נקמת שפחות המין

פרק 1 ראדה

השמועות על מעשי הזוועה של חמושי דאעש הגיעו גם לאוזניהם של תושבי תל־קָסָבּ, כפר יאזידי השוכן בין מוסול לרכס הרי סינג'אר. רבים מהם הקדימו תרופה למכה, נטשו את בתיהם ורכושם ונמלטו אל פסגת הר סינג'אר, בתקווה שידו הארוכה של אירגון הטרור הג'יהאדיסטי, שהכריז עליהם מלחמת שמד, לא תשיג אותם שם.

משפחת אבו-דין התפצלה. חמשת הבנים נמלטו להר סינג'אר, אִמם עיישה, שהתאלמנה מבעלה שבע שנים קודם לכן, ואחותם הקטנה ראדה בת האחת-עשרה, החליטו להישאר בכפר ויהי-מה. עד תחילת אותה שנה היה למשפחה עדר של שלושים גמלים, שהבטיח את קיומה בכבוד. אך בעקבות השתלטות דאעש על המרחב הכפרי בצפון עיראק, פחת מאוד הביקוש לגמלים. המצב הכלכלי של הכפריים הידרדר, והאם נאלצה למכור את רוב הגמלים. העדר הצטמצם לשלושה בעלי דבשת בלבד - נאקה ושני בּכָרים.

ראדה, חרף גילה הצעיר, צברה ניסיון כרועת גמלים. באותו בוקר גורלי של ה-15 באוגוסט 2014 היא השכימה, כמנהגה, לפני עלות השחר, כדי להוציא את שלושת הגמלים למרעה. עיישה כבר ארזה בתרמיל-הבד הקטן של בתה פיתה מגולגלת עם לבָּאנֵה תוצרת בית, חופן זיתים ומימיה עם תה ירוק. "כשיתחיל להיות חם, חזרי הביתה", אמרה והוסיפה אזהרה: "אל תלכי רחוק מדי!"

קרני שמש חיוורות ראשונות החלו לצבוע את השמיים. ראדה אהבה את המדבר, את השוטטות על הגבעות החוליות, את כרי העשב המוריקים. יותר מכל אהבה את הגמלים. כשנולדו שני הבכרים היא נתנה להם את שמם. לאחר שלמדה להבריך אותם, הייתה מלטפת את חוטמם, חופנת בכפות ידיה הקטנות את לסתותיהם המוארכות ונושקת לשפתותיהם הבשרניות. הגמלים הצעירים היו מחרחרים בהנאה, מחווה על האהבה שהרעיפה עליהם.

השלווה הפסטורלית הופרה בבת אחת בנהמת מנועים שהלכה והתחזקה, מלווה בעננת אבק המיתמרת למרום. ראדה טיפסה בצעדים מהירים אל ראש גבעה סמוכה, ממנה ניתן היה להשקיף על המישור. דמה קפא בעורקיה. שיירה של עשרות טנדרים פתוחים ואוטובוסים ממוגנים, שעל כל אחד מהם התנופף הדגל השחור של דאעש, נעה במהירות לעבר תל-קסב.

אחוזת חרדה, היא דילגה במהירות במורד הגבעה אל עבר הכפר. האוויר התמלא בליל צורמני של צרורות ירי, קריאות לעזרה וזעקות של פצועים. "דאעש טובח בנו!" חלפה המחשבה המצמררת במוחה. דמותה של אִמה צפה ועלתה לנגד עיניה.

טנדר טויוטה בצבעי הסוואה חום-כתום חסם את דרכה. בחלקו האחורי, הפתוח, ישבו ארבעה לוחמים לבושים בשחור, חמושים ברובי קלצ'ניקוב. מסכות שחורות כיסו את פניהם. רק עיניהם היו חשופות. נהג הרכב, גבר מגודל-גוף כבן ארבעים, דומם את המנוע, ירד ונעמד מולה.

"לאן את ממהרת, ילדה?" הרעים בקולו.

"לכפר שלי", ענתה ראדה.

"את יאזידית?"

הינהנה בראשה.

הנהג לפת את זרועה בכוח. "אם ככה, את לא הולכת לשום מקום! את באה איתנו!"

ראדה ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אבל לא היה לה כל סיכוי. הנהג סינן קללה בערבית, סטר לה בחוזקה, אחז בשיערה והדף אותה בגסות למושב האחורי. שאר החמושים ליוו אותו בקריאות עידוד.

"תעזבו אותי... תעזבו אותי..." התחננה, ממררת בבכי. "אני רוצה לאימא... רוצה את אימא שלי".

תחינותיה נפלו על אוזניים אטומות. שניים מהחמושים נדחקו למושב האחורי וסגרו על טרפם משני צידיו. אחד מהם שלח אצבעות בשרניות למפשעתה, האחר תחב יד לשמלתה, ממעך את ניצני שדיה. שניהם הדיפו ריח חריף של זיעה.

הנהג התניע את הרכב ופתח בנסיעה. בדרכו חלף על פני שלושת הגמלים, שליחכו עשב בשלווה כאילו לא אירע דבר.

"הגמלים!" זעקה ראדה. "הגמלים שלי! תעצור, בבקשה!"

הוא בלם את הרכב, עשה סיבוב פרסה ונעצר במרחק מטרים ספורים מהבהמות, נטל את הקלצ'ניקוב שנח על המושב לידו, דרך אותו במהירות וירה מבעד לחלון הפתוח צרור קצר בראשה של הנאקה. לפני שגופתה פגעה בקרקע, נורו עוד שני צרורות מטווח אפס לראשם של שני הגמלים הצעירים. חירחורי הגסיסה של שלוש הבהמות המפרפרות בשלוליות של דם, היו מחזה קורע לב. ראדה פרצה בבכי מר.

כל אותו זמן צפתה במתרחש אחלאס ח'אדר בת השלוש-עשרה, חברתה הטובה של ראדה. עיישה המודאגת ביקשה ממנה להזעיק את בתה בחזרה הביתה. כשהתקרבה לאזור המרעה והבחינה בטרוריסטים החמושים, מיהרה לתפוס מחסה מאחורי סלע גדול. משם צפתה איך הם גוררים את ראדה לתוך הרכב, יורים בגמלים ומסתלקים. רק לאחר שהטויוטה נבלעה באופק, היא קמה ופתחה בריצה מהירה לעבר הכפר, להביא את הבשורה המרה לעיישה.

הטנדר נע שעה ארוכה מזרחה, בכבישי העפר המשובשים, ולבסוף עצר בחצר של מחנה צבאי נטוש. החוטפים גררו את ראדה לתוך מבנה הרוס למחצה, שבאחת מפינותיו ניצבה מיטת ברזל פשוטה ועליה מיזרן מטונף. ריח חריף של נוזלי גוף צבט את נחיריה.

"אני רוצה את אימא שלי.... רוצה לחזור הביתה!" מיררה בבכי.

"אין לך בית!" אמר אחד מהם, לקול מצהלות חבריו. "הלוחמים הגיבורים שלנו שרפו את הבית שלך. לא נשאר ממנו כלום. גם אימא שלך כבר לא בעולם הזה. ככה ייעשה לכופרים שמאמינים בשטן!"

הוא תלש בגסות את עגילי הזהב הקטנים שקישטו את תנוכי אוזניה. "את לא צריכה את זה!" נהם. ראדה פלטה זעקה. בשר התנוכים נקרע וקילוח דם ניגר על צווארה וכתפיה.

שניים מהחמושים כפתו אותה למיטה בידיה וברגליה, הדביקו אגד מדבק שחור על פיה ויצאו החוצה. כעבור מספר דקות נכנס פנימה הנהג, השליך את הקלצ'ניקוב מתחת למיטה, תלש בגסות את הרצועה השחורה ושיחרר את הכבלים שריתקו אותה למסגרת המיטה.

"אני רוצה הביתה... רוצה לאימא שלי!" ייבבה.

"אוּסקוּתִי (תשתקי), או שאני הורג גם אותך!" נבח עליה. "אין כפר, אין אימא. הכל נמחק. עכשיו אני אראה לך מה אנחנו עושים לילדות יאזידיות שמתפללות לשטן", אמר בעודו פותח את אבזם חגורתו ומפשיל את מכנסיו. "תפתחי את הרגליים!" פקד.

ראדה נותרה מאובנת.

"תפתחי את הרגליים, אמרתי לך!"

היא בהתה בו בעיניים זגוגיות. סבלנותו החלה לפקוע. הוא קרע מעל גופה את שמלת הכותנה הפשוטה, אחר כך את תחתוני הבד הלבנים, רכן מעליה וניסה לנשק אותה.

ריח הזיעה שהדיף וזיפי הזקן ששרטו את פניה, עוררו בה בחילה. היא ניסתה בכוחותיה הדלים להדוף אותו מעליה, מה שרק הלהיט את יצריו.

"כן... כן, ילדה טובה. אני אוהב שאת ככה זזה", נשף לתוך אוזנה. לשונו הבשרנית התאמצה לפשק את שפתותיה הקפוצות. רוק סמיך הציף את סנטרה.

בחוץ נשמעה המולה.

"אלה החיילים שלי", גנח. "הם מחכים שאני אגמור איתך ואז הם ייכנסו, אבל קודם כל את שלי. אללה ציווה עלינו לאנוס אתכן, היאזידיות. אללה ברא אתכן כדי שתהיו שפחות-המין שלנו". ובעודו מדבר, פישק בכוח את רגליה הדקיקות וחדר באיבחה אחת לפתח הבתולי הצר.

הכאב היה כבד מנשוא, כמו סכין חדה החותכת בבשר החי. ראדה פלטה צרחה קורעת לב ואיבדה את הכרתה. זרזיף של דם הכתים את ירכיה החיוורות.

לאחר שבא על סיפוקו, הוא קם מעליה, התלבש, העיף מבט אחרון בילדה המעולפת השוכבת פסוקת רגליים על המיטה ויצא החוצה. "היא שלכם, יא רְגָ'אל" (גברים), הודיע לקבוצת הלוחמים המיוחמים. "יש לכם שעתיים 'לחגוג' עליה, אבל רק חייל אחד בכל פעם".

"כן, המפקד!" קרא אחד מהם והצדיע בתיאטרליות.

"ועוד משהו", הוסיף בנימת ליגלוג. "אין לכם מה לדאוג בקשר להריון. היא בסך-הכל בת אחת-עשרה".

בסיום האונס הקבוצתי הברוטלי היה קשה לקבוע אם ראדה המדממת רק מחוסרת הכרה, או נפחה את נשמתה. שניים מהחמושים אחזו בגופה העירומה, השליכו אותה בפינה מרוחקת של המחנה, והסתלקו מהמקום עם חבריהם.