עצמה אליו.

הימים שיבואו לאחר מכן יהיו ימים של אושר מוחלט.

זויה חלפה על פניו, דוחפת את עגלת הספרים, וחייכה. מהמבט הלח שבעיניה הסיק שכבר שתתה את מנת הוויסקי השנייה שלה לבוקר זה. פעמיים או שלוש ביום ראה דויד ממקומו הקבוע שזויה מתגנבת לאגף הספרות הרוסית. שם, בין הספרים הישנים והמאובקים שכתבו במאה הקודמת ובסוף המאה שלפניה אהוביה ואהובותיה מהמולדת הגדולה, שתתה מבקבוק ג'ק דניאלס שהחביאה במגירה. התמכרותה של זויה החלה לפני כשמונה שנים, כאשר הספרייה עמוסת הספרים שאהבה כל כך הפכה, בעקבות המהפכה הטכנולוגית המהירה, מיושנת ומיותרת. הסטודנטים — שבעבר ישבו בה שעות ארוכות והתווכחו על עניינים ברומו של עולם ושיתפו בהם את זויה, שהיתה משכילה מאוד וידעה בעל פה שירים רבים של אנה אחמטובה ומריה צבטייבה, שעל גורלה הטרגי סיפרה ברצון לסטודנטים והכירה היטב את כתבי אנדריי פלטונוב ואייזק באבל — הוחלפו באחרים. אלו נכנסו לספרייה משתי סיבות בלבד: השמש היוקדת בחוץ, שהפכה את הספרייה הקרירה למקום מקלט מושלם בחודשי הקיץ הלוהטים, והצורך התכוף להטעין את הטלפונים הניידים שלהם. איש לא קרא עוד ספרים ולא ביקש את עזרתה, וזויה הספרנית הוותיקה הפכה לאי של ידע עצום, נושן וחורפי באוקיאנוס של בורות ים תיכונית מרגיעה.

בחניון האוניברסיטה כבר נאספו מרצי החוג והדוקטורנטים וגם דיקן מדעי הרוח וכמה מרצים מהחוג לקולנוע שהכירו את נעם, והתחלקו לרכבים השונים. בניגוד לסגל הפקולטה לרפואה, למחשבים או למשפטים, שנסעו במכוניות גרמניות נאות ושמורות ולעתים אף מהודרות, מרצי החוג לספרות עברית נסעו במכוניות יפניות יד שנייה. היה ברור לדויד שהוא לא יזכה לנסוע עם פרופסור ביתן או עם דוקטור לוין, שמלמד מבוא לספרות עברית מודרנית, או עם דוקטור דהאן, המלמד שירה פוליטית, או עם סיגל גורן שלימדה את הנרטיב הציוני בראי הספרות העברית, אלו היו המרצים הנחשבים בחוג, והמכוניות שלהם התמלאו מזמן בדוקטורנטים נלהבים שהם לא הוא, שעשו עבודות דוקטורט חשובות, לא כמוהו. דויד התרוצץ בחניון מרכב לרכב וגילה שכל המושבים תפוסים, ואז ראה את הסובארו הישנה והמתפרקת של המומחית לספרות שואה, פרופסור ליאת גורלניק, מקרטעת בדרכה החוצה מהחניון. לדעת כולם, פרופסור גורלניק, שאף אחד כבר לא זכר מנין צצה וכמה שנים היא מלמדת בחוג לספרות, הייתה חוקרת מבריקה אבל אישה מוזרה ומנותקת, שהדיפה ריח משונה ועל כן, מסיבות מובנות, איש לא הצטרף אליה לנסיעה לבית הקברות.

בלית ברירה דויד נחפז ושאל אותה אם יוכל לנסוע איתה. הפרופסורית הימהמה משהו לא ברור, ודויד מיהר לפרש זאת כהסכמה ונכנס למכונית שהיתה דחוסה בספרים, בבקבוקי מים, בחפיסות מסטיק ובאריזות ריקות. דויד הסיר מהמושב ארבעה בקבוקים וערימת ספרים, הניח אותם במושב האחורי והתיישב. עוד לפני שסגר את הדלת, התניעה הפרופסורית ויצאה לדרך, ותחושתו של דויד שהיא לא יודעת כלל שהוא לצדה אף התחזקה כשהחליקה תקליטור לתוך חריץ הנגן, וקולו העבה והכבד של גבר דובר גרמנית בקע בחריקות שלא הטרידוה כלל מהרמקולים המיושנים, ובעודה מקשיבה לו בתשומת לב מרובה, החלה להתווכח עמו בשפתו, ודויד שקע בנמנום ועזב את השניים לשיחתם.

ההלוויה היתה ארוכה מאוד ועצובה. אמו של נעם קראה קטעים שאהבה במיוחד מתוך יצירתו, וכשסיימה, פינתה את מקומה לאביו, שהתחיל לדבר אבל פרץ בבכי ולא הצליח לסיים את ההספד. אשתו חיבקה אותו, רבים התייפחו. אחר כך אישה צעירה ויפה, שדויד הסיק שהיא אחותו, שרה שיר שנעם כתב וליוותה את עצמה בגיטרה. שירתה ריגשה אפילו את הקשוחים שבקהל האבלים. אחרי שסיימה לשיר, תפס את מקומה העורך שלו מהוצאת הספרים הנחשבת "לימון", גבר כבן שישים, כחוש, שפניו אפורות ועצמותיו בולטות אפילו ממצחו, ושמועות עקשניות טענו שסופרות צעירות נמלטות לא פעם מחדרו חיוורות ומבועתות, נשא דברים לזכרו של נעם ודיבר על תרומתו האדירה לספרות העברית. בסיום דבריו סיפר על כתב היד האחרון, יצירת מופת שעליה עמל הסופר בשנתיים האחרונות, והבטיח שיעשה הכול כדי להביאה לדפוס במהרה, ובזמן שדיבר, דויד, שעמד בשולי קבוצת האבלים, הסתכל בעניין באנשים שהתאספו ללוות את נעם גרין בדרכו האחרונה. רובם מהברנז'ה: סופרים, עורכים, מוציאים לאור, מבקרים ומרצים, שלבשו בגדים שחורים והרכיבו משקפי שמש כהים, ודיברו בשקט על הרצח המטורף. ממש ליד הקבר היתה אישה זקנה מאוד ורזה שנתמכה בצעירה פיליפינית. פניה היו צמוקות וכמושות, ועיניה, שהיו כמו חרכים בפניה, יבשות. ודויד ניחש שזו סבתו של נעם. הגופה החליקה לקבר הרעבתן. רבים דמעו, משכו באפם, החזיקו ידיים, מאוחדים באבלם. אחר כך במשך דקות ארוכות נשמעה רק נקישתם המתכתית של האתים באדמה, ופתאום בקעה צעקה זועמת מגרונה החרוך של בת זוגו של נעם, שאהבתה נקרעה ממנה.

התלולית נערמה, השלט הזמני ננעץ בפסגתה. אבלים חבקו את בני המשפחה והניחו אבנים קטנות ופרחים.

בשולי הקהל ראה דויד לפתע את השוטרת שפגש באוניברסיטה. היא לבשה ג'ינס וחולצה כהה והרכיבה משקפי שמש. הוא נבהל. האם ייתכן שהרוצח נמצא ביניהם? רוקד על הדם?

כמדי ערב, בחדרו שבדירתו השכורה ברחוב חובות הלבבות בשכונת שפירא, לאחר שאכל ארוחת ערב והתרחץ, פתח דויד את הכספת הקטנה שקנה לפני שנתיים בהום סנטר בתלושים שקיבל בפסח מהאוניברסיטה, והוציא ממנה בעדינות את שני ספריה הדקיקים והמרופטים של לאה וסרמן, שהגיעו לידיו לפני שנים רבות בדרך מסתורית, וכמעט בלו משימוש. הוא נזהר בהם מאוד, ולא הוציא אותם מביתו מעולם. דויד הניח את קובץ הסיפורים על ברכיו ופתח אותו. עיניו, כתמיד, ריפרפו על ההקדשה שנכתבה בדיו שחורה, באותיות גדולות ובהירות: "ללאה וסרמן האהובה שלנו, מי ייתן ותצליחי בכל מעשייך. הלוואי שתהיי מאושרת יום אחד, ממני מאירה שאוהבת אותך". דויד מעולם לא גילה מי היא מאירה זו שאוהבת את לאה, ומדוע הקדישה את ספרה של הסופרת לסופרת עצמה, אבל האפשרות שספר זה ממש היה רכושה של לאה, שהיא אחזה בו, מי יודע מתי ואיפה, ונגעה באצבעותיה באותם דפים ריגשה אותו מאוד, ולכן, אף שפחד שיום אחד יתפוררו מרוב מישוש, לא יכול היה שלא לגעת בהם מדי לילה. הוא חש דרכם את נשמתה וגופה.

מאז קרא את ספרה לראשונה, חיפש ספרים נוספים שכתבה ומידע עליה, אבל להפתעתו הרבה, איש לא שמע על לאה וסרמן ולא קרא את ספריה. דויד כיתת את רגליו לעשרות ספריות עירוניות בערים שונות, אבל לא מצא עותקים נוספים לשני הספרים שהיו לו, ואף נסע במיוחד לספרייה הלאומית בירושלים, שבה, אמרו לו, יש עותק מכל ספר שכתב סופר ישראלי, אבל ספריה של לאה וסרמן נפקדו ממנה. דויד התקשר לכל משפחות וסרמן בארץ, ופגש שתי לאות — האחת נערה דתייה מפתח תקווה והשנייה קשישה מירושלים. אף אחת מהן לא היתה לֵאָתו. ובכל זאת, לא ויתר, ותלה מודעות בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות השונות ובחנויות ספרים יד שנייה, והבטיח שייתן פרס כספי לכל מי שיביא לו מידע על הסופרת לאה וסרמן או על כתביה. אנשים התקשרו, הציעו כל מיני ספרים אחרים של כל מיני סופרות אחרות ומסרו רסיסי מידע מוזרים ומשונים שגם אחריהם עקב דויד בלהט, ללא תועלת. כעבור כמה שנים, כשהאינטרנט הפך לכלי חיפוש נפוץ ושימושי, פירסם דויד גם בפורומים של חובבי ספרות, בלוגים לספרות וביקורת וכתבי עת דיגיטליים, אבל חיפושו לא העלה דבר. לא היה לו מושג מי היא, מי היו הוריה, אם היתה לה משפחה, היכן נולדה, מה עשתה בחייה ואיך נראתה. ממש כאילו ספריה בקעו מאיזו ביצה מסתורית. ואז, יום אחד קיבל ידיעה מרעישה: המו"ל והעורך יאיר יצחקי, בעליה של הוצאת "המרתף", כתב לו שהוא הוציא לאור את שני ספריה של לאה. למחרת בבוקר הגיע דויד לביתו. יצחקי הישיש, איש בעל תווי פנים גסים, עיניים חומות קטנות ועכורות מאוד, שפתיים נפוחות, אף אדום וכפות ידיים ענקיות כשל חקלאי, היה בעל נפש עדינה ופיוטית וגר ברמת גן בסמטה צדדית, ושמח מאוד לפגוש את דויד. הוא סיפר לו בעצב רב שבניו לא רצו להמשיך את מפעלו הספרותי, ועל כן כשראייתו נחלשה, סגר את ההוצאה הקטנה ועכשיו כשהתעוור כמעט לחלוטין, מה שהכאיב לו עד מאוד, לא קרא עוד. מדי פעם הקשיב להקלטות ספרים, אבל המגע עם הנייר, צורת האותיות, ריח הספרים, חסרו לו. דויד חיבב מיד את הזקן העיוור, אבל התקשה להיות סבלני ודחק בו לספר לו על לאה וסרמן. יצחקי זכר היטב את שמה, אבל למרבה הצער, רק את שמה כי אותה לא פגש מעולם. שני כתבי היד, כך סיפר לו בקולו הרך, הגיעו אליו בדואר בנובמבר 1985, בתוך מעטפה גדולה וחומה, והסופרת ביקשה במכתב שצורף להם תשובה מהירה. הוא כתב לה שלצערו הרב, הוא לא יכול לתת לה תשובה שכזו שכן שולחנו עמוס בכתבי יד. שבוע לאחר מכן קיבל מכתב קצר, ובו כתבה שהיא נותנת לו ארכת קריאה. המו"ל סיפר לדויד שהמכתב הצחיק אותו והדהים אותו בו־זמנית, לאה וסרמן היתה משוכנעת שהיא עושה איתו חסד ולא להפך. דויד נרעש — האם יצחקי זוכר מאיפה נשלחו מכתביה של לאה וסרמן או לאן הוא שלח לה את תשובתו?

לא, יצחקי ענה לו בעצב. אז ומאז הוא קיבל ושלח מאות מכתבים, והוסיף ואמר שחודשיים חלפו בטרם התיישב לקרוא את כתב היד ששלחה לו. וכשעשה זאת לבסוף, היתה הקריאה חוויה עזה, ולא היה לו ספק שמדובר בסופרת בעלת כישרון נדיר. דויד היה מאושר, לראשונה מישהו הרגיש כמוהו, ובכל זאת, יצחקי כתב אז לווסרמן שכתב היד לא קל לקריאה ואינו מסחרי, ולכן למרות הערכתו הרבה לכישרונה ולתעוזתה הספרותית, הוא לא יוציאו לאור.

כמה ימים לאחר מכן קיבל תשובה חד־משמעית שאותה זכר היטב — "אשלם על הדפסת מאתיים עותקים לכל ספר. אין צורך בעריכה או בהגהה."

בימים כתיקונם, אמר המו"ל לדויד, לא היה מוציא לאור את הספרים, אבל מצבה הכלכלי של ההוצאה היה קשה וכל גרוש שנכנס היה נחוץ, ולכן שלח לה מכתב תשובה ואישר את בקשתה ונקב בסכום גבוה למדי. שבוע לאחר מכן קיבל מעטפה ובתוכה המחאה על מלוא הסכום ומכתב נלווה, ובו דרשה ששני הספרים ייכרכו בכריכה לבנה, ושם הספר יודפס באותיות דפוס אדומות בגודל שני סנטימטרים בלי ציור, בלי קישוט, בלי עיטור ובלי הקדשה לאיש, ומעליו בשחור שמה — לאה וסרמן.

כתבי היד ירדו לדפוס, ושבועיים לאחר מכן פורסמו שני הספרים והופצו בחנויות. לאורך כל התקופה שהיו על המדפים, נרכשו שלושה עותקים בלבד מכל ספר. יצחקי המשיך וסיפר שחמל על הסופרת העלומה והתקשר לחבריו המבקרים, כולם גברים משכילים, אוהבי ספרות ופרנקופילים נאמנים, והתחנן שיקראו את ספריה ויכתבו עליהם. שבועיים לאחר מכן פירסם חברו הטוב, יהודה בר חיים, המבקר החשוב שהתהלך בעיר כנביא בעירו, ביקורת איומה על ספריה של לאה וסרמן, וטען בה שהכתיבה שלה דלה והיסטרית כשל אישה במחזור חודשי, ואין ספריה ראויים לקריאת בני אדם, וכך דפק את המסמר האחרון בארון יצירתה.

באין דורש, הוחזרו הספרים למחסן ההוצאה שהוצף לפני עשרים ואחת שנה בגשמי זעף שכמותם לא ירדו מאז שנות החמישים, וכל תכולתו — ארכיון ההוצאה, מאות ספרים ושמונה חולדות חסרות מזל — טבעה.

שנים לאחר מכן, כשדויד החליט ללמוד ספרות כדי לחקור את כתביה ולפרסמם, החיפוש הכושל אחרי מקורות מידע עורר בו תסכול עצום. הוא החוקר היחיד של הסופרת המופלאה הזאת, ואין ביכולתו לפענח את כתיבתה. ממש כאילו התקיימה בסיפוריה בלבד.

נותרו לו שני עמודים מהסיפור "השֵד", הסיפור השלישי בקובץ ואחד האפלים שבהם, ולמרות שקרא אותו מאות פעמים, לא הצליח לפענח מי הוא השד שזוחל בתוך גופה ואוכל את איבריה הפנימיים של הגיבורה, אישה צעירה חסרת מגן, כדי לפנות לעצמו מקום בתוכה. בעבודת הדוקטורט ניסה לעמוד על טיבו של השד ולפרש את אכזריותו, אבל כתיבתה של לאה וסרמן התנגדה לכל פרשנות והקשתה עליו מאוד את עבודתו. היה זה כאילו יצרה ג'ונגל סבוך של מילים לחות וטרופיות, ובו חיות מוזרות ועצומות המאיימות על הפרשן המבולבל, אך בה בעת מזמנות לו התרגשות מופלאה וחידתית אם יאפשר למילותיה לשלוט בו.

דויד כבר מזמן לא היה זקוק לעיניו כדי לקרוא. אצבעותיו הכירו את מקומה של כל מילה, והוא מילמל לעצמו בלחש ובעיניים עצומות את הסיפור. בכל לילה, לפני השינה, במשך כמעט שבע־עשרה שנה, עשה זאת כפולחן, וכשסיים את כל סיפוריה, התחיל מחדש ממש כאילו קרא את מחזור התורה, ולעתים בזמן הקריאה/תפילה חש שלאה וסרמן חומקת לחדרו מבעד לדלת הסגורה, וברגע שידיו הרועדות והמורעבות נגעו בגופה החם, שהגיע אליו בכוח המילים בלבד, הרגיש בעוצמה את הכאב שלה, העמוק והבודד, והיה נמלא באהבה עצומה אל האישה שמילותיה הובילוהו אל מעמקי נפשו והצילו את חייו. הוא קרא לאט, בריכוז, אבל הרגיש שהקריאה שונה הפעם, הוא חש בהילות וקרא מהר מדי, וכעס על עצמו ושב לתחילת העמוד, ושוב קפצו עיניו הלאה, ואצבעותיו רטטו מתוך תשוקה לא נשלטת להעביר דף ולסיים את הסיפור. הוא מעולם לא הרגיש כך בזמן הקריאה. ואז בין המילים החל פתאום לראות פרגמנטים מההלוויה של נועם גרין, ושירתה של אחותו של נועם עלה באוזניו. הוא ראה גם את עיניה הדומעות של אמו ואת פניו האפורות של אביו, ואת הגופה מחליקה לקבר, ושמע את נקישות האתים שמילאו את הקבר בעפר וערמו עליו תלולית לחה, והבין שעד עכשיו מעולם לא העלה על דעתו שהמרדף אחרי לאה וסרמן מוגבל בזמן, תמיד הרגיש שיש בו משהו נצחי, על־זמני, ושאל את עצמו מה אם הוא ימות בתאונה או ממחלה? או שרוצח מטורף יחסל אותו פתאום? או שצונאמי ישטוף אותו, או שרעידת אדמה תקבור אותו? והצלת מורשתה של לאה וסרמן, משימת חייו, סיבת קיומו, תיקבר איתו בטרם הוגשמה? דויד הניח את הספר, ונשם עמוק, והחליט שממחר יכפיל את שעות הכתיבה, וחודשיים מעכשיו יהיה לו עותק ראשוני להגיש לפרופסור ביתן, ולעזאזל כל היתר.

שבע רצון מהחלטתו, סיים לאטו את קריאת הסיפור, ורגע לפני שנרדם, נזכר שעליו לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לתחנת המשטרה ברחוב סלמה כדי לפגוש את החוקרת. ובעודו מכוון את השעון המעורר לשעה שבע, צצה במוחו המחשבה שאולי למשטרה יש מידע כלשהו על לאה וסרמן, מידע חדש שיכול לשפוך אור על היעלמותה המסתורית. המחשבה הזאת התחברה באופן כל כך מושלם לתוכנית הפעולה שלו, שלראשונה זה זמן רב חש אופטימיות אמיתית והחליט שיעז, למען לאה, לבקש מהחוקרת שתבדוק עבורו את העניין, ובדיוק באותו הרגע נשמע מבעד לקיר הגבס פרץ אנחות קולניות שהסגירו פעילות מינית סוערת, ולאה שלו התפוגגה מיד.

להוויה, שותפתו, הרקדנית אדומת השיער, היו חיי מין פעילים מאוד. דויד התבייש לספר לה שהוא שומע היטב אותה ואת בן זוגה, אבל לעתים, בבקרים, כשנפגשו בחדר האמבטיה או במטבח ליד הקומקום, הוויה חייכה מין חיוך רב־משמעות שכזה, והוא חשד שהיא מגבירה את קולה בכוונה, שישמע. הוויה הכירה היטב את לאה וסרמן מסיפוריו, ולא אחת אמרה לו שהגיע הזמן שיוותר על הזיותיו ויכיר בחורה נחמדה בשר ודם. הוא ניסה להסביר לה את משמעותה של לאה עבורו ואת חשיבותה הספרותית העצומה עבור כולם, אבל הוויה, שגילתה ענין מועט מאוד בספרות או בכל דבר שלא היה היא, לא השתכנעה, וחשבה שהסופרת הנעלמת אינה אלא תירוץ משונה שנועד להסתיר את ביישנותו הפתולוגית ואת פחדיו מנשים. היא לא נהגה להתערב בענייניו, אבל לעתים, כשראתה אותו מתהלך בבית בחוסר שקט, לא התאפקה והעירה לו שזה לא נורמלי שבחור בגילו, שאינו נזיר, ודווקא נראה חמוד בייחוד כשהוא מחייך, לא יוצא אף פעם מהבית אחרי שמונה בערב, ולא מבלה עם חברים ולא מכיר נשים ולא מזדיין, ויעצה לו לקום ולהתלבש בבגד כלשהו שצבעו לא בז', וללכת לבר השכונתי שיושבות בו בחורות נחמדות ולשתות מספיק כדי להפסיק להתבייש לפני שהזין שלו ייפול.

דויד והוויה הכירו במקרה כשנפגשו בדירה הנוכחית שהיתה מיועדת להשכרה מיידית, וכל אחד מהם רצה אותה לעצמו בגלל מקומה הנוח ליד התחנה המרכזית ומחירה הסביר. במקום לריב אמרה הוויה — אולי נהיה שותפות? דויד הופתע מהפנייה אליו בלשון נקבה אבל לא נעלב, והם שכרו יחד את הדירה ברחוב חובות הלבבות בשכונת שפירא. זו היתה שותפות משונה — הוויה היתה מלוכלכת ומפוזרת והיו לה הרבה חברים וחברות, ודויד הקפיד על ניקיון באופן כפייתי והיה בודד. הוויה היתה נדיבה וקנתה בלי חשבון, דויד לא היה קמצן אבל לא ידע מה לקנות. להוויה היו חיי מין סוערים ודויד היה בתול, אבל לשניהם היה קר מאוד בחורף והם אהבו ריח של אבקת כביסה ולפטפט לפעמים במרפסת. דויד הדליק את הטלוויזיה והגביר את עוצמת קולו של הקריין במהדורת החדשות הלילית בתקווה שעד שתסתיים סקירת האסונות היומית, יירגעו השניים בחדר הסמוך. הוא בהה בחדשות ללא עניין, כשלפתע הופיעה על המרקע תמונה גדולה של נעם גרין היפה, ומתחת לה באותיות שחורות נכתבו תאריכי לידתו ומותו. הקריין אמר שכל ספריו של נעם גרין אזלו מהחנויות, ואז הפנה את המיקרופון לעורך ההוצאה שישב באולפן הכחלחל, ודויד הופתע לגלות שהאיש, שנראה בהלוויה כאילו חרב עליו עולמו, פיעפע מהתרגשות והבטיח לצופים שברגעים אלה ממש מודפסת מהדורה מיוחדת של כל ספרי נעם גרין.

רב־מכר במותו, אמר הקריין, לילה טוב ירושלים.

סולניצ'קיאו מויו, אמר אביה, שהגיח כדרכו בקולו הנעים וחייך.

אביה הופיע לראשונה בניידת, בשעת ערב, לפני שתים־עשרה שנה, שלושה ימים אחרי שהתחילה את תפקידה כשוטרת סיור במרחב יפתח, ועשרים ושש שנים אחרי שגופתו נמצאה מרוסקת בנחל עמוד.

היא היתה בדרכה לתחנה, במצב רוח נורא. שעות ספורות קודם לכן הובהלה לדירת חדר ברחוב עזה ביפו, ובה מצאו היא ואסי, שותפה דאז, נער ערבי כבן חמש־עשרה עם שלושה חורים בחזהו, טובל בבריכת דם ונושם את נשימותיו האחרונות. מעולם לפני כן לא ראתה נעמי עיניים שמסתכלות בה כך. היו שם תהומות של עצב. אחוזת בעתה מיהרה ואחזה בידו. הנער הגוסס החזיק בה בכוח, כמסרב להתמסר למפלצת האין, ומת שניות ספורות לאחר מכן.

בערך בחצות, כשהיא מותשת ומרוקנת, הורידה את אסי בביתו ונהגה לאטה הביתה, ופתאום אביה ישב לצדה, לבוש באותם מכנסי ג'ינס משופשפים, חולצה בהירה עם כתם כחול של דיו על הכיס מימין ומעיל רוח אפור, שלבש כשעזב את הבית שלושה ימים לפני שנמצא ללא רוח חיים. נעמי עצרה בחריקת בלמים. לא היה לה מושג איך אביה נכנס לניידת בזמן נסיעתה, מעשה שאינו פשוט כלל גם בלי להתחשב בעובדה שהוא מת.

אבא, אמרה בקול חנוק, מה זה? מאיפה באת?

קראת לי, אז באתי. אמר בפשטות וליטף את גב כף ידה, ומאז הופיע בכל פעם שקראה לו. לפעמים לא שמה לב בכלל שהיא קוראת לו, ורק כשפתאום היה ישוב מולה, לידה או מאחוריה, ידעה שהיתה זקוקה לו. היה אומר בוקר טוב או צהריים טובים או ערב נפלא, על פי השעה שבה הופיע, ומפטפט איתה, מעודד אותה, מנחם אותה ומייעץ לה. הוא היה נינוח, רגוע, סבלני וסקרן, והיא נהנתה לחלוק איתו את מחשבותיה על החיים ועל החקירות. הוא ליווה את קידומה המרשים משוטרת סיור לחוקרת בכירה, והיה גם האדם היחיד שאיתו שוחחה על רגשותיה, אולי כי ידעה, מסיבה מובנת, שסודותיה שמורים עמו. היא אהבה מאוד לראותו מחייך כי עשה זאת מכל הלב, כמו שחייך אליה כשיצא לעבודה במפעל, בשלושה בפברואר בשנת 1990, ביום האחרון שראתה אותו בחיים.

הטלפון צילצל בחדרה. זו היתה דינה, שהגיעה למחלק אחרי שהורידה את הילדים בבית הספר.

"מתי הגעת?" שאלה.

"לפני רבע שעה," אמרה נעמי.

"הבוס רוצה אותך."

לפני ארבעה ימים, כשנעמי היתה בדרכה הביתה וחשה על פניה את רוח הים הקלה הזרועה גרגירי מלח וחול, שמעה בקשר שגופה נמצאה ברחוב בית אלפא, ונסעה במהירות לזירת הרצח, שממנה הורחקה במהירות לא פחותה על ידי טבעת כתפיים גברית, יהירה ובלתי חדירה לנשים, ובטח לנשים נמוכות קומה כמוה. אלה היו כתפיהם של אורן וייסברג, מפקד המחוז, יואל בנימיני, מפקד הימ"ר, ותת־ניצב שלומי אליאס, מפקד מחלק רצח והבוס שלה, שהניחו את עיניהם על הקורבן מיד אחרי ששוטרי הסיור איתרו וזיהו אותו. הם דיברו בשקט אחד עם השני, עישנו קצת, ולאחר מכן אליאס הסתובב אליה ואמר לה שהתיק שלה. בנימיני זרק לה — מותק, אני מקווה לראות תוצאות, וּוייסברג פשוט הצית עוד סיגריה והלך למכונית שלו ונסע. כמה סקרנים הגיעו למקום, ונעמי ביקשה מהשוטרים להסתיר את הגופה מעיניהם. ארבעים דקות לאחר מכן הגיעה מעבדה ניידת, ובמשך שעה ארוכה אנשיה ואנשי זיהוי פלילי, שנראו כרוחות רפאים בשל האורות הכחולים של הניידות שהיבהבו על סרבליהם הלבנים, ליקטו ראיות מהגופה ומזירת הפשע, ופיזרו חומרים כימיים לאיתור כתמי דם וטביעות אצבעות. צלם הגיע על טוסטוס וצילם את הגופה. עמית, מהיחידה הטכנולוגית, הגיע אף הוא והחל לחפש מצלמות. בכניסה לרבים מהעסקים ברחוב היו מצלמות, ונעמי קיוותה שאחת מהן לפחות תספק מידע חשוב. למרבה הצער, ברחוב הקטן לא הוצבה מצלמה משטרתית או עירונית.

נעמי הביטה בפניו היפות של הנרצח, ולמרות שידעה שלפעמים ההבעות שנותרות על פני המת הן עווית ותו לא, ראתה בהן ארשת תמהה, כאילו בשניות האחרונות לחייו ניסה לפענח דבר־מה. קול צעקה נשמע. נעמי הרימה את עיניה וראתה את אחד משוטרי הסיור מתווכח עם צלם צעיר וצנום, ומיד ידעה שהרצח הודלף לתקשורת. ולפני שתיאלץ להילחם בו ובעדר צמא הדם שיגיע בעקבותיו, העירה את חלי הדוברת וביקשה ממנה שתדאג לצו איסור פרסום. לא פעם צלמים זריזים הספיקו לצלם גופות ולשלוח את התמונות לאתרי החדשות עוד לפני שההודעה נמסרה לבני משפחותיהם של הנרצחים, והעניקו לרוצחים הנמלטים יתרון על חוקריהם וגרמו כאב נורא למשפחות.

אנשי המעבדה הניידת סיימו את ליקוט הממצאים בזירה, והיא אישרה להעבירם למכון לרפואה משפטית וביקשה מדינה שיוציאו את מי שהיא כינתה המשלחת מהגיהינום לבית הוריו של נעם גרין, כדי שתבשר להם את החדשות האיומות. לא פעם חשבה לעכב את הבשורה בשעה קלה, שעה של אשליה שביכולתה להעניק לאנשים שעוד רגע יתרסק עולמם. אחר כך הבינה שלרגע אחד יצטרף רגע אחר, ולמה לא עוד אחד? והחליטה לפעול על פי הנהלים. שישמרו הם עליה לשם שינוי.

היא זכרה היטב את תחושת הוודאות שמילאה אותה בלילה שבו נמצאה גופתו של אביה, שהשמש לא תזרח בבוקר, ואת הבנתה המאוחרת שלשמש ולירח לא אכפת כלל.

חיים, הפתולוג שניתח את גופתו של נעם שעות ספורות לאחר מכן במכון לרפואה משפטית, ידע לומר שהרוצח התקיף את הקורבן מאחור במוט ברזל כבד. הקורבן הופתע, ולא הספיק להתגונן או להיאבק, ומת דקות לאחר שהוכה בעורפו, פעמיים.

נעמי התקרבה לדלת חדרו של מפקדה, אבל לא הצליחה להביא את עצמה להיכנס. שלומי אליאס היה חוקר מבריק, בעל זיכרון פנומנלי, ידע אדיר ואינטואיציה מופלאה, שהיה אחראי לפענוח כמה מהפשעים הקשים ביותר שנעשו בארץ. הוא היה אחד ממוריה הנערצים של נעמי באקדמיה, וכשהתברר לה שבחר לקחת אותה אליו אחרי שסיימה בהצטיינות את לימודיה, לא היתה מאושרת וגאה ממנה. ואכן, העבודה בפיקודו היתה עבור נעמי מעוררת השראה. הוא חלק איתה בנדיבות את הידע הרב שלו, האזין לקשייה וכיוון אותה בסבלנות. הוא לימד אותה לסמוך על האינטואיציות שלה, להיזהר משקרנים, לחשוד באלו הממהרים למצוא פתרונות ולהתרחק מפוליטיקה כמו מאש. לא אחת אמר לה שיום יבוא והיא תחליף אותו. האמת היתה שמאז מותו של אביה היה אליאס הדבר הקרוב ביותר לאב שהיה לה, ונעמי התגעגעה למפקד שלה, שמאז אותו אירוע לא היה עוד האיש שהכירה.

האירוע המדובר התרחש לפני חמישה חודשים, כשנעמי יצאה מהבניין בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, אחרי שחזרה ממרדף מוצלח ומתיש, וראתה את אליאס, כהרגלו, יושב במכוניתו בחניון, וצלו הענקי של אצטדיון בלומפילד משחיר את פניו. לא פעם ישב כך ועישן סיגר בסיומו של לילה ארוך כדי להירגע לפני שחזר הביתה, אבל הפעם לא עלה עשן מהחלון הפתוח והיא חשה, באחת מאותן תחושות בטן שאליאס עודד, שמשהו ממש לא בסדר. היא התקרבה בזהירות למכונית, ולתדהמתה מצאה את מפקדה כבול למושב הנהג, עיניו מכוסות במטפחת מטונפת, מכנסיו פתוחים לרווחה, תחתוניו מופשלים, איברו המכווץ חשוף, ועל מצחו מצויר סמיילי בשפתון ורוד. נעמי פתחה את דלת המכונית, הורידה את המטפחת מעיניו ושיחררה בשתיקה את מפקדה שלא הביט בה, ומיהר לארגן את עצמו. לאחר מכן הביט במראה, ובתנועה מהירה הוציא ממחטה מכיסו ושיפשף את מצחו בכוח רב, ואז הניח אותו על ההגה, וגופו היטלטל ורטט דקה ארוכה. נעמי הבינה לאימתה שהוא בוכה. היא רצתה לברוח, אבל ברגע שנעה אחז שלומי אליאס בידה ומשך אותה עד שנצמדה לדלת המכונית, ובקול מקפיא דם השביע אותה שלא תאמר מילה לאיש. אחרי שנשבעה, סיפר לה בלחש שבשעה אחת־עשרה וחצי, מיד לאחר שישיבת המטה הסתיימה, יצא הביתה, מרוצה מאוד מהמחמאות שקיבל מבנימיני בעקבות ירידה קלה אבל עקבית בנתוני הפשיעה במחוז. הוא נכנס למכונית, שלף סיגר והצית אותו בסיפוק, ובעודו מעשן, חשב על תושבי העיר התמימים שישנים או מבלים בביטחון כי הוא ואנשיו שומרים על החוק והסדר. זו היתה מחשבה ילדותית ורומנטית, אבל אליאס, למרות האכזריות האנושית על ריבוי פניה המזוויעות שהיה עד לה, גירושיו האיומים ויחסיו הבעייתיים עם בתו, עדיין היה רומנטיקן חסר תקנה. בכל מקרה, באותה שנייה שדמיונו הפליג למחוזות רחוקים, התפרץ למושב הנהג גבר שפניו מכוסות בכובע גרב, חטף ממנו את הסיגר, ובטרם התעשת מהפתעתו, פתח את הדלת השנייה גבר נוסף, שחבט בו בכוח עד שכמעט איבד את הכרתו ואצבעות גסות חיטטו מתחת לז'קט וחילצו מחמוקיו את אקדחו. התדהמה שהקפיאה אותו בשניות הראשונות חלפה, והוא החל להיאבק בתוקפיו, אבל הם היו חזקים ממנו. ואחרי שהכניעו אותו, אחד מהם הוציא מכיסו שפתון וצייר משהו על מצחו, והשני הפשיט אותו, שלף טלפון נייד וצילם אותו משלוש זוויות. כשסיימו, קשרו לעיניו במהירות סמרטוט מסריח, טרקו את הדלתות והסתלקו.

אליאס לא חזר לעצמו מאז. השיחות בחדרו, שהיו כה משמעותיות לעבודתה, לא התקיימו עוד, הוא לא התבדח איתה או עם פקודיו במטבחון, שתק בישיבות צוות, ואת מרבית שעותיו העביר במשרדו. כשכבר יצא ממנו נראה כפיל זועם ששוחרר מכלאו וצעק על כולם, נתן פקודות סותרות, ולא הקשיב לאנשיו שלא הבינו מה קרה למפקדם שיום בהיר אחד התהפך עליהם. נעמי היתה היחידה שידעה שאליאס מפחד פחד נורא שהתמונות יתפרסמו, והוא יאבד את כבודו ואת עולמו, אבל המחשבה שהפחידה אותה היתה שתוקפיו ממתינים לרגע הנכון כדי לסחוט ממנו מידע או לדרוש שיעלים ראיות חשובות וישבש חקירות, ובמקרה כזה יחריבו את מה שנותר מחייו ואף יביאו למאסרו.

חובתה של נעמי היתה ברורה לה. ללא ספק היה עליה למעול באמונו של אליאס ולדווח על כך לבנימיני, אבל היא לא היתה מסוגלת לבגוד בו, נשארה נאמנה לשבועתה, לא אמרה מילה לאיש והשליכה את יהבה על הצוות הקטן, המוכשר והנאמן, שניהלה.

נוסף על המפקד הלא מתפקד, לנעמי לא היה ולו בדל ראיה שיאפשר לה להתקדם בחקירת מותו של נעם גרין. למה שמישהו יהרוג אותו? על פני השטח לא היה לאיש מניע. נעם היה אדם אהוב, הוא לא עשה סמים, לא סחר בנשק, לא נסע לשטחים, לא היה מכור להימורים, ולא היו לו חומרים אסורים במחשב. בסך הכול, פרט לתקרית באותו בר ברחוב נווה שאנן, היה נדמה שנעם הוא אדם נורמטיבי שלא חיפש צרות, והן בתמורה לא חיפשו אותו. זירת הרצח, רחוב קטן עם הרבה מוסכים ובתי עסקים שלא פעילים בלילה, היתה חשוכה ובעייתית מאוד, וכלי הרצח לא נמצא בה. נאספו ממנה ראיות רבות, אבל גם אחרי שלושה ימים המעבדה לא הפיקה מהן תשובה חד־משמעית. איש מקהל המשתתפים — בעיקר משתתפות — בערב הספרותי שבו קרא הקורבן חלקים מספרו החדש זמן קצר לפני שנרצח, לא ראה את הרצח, כי הם עדיין ישבו בחנות הקטנה, המומים מבריחתו החפוזה של הסופר, שהיה קצר רוח ועצבני מאוד לאורך האירוע כולו.

בעבר כשנעמי היתה בעיצומן של חקירות מייאשות שפתרונן לא נראה באופק, נהגה להפיג את המתח בזלילה מנחמת, בעיקר של אוכל איטלקי רווי גבינות וחמאה. אבל כשהפכה טבעונית, גילתה לצערה הרב שלאגוזים ולטופו אין השפעה מנחמת כלל.

נעמי היתה טבעונית כבר שמונה חודשים ושבוע והרגישה קלה מתמיד. בשעות הצהריים, כשכל חבריה היו מנומנמים בגלל השווארמה הענקית שדחפו באחת מהמזללות ברחוב סלמה, שאותן כינתה בתי מטבחיים, היא היתה ערנית, כי הסלט עם הטחינה, שהעובד בשווארמה הניח בקמצנות בקערת קלקר שהושיטה לו במחווה מעוררת רחמים, כאילו היתה אוליבר טוויסט לכל הפחות, מעולם לא הרדים אף אחד. בכל פעם שהחשק לסטייק עסיסי הביא אותה כמעט לאובדן הכרה, הכריחה את עצמה לדמיין שיירות של פרות צועדות למשרפות, ודמעות זולגות מעיניהן. בינתיים זה עבד, אם כי נעמי הבחינה שכוחו של הדימוי הולך ונחלש, ורשמה לעצמו לחזור לאתר של לוחמי זכויות בעלי החיים כדי לדוג משם משהו יותר מבעית.

בלית ברירה דפקה על הדלת.

"תיכנסי."

אליאס היה גבר רחב כתפיים ובעל עודף משקל ניכר. על צווארו העבה והסמוק ישב ראש זעיר, שממנו בלט זוג עיניים בצבע דבש, שתחתן נתלו לחיים ענקיות ורופסות. הוא ישב כשהוא שקוע עמוק בכיסא העור שלו, ואצבעותיו העבות תופפו על השולחן בחוסר סבלנות. שולחנו היה מסודר למופת. ערימת ניירות לבנים מצד ימין, עט מצד שמאל, ובמרכז מחשב וטלפון וזה הכול.

"נו?" רטן בחוסר סבלנות.

מה"נו" הזה חששה נעמי מאז נאלצה לשחרר ממעצר את בן משה, הבחור שאיתו ניהל נעם גרין ויכוח תוקפני בבר בנווה שאנן.

"מצטערת, בוס, שיחררנו את בן משה."

הבוס הכה בשולחן בכוח כה רב, עד שהטלפון ניתר כחמישה סנטימטרים מעלה ונחת בחזרה, פניו האדימו מהדם ששטף אותן במהירות והגיע עד לאוזניו, ונעמי פחדה שראשו עומד להתפוצץ.

"למה?" נבח.

"הוא הצהיר שהיה בזמן הרצח במסעדה בכרם התימנים. שלושה אנשים וצילומים מהטלפון הנייד שלו אישרו את האליבי שלו."

"שאלתם אותו בשביל מה הסופר ההוא היה צריך ממנו כסף?"

פעם היה אליאס זוכר שמות, תאריכים, מצב משפחתי, סוג דם, מספר עבירות ומהותן, עכשיו זה היה רק "הסופר ההוא".

"בן משה אמר שנועם גרין לווה ממנו כסף כי רצה לכתוב שנה בלי לעבוד, ולהחזיר לו את החוב בסופה. באותו מפגש נעם הביא לו את הכסף עם ריבית קטנה מכפי שסוכם, ובשל כך פרצה המריבה."

"היו לו אויבים?"

"לפחות אחד," התבדחה נעמי. אליאס לא צחק, ונעמי מחקה את חיוכה. פעם היו צוחקים יחד מבדיחות כאלה.

שתיקה השתררה בחדר. עיניו של אליאס נתלו בתקרה, ונעמי פחדה לזוז או לדבר.

"אני מבטיחה לך, בוס, שאעשה הכול כדי למצוא את הרוצח," אמרה לבסוף כי לא היה לה מושג מה עוד היא יכולה להגיד. אליאס הימהם משהו, ונעמי נמלטה מחדרו.

"נעמי," צעקה דינה אחריה. נעמי נעצרה.

דינה חלשה על חמישה טלפונים, שני מסכי מחשב וארבעה יומנים, וידיה נעו במהירות לכל עבר בניסיון, שלעתים רחוקות עלה יפה, לתמרן בין הצרכים של כולם.

"בחור בשם דויד מחכה לך. אמר שזימנת אותו לשמונה וחצי ותכף כבר תשע וחצי."

נעמי נאנחה, אפילו עוד לא הספיקה לשתות קפה, שלא לדבר על לאכול משהו.

הבחור ישב על הספסל וקרא ספר, ונעמי ניצלה את העובדה שלא הבחין בה וסקרה אותו. מבנה גופו היה רזה וארוך, והוא לבש ג'ינס וחולצה בהירה, ולא היו לו קעקועים או קישוטי גוף אחרים שבהם התהדרו בני גילו. נעמי היתה בטוחה שדויד לא מנהל חיי חברה סוערים במיוחד.

"מצטערת שנאלצת להמתין לי," אמרה.

דויד הרים את עיניו, הן היו כחולות מאוד ותמימות, ועל פניו, שהיו נעימות למראה וחלקות משיער, שרתה הבעה של פגיעות שהזכירה לנעמי את הבעת פניה של אמה כשהיא מגלה בהשתאות שבני האדם אינם כה טובים כפי שהיא רוצה להאמין.

"כולם רצים כל כך מהר כאן וצועקים," אמר בפליאה וקם.

"עוד לא ראית כלום," גיחכה.

הטלפון שלה צילצל.

"כאן נעמי."

"מצאנו משהו מעניין מאוד בחדרו של נעם באוניברסיטה," אמר בני.

"סליחה, אבל אני חייבת לרוץ. דינה תתקשר אליך ותזמן אותך שוב," אמרה נעמי בקור רוח, הפנתה אליו את גבה וצעדה במהירות לעבר היציאה.

"חכי רגע בבקשה. יש לי רק שאלה אחת," צעק והחל לרוץ אחריה.

"אין לי זמן," אמרה בחדות ויצאה.

"סוגרים!" שמע דויד את קולה של זויה, הצרוד מעישון רב־שנים של סיגריות זולות, מהדהד בחלל הספרייה השומם. הוא הציץ בשעון ונבהל. השעה כבר היתה ארבע והספרייה, כמדי יום שלישי, נסגרה מוקדם. הזמן טס היום, ולראשונה זה זמן רב היה שבע רצון עד מאוד. בשלושת הימים האחרונים נרשמה פריצת דרך של ממש במחקרו, פריצת דרך שאותה היה חייב להתמכרותה של הוויה לסדרת פשע אמריקאית, כי בפרק שבו צפתה כשחלף על פניה בדרכו למטבח, שוחחו שני סוחרי סמים בטלפון, וכחלק משפת הסתרים שאימצו להם כדי לחמוק מהמשטרה, כינו את הסמים בשמות שהושאלו מהתיאולוגיה הנוצרית. אלוהים, איך הוא לא חשב על זה קודם? המילים "אדם", "חוה", "עץ הדעת", "נחש", שעליהן היא חוזרת בכפייתיות בסיפורה הרביעי בקובץ — "הגן" — שעד כה שיער שמעידות על כך שבאה מרקע דתי, אינן אלא כינויים שנתנה לקוק, לאקסטזי ולאל־אס־די שצומחים על עצי השפע בגן העדן הפרטי שלה. הוא מחק פרק שלם ששקד על כתיבתו שלושה חודשים כמעט, ושכותרתו היתה: "מיתוס בריאת העולם בראי סיפוריה של לאה וסרמן", ובמקומו כתב בקדחתנות פרק חדש: "מוטיבים של הזיה בסיפוריה של לאה וסרמן".

מצד אחד היה מאושר, הגילוי המסחרר פתח אין־סוף אפשרויות חדשות להבנת עולמה של הסופרת, אבל מצד שני, כתמיד, ידע בתוך תוכו שבסופה של כל תובנה פרשנית חדשה נמצא חורבנה. ללאה וסרמן היתה מיתולוגיה פרטית, פרועה ואנרכיסטית, שבקרקעיתה החשוכה, כך הרגיש תמיד, רבצה נשמתה חיה ורוטטת ובלתי מפוענחת.

דוד וידא שוב ששמר את הקובץ במחשב, וארז אותו בתיקו. כל חייו היו מוכלים במחשב הנייד שלו, שהיה כאונה שלישית במוחו הקודח. "אונת הסוד" הוא קרא לו, ונפרד מזויה שעסקה בעטיפת ספרי הספרייה בכיסוי ניילון שנועד להגן עליהם מאצבעות דביקות, כפי שעשו דורות של ספרניות לפניה בכל העולם, ויצא.

האוטובוס הארוך היה צפוף והומה צלצולים וקרעי שיחות, ודויד נדחק לחמוקיו האקורדיוניים, התפתל איתו והתנדנד. גבר כבד גוף ירד בתחנה, ודויד התיישב במקומו ולא הצליח שלא לקרוא את הכותרת שהיתה בעמוד הראשון של העיתון שאחזה שכנתו לספסל:

"אמש שיחררה המשטרה את החשוד ברצח הסופר הנודע נעם גרין".

"אפשר?" שאל, ומבלי להמתין לתשובה חטף את העיתון מידיה של האישה המופתעת וקרא שכשעתיים לפני הרצח נכנס הסופר לבר ברחוב נווה שאנן שבתחנה המרכזית הישנה, ושם פגש גבר המוכר למשטרה. אנשים שהיו במקום העידו שהשניים רבו על כסף ואף צעקו, ובשלב כלשהו פלט הסופר סדרת קללות גסות. הגבר שמר על קור רוח, אבל אמר לסופר שכדאי לו להיזהר. אחר כך, סיפר הברמן לכתבנו, הסופר יצא מבלי שסיים את הבירה שלו. כחצי שעה לאחר מכן הגיע נעם גרין לחנות הספרים שבה הוזמן לקרוא מתוך ספרו האחרון ולשוחח עם הקהל. בעלת החנות סיפרה שהסופר הגיע במצב רוח רע ודרש כוסית ויסקי. אנשים שנכחו באירוע העידו שהיה חסר סבלנות עד מאוד וקרא מספרו במהירות ובחוסר רגש. אישה מבוגרת ביקשה ממנו להאט את קריאתו, והוא ענה לה בגסות, אחר כך מילמל התנצלות, סגר את הספר והלך.

הסופר, כך הוסיף וקרא דויד, הוכה פעמיים בעורפו במוט ברזל, וככל הנראה מת במקום. הגבר שאיתו גרין נפגש זמן קצר לפני מותו, נעצר. בתצלום נראה כשהוא אזוק, ופניו מכוסות בחולצתו שהורמה וחשפה בטן שעירה.

"תודה," אמר לאישה והחזיר לה את העיתון.

"חוצפן," ענתה והפנתה אליו את גבה.

שעה קלה לאחר מכן, כשנכנס הביתה, מצא כיור מלא בכלים מלוכלכים, שולחן אוכל מטונף, ועליו חמישה בקבוקי בירה ריקים ושתי מאפרות מלאות, וכאילו לא די בזה, סיר המרק שהכין אתמול היה ריק. דויד הדליק את דוד המים החמים, פתח קופסה של שימורי טונה והעביר את תכולתה לקערה, סחט מעליה מעט לימון ואכל לאטו בחדרו, שהיה נעים ומסודר כפי שעזב אותו. לאחר מכן השתרע על מיטתו, דוחה ככל האפשר את קריאת הסיפורים הקצרים שתלמידיו של נעם גרין כתבו בקורס "הסיפור הקצר" והמתינו לו בתיבת הדואר האלקטרוני.

בבוקר שלאחר ההלוויה נקרא למזכירות, ומירי הודיעה לו שפרופסור ביתן דורש ממנו למלא את מקומו של נעם עד סוף הסמסטר. דויד התלהב מאוד. הוא האמין שהנה הגיעה ההזדמנות שלה חיכה כדי לחשוף את יצירתה הפלאית של הסופרת האהובה עליו בפני דור צעיר וסקרן, ואף קיווה בסתר לבו שהסטודנטים יעזרו לו להבינה. הוא הגיע לכיתה במצב רוח טוב, התעלם מגלי הטינה, חילק עותקים של "הגן" והודיע לסטודנטים שכאשר יסיימו לקרוא, ינתחו יחד את הסיפור. נראה שהם קוראים בניחותא. דויד הבחין שמדי פעם התעסקו בטלפון הנייד שלהם, אבל החליט לא להעיר להם. סטודנט נאה וגבוה יצא וחזר לאחר זמן קצר, ונתן לדויד פתק ממירי שבו התבקש להגיע בדחיפות למזכירות. כשנכנס, סגרה את הדלת והבהירה לו באופן חד־משמעי שזהו שיעור בכתיבה יוצרת, ועל הסטודנטים לכתוב ולא לקרוא בו סיפורים של סופרת הזויה. דויד בער מעלבון. היה ברור לו שלא היתה מעיזה להתערב כך במערך שיעור של אף מתרגל אחר. על כן, כנקמה, דחה ככל האפשר את משימת קריאת הסיפורים שכתבו.

דויד נקרע מהרהוריו בשל צורך דחוף לעשות את צרכיו. קול גברי נמוך ולא מוכר נשמע מבפנים: "תפוס!" עוד אחד? מילמל דויד, מאיפה היא מביאה אותם? בניגוד לחיי האהבה הדלים במיוחד של דויד, שדלים מהם עד בלתי קיימים היו רק חיי המין שלו, היו חיי האהבה והמין של הוויה שותפתו סוערים מאוד. מתברר שתחת הכסות החביבה, הכמעט דודתית שלה, הסתתרו נפש רעבתנית וגוף רעב לא פחות. גברים רבים נהו אחריה, והיא קיפצה ביניהם בהנאה רבה כמו צפרדע. כך יצא שדויד לא הצליח להתרגל לבני זוגה של הוויה לפני שאלו הושלכו ואחרים תפסו את מקומם. לגברים שאהבה היה מראה אחיד: רחבי כתפיים, מוצקים, כהים, בעלי סנטר חד ומשקפיים. הוא תמיד התבלבל ביניהם. "צא!" שאג בקולו הגבוה מדי וחבט בדלת השירותים. כתגובה נשמע צליל המים השוצפים לאסלה, ודויד המתין בעצבנות שהפולש יצא, וברגע שראה את הידית נעה בהססנות כלפי מטה, הסתער פנימה ודחף החוצה את הבחור, שהיה כמובן מוצק וכהה, ונדחק פנימה ברווח שבין חזהו למשקוף. תמיד חיבב את חדר השירותים. החדרון החם יתר על המידה והמצחין כראוי היה בילדותו מקום המקלט היחיד מהטרור שהשליטו אחיו, ורק שם יכול היה לקרוא ספרים בנחת, בלי שחטפו אותם מידו, קרעו את הדפים והכינו מהם מטוסים, בעוד הוא רואה בנפש כלה את גיבוריו מתעופפים מהחלון לתוך שלוליות ודוהים.

כשסיים, הדיח את המים ועמד לצאת, כשלפתע ראה על הרצפה לצד האסלה את מוסף הספרות של עיתון "המדינה" שהגיע הבוקר. את המינוי לעיתון מימן החוג לספרות, ובין שאר תפקידיו של דויד, היה עליו לקרוא אחת לשבוע את המוסף המצומק ולהזעיק את פרופסור ביתן אם וכאשר התפרסמו בו מאמרים בגנות המחלקה או ביקורות אכזריות על ספריהם של בוגריה. במלחמה הבלתי נגמרת בין החוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל אביב ובין החוג המיתולוגי לספרות עברית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ביתן, איש תחרותי ונקמן, היה חייב לנצח. המוסף האזוטרי, שאיש לא קרא בו מלבד כותביו, היה שדה קרב מדמם. פרופסור ביתן כתב שם לעתים קרובות ביקורות על ספרים שאיש לא הכיר, וסיפר על חוויות מסיורים שערך בחנויות ספרים נידחות בבירות אירופאיות ועל פגישות שקיים עם כל מיני אוהבי ספר, שכמוהו היו בעלי נטייה קולוניאליסטית ואהבו לשבת בבתי יין בגדה השמאלית ולפטפט בצרפתית על הא ועל דא דא ודא. דויד מעולם לא הצליח לקרוא את מאמריו של ביתן, אבל גזר אותם בצייתנות והביאם למזכירות, ושם מירי סרקה ופירסמה אותם באתר האינטרנט של החוג. את גזירי העיתון שמרה בקלסר.

דויד זעם. על פי ההסכם בינו להוויה, היא הורשתה לקחת את העיתון, אבל את המוסף לספרות היה עליה להוציא ולשמור לו. הוא הסתער על הדפים הקמוטים ויישר אותם. הימים שבהם היה המוסף חשוב ומשפיע הסתיימו מזמן. כל מה שנותר מימי גדולתו היה ארבעה עמודים צנומים, ולא היה ניתן, כמובן, להשוות בינו ובין המוסף הכלכלי עתיר העמודים והצבעים. בעמוד הראשון היה תמיד ריאיון עם סופר או סופרת שספריהם ראו אור זה עתה, בדרך כלל מלווה בסיפור אישי קורע לב. בעמוד השני היו כמה שירים וביקורת מרושעת על ספר כלשהו, בשלישי מסה על סופר יהודי כזה או אחר מתקופת ההשכלה, ובעמוד האחרון, מעל שני מאמרי דעה, היה מלבן שרוחבו שנים־עשר סנטימטר ואורכו עשרים ושלושה, ובו רשימת רבי־המכר של ספרי המקור. בהחלט היה ניתן לטעון שעל המעט שנותר מכבודה של הספרות הגוועת נאבקו זה בזה, בשצף קצף שלא היה מבזה מיליונרים המשקיעים בחברות היי־טק או פוליטיקאים חמומי מוח, מוציאים לאור כוחניים שלא סבלו תחרות בריאה, בכירי המרצים בחוגי הספרות בארץ, וכמובן הסופרים עצמם. בה בעת, ובתשוקה לא פחותה, ניטש קרב נוסף ואלים שימיו כימי הדפוס, בין מבקרי הספרות לקוראים המועטים שנותרו. אף ספר מעולם לא מצא חן בעיני הביקורת והקוראים בו־זמנית. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמבקרות ומבקרי הספרות המקומיים, בעצמם סופרים בדרך כלל, קטלו את מרבית הספרים מתוך שעמום או תאוות נקם וקיעקעו את הנאתם הפשוטה של הקוראים, שלדעת המבקרים, היו ציבור הפכפך, משועמם, בור, רגשני ובנאלי. הקוראים מצדם תיעבו את שחצנות המבקרים ואת התנשאותם, וכתמיד התעלמו מהם בהנאה.

דויד התיישב בלי משים על מושב האסלה וסקר במהירות את המוסף. הוא מצא מאמר דעה שפרופסור מהעברית כתב על מקומה של הפוסט־ציונות בספרות העברית המודרנית, שידע שירגיז את פרופסור ביתן, ובעודו מעיין בו נפלו עיניו על רשימת רבי־המכר. הוא נדהם. התנודות שחלו משבוע שעבר בדירוג הספרים היו אימתניות, לא פחות — שני ספריו של נעם גרין, החדש וקודמו, שפורסם לפני שנתיים וחצי, תפסו בהתאמה את המקומות השלישי והרביעי ברשימה. "הבית שהיה", ספר ביכוריה של מיכל רז, שם העט של סופרת שאיש לא ידע מי היא, ושבו כתבה בכנות מצמררת על יחסיה הקשים עם בעלה המכה ועל תהליך שחרורה ממנו, הגיח בקול תרועה רמה לרשימה, לאחר שארבעת אלפים עותקים נמכרו בשבוע הראשון לצאתו לאור, ועלה מהמקום השמיני לשישי. את מקומו הקודם תפס "זיכרונותיו של הר", ספרה של תהילה חנן על אישה שבורחת למצדה והופכת את אחד מחדרי ארמונו של הורדוס למקלט, שדורג בשבוע הקודם במקום הרביעי. "אבנים" מאת הסופר הוותיק יעקב שדה, שבו כתב לראשונה על רצח אמו בברגן בלזן, נותר כשהיה במקום השביעי.

איזה בלגן! דויד התקשה להאמין ששניים מספריו של נעם גרין, הסופר הבינוני זיכרונו לברכה, יתפסו שני מקומות מכובדים ברשימת רבי־המכר, והבין שזה עתה קיבל הוכחה חד־משמעית לכך שמוות הוא דבר סופי ומוחלט, כי אחרת נעם גרין, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לפרסום והתראיין לכל תוכנית טלוויזיה או רדיו ובכל נושא אפשרי — מיעוטים בישראל, גזענות בנגב, כלי רכב אקולוגיים, שימור החופים, מוזיקת פופ ומטאל, הסכם השלום שקרס, סכנת האסלאם הקיצוני וכו' וכו' — היה ודאי קם לתחייה כדי להתראיין על השפעת מותו הפתאומי על השינויים ברשימת רבי־המכר.

במקום הראשון ברשימה נותר, כבר שבועות ארוכים, ספרו של יונתן מגל, "אף אחד לא נשאר", ושם יישאר לפחות עד שמתחרהו הקשיש ממנו, יהורם עינב, נביא זעם מטעם עצמו, יפרסם את הרומן הבא שלו. דויד היה בטוח שבין שני הסופרים יש הסכמה שבשתיקה שזה מוציא את ספרו בראש השנה, וזה מוציא את שלו לקראת חג הפסח, וכך לכל אחד מהם שמור המקום בראש הטבלה לפחות לחצי השנה המפרידה בין החגים, וכך עד סוף הדורות.

"תכיר, זה איתן," אמרה הוויה לדויד כשנכנס למטבח. הוא היה משוכנע שגם שמו של הבחור הקודם היה איתן, אבל לא אמר כלום והטיח בזעם את העיתון על השולחן. "מי נגע לי במוסף?"

נהם. הוויה לא התכוונה להתעמת בכלל והצביעה מיד על הבחור שהחוויר והחל להתנצל. אבל דויד לא התרצה, ודרש ממנו ללכת לקיוסק ולהביא לו עיתון חדש, ומיד!

נעמי הגיעה למחלק לאחר בדיקה גינקולוגית שממנה הצליחה לחמוק במשך שלוש שנים, ובסופה רמז לה הגינקולוג במתיקות שהשעון הביולוגי שלה מתקתק, והציע לה להקפיא ביציות אם עדיין לא מצאה את ה"מתאים". נעמי אמרה לו בקור שהיא לא מחפשת את ה"מתאים", ובטח לא תכין לו ביציות מראש.

"חבל, את תתחרטי," אמר הגינקולוג.

"לא מתחרטת על כלום," ציטטה נעמי את אדית פיאף ויצאה בגב זקוף.

"היא מחכה לך." אמר בני והושיט לה את הדוח.

"מה שמה?"

"אור שקד, אבל היא קוראת לעצמה ג'ולייטה. סטודנטית לספרות שנה שנייה. לפני שש שנים הוגשה נגדה תלונה על תקיפה. מתברר ששברה אף של בחור שלכאורה תקף אותה. הוא טען שלא היו דברים מעולם. בסוף הסתדרו ביניהם. לפני ארבע שנים עצרו אותה במועדון לילה בבאר שבע על סחר באקסטזי, והיא הפכה למקור מודיעיני. אחרי כמה חודשים ניסו להתנקש בה, והיא ברחה ומאז לא שמענו ממנה. בקיצור, פרחחית לא קטנה," סיכם בני.

"איך הגיעה אחת כזו ללימודי ספרות?" תהתה נעמי, שהיתה סקרנית עד מאוד לראות את מי שכתבה את מכתבי האהבה הארוטיים והאנונימיים לנעם גרין. את המכתבים, שנשלחו זמן קצר לאחר תחילת הסמסטר הראשון, מצא בני במגירת שולחנו של גרין בחדרו באוניברסיטה, וטביעות האצבעות שעליהם הובילו אותו היישר אל ההיסטוריה הפלילית שלה, ומשם לביתה.

"אני מוכרחה לאכול קודם. תן לה כריך וקפה ותגיד שתכף אגיע," אמרה נעמי.

"כבר נתנו לה כריך וקפה אבל הבחורה טבעונית, ולנו אין שום דבר כזה," אמר בני.

בתחילת דרכה הטבעונית נעמי לא ידעה מה לשים בכריכים שלה, אז בבוקר היא אכלה לחם עם ריבה ובצהריים אורז וחומוס, ובין לבין זללה ופלים פרווה. הם היו דקיקים, מבצק לח ושומני, והכילו בלילה לבנבנה ומתוקה להחריד. בשלב כלשהו פחדה שתמות ממנת יתר של סוכר או קטניות, אבל לא ידעה מה עוד היא יכולה לאכול. רק אחרי כחודשיים הצליחה לראשונה להתפנות ולהיכנס לחנות טבע, ונדהמה מהמספר העצום של תחליפי הבשר ומעושר האפשרויות הקולינריות הפתוחות בפני אלו שיש להם זמן לזה, ומילאה את העגלה בכל סוגי הקמח הבריאים וספרי בישול ופירות יבשים ושמן קוקוס וזרעי צ'יה וטחינה אתיופית משומשום מלא ומעדני סויה מתוקים וקרטונים של חלב שקדים ואורז. כשהעגלה היתה מלאה עד אפס מקום, ניגשה בשמחה לקופאית, אך כשקיבלה את החשבון, החווירה מעט, ואז הזכירה לעצמה שהבריאות מעל לכול, נתנה לקופאית את כרטיס האשראי שלה והחלה לארוז את המוצרים. רגע לאחר מכן אמרה לה הקופאית בפרצוף חמוץ שהכרטיס לא עובר, ונעמי ענתה לה בכעס שהטבע אמור להיות נדיב ולא לשדוד שוטרת שמסכנת את חייה מדי יום.

"תחשוב על משהו, בני," אמרה נעמי בחוסר סבלנות ופנתה לצאת, אבל אז שמעה את אליאס שואג מהמסדרון, "איפה נעמי?"

"תגיד לו שאני בחקירה," נעמי הספיקה ללחוש לבני לפני שעשתה אחורה פנה, התפרצה לחדר החקירות וסגרה אחריה מיד את הדלת.

"היא באמצע חקירה," שמעה את קולו של בני מבחוץ ונשמה לרווחה.

דמות גבעולית ששערה השחור הסתיר את פניה כווילון הרימה את ראשה בעצלתיים משולחן הפורמייקה. בתנועה מהירה אספה אותו לקוקו וגילתה עיניים שחורות עטויות ריסים כהים וארוכים שהביטו בנעמי בערנות.

"אישה," אמרה הבחורה בהקלה והוסיפה, "חשבתי שלעולם לא תבואי." שפתיה התמתחו בחיוך קל וחשפו שיניים בוהקות. "ג'ולייטה," אמרה והושיטה יד דקיקה.

"נעמי לב," אמרה נעמי והתקשתה לדמיין את היד העדינה בעלת הציפורניים הארוכות האדומות שהושטה לה, שוברת את אפו של מישהו.

ג'ולייטה לבשה חולצה ירוקה מבד עדין, שקופה למחצה, ומצווארה השתלשלה שרשרת זהב ועליה תליון של טחנת רוח קטנה ומוזהבת, שאבן חן זעירה משובצת בכל אחת מכנפיה. נעמי המיומנת הבחינה שלמרות מצב הרוח הטוב וההופעה המוקפדת, שעות ההמתנה הרבות נתנו את אותותיהן באישה שלפניה. החולצה היפה היתה מקומטת, וסהרוני זיעה לחים התרחבו מתחת לבתי שחייה. נעמי הסתכלה למצלמה שהיתה בפינת התקרה מימין, הנורית האדומה שהיבהבה סימנה לה שכבר הופעלה, ואמרה בקול את התאריך ואת שמה של הנחקרת.

"כמה זמן הכרת את נעם גרין?" שאלה נעמי.

"שנה וחצי, מאז שהתחלתי את הלימודים בחוג לספרות," ענתה ועיניה נמלאו דמעות. נעמי פתחה את המגירה, הוציאה חבילת טישו והושיטה לה. ג'ולייטה ניגבה את עיניה וגרפה את אפה, ואת הנייר המשומש תחבה לשרוול חולצתה.

"אני לא אשמה בכלום," אמרה.

"אולי, אבל בינתיים זה לא נראה טוב." אמרה נעמי.

"מה יקרה לי?" שאלה.

"אני לא יודעת, כי עדיין לא שמעתי את מה שיש לך להגיד, אבל תהי בטוחה שחקירה קצרה תהיה נעימה הרבה יותר ממעצר ארוך."

"מעצר?" ג'ולייטה נראתה מבועתת. פניה הפכו נחושות, והיא עצמה עיניים ונשמה עמוק. כשפקחה אותן, התגלגלו המילים מפיה בשטף.

"כבר ביום הראשון ללימודים, בשיעור הראשון, 'תולדות הסיפור הקצר', התאהבתי בדוקטור גרין. זה קרה מיד, לא חשבתי על זה ולא ציפיתי לזה. ככה, מהשמים יצאה האהבה שלי. בהתחלה הייתי משותקת, הפער בינינו היה גדול מדי — הוא באולימפוס ואני עם האדס. ברור שלא העזתי להגיד לו מה אני מרגישה, אבל עשיתי הכול כדי להיות בקרבתו: נכשלתי במבחנים כדי לחזור לשיעור מבוא נוסף, נרשמתי פעמיים לכתיבה יוצרת למרות שאני לא אוהבת לכתוב, הגעתי לשעות קבלה כדי להתייעץ איתו והתאמצתי להיות הכי טובה והכי מקורית. אבל הוא לא הסתכל עלי, זאת אומרת הסתכל, אבל ראה רק סטודנטית בינונית, בטח לא סופרת גדולה לעתיד, ומובן שלא מאהבת." ג'ולייטה אספה בתנועה עדינה את שערה הסורר והסיטה אותו אל מאחורי אוזנה, ששימשה לו מעצור חינני. נעמי הבחינה שתנועת ידה היתה רחבה ומלכותית, הרבה מעבר לנדרש לביצוע הפעולה הפשוטה הזאת. היא המשיכה, "בתחילת השנה השלישית הבנתי שאם לא אעשה משהו בעניין, אשאר לנצח מתחת לאדמה, ולכן בתחילת השנה השנייה החלטתי לכתוב לו מכתב אנונימי שבו אתוודה על רגשותי."

"אבל למה מכתב אנונימי? לא רצית שידע מי את?"

"רציתי, אבל לא מיד. חשבתי שאם ידע שאני אותה סטודנטית שולית וחיוורת, יתעלם ממני, אז החלטתי לגרות אותו במכתב, לאלץ את הדמיון שלו לפעול, כי לדמיון, בניגוד למציאות המחורבנת, אין גבולות."

נעמי חשבה לעצמה שלעתים גם למציאות אין גבולות, אבל לא רצתה להפסיק את שטף דיבורה של האישה.

"כתבתי לו מכתב ארוטי מאוד, על פי מיטב המסורת של מכתבי האהבה הספרותיים והאנונימיים. אולי שלושה ימים עבדתי עליו, גנבתי מעובדת הניקיון את מפתח החדר שלו, ובזמן שהוא לימד נכנסתי לחדרו ושמתי את המכתב בתוך העותק של 'דון קיחוטה', שאותו הראה בשנה הראשונה בגאווה לכל הכיתה, וידעתי שיקר לליבו. הנחתי את הספר על מדף אחר כדי שיבחין בו, והלכתי."

"את יודעת שאלו עבירות, נכון?" קטעה נעמי את סיפורה.

"בטח," אמרה ג'ולייטה בחיוך. "אבל לא היה אכפת לי."

"תמשיכי."

"יום־יומיים עברו, באתי לשיעור, ואני רואה שהעיניים שלו מחפשות, משוטטות ונעצרות על כל מיני בנות בכיתה: שתיים יפות משהו, אחת לא יפה אבל וואו, יש לה פנים מטורפות, כמו של פרידה קאלו, אחת גאון, עוד תשמעי עליה. ועלי, שאני די בולטת אבל נחשבת מוזרה, לא מסתכל בכלל. הוא נראה קצת מבולבל, אבל לא הייתי משוכנעת שהמכתב שלי גרם לזה, אז חיכיתי יום־יומיים ונכנסתי לחדר שלו, ומה גיליתי?" שאלה את נעמי וענתה לעצמה:

"הספר עדיין במקום שבו שמתי אותו, אבל המכתב שלי לא בתוכו. זאת אומרת שנעם הבין שמישהו נכנס לחדרו בלי רשות והניח בתוך הספר היקר לו מכתב, ובכל זאת לא החליף את מנעול החדר. ידעתי שכך הוא רומז לי שהוא מעוניין בקשר בינינו. אז כתבתי עוד מכתב, יותר נועז, פחות ספרות ויותר ג'ולייטה, נכנסתי לחדר שלו ושמתי בספר. עוברים כמה ימים, ובשיעורים הוא עדיין לא מסתכל עלי, אבל כולם רואים שמשהו מוזר עובר עליו. הוא עובר בין התלמידים בכיתה, פתאום עוצר ליד תלמידה כלשהי ואומר משפט או שניים מתוך המכתב שלי. אני יודעת שהוא בוחן את התגובות שלה כדי לדעת אם היא כותבת המכתבים. שאלתי סטודנטיות שלומדות איתו בשיעורים אחרים, וכולן סיפרו שגם בשיעורים שלהן הוא נראה חסר מנוח ואומר משפטים משונים ללא הקשר. אז אני תופסת אומץ ונכנסת שוב לחדר שלו. הפעם יש לי זמן כי הוא נסע לאיזה כנס, ומתיישבת בכיסא שלו, ומחטטת קצת במגירות וכותבת לו מכתב חדש. הרבה יותר נועז." היא צוחקת בקול, ועיניה עולזות, ונעמי חשה שהיא כולה בתוך סיפורה, חיה את ההרפתקה.

"אחרי יומיים הוא חוזר מהכנס ולמחרת נכנס לשיעור ונראה כמו נמר מורעב, ואני יודעת שהוא קרא את המכתב ושמשהו מטריד אותו, ואת המתח בכיתה אפשר לחתוך בסכין. אני יודעת שפגעתי בול, והדמיון שלו משתולל והסקרנות והתשוקה מבלבלות אותו, ואני מחליטה להיות ממש זונה ולא לכתוב לו במשך שבוע, שיכאב לו כמו שכאב לי." בעודה מדברת, נעמי חשה עקצוץ בצווארה שרמז לה שמשהו לא ממש תקין בסיפור הזה.

"את מקשיבה?" שאלה ג'ולייטה והביטה בה בעיניים בוחנות, ונעמי הינהנה וקמה להתהלך בחדר כי רצתה לנתק את קשר העין המכשף ולתת לחושיה האחרים לפעול.

"כאבי גב,״ הסבירה, וג'ולייטה המשיכה, "ראיתי אותו אולי מאה פעם רץ הלוך וחזור לחדר שלו, ידעתי שהוא מחפש, אבל לא נכנעתי. אחרי שבוע הגעתי לאוניברסיטה בשבע בבוקר, נכנסתי לחדר שלו, ואני מגלה שאת מקומו של 'דון קיחוטה' על המדף החליף 'קלאס' של קורטאסאר. אבל אני לא מתעניינת בדו־קרב ספרותי ויומרני, אז אני מענישה אותו, ואת המכתב שכתבתי אני לא משאירה לו, אבל גונבת את הספר כדי שיבין שאני קובעת את חוקי המשחק, וספרות היא לא המטרה. שלושה ימים לאחר מכן, מוקדם בבוקר, אני נכנסת לחדרו ו'דון קיחוטה' במקומו על המדף. אני מכניסה לתוכו את המכתב שיצא די פורנוגרפי, ותנחשי מה אני מוצאת בספר?"

"מכתב בשבילך,״ ניחשה נעמי.

"נכון. ומה הוא כותב לי?" שאלה ג'ולייטה בשובבות.

"תפגשי אותי כאן בשעה...?"

"תשע בערב." השלימה האישה.

"באת?"

"בטח שבאתי, וחיכיתי בחוץ,״ אמרה.

"עד מתי?"

"עד אחרי חצות,״ ענתה ג'ולייטה.

עיניה היו לחות, והיא שלחה את אצבעותיה העדינות ותלשה טישו נוסף ומחתה את אפה.

"ואיפה המכתב שהוא שלח לך?" נעמי שאלה.

"שרפתי אותו,״ ענתה מיד.

"למה?"

"כי כך הוא ביקש."

נעמי חשה מתועתעת, ולא הצליחה לשים את האצבע על הסיבה. האם ג'ולייטה משקרת? האם המכתב נשרף או שמעולם לא נכתב? האם יש לה עסק עם אישה כפייתית שרצחה את נעם שלא נענה לה, או עם שחקנית?

נעמי החליטה שעליה לבדוק את הסיפור המשונה שזה עתה שמעה ואת ג'ולייטה ביתר רצינות.

היא חשה היטב שתנועותיה המוגזמות וצחוקה המתגלגל אינם אלא מסכה שיהיה שעליה להסיר אבל אלו לא היו ראיות שהצדיקו מעצר.

"את יכולה ללכת עכשיו. תודה שבאת,״ אמרה בנעימות.

"זהו?" ג'ולייטה שאלה בפליאה.

"כן,״ חייכה נעמי.

ג'ולייטה קמה לאטה, תנועותיה ארוכות כאילו היא שוחה באוויר.

"תודה לך,״ אמרה ויצאה, משאירה אחריה שובל חידתי. שוטרים חלפו במסדרון, מכשירי קשר צירצרו, מזגנים נהמו, מישהו צעק, ומבעד לחומת המהומה ניסתה נעמי ללכוד את הדבר הזה שהוסיף וחמק ממנה.

באותו הרגע צירצר הטלפון שלה, ודורי, האנליטיקאי של היחידה, ביקש ממנה לבוא למעבדה מיד. נעמי טפחה בצער על בטנה המקרקרת ועשתה את דרכה חזרה אל מעי התחנה.

המעבדה של דורי היתה המקדש שלו, עשרים וחמישה מטרים רבועים של כבלים, מקלדות, מברגים, טלפונים ניידים מכל המינים ומכל הסוגים, מכשירי ציתות ומה לא. הוא ישב מול שלושה מסכי מחשב, אוזניות עצומות על ראשו, ולא הבחין בכניסתה.

נעמי תלשה את האוזניות, וצווחות להקת מטאל כלשהי בקעו מהן.

דורי הצביע על אחד המסכים.

"זה היה עמוק בתיבת הדואר האלקטרוני של נעם גרין,״ אמר.

עיניה של נעמי ריפרפו במהירות על המכתב רווי השנאה:

"אתה חתיכת סופר עלוב, שמוק קנאי ובינוני. אני יודע בוודאות ששני חברי ועדת הפרס האחרים שקלו ברצינות להעניק לי את הפרס, ואתה העדפת את חסר הכישרון ההוא, האשכנזי, שאני יודע שהוא חבר שלך, גמד עם כיני ערווה, שכתב ספר עלוב שנשכח בשנייה שנכתב, ואיש לא קרא ולא יקרא אותו. וכיושב ראש הוועדה, גם דחית את הערעור שהגשתי. אני יודע שהמשחק מכור ושבפעם הבאה הגמד ישב בוועדה וייתן לך את הפרס על הספר העלוב שלך וכך הלאה, הוא לך ואתה לו, ואני מודיע לך שזהו, אני לא אסבול זאת עוד. הספרות תנצח, והנקמה בוא תבוא".

נעמי חשה עקצוצים בגופה. סוף־סוף החקירה התחילה לנוע.

"את המכתב הזה שלח לפני עשרה חודשים מיכה שירזי, בן שלושים ושתיים, סופר שפירסם לפני שנתיים בהוצאה עצמית רומן אחד שנקרא 'הזריחה'. המייל כנראה נכתב בתגובה על זה שאיזו ועדת פרס שבראשה עמד גרין לא בחרה בספרו. בדקתי את התאריכים, ולפי המועד נראה שזה איזה פרס שעיריית רמת גן מחלקת." אמר דורי.

"ומה קרה?"

"נעם לא ענה לו, אבל שבוע לאחר מכן כתב מייל לחברתו, שהיתה אז באיזה פסטיבל בחוץ לארץ, שמטורף אחד התנפל עליו במלתחה בבריכת גורדון, צרח עליו שהוא הורס את עתידו הספרותי ודחף אותו, ואלמלא חבר שנכנס והעיף את המטורף החוצה, מי יודע איך הסיפור היה נגמר."

"יש עוד משירזי?" נעמי שאלה בלהט.

דורי חייך בסיפוק.

"ובכן, הבחור שלנו לא אוהב דחיות. מתברר שלפני שמונה וחצי שנים הוא תקף סופר מבוגר, יעקב שדה, בערב קריאה בחנות ספרים בנחלת שבעה כי שדה דחה סיפור קצר שכתב, ולא הכניס אותו לכתב העת שלו. שדה הגיש תלונה, ושירזי נכנס לכלא לכמה חודשים, ולא הרבה זמן אחרי שהשתחרר השתולל בפסטיבל הסופרים בירושלים, במשכנות שאננים, ואיים לשרוף את האולם אם לא יאפשרו לו לקרוא את הפרק הראשון בספרו. הם איפשרו לו, ובינתיים קראו לביטחון והוא נשך את מנחה הפאנל, שנזקק לתפרים. הפעם הוא נשלח לכלא לשנה וחצי אחרי הסתכלות פסיכיאטרית. בתקופת המאסר הוא קיבל טיפול תרופתי. המטפל דיווח שחלה התקדמות והמטופל יציב, והוא שוחרר על תנאי. לפני שלוש שנים תקף סופרת במהלך 'שבוע הספר'. היא לא התלוננה, לא ברור למה."

פניו העגלגלות של מיכה שירזי, שצולמו כשנכנס למאסר, הופיעו על המסך. עיניו היו בהירות וצרות וקרובות זו לזו, אפו מעט סולד, ושפתיו הצרות היו מתוחות בחיוך מזלזל.

"ביקשתי מבני שיבדוק מי היו שני השופטים האחרים בוועדת הפרס ויברר אם הם זוכרים את המקרה, שניהם זכרו מצוין את הספר של שירזי. הם לא חשבו שהוא ראוי לפרס, אבל המליצו שיקבל ציון לשבח. אחד מהם אמר לי שחשב אז שזו יצירה ייחודית ושיהיה נכון לפרגן לסופר הצעיר והלא מוכר. אבל נעם התנגד לזה בתוקף וההצעה ירדה מהפרק."

"נשוי השירזי הזה? רווק? מי? מה?"

"רווק. גר עם עמוס אחיו ברחוב בן גוריון חמישים וארבע. ברמת גן. מסמס לך את מספר הטלפון שלו והכתובת."

הטלפון שלה רטט.

נעמי טפחה על כתפו של דורי ויצאה בצעדים מהירים. במסדרון הוציאה את הנייד שלה וחייגה למספר שדורי שלח לה. שיחתה הועברה מיד לתא הקולי.

במטבחון היא מצאה את סרגיי רוכן לתוך המקרר.

"הולכים,״ אמרה והוא הזדקף, מלפפון בידו.

כשהגיעו לדירה שעה קלה לאחר מכן, מיכה לא היה ועמוס, שהכיר היטב את עברו של אחיו, לא הופתע לראותם. הוא סיפר בגילוי לב שמיד כשקרא את הידיעה על רצח הסופר נעם גרין, החל להתפלל שאחיו לא מעורב בזה. הוא הוסיף וסיפר שמיכה לא היה בבית בתאריך שבו נרצח נעם גרין, והוביל אותם לחדרו.

נעמי וסרגיי נעצרו המומים בפתח: על חמישה מדפי עץ לאורכו של הקיר נדחסו זה לצד זה כאלפיים עותקים של אותו ספר. "הזריחה".

"הוא מכר רק עשרה עותקים,״ אמר עמוס.

נעמי וסרגיי הסתכלו סביבם בסקרנות, וסרגיי אפילו עשה את הטריק המוכר וביקש מעמוס רשות להשתמש בשירותים, כי בהיעדר צו חיפוש זה כל מה שיכלו לעשות כדי למצוא ראיות כלשהן שיניעו את החקירה.

תמצא משהו, ליוו עיניה של נעמי את גבו של סרגיי.

"אתה יודע איפה הוא?" שאלה נעמי את האח.

"לא. ולא ממש אכפת לי," ענה בעייפות.

כלום. דיווחה לה עינו הכחולה של סרגיי כשחזר לחדר.

"אין אהבה גדולה בין האחים,״ אמרה בחוץ לסרגיי.

נעמי היתה בת יחידה. כשהיתה קטנה, מדי לילה, לפני שנרדמה, התפללה שאח או אחות יגיעו אליה איכשהו. התפילה התחזקה אף יותר לאחר מות אביה. היא לא התעניינה בדרך שבה יגיע אותו אח לעולם, היא רק רצתה שיבוא כבר כדי שבבית העצוב והשקט שלה יהיו עוד קולות.